פרס (עוף)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgפרס
Bartgeier Gypaetus barbatus front Richard Bartz.jpg
מצב שימור

מצב שימור: ללא חשש (LC)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששconservation status: least concern
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: דורסי יום
משפחה: נציים
סוג: פרס
מין: פרס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Gypaetus barbatus
‏(ליניאוס)
תחום תפוצה
BartgeierVerbreitung.jpg

האזור הצבוע בירוק

פרס (שם מדעי: Gypaetus barbatus) הוא סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. בישראל מובחן כאחד ממיני הנשרים של העולם הישן (קבוצה לא טקסונומית של אוכלי פגרים).

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם בעברית מהתנ"ך, שם מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל. יש הגוזרים את שמו מן השורש פר"ס, על שום שהוא פורס (=שובר) עצמות ואוכל את המח שבהן‏[1]. אזכורים בתנ"ך:

"וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֵּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה"

ויקרא פרק יא פסוק יג

"וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה"

דברים פרק יד פסוק יב

באנגלית מכונה "Bearded Vulture" בשל הניצוי הייחודי בפניו - מהעין עד למקור, המקנה לפניו צורת שפם וזקן. העוף נקרא גם "Lammergeier" באנגלית ובגרמנית שמשמעו "עיט הטלאים" ובעבר "Ossifrage" שמשמעו "שובר עצמות", שהוא גם פירוש שמו בספרדית, "quebrantahuesos".

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת תת-המין פרס אירואסייתי (G. b. barbatus) באפריקה, דרום מערב אירופה, טורקיה, המזרח התיכון וכן באסיה - באפגניסטן, במונגוליה ובסין. עוף דורס זה חולף רק לעתים נדירות ביותר בשמי ארץ ישראל. העוף קינן במצוקי הגליל במאה ה-19, ו־5–10 זוגות קיננו עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בנגב ובהרי אילת. קינון ודאי אחרון נרשם במדבר יהודה בשנת 1981[דרוש מקור]. היעלמותו של העוף מנוף הארץ מיוחסת למוות כתוצאה מהרעלות, ירידה בזמינות המזון בשל מחסור בפגרים עקב שינוי תנאי התברואה, הפרעות של מטיילים, מטפסי צוקים וכלי טיס באזורי הקינון, וכן בשל העובדה שאוכלוסייתו, שהיקפה תמיד היה קטן, לא נאחזה בצורה איתנה בארץ מעולם.

תפוצת תת-המין פרס אפריקאי (G. b. meridionalis) בחצי האי ערב ובמזרח ובדרום יבשת אפריקה. המין שוכן באזורים סלעיים בגבהים 1,500 - 4,000 מטרים, במורדות ההימלאיה, באלפים, בפירנאים וכן באיים מסולעים כקורסיקה וככרתים. עם תחילת השלג הוא יורד לקנן בגבהים של 500 עד 800 מטרים, ואף מסתתר בכוכי סלעים ובמערות.

ההבדל העיקרי בין שני תתי המין, הוא העדר פלומת שיער שחורה באזור האוזן אצל תת-המין האפריקאי (G. b. meridionalis).

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין ניתן לזיהוי בקלות על-פי הכנפיים הארוכות והמחודדות (ייחודי לדורס כה גדול) והזנב המעוין. אפיון זה רחוק אומנם משאר הנשרים, אך הגודל מבדיל אותו מדורסים קטנים אחרים דוגמת הבזים והזרונים שלהם מבנה דומה. בנוסף לכך ישנם מספר הבדלים עם ההתפתחות של הפרט:

  1. אצל פרט פעוט (עד שנה): הגב חום אחיד עם כתמים לבנים בחזית, הראש שחור וקשתית העין שחורה. הנוצות הראשוניות גדולות ועבות ועל כן הכנפיים רחבות מפרט בוגר, יש אחידות עם הנוצות המשניות. הבטן חומה-צהובה עם כתמים לבנים.
  2. אצל פרט צעיר (3-1 שנים): חוסר אחידות בין הנוצות הראשוניות למשניות, הכתמים הלבנים נעלמו, טבעת העין נצבעת בצבע אדום וקשתית העין מקבלת גוון צהוב, הבטן והמכנסיים מתבהרים במקצת.
  3. אצל פרט מתבגר (6-3 שנים): הנוצות הראשוניות נעלמות. הראש לבנבן בחלקו העליון וחום בהיר בחלקו התחתון.
  4. אצל פרט בוגר (6 שנים ואילך): הבטן והראש בהירים, הכנפיים אפורים כהים עד שחורים. אורכו של מין בוגר 110 ס"מ, מוטת הכנפיים עד 290 ס"מ ומשקלו 4.5-7 ק"ג.

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gypaetus barbatus02.jpg

פיגמנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבע המכנסיים (ניצוי מרובה על הרגליים) והחזה האדום שנראה אצל פריטים רבים, ולפי הסברה - גם קשתית וטבעת העין, נרכשים על ידי חיכוך פלג הגוף התחתון בסלעים המכילים ריכוז גבוה של תחמוצת הברזל ושטיפת הגוף במים המכילים מינרל זה. לפריטים הרחוקים ממקור סלעי זה, גוון לבן דהוי בפלג גופם התחתון. מחקרים שנעשו במטרה לבחון האם להתנהגות זו משמעות אבולוציונית גילו שהמינרל מכיל קרוטאנים[2]. קרוטאנים הם חומרים אורגניים שמקושרים אל הפיגמנטים הנפוצים ביותר אצל העופות, ואחראים לגוונים צהוב, כתום, אדום וחום. עיקר הפיגמנט מגיע ממזונם של בעלי החיים ונספג בעור, בפלומה, בקשתית העין ואף בקליפת הביצה. אך בנוסף להיותם יפים לעין, הם משמשים כמעכבי חמצון, משפרים את מערכת החיסון ואף הורגים בקטריות שונות. בנוסף, הופך הפיגמנט בכבד של חולייתנים לוויטמין A. לפרס, בהיותו אוכל נבלות, יש קושי בהשגת הפיגמנט ממזונו, אך הוא זקוק לו כדי להילחם בבקטריות הרבות השוכנות בפגרים.

משום כך מראים הניצוי האדום וטבעת העין האדומה, שהפרט חזק מבחינה חיסונית ויעביר לצאצאיו תכונה זו. במהלך החורף קופאים מקורות המים בד בבד עם תחילת עונת הדגירה. אגירת הפיגמנט בפלג הגוף התחתון קריטית במיוחד בטרם תקופה זו, כי אז מורח העוף את המינרל על הביצים ומכתימן, ובכך משפר את יכולת הישרדות הוולד מפני בקטריות שונות שנמצאות בסביבת הקן. ההכתמה ממשיכה גם לאחר בקיעת הגוזל מהביצה ובמשך השבועות הראשונים להיוולדו.

רבייה וגידול צאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב
תקריב של ראש הפרס

לפרס טריטוריה רחבה ביותר המשתרעת על פני 200 עד 400 קמ"ר, עליה הוא מגן באגרסיביות רבה‏[3]. מעטים מאוד המקרים שבהם נחלות חופפות בין שני זוגות[דרוש מקור]. על אף נחלתו העצומה, נצפה העוף לעתים קרובות במנוחה על האדמה, ולעתים רחוקות ביותר נצפה באזור מחוץ לנחלתו הקבועה[דרוש מקור].

