תורה שבעל-פה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השתלשלות ההלכה
פירוט המסכתות בששה סדרי המשנה על רקע מעמד הר סיני, על פי מסורת חז"ל.

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) הוא מונח חז"לי למכלול הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ואשר עברו במסורת או התחדשו על ידי חכמים. מונח זה הוא המשכו של המונח הפרושי מתקופת בית שני, מסורת האבות[1], אשר עמד במוקד המחלוקת בינם לבין הצדוקים. החל בתקופת הגאונים, התורה שבעל-פה עמדה במוקד המחלוקת בין היהדות הרבנית לקראית.

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה שבכתב בהר סיני, עם פירוש מצוותיה בעל-פה‏[2]. באופן מסורתי, התורה שבעל-פה הופצה בעל-פה ממש, וסוכמה בכתב רק לצרכים אישיים. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב כדי למנוע את שכיחתה‏[3]. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.

סוגי התורה שבעל-פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה שבעל-פה נחלקת לשלושה סוגים. למרות השוני המהותי ביניהם, כולם תלויים בחכמי התורה שבעל פה, ולכן ההלכות הנובעות משלושתם קרויים בפי חז"ל בשם המשותף דברי סופרים[4].

הלכות מקובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות מקובלות הן פירושי מצוות התורה שהתקבלו, על פי מסורת חכמים, מפה לפה מימות משה. מרבית הפירושים הללו ניתנים להסקה במידות שהתורה נדרשת בהן, והפירושים שאינם ניתנים להסקה מהתורה כלל, מכונים בשם הלכה למשה מסיני. חלק ממצוות אלו, כגון ברית מילה, נהגו אף לפני כן, אולם החובה ההלכתית לקיימם כיום נובעת מכלילתם בתורה.

לדוגמה, עיקר מצוות תפילין מפורשת בתורה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:" ... "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:"[5] פרטי המצווה, לעומת זאת, לא נתפרשו בתורה, ולפיכך נקראים דברי סופרים. להלכה הרבנית שצידם החיצוני של רצועות התפילין צריך להיות שחור, אין כל מקור בתורה, ולפיכך הוא בכלל הלכה למשה מסיני‏[6]. אך לכך שבתוך התפילין כתובות ארבע מפרשיות התורה, הציגו התנאים‏[7] מקור בתורה, בדרך דרש.

בהתייחסו להלכות המקובלות, טוען ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי[8], שהתורה שבע"פ ממלאת תפקיד חיוני, מכיוון שהתורה שבכתב סתומה ברובה. כך למשל התורה מצווה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא פרק כ"ג פסוק מ"ב), אך אינה מגדירה מהי סוכה ומה כלול בחובה לשבת בה.

לפי הרמב"ם‏[9], בהלכות מקובלות לא תמצא מחלוקת בין החכמים, "אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח." אך הקראים, שאותם הרמב"ם לא החשיב בין החכמים, דחו את הקבלה הרבנית, ובמקומה מסתמכים על סבל הירושה, שהוא אוסף המנהגים הקדומים המגדירים את אופן קיום מצוות התורה, בהם הכירו. הקראים טוענים שמשה קיבל מאלהים את חמשת חומשי תורה בלבד, אך מסכימים שמצוות מסוימות, כגון מצות שחיטה וברית מילה, שלא הוגדרו בתורה, יש לקיים באופן בו היו המעשים מתקיימים טרם מתן תורה.

דרש היקש וסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשביל למלא את מקומן של הלכות מקובלות שנשכחו, ובעיקר בשביל לתת מענה לשאלות חדשות המתעוררות מעת לעת, רשאים החכמים לחדש הלכות. עושים זאת ישירות מהתורה באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן, או מתוך הלכות ידועות, באמצעות ניתוח הסברות עליהן מבוססת ההלכה ודימוי השאלה החדשה לשאלות שהתשובה עליהן ידועה. כיון שגישה זו תלויה בהבנה מעמיקה של המקורות הקדומים, היא אינה מאפשרת הבאת ראיות מוחלטות. חכם הפונה לדרך פסיקה זו, רשאי להסתמך על מסקנות הלכתיות קדומות של חכמים אחרים, ואם הוא חושב שהם ראויים לכך, אף לבטל את דעתו מפני דעתם. לפי המשנה‏[10]: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות".

