הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
פטרייה אטומית שנוצרה מעל העיר הירושימה (משמאל) והעיר נגסאקי (מימין) זמן קצר לאחר הטלת פצצת האטום עליהם

הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי היו שתי מתקפות בנשק גרעיני שביצעה ארצות הברית נגד האימפריה היפנית בהוראת נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הפצצה האטומית שזכתה לכינוי "ילד קטן", הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945. הפצצה האטומית שזכתה לכינוי "איש שמן", הוטלה על העיר נגסאקי ב-9 באוגוסט. שתי הטלות פצצות האטום מהוות את השימוש המבצעי הראשון והיחיד נכון להיום, בנשק גרעיני במהלך מלחמה.

בין 90 אלף ל-166 אלף איש נהרגו בהירושימה ובין 60 אלף ל-80 אלף איש נהרגו בנגסאקי במהלך ארבעת החודשים שלאחר הטלת פצצות האטום. כמחצית מההרוגים קיפחו את חייהם ביום הטלת פצצת האטום בעוד השאר נהרגו כתוצאה מהשפעות הלוואי של הפצצות שכללו כוויות ותסמונת קרינה חריפה. רוב ההרוגים בשתי הערים היו אזרחים.

ב-15 באוגוסט, שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הכריזה האימפריה היפנית על כניעה לבעלות הברית. הכרזה זו סימלה את סיומה של מלחמת העולם השנייה. התפקיד שמילאה הטלת פצצות האטום בכניעתה של יפן וההצדקה האתית בשימוש בנשק זה שנויים במחלוקת עד עצם היום הזה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מצילומי הצבע הבודדים המתעדים את הפיצוץ של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה בניסוי טריניטי

ב-1 בספטמבר 1939 תקפה גרמניה הנאצית את פולין. בתגובה הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, מעשה שסימל את פרוץ מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית נקטה במדיניות של בדלנות וסירבה להצטרף למלחמה באופן פעיל. אולם, לאחר שארצות הברית ובריטניה הטילו סנקציות כלכליות על האימפריה היפנית בעקבות תוקפנותה במזרח אסיה, תקפה זו האחרונה במפתיע את הבסיס הימי של ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר 1941. בתגובה הכריזה ארצות הברית מלחמה על האימפריה היפנית והצטרפה למלחמת העולם השנייה לצדן של בעלות הברית.‏[1]

ב-2 באוגוסט 1939 שלחו הפיזיקאים אלברט איינשטיין ולאו סילארד מכתב לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, בו הזהירו אותו מניסיונותיה של גרמניה הנאצית לפתח פצצת אטום. בתגובה למכתב זה, הקימה ארצות הברית בסודיות את פרויקט מנהטן. הפרויקט, שעליו עבדו במשותף מדענים מארצות הברית, קנדה ובריטניה,‏[2][3] נועד להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני.‏[4] המחקר המדעי נוהל על ידי הפיזיקאי האמריקאי רוברט אופנהיימר בעוד בראש הפרויקט בכללותו עמד הגנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. הפרויקט הוכתר כהצלחה לאחר שב-16 ביולי 1945, קצת יותר מחודשיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, הופעלה לראשונה בהצלחה הפצצה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה.‏[5] במקביל, החל מצבה של האימפריה היפנית במלחמה להשתנות לרעתה. הפסדה בקרב מידווי ביוני 1942 ובקרב גוודלקנל בפברואר 1943, סימנו מפנה במלחמה וארצות הברית החלה במסע כיבושים נרחב של שטחים שהיו בשליטת האימפרייה היפנית והגיעה לבסוף סמוך לאיים הראשיים שלה.‏[6] נוסף לכך, בועידת יאלטה שהתקיימה בפברואר 1945, הבטיחה ברית המועצות להצטרף למלחמה נגד האימפריה היפנית, לצד ארצות הברית, לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה.‏[7]

ב-12 באפריל 1945 נפטר רוזוולט וסגנו, הארי טרומן, עלה לשלטון במקומו. טרומן, שלא היה מודע לפרויקט מנהטן קיבל עדכון בנושא ממזכיר המלחמה, הנרי סטימסון. על טרומן הוטלה ההחלטה הסופית אם לעשות שימוש בפצצת האטום נגד האימפרייה היפנית.‏[8]

הגורמים להטלת פצצות האטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשש מאבידות והרצון להביא לסיום מהיר של המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאת המטוסים "בונקר היל" זמן קצר לאחר שנפגעה משני מטוסי קמיקזה ב-11 במאי 1945 בזמן קרב אוקינאווה. בהתקפה נהרגו 389 מלחים מתוך צוות כולל של 2,600 איש‏[9]

למרות מצבם הנואש באביב 1945, רוח הלחימה של היפנים לא נשברה. בקרבות על האי איוו ג'ימה ועל האי אוקינאווה, ספגו הכוחות האמריקאים אבידות כבדות כאשר הכוחות היפנים, למרות נחיתותם המספרית הניכרת, סירבו להיכנע ונלחמו עד נפילתו של החייל האחרון. בתקופה זו החלו היפנים גם לעשות שימוש בטייסי קמיקזה[10] שהביאו לאבידות כבדות נוספות בקרב הכוחות האמריקאים. ערב הטלת פצצת האטום, היה ידוע לאמריקאים כי ברשות היפנים נמצאים עוד אלפי מטוסים שניתן להסב אותם בקלות יחסית למשימות קמיקזה. בנוסף לכך, עמדו לרשות היפנים כשני מיליון חיילים שהיו מוצבים על האיים הראשיים של המדינה ושהיו צפויים להילחם בנחישות דומה לזו של החיילים באיוו ג'ימה ובאוקינאווה.‏[11]

