פטון (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פאטון (סרט))
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פטון
Patton Poster.jpg
כרזת הסרט
בימוי: פרנקלין ג'יימס שאפנר
תסריט: פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת' על פי ספריהם של לדיסלאס פאראגו ועומר בראדלי
שחקנים ראשיים: ג'ורג' סי. סקוט, קארל מאלדן, מייקל בייטס וקארל מיכאל פוגלר
חברת הפצה: פוקס המאה ה-20
הקרנת בכורה: 3 באפריל 1970
משך הקרנה: 170 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 12,000,000$
פרסים: פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר
דף הסרט ב-IMDb

פטון (באנגלית: Patton) הוא סרט מלחמה ביוגרפי אמריקאי משנת 1970 המגולל את קורותיו של גנרל ג'ורג' פטון במהלך מלחמת העולם השנייה. בסרט מככבים ג'ורג' סי. סקוט, קארל מאלדן, מייקל בייטס וקארל מיכאל פוגלר. הסרט בוים בידי פרנקלין ג'יימס שאפנר לפי תסריט שכתבו פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת', שביססו את התסריט שלהם על הביוגרפיה Patton: Ordeal and Triumph, אותה כתב לדיסלאס פאראגו ועל ספר זיכרונותיו של עומר בראדלי A Soldier's Story. הסרט צולם בידי Fred J. Koenekamp ומלחין המוזיקה הוא ג'רי גולדסמית'.

פטון זכה בשבעה פרסי אוסקר, בכללם לסרט הטוב ביותר.

מונולוג הפתיחה, אותו נואם ג'ורג' סי סקוט כגנרל פטון כשמאחוריו מתנוסס דגל אמריקאי ענקי, נותר אייקוני והוא המראה הזכור ביותר מהסרט. הסרט זכה להצלחה ונהפך להיות קלאסיקה אמריקאית.‏[1]

ב-2003 בחר בסרט ארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית לשימור בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית."

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה המפורסמת של הסרט גנרל ג'ורג' פטון (ג'ורג' סי סקוט) נותן נאום, כשדגל אמריקאי ענקי ניצב ברקע. אז פטון תופס פיקוד על הכוחות האמריקאים חסרי המוטיבציה בצפון אפריקה לאחר ה-Battle of the Kasserine Pass. אחרי שהוא מחדיר משמעת בחייליו, הוא מוביל אותם לניצחון ב-Battle of El Guettar, אם כי בדיעבד הוא מתאכזב לגלות שהאויב שלו לא היה ארווין רומל.

פטון נראה כמאמין בגלגול נשמות, בעוד הוא נותר נוצרי מאמין. בשלב מסוים במהלך המערכה בצפון אפריקה, פטון לוקח את צוותו לעיקוף בלתי צפוי לאתר שבו התרחש קרב זאמה העתיק. שם הוא מעלה זיכרונות מהקרב, מתעקש בפני סגנו, הגנרל עומר בראדלי שהוא היה שם.

לאחר שצפון אפריקה בטוחה, הוא משתתף בפלישת בעלות הברית לסיציליה ומתחרה נגד הגנרל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי מי יכבוש את הנמל הסיציליאני של מסינה. הגנרל הגרמני אלפרד יודל (ריכארד מינש) וסרן שטייגר (זיגפריד ראוש) משוכנעים שניהם שפטון יבחר להוביל את הפלישה לנורמנדי. אולם, אחרי שהוא מגיע לפני מונטגומרי למסינה, משוחרר פטון מהפיקוד בגלל שהוא סטר לחייל הלום-קרב בבית-חולים צבאי. תקרית זו, ביחד עם נטייתו לאמר את אשר על ליבו לפני העתונות, מסבכת את הגנרל והוא מועבר לתפקיד שולי בזמן הציפייה הארוכה ליום הפלישה, כשהוא מוצב על הפיקוד המפוברק של הארמייה הראשונה של ארצות הברית בדרום-מזרח אנגליה כפיתיון. בחוששו שהוא יחמיץ את ייעודו, הוא מתחנן בפני פיקודו לשעבר, גנרל עומר בראדלי, לקבל משרה פיקודית לפני שהמלחמה תסתיים. הוא מקבל את הפיקוד על הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית ומתבלט בכיבוש מהיר של צרפת ואחר כך שחרורה של העיר החיונית באסטון במהלך קרב הארדנים. אז פטון מסתער דרך הקו זיגפריד ומוביל לתוך גרמניה בעצמו.