לדוגמה, בתלמוד‏[11] מובאת מחלוקת בדין ספרי תורה תפילין ומזוזות שנכתבו בידי גוי עובד אלילים. לדעה אחת יש לשורפם, לפי שמן הסתם נכתבו לשם האלילים. לדעה שנייה אין לשורפם, אך הם פסולים לשימוש, לפי הדרשה: "וקשרתם... וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

הקראים מכירים בסמכות החכמים לחדש הלכות, אך שוללים את ההסתמכות על דרשות מעין זו. מאז חתימת התלמוד, גם חכמי היהדות הרבנית נוהגים להימנע מחידוש דרשות.

גזירות ותקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקנת חכמים

החכמים רשאים לגזור גזירות, כלומר לטמא את הטהור או לאסור את המותר, כסייג לשמירה על חוקי התורה. בנוסף רשאים החכמים לתקן תקנות, הקובעות אופי מחייב למעשים ונורמות התנהגות מסוימות, בשביל לקדם את מטרות התורה. תוקף הגזירות והתקנות מותנה בהיותם של החכמים מקובלים בציבור, וגם אז, תקנה שהעם פיקפק בה, ומלכתחילה לא נתקבלה ברוב הציבור, בטלה‏[12]. הסמכות לבטל תקנה קדומה מותנית בהיות הגורם המבטל גדול בחכמה ובמנין (של חברי בית הדין או התלמידים) מהגורם המתקן.

לדוגמה, חכמים אסרו לצבוע את צידם הפנימי של רצועות התפילין בצבע אדום, "מפני גנאי ודבר אחר"[13]. לעתים השתמשו החכמים בתקנותיהם בשביל לבצע הרחבה של ממש במצוות התורה, כמו בעניין חובת התפילה למשל. במקרה של תקנת הפרוזבול פנו לכיוון ההפוך, ועיקרו את מצות שמיטת החובות מעיקר תוכנה הכלכלי.

מסורת מול חידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חז"ל, משה קיבל את התורה בהר סיני, עם פירוש מצוותיה‏[14]. הרמב"ם, בתחילת הקדמתו למשנה, מבאר שמשה הנחיל פירוש זה לחכמים ולהמון העם.

במדרשי האגדה ישנן גישות מנוגדות להיקפה של התורה שניתנה בידי משה. לפי דברי רבי יהושע בן לוי המובאים במדרש ויקרא רבה[15], "מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני". אולם, מדרש שמות רבה[16] מביא את דברי רבי אבהו שמעדן את הדברים: " ...משהשלים מ' יום, נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: ויתן אל משה. וכי כל התורה למד משה?! כתיב בתורה (איוב יא): ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה. הוי, ככלותו לדבר אתו". מאידך לפי דברי רב המובאים בתלמוד[17], משה בעצמו לא הכיר את כל דרכי המדרש ששימשו את חז"ל. אולם, פרשני התלמוד המסורתיים הבינו את דבריו בצורה שונה‏[18]. המחלוקת הרעיונית בין הגישות נמשכת עד היום‏[19].

ספרות התורה שבעל-פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע ממסכת ברכות בתלמוד הבבלי. התלמוד נחשב לטקסט המייצג ביותר את תרבות השיח הרבני.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות תורנית

ספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי ‏‏‏חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה‏)‏ ‏- מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

ספרות השו"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שאלות ותשובות

שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהפעילויות הענפות והפוריות בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים.

לימוד תורה שבעל-פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לימוד תורה לנשים

התלמוד לומד בדרשה, שנשים אינם חייבות בלימוד תורה: "ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם" (בבלי קידושין כט:).

בעניין זה מחלק הרמב"ם בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה:

Cquote2.svg

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

Cquote3.svg
הלכות תלמוד תורה א' יג'

בתשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרנסה מלימוד תורה

מעיקר הדין, אוסרת ההלכה ללמד תורה שבעל פה בתשלום, אך בימינו נהוג ללמדה בתשלום, על סמך היתרים שונים‏[20].