ב-26 ביולי 1945 חתמו ארצות הברית, בריטניה והרפובליקה הסינית על הצהרת פוטסדאם שדרשה מיפן להיכנע ללא תנאי או להתמודד עם הרס מוחלט. ארצות הברית ראתה בדרישה לכניעה ללא תנאי של יפן חשיבות עליונה. ההיסטוריון רוברט ג'יימס מדוקס טען כי ממשל ארצות הברית האמין כי כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת עם יפן, יש לחסל לחלוטין את הממסד ואת האידאולוגיה במדינה שהביאו לתוקפנותה של יפן. מדוקס טען כי גורמים בממשל האמינו כי ללא השגת כניעה ללא תנאי, היפנים יתאוששו לאחר מספר שנים ויחזרו לנקוט במדיניות תוקפנית, בדיוק כפי שקרה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מסיבה זו לטענת מדוקס, האמונה הרווחת בממשל האמריקאי הייתה כי יש להביא לכניעתה ללא תנאי של יפן, כדי לאפשר לארצות הברית לכבוש את המדינה ולהשיג בה דמוקרטיזציה. בדרך זו, הם האמינו, תמנע מלחמה עתידית נוספת בין שתי המדינות.‏[12]

היפנים מצידם האמינו כי כניעה ללא תנאי משמעותה הרס מוחלט של מדינתם ותרבותם.‏[13] גורמים בממשל ובצבא היפני האמינו כי האבידות הכבדות שספגה ארצות הברית באיוו ג'ימה ואוקינאווה תביא לכך שארצות הברית תמנע מלפלוש ליפן כדי להימנע מאבידות כבדות אף יותר. הם טענו כי במקרה שארצות הברית בכל זאת תפלוש למדינה, היא תספוג אבידות כה קשות שהיא לבטח תסכים להגיע להסכם נוח יותר ליפן לסיום המלחמה.‏[14] ב-28 ביולי דחה ראש הממשלה היפני, קנטרו סוזוקי, את הצהרת פוטסדאם באומרו כי הממשלה לא רואה בהצהרה כל ערך חשוב וכי בכוונתה להתעלם ממנה לחלוטין.‏[15]

לאחר דחייתה של יפן את ההצהרה, עמדו לראשות נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שתי אפשרויות פעולה נוספות מלבד הטלת פצצת האטום על יפן ללא אזהרה מוקדמת שנבחרה לבסוף. האפשרות הראשונה הייתה פלישה לאיים הראשיים של יפן. היפנים התכוננו לאפשרות זו היטב וגייסו כאמור למעלה מ-2 מיליון חיילים להגנה על מולדתם. בנוסף הקימו היפנים מיליציה אזרחית לוחמת שכללה כ-28 מיליון גברים ונשים. ראשי צבא ארצות הברית האמינו כי כוחות אלה ילחמו בפנאטיות בהגנה על מולדתם והעריכו כי כוחות ארצות הברית צפויים לספוג למעלה מחצי מיליון הרוגים בפלישה בעוד היפנים יספגו מספר גדול בהרבה של נפגעים, הן בקרב כוחות הצבא והן בקרב האזרחים.‏[16] תת-אדמירל טקיג'ירו אונישי, סגן מפקד הצי היפני, העריך כי במקרה של פלישה אמריקאית, מספר הנפגעים היפנים עלול להגיע ל-20 מיליון איש.‏[17]

האפשרות השנייה הייתה הדגמת פצצת האטום ליפנים או אזהרתם מפניה. מספר מדענים הציעו להפעיל פצצת אטום אחת בשטח לא מיושב לעיני נציגים מכל העולם כדי להדגים את כוחה העצום. המדענים קיוו כי הדגמת פצצת האטום תביא את יפן להסכים לכניעה ללא תנאי פן ארצות הברית תשתמש בפצצה נגדה. הממשל האמריקאי דחה את ההצעה עקב הבעייתיות שראה לדעתו ביישומה. לארצות הברית באותו הזמן היו רק שלוש פצצות אטום מבצעיות והיו ספקות בקרב אנשי ממשל רבים אם קיימת הצדקה להקריב אחת מהן לצורך הדגמה שיעילותה להביא לסיום המלחמה לא ברורה. נוסף לכך הטכנולוגיה בה נעשה שימוש בפצצת האטום הייתה מהפכנית ולא היה ביטחון שהפצצה שתודגם אכן תפעל כהלכה. בקרב אנשי הממשל האמריקאי הייתה הסכמה שהדגמה לא מוצלחת של הפצצה תעלה את המורל של היפנים, דבר שיפגע באינטרסים של ארצות הברית. אזהרתם של היפנים לגבי קיומה של הפצצה לפני שימושה בפועל נפסלה גם היא מסיבות דומות. במידה והפצצה שהיפנים הוזהרו מפניה לא תתפוצץ היה חשש שהדבר יחזק את רוח הלחימה שלהם. נוסף לכך, איבוד אפקט ההפתעה היה נותן ליפנים זמן להתכונן לעתיד לבוא ורבים האמינו שלהטלת פצצת האטום לאחר מכן, הייתה צפויה להיות השפעה פסיכולוגית קטנה בהרבה על היפנים מאשר הטלתה ללא אזהרה מוקדמת.‏[18]