פטון מציין בפני הקהל הבריטי שארצות הברית ובריטניה הגדולה ישלטו בעולם שאחרי המלחמה, רעיון אותו הרוסים תופשים כעלבון. אחרי שהגרמנים נכנעים, הוא מעליב קצין רוסי בחגיגה, למרבה המזל, הרוסי משיב לפטון בעלבון וכך מפיג את המתח באוויר. לקראת תום הסרט, גילוי ליבו של פטון גורם לו לאבד את הפיקוד שוב, אם כי הוא נותר כדי לחזות בשיקומה של גרמניה. הסרט מסתיים כשפטון הולך עם כלבו, בול טרייר ששמו ווילי, וקולו של ג'ורג' סי סקוט נשמע ברקע כשהוא מתייחס לגיבורים השבים מרומא העתיקה, במצעדים מפוארים, ובעקבותיהם חייליהם ועבדיהם. הקול מסתיים במילותיו: "עבד עומד מאחורי הכובש מחזיק כתר מוזהב ולוחש באוזנו אזהרה שהתהילה חולפת".

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות משפחתו של פטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעשו ניסיונות אחדים להפיק את הסרט, החל משנת 1953. המפיקים ניגשו למשפחתו של פטון וביקשו את עזרתם כדי לצורך עשיית הסרט. הם רצו גישה ליומניו של פטון ולקבל מידע מחברי המשפחה. בדרך מקרה, היום שבו הם ביקשו מהמשפחה היה היום שבו נערכה הלווייתה של ביאטריס אייר פטון, אלמנתו של הגנרל. אחרי כן, המשפחה התנגדה נמרצות לסרט וסירבה להעניק סיוע כלשהו לעושי הסרט.

היות וכך, פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת' כתבו את התסריט בהתבסס על שתי ביוגרפיות: Patton: Ordeal and Triumph מאת לדיסלאס פאראגו ו-A Soldier's Story מאת עומר בראדלי. ב-2005 כתב-היד "Button Box" של אשתו של פטון הותר לפרסום סוף-סוף בידי המשפחה, ביחד עם הספר שראה אור לאחר מותה של רות הלן פטון טוטן The Button Box: A Daughter's Loving Memoir of Mrs. George S. Patton. [2]

הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון נפתח כשסקוט נואם את נאום המוטיבציה המפורסם בפני חברי הארמייה השלישית, כשמאחוריו הדגל הענקי של ארצות הברית. קופולה ונורת' היו צריכים למתן את מילותיו והתבטאויותיו האמיתיות של פטון בסצנה, כמו גם לאורך הסרט, כדי להבטיח את אישור הצנזורה, במונולוג הפתיחה, המילה "לנאוף" (fornicating) מחליפה את המילה "להזדיין" (fucking) כשהוא מותח ביקורת על המגזין Saturday Evening Post. בנוסף לכך, קולו הכבד של סקוט הוא למעשה ההפך מקולו של פטון, שהוא צורמני ולפעמים מאונפף.

כשסקוט נוכח לדעת שהנאום יפתח את הסרט, הוא סירב לעשות אותו, מכיוון שהוא האמין שהוא יאפיל על יתר הופעתו. הבמאי פרנקלין ג'יימס שאפנר שיקר והבטיח לו שהוא ייראה בסיום הסרט. הוא צולם בקומת מרתף.

כל המדליות והעיטורים שנראים על מדיו של פטון במונולוג הם העתקים אותנטיים של אלו שבאמת הוענקו לפטון. ברם, הגנרל מעולם לא ענד את כולם בפומבי. הוא ענד את כולם ביחד רק במקרה אחד, בחצר ביתו בוירג'יניה לבקשת רעייתו, שרצתה תצלום עם כל המדליות שלו. המפיקים השתמשו בהעתק מהתצלום כדי לסייע ליצור את ה"מראה" הזה בסצנת הפתיחה. אולם, רובי השנהב בהם סקוט השתמש הם למעשה של פטון והושאלו ממוזיאון פטון.