יחידת רבייה יכולה להיות מורכבת גם משלישיית עופות, על פי רוב משני זכרים ונקבה אחת, נצפו גם רביעיות אחדות‏[4]. החיזור אחר בני הזוג נעשה בשעת מעוף, בני הזוג מתקרבים אחד לשני במהירות וחושפים את טופריהם ואת כנפיהם הארוכות, צורה זו מזכירה את מיני העיטים והעקבים. המכנסיים שייחודיים לפרס בין אוכלי הפגרים, אופן תעופתו ומאפיינים גופניים והתנהגותיים אחרים, מסמנים את הפרס כחוליה מקשרת בין העיטים/עקבים לבין נשרי העולם הישן[דרוש מקור].

עונת הרבייה חלה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה - מדצמבר עד פברואר, ובדרום אפריקה - ממאי עד יולי. הנקבה מטילה שתי ביצים בהפרש של שבוע אחד, עליהן דוגרים כל עופות המשפחה במשך 54 עד 58 ימים, אך כמו אצל מרבית הדורסים הגדולים שורד גוזל יחיד. זוהי תופעה קשת הסבר המכונה קייניזם או "סינדרום הבל" – במהלכה גורם הגוזל הבכור למותו של אחיו הצעיר בצורה עקיפה או פשוט על ידי לקיחת מזונו, תוך מספר ימים מבקיעתו. הגוזל ששרד נשאר בקן כ-120 ימים עד שהוא מתחיל לעוף.

בשנים הראשונות לחייו, גומא הפרס מרחקים רבים בחיפוש אחר נחלות, אולם הוא חוזר להתרבות בנחלה שבה נולד[דרוש מקור]. בהגיע העוף לבגרות מינית מלאה, בגיל 7-6 שנים, הוא יעזוב את נחלת הוריו וימצא לו נחלה אחרת עם שותף או שניים. פריטים בוגרים, ברגע שקבעו נחלה, לא יעזבוה כל חייהם. הקשר הזוגי נשמר לכל החיים. בשבי הגיע המין לגיל של 40 שנה‏[5], אולם בטבע מגיע כנראה ל-25 שנה בקירוב‏[6].

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר מזונו של הפרס (בשיעור כ-70% עד 90%) בא עצמות פגרי יונקים, לעתים קרובות של מכפילי פרסה מבויתים ככבשים וכעזים עובדה שהעניקה לו את שמו הלועזי. גוזליו מוזנים במכרסמים ובעופות קטנים. את מזונו הוא מלקט בזוג או ביחידות, בסביבת עדרי הבר או הצאן, וכן מתחנות האכלה לנשרים וממזבלות פגרים בקרבת אזורים כפריים.

את העצמות הגדולות צורך הפרס באמצעות הפלתן מגובה של 30 עד 100 מטרים, ושבירתן עקב כך, על קרקע מסולעת. הפרס עוקב מלמעלה אחר מקום נפילת העצמות, וצולל אליהן מטה בצורה ייחודית, כשעיניו נעולות על המטרה, כדי להגיע אל שברי העצמות‏[7]. עצם שאינה נשברת נזרקת מספר שוב ושוב, עד לחשיפת מח העצם נחשף ונגישותו לפרס. עצמות קטנות נבלעות בשלמותן. בקיבתו מיצי עיכול חזקים המסייעים לו בתהליך עיכול החומר הקרני. העוף צורך כ-250 עד 500 גרם של עצמות ליום. תזונה זו נראית אומנם מוזרה, אך לעצמות ערך תזונתי גבוה, שכן תכולת החלבונים והשומן בהן גבוה, ובכך העוף מנצל גומחת מזון עם מעט מתחרים עליו.

בנוסף לכך אוכל הפרס פיסות בשר ועור הצמודות לעצמות. הוא ידוע גם בנטייתו לגנוב מזון מעופות דורסים אחרים, העושים כך את עבודת הציד בשבילו. לעתים הוא נצפה שומט מגבוה יונקים קטנים, זוחלים וצבים בשלמותם, כדי לבקעם מבפנים. הפרס הוא אוכל הפגרים היחידי המביא לקינו טרף ברגליו או במקורו, ולא מעכלו למחצה עבור צאצאיו‏[8].