הפגנת עוצמה מול ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים רוויזיוניסטיים כדוגמת גאר אלפרוביץ' וויליאם אפלמן ויליאמס העלו טענה שונה בנוגע לגורמים שהביאו את ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על יפן. היסטוריונים אלו טוענים כי הגורם המרכזי להטלת הפצצות היה הרצון להפגין עוצמה מול ברית המועצות ולא השאיפה לסיים את המלחמה במהירות האפשרית בכמות אבידות מינימלית. במרכז טענתם של היסטוריונים אלה עומדים מעשיהם ועמדותיהם של ארצות הברית וברית המועצות בעת ועידת יאלטה ואחריה.

כאשר יצא רוזוולט לוועידת יאלטה הוא עדיין האמין שלא יהיה מנוס מפלישה יבשתית לאיים הראשיים של יפן. הניסוי בפצצת האטום, שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה, עדיין נראה רחוק והמדענים שעבדו על הפרויקט לא יכלו לתת ערובות להצלחתו. מסיבה זו, רוזוולט שאף להביא להצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגד יפן שכן האמין שמעשה זה יקל במידה רבה את הלחימה על כוחות ארצות הברית במקרה של פלישה יבשתית ליפן ויחסוך חיי חיילים אמריקאים רבים. לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין מנגד, היו שאיפות משלו. סטלין ביקש להרחיב את יכולת ההשפעה של ברית המועצות בעולם והתנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה בקבלת שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית מיפן. רוזוולט הסכים להיענות לתנאים אלו ובתמורה הבטיח סטלין כי ברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה.‏[19]

סוגיה נוספת שעמדה במרכזה של ועידת יאלטה הייתה עתידם של השטחים במזרח אירופה שנכבשו על ידי ברית המועצות. עיקר הדיונים התרכזו בעתידה של פולין. סטלין שאף לחזק את השפעתה של ברית המועצות בפולין ומינה שורה של פוליטיקאים קומוניסטים ידועים לעמוד בראש הממשלה הפולנית החדשה. רוזוולט מנגד, חשש מהשתלטותה של ברית המועצות על פולין אולם מכיוון שראה חשיבות רבה בהמשך שיתוף הפעולה עם ברית המועצות בחר לנקוט בגישה פייסנית. בסופה של הועידה הסכים רוזוולט לקבל את הממשלה הקומוניסטית בפולין אך דרש שיצורפו אליה מספר כלשהו של מועמדים לא-קומוניסטיים. העובדה שנוסח ההסכם היה מעורפל ונתון לפרשנויות שונות אפשרה לסטלין לפרש אותו כראות עיניו והוא ניצל זאת כדי לסגת ממנו. בעקבות כך, התחזק החשד בארצות הברית כי סטלין מבקש להשתלט על מזרח אירופה ולהרחיב את השפעתה של ברית המועצות בעולם והניסיון לעצור אותו מלעשות זאת, הפך לאחת המטרות המרכזיות של מדיניות החוץ של ארצות הברית.‏[20]

ההיסטוריון ויליאם אפלמן ויליאמס, טען כי ככל שחלף הזמן, יותר ויותר גורמים בממשל ארצות הברית החלו לראות את ברית המועצות כסמל הרוע וחלקם אף החלו להשוות את סטלין לאדולף היטלר. האמונה הרווחת בקרבם הייתה כי ארצות הברית, שנתפסה על ידם כמקור כל הטוב, צריכה להכתיב את עתיד העולם וכי עוצמתה הגדולה של ארצות הברית מול חולשתה של ברית המועצות תאפשר לממש שאיפה זו.‏[21] ויליאמס טען כי בנוסף לכך, גורמים בממשל ארצות הברית וביניהם גם מחליפו של רוזוולט, הארי טרומן, החלו להאמין כי יש לנקוט במדיניות נוקשה יותר כלפי ברית המועצות ולא לאפשר למשטר המדכא והרודני של ברית המועצות להתפשט במזרח אירופה.‏[22]

ההיסטוריון גאר אלפרוביץ' טען כי בנסיבות אלו, הפכה פצצת האטום בעיני רבים בממשל ארצות הברית שהיו שותפים לדבר פיתוחה, לכלי בעל יכולת השפעה דיפלומטית ולא רק צבאית. אלפרוביץ' טען כי ההשערה בקרב ממשלו של טרומן הייתה שניתן להשתמש בפצצה כדי להשיג מטרות דיפלומטיות מול ברית המועצות לאחר המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס פ. ברנס, אמר לטרומן כי הפצצה תאפשר לארצות הברית להכתיב את התנאים שהיא רוצה בסיום המלחמה.‏[23] אולם הדעה הרווחת בממשל ארצות הברית הייתה כי ניתן יהיה לעשות זאת רק אם יעשה שימוש מבצעי בפצצה בזמן המלחמה.‏[24]