סצנת הפתיחה האייקונית שימשה מושא לפרודיה בסרטים, קריקטורות פוליטיות ותוכניות טלוויזיה רבות.

אתרי צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם כמעט במלואו בספרד. סצנה אחת, שמתארת את פטון נוהג לעיר עתיקה שנרמז שהיא קרתגו, צולמה בעיר הרומאית העתיקה ווליביליס, הנמצאת במרוקו. הסצנה המוקדמת, שבה פטון ומוחמד החמישי סוקרים חיילים מרוקאים בכללם the Goumiers, צולמה בארמון המלך בראבאט. סצנה קרב אחת ללא הודעה מראש צולמה בלילה קודם לכן, והיא עוררה חשש בסביבתו של ארמון המלך מפני הפיכה. צנחן אחד חושמל למוות בקווי חשמל, אבל אף קטע מצילומי הקרב הללו לא הופיע בסרט. גם הסצנה בנאטספורד (Knutsford), אנגליה, צולמה באתר האמיתי. הסצינות באפריקה ובסיציליה צולמו בדרום ספרד, בעוד סצינות החורף בבלגיה צולמו בסמוך למדריד (שאליה צוות ההפקה מיהר כשנודע להם שיורד שלג).

אביזרים אנכרוניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט פטון משתמשים במעט מאוד טנקים מתקופת מלחמת העולם השנייה, פרט לקטע מיומן קולנוע. הטנקים שבסרט סופקו בידי הצבא הספרדי, שסייע להפקה. הם כללו טנקים מסוג M46 Patton,M41 Walker Bulldog, ו-M47 Patton עבור הצד האמריקני, טנקים מסוג M24 Chaffee עבור הצד הבריטי, וטנקים מסוג M48 פטון עבור הגרמנים. מבין אלו, רק ה-Chaffee שירתו במלחמת העולם השנייה, אם כי לא עבור הבריטים. במציאות, גנרל פטון פיקד על תערובת של M4 שרמן, M-5 Stuarts, ובשלב מאוחר מאוד במהלך המלחמה M26 פרשינג. אולם, בזמן הצילומים, כוחות הצבא היחידים שעדיין השתמשו בטנקי שרמן היו צה"ל (בגרסה משודרגת בהרבה שנעשתה אחרי המלחמה), הצבא היוגוסלבי ומספר אומות של אמריקה הלטינית.

השתמשו גם במטוסי CASA 2.111 הספרדים למספר סצינות. היו אלו גרסאות משופרות של Heinkel He 111 הגרמני, שהלוטוואפה השתמש בו במידה נרחבת במלחמת העולם השנייה. ניתן לזהותם לפי מנוע ה-nacelles שלהם, שלו airscoop בולט בדיוק מתחת למדחף, בעוד ה-airscoop של ה-Heinkel He 111 היה ממוקם אחורנית יותר. בנוסף לכך ניתן לראות את ה-Cessna Bird Dog בכמה סצינות, שלא השתתף בקרבות אלא 5-4 שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

פרט לכך, ניתן לראות ג'יפים M38 משנות החמישים, ומשאיות M35 cargo trucks משנות השישים בהן השתמשו (עבור המשאיות האמריקניות והגרמניות כאחד).

ניתן לראות את מפת אירופה ברקע בסצנה אחת המציגה גבולות לאומיים מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

פטון נראה מגיע ללונדון בלילה ברכב מסוג Eight Custom Packardblack. משתמשים במכונית מדגם זה אחרי המלחמה, והיא הושקה ב-25 ביולי 1947 עבור הדגם של שנת 1948.

אי-דיוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון מעולם לא נתן את "הנאום" כגנרל בל ארבעה כוכבים, מאחר שהוא לא הועלה לדרגת גנרל מלאה עד 14 באפריל 1945, הרבה אחרי הזמן שהוא נתן נאום טרם הקרב כזה.

הסרט מציג תמונה שלפיה היה מתח בין פטון למונטגומרי, בעוד שלמעשה לא היה מרוץ תחרותי בין השניים לכבוש את מסינה. מונטגומרי למעשה הציע מונטגומרי ב-24 ביולי שפטון יכבוש את מסינה מאחר שהוא היה בעמדה טובה הרבה יותר לעשות כן. אולם, פטון חשד שהיה זה תכסיס מצידו של מונטגומרי, כך שה"מרוץ" המשיך להיות פרי דמיונו.