אגדה רומית עתיקה שנכתבה על ידי קאיוס פליניוס השני (סנאטור רומי), טוענת כי המחזאי והמצביא היווני אייסכילוס נהרג כשפרס הטיל עליו צב יבשה מגובה רב, שכן סבר כי קרחתו המבהיקה היא סלע.

שימור המין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול של אזרבייג'ן משנת 1994, בו נראה פרס

עיקר הסכנות למין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה במקום החיות וסיכויי הרבייה של המין, מאחר שהמין רגיש במיוחד לרעש. דוגמאות לכך- הפיכת השטח הסלעי הלא מיושב לאזור תיירות אטרקטיבי - לדוגמה אתרי סקי וטיפוס הרים, התקהלות רבה של בני אדם למטרות ציד או אימון צבאי, חשיפה לריסוס ישיר או לחומרים מזהמים באוויר ועל הקרקע, שימוש בכלי רכב וטיס ובכלי נשק העושים רעש רב, צמצום מקורות המזון, ציד לא חוקי, או שאינו נאכף במדינות רבות בעולם הישן מביא לתמותה הגבוהה ביותר של המין. סכנה נוספת לעופות הפרס היא הרעלה ישירה ולא ישירה - פיתיונות בשר מורעלים המונחים עבור "מזיקים" כמכרסמים ותנים, פגיעה במספר חוליות בשרשרת המזון. תיתכן הרעלה כתוצאה מאכילת פגר מורעל בשטחי חקלאות המרוססים כנגד מזיקים. עם התפתחות התעשייה בהרי אירופה בעיקר, כבלי חשמל ומתח גבוה הם הגורם השני בהיקפו לתמותת פרטים.

פעולות השימור העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור ההתקהלות בקרבת הקן, בטווח של קילומטר ממנו, במהלך חודשי הרבייה הראשונים, אכיפה מוגברת על איסור ציד המין, צמצום הנזק שבפלישה לאזור תפוצת המין, על ידי חינוך לשימור הטבע ומציאת דרכים להימנע מפגיעה במקום החיות, יישום התקנות בדבר הדברת "מזיקים", אכיפה מוגברת על שימוש בריסוסי חקלאות, וחידוש מקורות המזון, לדוגמה יצירת בתי גידול חדשים למכפילי הפרסה ואכיפת הצייד שלהם, עידוד המשכיות המשק החקלאי (בעיקר במדינות לא מפותחות) ופיקוח על סילוק פגרים למקומות בעלי רישיון בתיאום עם הרשויות המקומיות ועם מוסדות התברואה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה פליקס, חי וצמח בתורה, ירושלים שדמ"ת (1984), עמ' 70
  2. ^ Negro, J. J., A. Margalida, M. J. Torres, J. M. Grande, F. Hiraldo, and R. Heredia. 2002. Iron oxides in the plumage of bearded vultures: medicine or cosmetics? Animal Behaviour 64:F5–F7.
  3. ^ Margalida, A. & Bertrán, J. 2005: Territorial defence and agonistic behaviour of breeding bearded vultures Gypaetus barbatus toward conspecifics and heterospecifics.— Ethology, Ecology & Evolution 17: 51– 63.
  4. ^ Margalida, A., Garcı´a, D. and Bertran, J. 1997. A possible case of a polyandrous quartet in the bearded vulture (Gypaetus barbatus). – Ardeola 44: 109–111.
  5. ^ Bearded vulture (Gypaetus barbatus) longevity, ageing, and life history
  6. ^ Antor RJ, Margalida A, Frey H, Heredia R, Lorente L, Sesé JA (2007) First breeding age in captive and wild bearded vultures Gypaetus barbatus. Acta Ornithol 42: 114–118
  7. ^ Life, פרק 5 - ציפורים
  8. ^ Margalida A, Bertran J (2000a) Breeding behaviour of the Bearded Vulture (Gypaetus barbatus): minimal sexual differences in parental activities. Ibis 142:225–234