אלפרוביץ' טען כי בידיעה זו, נסע טרומן לוועידת פוטסדאם ביולי 1945, זמן קצר לאחר כניעת גרמניה הנאצית. במהלך הועידה נפגש טרומן לראשונה עם סטלין פנים אל פנים. יום לפני הפגישה, עודכן טרומן כי הניסוי הראשון בהיסטוריה של פצצת אטום עבר בהצלחה רבה. אלפרוביץ' טען כי הן טרומן והן מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, האמינו כי פצצת האטום היא נכס דיפלומטי חשוב והגדירו אותה כגורם מכריע בדיונים עם ברית המועצות, שתאפשר להם ליישם את הגישה הנוקשה כלפיה. בעקבות כך, הגיע טרומן לפגישה עם סטלין כשהוא מבוצר בעמדותיו ודחה בצורה נחרצת כמעט כל דרישה שסטלין העלה.‏[25] אף על פי כן, טרומן החליט לשמור בסוד את דבר קיומה של הפצצה מסטלין ואמר לו רק כי ארצות הברית פיתחה נשק רב עוצמה חדש בלי לפרט שמדובר בפצצת אטום.‏[26]

אלפרוביץ' טען כי הצלחת הניסוי בפצצת האטום הביאה את ממשל ארצות הברית למסקנה כי ניתן להביא לכניעת היפנים ולסיום מהיר של המלחמה ללא עזרתה של ברית המועצות, על ידי הטלת הפצצה על יפן. לטענת אלפרוביץ' לארצות הברית לא היה עוד כל אינטרס לאפשר לברית המועצות להצטרף למלחמה ולזכות בהשפעה באסיה. מסיבה זו בחר טרומן שלא לספר לסטלין על הפצצה. חששו היה כי במידה וסטלין יגלה את מלוא עוצמתה של הפצצה וידע שיש באפשרות ארצות הברית לסיים את המלחמה עם יפן לפני הצטרפותה של ברית המועצות, הוא יורה על פלישה מיידית ליפן.‏[27]

בחירת העיר להטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ה-10 ל-11 במאי 1945 התכנסה ועדה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס שמטרתה הייתה להמליץ לממשל ארצות הברית על מטרות אפשריות להטלת פצצות האטום. מלבד אופנהיימר היו חברים בוועדה אנשי צבא ומדענים אחרים שעבדו בפרויקט מנהטן. הוועדה המליצה על הערים היפניות קיוטו, ניאיגטה, הירושימה, יוקוהמה וקוקורה כמטרות אפשריות. המטרות נבחרו על ידי הוועדה לפי הקריטריונים הבאים:

  • קוטרה של המטרה הוא 5 קילומטר לכל הפחות והיא מוגדרת כמטרה חשובה באזור עירוני גדול.
  • הפיצוץ שיווצר כתוצאה מהטלת הפצצה ייצור נזק אפקטיבי.
  • לא סביר שהמטרה תותקף עד אוגוסט 1945.‏[28]

בניגוד לערים רבות אחרות ביפן, הערים הנבחרות כמעט ולא הופצצו על ידי חיל האוויר האמריקני במהלך הפשיטות האוויריות הליליות שחיל האוויר ביצע ביפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דבר זה נעשה כדי לאפשר לאמוד את עוצמת הפצצה במדויק.

העיר הירושימה לפני הטלת פצצת האטום
מטוס "אנולה גיי" וצוותו שהטילו את פצצת "ילד קטן" על הירושימה (קולונל פול טיבטס עומד באמצע)

הטלת פצצת האטום על הירושימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הועדה שהתכנסה במעבדות לוס אלמוס תיארה את הירושימה כ"בסיס ונמל צבאי חשוב במרכזו של אזור תעשייתי גדול. "[28] באותה עת, הירושימה הייתה עיר בעלת חשיבות תעשייתית וצבאית מסוימת. מספר מחנות צבאיים היו ממוקמים באזור בהם גם המפקדה של פילדמרשל שונרוקו האטה שהיה אחראי על הגנתה של כל דרום יפן. אף על פי כן, בפועל, היוותה הירושימה מקור אספקה ובסיס לוגיסטי קטן עבור הצבא היפני. העיר שימשה בעיקר כמרכז תקשורת, אזור אחסון ונקודת מפגש לחיילים.

אוכלוסיית הירושימה הגיעה בשיאה ל-381 אלף תושבים, אולם ערב הטלת פצצת האטום הייתה אוכלוסיית העיר קטנה יותר בעקבות מספר פעולות פינוי שביצעה הממשלה היפנית, ועמדה על בין 340 ל-350 אלף תושבים.‏[29] מכיוון שהמסמכים הרשמיים של העיר נשרפו, יש קושי לאמוד את אוכלוסיית העיר במדויק.