ג'ורג' פטון נראה בסצנה אחת עונד דרגה של Lieutenant General, לפני שהדרגה אושרה בידי הסנאט של ארצות הברית. תיק השירות של פטון מצביע על כך שהוא היה יכול להתייחס אל עצמו כאל Lieutenant General רק אחרי שהדרגה אושרה ונחתמה בידי הצבא. [3]

לפני קרב El Guettar, נראה פטון קורא את הספר The Tank In Attack שכתב ארווין רומל, והסצנה מתאר את הקרב שבו הוא צועק: "רומל... ממזר שכמוך, אני קורא את הספר שלך!" למעשה, רומל מעולם לא השלים את ספרו, שקיים רק בצורת כתב יד מפוזר ורשימות. רומל פרסם את ספרו Infantry Attacks שידוע שפטון אכן קרא אותו.

בסרט, פטון מקיים פגישה מתוחה למדי עם ארתור קונינגהם. זמן קצר אחרי ששלישו הצעיר, דיק ג'נסון, נהרג בקרב El Guettar. במציאות, ג'נסון נהרג מעט אחרי קרב El Guettar, והפגישה עם קונינגהם התרחשה אחרי כן. [4]

בסצנה אחת, פטון מצטט בצורה שגויה את פרידריך הגדול כאומר, ""L'audace, l'audace, toujours l'audace!" (נועזות, נועזות - תמיד נועזות!). למעשה, מי שאמר את המשפט היה ז'ורז' דנטון ("De l'audace, encore de l'audace, toujours de l'audace et la France sera sauvée!").

הסרט מתאר את הפגישה בין הגנרלים בוורדן כדי לדון בהתקפה הגרמנית בארדנים (הקרב על הבליטה). בסרט, גנרל בדל סמיט עומד בראש הישיבה. במציאות, אייזנהאואר עמד בראשה (אייזנהאואר מעולם לא נכלל בסרט, אבל מתייחסים אליו כנוכח מאחורי הגנרלים האחרים.)

הסרט יוצר את הרושם שפטון ועומר בראדלי הם חברים טובים. למעשה, שני הגברים מעולם לא חיבבו במיוחד זה את זה. חברו הטוב ביותר של פטון היה ככל הנראה אייזנהאואר, שאינו מופיע בסרט.

הכומר ג'יימס אוניל שעליו פטון מצווה להתפלל לשיפור מזג האוויר, מחה בטענה שהוא תואר כעדין מדי.

הסרט מתאר תקרית אחת בלבד שבה סטר פטון לחייל. במציאות, היו שתי תקריות. בראשונה היה מעורב הטוראי צ'ארלס קוהל והיא התרחשה ב-3 באוגוסט 1943. השנייה אירעה בדיוק שבוע לאחר מכן, ובה היה מעורב הטוראי פול בנט. התקרית בסרט הוצגה בצורה הדומה לכפי שאירעה התקרית השנייה.

התנצלותו של פטון לחייל לו סטר (טוראי פול בנט במציאות) ניתנה באופן פרטי, אז פטון הודה שהוא היה קשה מדי עם בנט, בניגוד לנכונותו בחוסר רצון בסרט. פטון אכן התנצל בפומבי, אבל באירוע אחר.

הסרט מתאר את פטון מעביר את הנאום בנאטספורד (Knutsford), אנגליה, שם הוא מתנבא שאמריקה ואנגליה ישלטו בעולם אחרי המלחמה. הדבר נראה כשחצנות לרוסים. לפי עדי ראייה, פטון אכן הזכיר את הרוסים בנאומו, אבל העתונים הבריטים השמיטו עובדה זו. בזמן שהטעות הועמדה על תיקונה, הנזק כבר נעשה.

לפי הסרט, לפני הקרב על הבליטה, הורה פטון לכומר לחבר תפילה למזג אוויר טוב. כשמזג האוויר הוטב, הכריז פטון על תוכניתו להעניק לכומר אות הצטיינות. במציאות, פטון נתן את הפקודה הזו בלוריין כחודש לפני הקרב על הבליטה. הבעיה לא הייתה החורף, אלא גשם כבד ובלתי פוסק. אחרי שהכומר חיבר את התפילה, מזג האוויר אכן התבהר, ופטון העניק לכומר (ג'ורג' אוניל) את עיטור כוכב הברונזה.