שימושים אחרים למונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "תורה שבעל פה" נשאל לעתים כדי לתאר מערכות דומות של פרשנות לכתבי קודש אלמנטאריים, בזרמים אחרים ביהדות, או אף בנוגע לדתות אחרות. כך למשל, שיטת הפרשנות הקראית והספרות המתבססת עליה מכונים לעתים[דרוש מקור] בקרב בני העדה ומחוץ לה, "תורה שבעל פה של הקראים"‏[21]. גם ספרות החדית' (ומספר חיבורים מוסלמיים נוספים כגון הסירת ראסול אללה) מכונים לעתים "תורה שבעל פה של האסלאם", שכן הם כוללים מידע על הנביא מוחמד שהשתמר דרך מסורות בעל פה שהועברו מדור לדור מתקופתו של מוחמד ועד שהועלו על הכתב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימוכין והערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נח עמינח, על התקופות בתולדות התורה שבעל-פה, בשדה חמד, כסליו תשל"ט.
  2. ^ "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')
  3. ^ "כתוב אחד אומר "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל." (בבלי תמורה יד:)
  4. ^ פירוש המשנה לרמב"ם כלים יז' יב':"כל מה שלא נתבאר בלשון התורה, מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות."
  5. ^ דברים ו' 6, 8
  6. ^ משנה תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג' יד'
  7. ^ רבי ישמעאל ורבי עקיבא בבבלי סנהדרין ד:
  8. ^ [דרוש מקור]
  9. ^ בהקדמתו למשנה
  10. ^ סנהדרין ז א
  11. ^ בבלי גיטין מה:
  12. ^ משנה תורה הלכות ממרים ב' ב'
  13. ^ בבלי מנחות לה.
  14. ^ "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני." (ספרא בהר פרשה א')
  15. ^ אחרי מות כב'
  16. ^ תצוה, פ' מ"א ס' ו'
  17. ^ "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו." (מנחות כט:)
  18. ^ פרשני התלמוד העלו פרשנויות רבות כיצד להבין את אגדתא תלמודית זו. יש שפירשו שהנבואה שה' הראה למשה הייתה עם עלייתו להר סיני, לפני שה' לימד אותו את כל התורה. אך באמת גם משה היה עתיד ללמוד את הדברים שלימד רבי עקיבא - רש"י שם, ד"ה "נתיישבה דעתו": "של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה" -משמע שהוא עתיד לקבלה בעצמו. וכן פירש "מלאכת יום טוב" בדעת רש"י, ואלו דבריו: "נראה דכוונת רש"י דמפרש שבזה התיישבה דעתו, שהתורה נקראת על שמו מאז - קודם שקיבלה. שהרי אומר שהיה הלכה למשה מסיני, וזה היה לו קודם קבלה מסיני שהיה קושר כתרים ואותיות של תורה שעתידה להתקבל על ידו". משמע, המעשה היה קודם לנתינת התורה. שהרי המושג "הלכה למשה מסיני", כוונתו - הלכה שהגיע מימי משה עצמו ללא שינויים. ולכן התיישבה דעתו של משה - שידע שהתורה תינתן על ידו אפילו קודם שקיבלה ממש. "אור החיים" בספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ז מציג הבנה שונה לפירוש האגדתא, וכך כותב: "וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויקרא-רבה כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה מסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדבר-רבה יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והכל שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ חיים. וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידען משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה בעיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם". כלומר, משה קיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה מופרדות לגמרי. אך ה' רמז את כל הלכות התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב, על ידי תגים, אותיות ומילים מיותרות כביכול. וזה הדבר שלא ידע משה - היכן רמוזים הלכות אלה בתוך התורה שבכתב. כשמשה רבנו שמע את רבי עקיבא דורש את התורה, הוא לא הבין מה הם אומרים, שהרי דבר זה לא ניתן לו בעצמו, ולכן תשש כוחו - שחשש שהתורה שנתן השתנתה. אך לאחר ששמע שרבי עקיבא תולה את דבריו ב"הלכה למשה מסיני" - התיישבה דעתו, שהבין שכל מה שעשה רבי עקיבא זה למצוא את מקורות ההלכות של התורה שבעל פה שקיבל מסיני - בתורה שבכתב. וכן פירש ה"עץ יוסף" בעין יעקב (מנחות כט,ב). וכן כתב הרב חיים ויטאל - תלמידו המובהק של האר"י וכותב ספריו (פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד, כוונת קריאת המשנה). לפרשנויות נוספות: עיין בפירוש "צאן קדשים" של הרב חיים שור, ובפירוש "בן יהוידע" של הרב יוסף חיים מבאגדד, וב"מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר חלק א' עמ' 223 בפרק "תורה בפנים ובחוץ: יחס המחקר השכלי והדבקות", ובחידושי הגרי"ז.
  19. ^ סיכום של השיטות המבוססות על מסורת חז"ל, הובא בסעיף על 'רצף מסירת התורה שבעל פה' במאמר תולדות ההלכה והחיים המודרניים.
  20. ^ "מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה מוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי." (שולחן ערוך יו"ד הלכות תלמוד תורה רמו' ה')
  21. ^ הקראים עצמם אינם מתנגדים לרעיון התורה שבעל פה כמכלול הפרשנויות לכתוב אלא רק לטענה כי צורה יסודית של תורה כזאת ניתנה במעמד הר סיני.