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצצה "ילד קטן" לפני הטענתה למטוס "אנולה גיי" בבסיס חיל האוויר האמריקאי בטיניאן
צילום מהקרקע של פטריית העשן שנוצרה בהירושימה כתוצאה מהטלת הפצצה על העיר. הצילום נעשה ממרחק של כ-7 קילומטר צפון-מזרחית מהעיר

ב-6 באוגוסט 1945, המריא מפציץ מדגם בואינג B-29 של יחידת טייסת ההפצצה 393 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לכיוון יפן. המפציץ, שקיבל את השם "אנולה גיי",‏[30] היה חמוש בפצצת האטום "ילד קטן" והוטס על ידי קולונל פול טיבטס שגם פיקד על המשימה. על צוות המטוס הוטלה המשימה להטיל את פצצת האטום על העיר הירושימה כשמטרותיהם החלופיות, במידה ולא ניתן היה להטיל את הפצצה על הירושימה מסיבה כלשהי, היו הערים קוקורה ונגסאקי. למשימה התלוו שני מפציצי בואינג B-29 נוספים. הראשון, שנקרא "האומן הגדול" (The Great Artiste), נשא ציוד שנועד למדוד את עוצמת הפיצוץ והשני, שנקרא מאוחר יותר "רוע הכרחי" (Necessary Evil), נועד לצלם את המאורע.

לאחר שהמריאו מטיניאן, המטוסים עשו את דרכם בנפרד לנקודת מפגש מוסכמת מעל האי איוו ג'ימה. לאחר מכן פנו המטוסים לכיוון יפן. במהלך הטיסה, חימש קפטן ויליאם פרסונס את פצצת האטום, שלא הייתה חמושה לפני כן, עקב חשש להתפוצצות לא מבוקרת במהלך ההמראה. עוזרו של פרסונס, לוטננט מוריס ג'פסון, הסיר את מכשיר הביטחון מהפצצה כחצי שעה לפני שהמטוסים הגיעו למטרה.‏[31]

המטוסים הגיעו להירושימה כשהם טסים בגובה של כ-9,800 מטר בראות טובה. כשעה לפני כן זיהה מכ"ם יפני את התקרבותם של מטוסי אויב לחופיה הדרומיים של יפן והתרעה על כך שודרה בשעה 7:09 בבוקר בתחנות רדיו יפניות בערים רבות וביניהם גם הירושימה. לא נעשה ניסיון ליירט את המטוסים עקב החלטו של הפיקוד היפני שלא ליירט קבוצות מטוסים קטנות על מנת לחסוך בדלק מטוסים שאספקתו לצבא היפני נפגעה באופן קשה באותה תקופה. בשעה 7:31 שודרה בהירושימה הודעה נוספת שבה נאמר שהשמיים נקיים ממטוסי אויב. למעשה המטוס הראשון שנצפה על ידי היפנים היה מטוס B-29 שנשלח לצורך בדיקת מזג האוויר מעל המטרה. המטוס שידר הודעה בקוד מורס ל"אנולה גיי" כי מזג האוויר מעל הירושימה הוא טוב. מיד לאחר מכן פנה המטוס לכיוון הים ומסיבה זו שודרה בהירושימה ההודעה שהשמיים נקיים. בשעה 8:09 החל טיבטס בהכנות להפצצה והעביר את השליטה במטוס לתותחן שלו.‏[32][33][31]

בשעה 8:15 הוטלה פצצת האטום "ילד קטן" ממטוס ה"אנולה גיי". ביחד איתה הוטלו 3 מכשירי מדידה שונים לבחינת עוצמת הפיצוץ ממטוס ה"האומן הגדול". לאחר 43 שניות של נפילה התפוצצה הפצצה בגובה המתוכנן של כ-580 מטר מעל העיר. את הדף הפיצוץ הרגיש צוות "אנולה גיי" רק כשהמטוס היה כבר במרחק של כ-18.5 ק"מ מנקודת ההטלה.‏[34]

צבא ארצות הברית הפיל מספר פעמים בעבר עלונים בערים יפניות רבות שהזהירו אזרחים מפני הפצצות אוויריות קרבות. בין הערים שקיבלו אזהרות אלו היו גם הירושימה ונגסאקי.‏[35] אף על פי כן, לתושבי הירושימה לא ניתנה אזהרה כזו לפני הטלת פצצת האטום.‏[36][37][38]

גילוי חורבן הירושימה על ידי היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדקה לאחר הטלת פצצת האטום, הבחין לפתע בקר מטעם תאגיד השידור של יפן שקו הטלפון שלו לתחנת הירושימה נותק. הבקר, שישב בטוקיו, ניסה לחדש את הקשר על ידי שימוש בקו טלפוני חלופי אך ללא הצלחה.‏[39]