בסמוך לסיום הסרט, נראה פטון כשהוא מנהל שיחת טלפון מתוחה עם וולטר בדל "חיפושית" סמית' בה הוא טוען שאמריקה צריכה לצאת למלחמה עם הסובייטים. פטון אכן ניהל שיחה זו עם גנרל ג'וזף טגרט מקנארני, סגנו של אייזנהאואר, ולא עם בדל סמית' כמתואר.

קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוג'ר אברט אמר על שג'ורג' סי סקוט: "זוהי אחת מההופעות הנפלאות האלה שבהן אישיותו של השחקן ואישיותה של הדמות מתקיימות זו בזו." [5] מבקר הסרטים המקוון, ג'יימס ברארדינלי, בחר בפטון כסרט האהוב ביותר שלו בכל הזמנים. [6] ו..."עד להיום זהו אחד מסרטי הביוגרפיה המלחמתיים הטובים ביותר של הוליווד." [7] מבקר הסרטים באינטרנט The Nostalgia Critic כלל את הסרט ברשימת 20 הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים.

לפי הספר The Final Days, של בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, היה זה גם הסרט האהוב ביותר על ריצ'רד ניקסון. הוא הקרין אותו פעמים מספר בבית הלבן וגם במהלך השיט על היאכטה הנשיאותית. לפני ביקור ניקסון בסין ראש ממשלת סין, ג'ו אן-לאי, צפה במיוחד בסרט הזה כהכנה לפגישתו עם ניקסון. היה זה הסרט האהוב ביותר על מאמן הפוטבול של אוהיו, וודי הייז.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקו של סקוט זיכה אותו בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ב-1971. הוא סירב לקבל אותו, בציינו את חוסר חיבתו להצבעה ואפילו את הרעיון עצמו של תחרות משחק. [8] הוא היה השחקן הראשון, אם כי לא האחרון, לעשות כן (מרלון ברנדו סירב לקבל את האוסקר שנתיים אחרי כן עבור משחקו בסנדק ב-1973).

הסרט זכה בשישה פרסי אוסקר נוספים, עבור פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר. (יורי מקלירי ‏(Urie McCleary), חיל פארונדו, אנטוניו מטאוס).

הסרט היה מועמד לפרסי אוסקר בקטגוריות הצילום הטוב ביותר, הפעלולים הטובים ביותר והמוזיקה הטובה ביותר של נעימה מקורית.

ב-2006, גילדת הכותבים של אמריקה בחרה בעיבוד התסריט של פרנסיס פורד קופולה ואדמונד נורת' כתסריט ה-94 הטוב ביותר בטיבו בכל הזמנים. התסריט היה מבוסס על הביוגרפיות A Soldier's Story שכתב גנרל עומר בראדלי ו-Patton: Ordeal and Triumph שכתב לדיסלאס פאראגו.

פרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר מוצג במוזיאון ג'ורג' סי. מרשל ב-Virginia Military Institute והוא תרומתו של פרנק מקארתי.

ההכרה של מכון הסרטים האמריקאי:

  • 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים - מקום 89;
  • 100 הגיבורים והנבלים – גנרל ג'ורג פטון, גיבור, מקום 29.

המשכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט ההמשך שנעשה עבור הטלוויזיה, The Last Days of Patton, הופק ב-1986. סקוט שב על תפקידו הראשי. הסרט היה מבוסס על השבועות האחרונים של פטון אחרי שנפצע באופן אנוש בתאונת מכונית, עם הבזקים לאחור לחייו של פטון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתן רבין, פטון, 24 במאי 2006.
  2. ^ רעייתו של גנרל פטון, אזרחית ניו יורק, וושינגטון טיימס
  3. ^ תיק השירות של ג'ורג' פטון, National Personnel Records Center
  4. ^ Carlo D'Este, Patton: A Genius for War
  5. ^ רוג'ר אברט, פטון (1970), ‏rogerebert.com. ‏ 17 במרץ 2002
  6. ^ פטון (ארצות הברית, 1970), reelviews.net.
  7. ^ James Berardinelli, פטון, reelviews.net.
  8. ^ טים פורטל, זעם האוסקר, ew.com‏ 16 באפריל 1993