זמן קצר לאחר מכן, החל מטה הצבא היפני לקבל תשדורות מבולבלות מעדים שנמצאו כ-16 ק"מ מהירושימה, על פיצוץ גדול מימדים שאירע בעיר. דיווחים אלו הפתיעו את אנשי המטה הכללי היפני. המטה, שעקב מקרוב אחר ההפצצות האוויריות של ארצות הברית, ידע שאף הפצצה בהיקף משמעותי לא אירעה בעיר ולא שכנו בה חומרי נפץ בכמויות גדולות מספיק על מנת להביא לפיצוץ גדול. מסיבה זו, ההערכה שהתגבשה בקרב אנשי המטה הייתה שמדובר באירוע זניח וכי העדויות על פיצוץ עצום הן בגדר שמועה. אף על פי כן, לאחר שהניסיונות ליצור קשר עם גורמים שונים בעיר כשלו,הוחלט לשלוח להרישומה קצין צעיר על מנת שיעביר מידע מהימן על המתרחש. הקצין יצא לדרך בטיסה זמן קצר לאחר מכן. כבר בהיותו 160 ק"מ מהירושימה, הבחין הקצין וטייס המטוס שלו, בענן עשן עצום מעל העיר. עם הגעתם, הם החלו לחוג מעל העיר והתקשו להאמין למראה עיניהם; במקום בו שכן מרכז העיר הירושימה הם מצאו שממה בוערת מכוסה בענן עשן כבד. השניים נחתו בחלק הדרומי של העיר והקצין העביר דיווח בהול לטוקיו והחל לארגן את כוחות ההצלה במקום. רק לאחר פרסום הודעה רשמית מטעם הממשל האמריקאי, 16 שעות לאחר המתקפה, הבינו היפנים כי הירושימה נפגעה מפצצת אטום.‏[40]

ימים ספורים לאחר הטלת פצצת האטום, דיווחו עיתונים בעולם ששידורים מתחנת הרדיו של טוקיו תיארו את הנזק שנצפה בהירושימה כך: "כמעט כל בעלי החיים, בני אדם וחיות, נשרפו למוות, פשוטו כמשמעו".‏[41] 

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 70 ל-80 אלף בני אדם נהרגו באופן מיידי כתוצאה מהטלת הפצצה וכ-70 אלף בני אדם נפצעו. למעלה מ-90% מהרופאים ו-93% מהאחיות הרפואיות בהירושימה נהרגו או נפצעו.‏[42] בחודשים שלאחר הטלת פצצת האטום, המשיך מספר הקורבנות לעלות כתוצאה ממותם של פצועים רבים מכוויות, תסמונת קרינה חריפה ומחלות נוספות הקשורות להשפעות הלוואי של הפצצה. ההערכות לגבי מספר האנשים שמתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהטלת פצצת האטום על הירושימה נעות בין 90 אלף ל-166 אלף איש.‏[29] הערכות אחרות קובעות כי כ-200 אלף בני אדם מתו עד שנת 1950 מההפצצה כשלמספר הקורבנות נוספו גם אנשים שנפטרו כתוצאה ממחלת הסרטן ומחלות אחרות שהתפתחו כתוצאה מההשפעה ארוכת הטווח של הקרינה המייננת שנוצרה בעקבות הפיצוץ.‏[43] אחד המחקרים המקיפים שנעשו בנושא גרס כי בין שנת 1950 לשנת 2000, כמחצית ממקרי המוות מלוקימיה וכ-10% ממקרי המוות כתוצאה מסוגי סרטן אחרים בקרב שורדי ההפצצה בהירושימה נבעו, כתוצאה מהקרינה המייננת שספגו בזמן ההפצצה.‏[44] מלבד נפגעים יפנים מוכרים גם 11 שבויי מלחמה אמריקאים שנהרגו בהפצצה.‏[45]

כתוצאה מרוח צולבת חזקה, החטיאה פצצת האטום את גשר אייאויי (Aioi Bridge), נקודת הפיצוץ המתוכננת, בכ-240 מטרים והתפוצצה מעל בית החולים שימה.‏[34] עוצמת הפיצוץ הוערכה ב-13 עד 18 קילוטון TNT כאשר הטמפרטורה שמתחת לאזור הפיצוץ הגיעה לכמה אלפי מעלות צלזיוס.‏[32] כמעט כל מבנה ברדיוס של 1.6 ק"מ נהרס כליל ושריפות פרצו על פני 11 קילומטרים רבועים. לפי ההערכות כ-12 קילומטרים רבועים מהעיר ו-69% מהמבנים בעיר נהרסו בעוד שלבין 6% עד 7% מהמבנים נגרמו נזקים.‏[42] מבני בטון רבים בהירושימה נבנו במיוחד כדי לעמוד ברעידות האדמה החזקות שמתרחשות בתדירות גבוה ביפן. חלק ממבנים אלה היו מחוזקים כל כך שהשלדה שלהם לא קרסה בהפצצה אף על פי שהם היו קרובים מאוד למוקד הפיצוץ של הפצצה. נוסף לכך, מכיוון שהפצצה התפוצצה באוויר, עוצמת הפיצוץ כוונה יותר למטה מאשר לצדדים. עובדות אלה הביאו לכך שמבנה "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה" לא קרס בהפצצה אף על פי שהיה ממוקם כ-150 מטר בלבד ממוקד הפיצוץ. המבנה הוא הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד בחלקו והוא הפך ברבות השנים לאנדרטת השלום בהירושימה שהוכרזה ב-1996 כאתר מורשת עולמית.‏[46]

בין שתי ההפצצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

(מולטימדיה)

חלק מהנאום שנשא טרומן לעם האמריקאי בו הודיע על הטלת פצצת האטום על הירושימה
הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום:"העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס להחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה."
לעזרה בהפעלת הקבצים

כ-16 שעות לאחר הטלת פצצת האטום על הירושימה פרסם טרומן הצהרה שהוכנה מראש שהודיעה על השימוש בנשק החדש. בהצהרה נכתב:

Cquote2.svg

אם הם (היפניים) לא יקבלו כעת את תנאינו, עליהם לצפות לגשם של הרס מהאוויר שלא נראה כמוהו בעולם הזה. מאחורי המתקפה האווירית הזו יגיעו כוחות ימיים ויבשתיים במספרים ובעוצמה כזו שהם עוד לא ראו ויכולת לחימה שהם כבר מודעים לה היטב.‏[47]

Cquote3.svg

אף על פי שהצהרתו של טרומן התקבלה ביפן, הממשל היפני החליט שלא להגיב. קיסר יפן, הירוהיטו, הממשלה וראשי הצבא היפני שקלו להציב ארבעה תנאים לכניעתה של יפן:

  1. אישור לשמר את מוסד הקיסרות.
  2. פירוק הצבא היפני יעשה על ידי גורמי שלטון יפניים.
  3. האיים הראשיים של יפן, קוריאה והאי פורמוזה לא יכבשו על ידי צבא זר.
  4. שפיטת פושעי מלחמה יפניים תתבצע על ידי בתי משפט יפניים.‏[48]

שר החוץ של ברית המועצות, ויאצ'סלב מולוטוב, הודיע ליפן ב-5 באוגוסט שארצו חוזרת בה באופן חד-צדדי מהסכם הנייטרליות הסובייטי יפני שנחתם ב-1941. ב-9 באוגוסט, מספר דקות לאחר השעה חצות לפי שעון טוקיו, פלשו כוחות רגלים, שריון ואוויר סובייטים למנצ'וקוו שבשליטת יפן במסגרת מבצע סערת אוגוסט. ארבע שעות לאחר מכן, קיבלו הרשויות היפניות בטוקיו הודעה על כך שברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן. ראשי הצבא היפני החלו בהכנות להטלת ממשל צבאי על המדינה בתמיכת שר המלחמה, קורצ'יקה אנאמי, על מנת לעצור כל אדם שינסה לנהל מגעים לשלום.

ב-7 באוגוסט, יום לאחר ההפצצה, ביקרה בעיר משלחת של מדעני אטום יפנים בראשותו של ד"ר יושיאו נישינה. המדענים סקרו את נזקי ההפצצה ואישרו כי הירושימה אכן נחרבה על ידי פצצת אטום. אף על פי כן, ההערכה הייתה כי ברשותה של ארצות הברית לא יותר משתי פצצות אטום מבצעיות ועל כן החליטו ראשי הצבא היפני לספוג את גם את ההתקפות הצפויות הבאות בהנחה שיגרם הרס רב נוסף אולם יכולת הלחימה שלהם לא תשותק כתוצאה מכך.‏[49]

מכיוון שיפן המשיכה לעמוד בסירובה להיכנע, החליטו ראשי הממשל והצבא האמריקאי להטיל פצצת אטום נוספת על המדינה.

הטלת פצצת האטום על נגסאקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נגסאקי הייתה מקום משכנו של אחד מנמלי הים הגדולים בדרום יפן ובעלת תעשייה מפותחת במיוחד. מפעלי התעשייה בעיר יצרו ציוד מלחמתי רב עבור הצבא היפני ובכללם ספינות ואמצעי חימוש שונים. רובו המוחלט של הציוד יוצר על ידי קבוצת מיצובישי שהייתה בעלת פעילות ענפה בעיר והעסיקה את מרבית כוח העבודה בה.[50]

למרות חשיבותה הצבאית, נגאסקי לא נכללה ברשימת המטרות שהורכבה על ידי חברי הועדה המיוחדת שהתכנסה במשרדו של אופנהיימר במעבדות לוס אלמוס בין ה-10 ל-11 במאי 1945. רק ב-25 ביולי, למעלה מחודשיים לאחר מכן, הכונסה העיר לרשימת המטרות במקומה של העיר קיוטו. לטענת אדווין ריישאור, פרופסור להיסטוריה של יפן, השינוי בוצע בלחץ של הנרי סטימסון, מזכיר המלחמה של ארצות הברית, שזכה לבקר בעיר בעת ירח הדבש שלו וזכר את יופיה לטובה.‏[51]

בניגוד להירושימה, הבניינים בנגסאקי נבנו ברובם מעץ וגגות רעפים ועל כן היו פגיעים במיוחד. במשך שנים רבות, לא הייתה קיימת תכנית מתאר לעיר עובדה שהביאה לבנייה צפופה ובלתי מבוקרת. ערב הטלת פצצת האטום עמדה אוכלוסיית העיר על כ-250,000 איש. בנוסף לכך, היו בעיר 9,000 חיילים יפנים ,למעלה מ-3,000 עובדי כפייה סינים וקוריאנים ו-400 שבויי מלחמה.[52]

הטלת הפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפגעים ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורדי המתקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורדי המתקפות מכונים ביפן בשם "היבוקושה", מילה יפנית שמשמעותה (בתרגום חופשי): "אנשים שנפגעו מהפיצוץ". בשנת 2013, חיו למעלה מ-200 אלף בני אדם שהוכרו באופן רשמי על ידי הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות[53] והיו זכאים לקבל קצבה ממשלתית חודשית. כאחוז אחד מבין הנפגעים מוכרים כסובלים ממחלות הנובעות מהחומרים רדיואקטיביים שנפלטו בפיצוץ[54] עובדה שמזכה אותם בקצבה מוגדלת. אנדרטאות ההנצחה בהירושימה ונגסאקי כוללות רשימה של שורדי המתקפות שנפטרו בשנים שלאחר המלחמה. הרשימה מתעדכת מדי שנה בימי השנה להטלת הפצצות. באוגוסט 2013 הגיע מספר המונצחים על המצבות לקרוב ל-450 אלף כאשר מתוכם כ-287 אלף מהירושימה‏[55] וכ-162 אלף מנגסאקי.‏[56]

במהלך מלחמת העולם השנייה, הובאה ליפן מאות אלפי אזרחים קוריאנים לצורך ביצוע עבודות כפייה. על פי הערכות, כ -20,000 קוריאנים נהרגו בהירושימה וכ-2,000 מתו בנגסאקי.[57]. במשך שנים רבות, דרשו אזרחים קוריאנים רבים שנפגעו מהמתקפות, הכרה רשמית מצד הממשל היפני כנפגעי המתקפות האטומיות. מרבית הבקשות נדחו. אף על פי כן, בשנים האחרונות, חלק הארי של התביעות הוסדר באמצעות הליך משפטי.[58].

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סרטונים המתארים את ההרס שנגרם בהירושימה ונגסאקי כתוצאה מהטלת פצצות האטום.

הסרט השמאלי צולם בשחור-לבן ב-1947 והוא באורך 22 דקות. הסרט מתעד בפירוט את הנזקים שנגרמו בהירושימה ונגסאקי כתוצאה מהטלת פצצות האטום מלווה בהסברים באנגלית.

הסרט מימין צולם בצבע בחודשי מרץ ואפריל 1946 והוא באורך של כ-17 דקות. הסרט מתעד את הנזקים והחיים של האזרחים בהירושימה לאחר הטלת פצצת האטום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ L. H. Woolsey, "War between the United States and the Axis Powers," The American Journal of International Law 36, no. 1 (January 1942): 77-79.
  2. ^ Roosevelt, Frankin D; Churchill, Winston (August 19, 1943). "Quebec Agreement". atomicarchive.com.
  3. ^ Edwards, Gordon. "Canada's Role in the Atomic Bomb Programs of the United States, Britain, France and India". Canadian Coalition for Nuclear Responsibility.
  4. ^ Lawrence Badash, Elizabeth Hodes and Adolph Tiddens, "Nuclear Fission: Reaction to the Discovery in 1939," Proceedings of the American Philosophical Society 130, no. 2 (June 1986): 218-220.
  5. ^ Robert A. Strong, Decisions and Dilemmas: Case Studies in Presidential Foreign Policy Making Since 1945, 2th. Ed. (New York: M.E. Sharpe, 2005), 19.
  6. ^ David C. Fuquea, "Task Force One: The Wasted Assets of the United States Pacific Battleship Fleet, 1942," The Journal of Military History 61, no. 4 (October 1997): 718-724.
  7. ^ Robert James Maddox, Weapons for Victory: The Hiroshima Decision (Missouri: University of Missouri Press, 2004), 16-18.
  8. ^ Michael Amrine, The Great Decision: The Secret History of the Atomic Bomb (Toronto: Longmans, Green & Company, 1959), 17-18.
  9. ^ Bunker Hill I, Dictionary of American Naval Fighting Ships, Naval Historical Center, 22 November 2005.
  10. ^ כינוי לטייסים יפנים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות אמריקאיות
  11. ^ Maddox, Weapons for Victory, 14.
  12. ^ Ibid., 15.
  13. ^ Gar Alperovitz, Robert L. Messer and Barton J. Bernstein, "Marshall, Truman, and the Decision to Drop the Bomb," International Security 16, no. 3 (Winter, 1991-1992): 210.
  14. ^ Maddox, Weapons for Victory, 110-111.
  15. ^ Barton J. Bernstein and Allen J. Matusow, The Truman Administration: A Documentary History (New York: Harper & Row Publishers, 1966), 27-29.
  16. ^ Strong, Decisions and Dilemmas, 6-7.
  17. ^ Giangreco, D. M. (2009). Hell to Pay: Operation Downfall and the Invasion of Japan 1945–1947. Annapolis, Maryland: Naval Institute, 121-124
  18. ^ Ibid., 4-8.
  19. ^ Maddox, Weapons for Victory, 16-18.
  20. ^ Ibid., 20-23.
  21. ^ William Appleman Williams, The Tragedy of American Diplomacy (New York: Dell Publishing, 1972), 230-231.
  22. ^ Ibid., 239-240.
  23. ^ Gar Alperovitz, Atomic Diplomacy: Hiroshima and Potsdam (London: Martin Secker & Warburg Limited, 1966), 180.
  24. ^ Martin J. Sherwin, "The Atomic Bomb and the Origins of the Cold War: U.S. Atomic-Energy Policy and Diplomacy, 1941-45," The American Historical Review 78, no. 4 (October 1973): 947.
  25. ^ Gar Alperovitz, "Hiroshima: Historians Reassess," Foreign Policy 99 (Summer 1995): 29-31.
  26. ^ Thomas G. Paterson, "Potsdam, the Atomic Bomb, and the Cold War: A Discussion with James F. Byrnes," Pacific Historical Review 41, no. 2 (May 1972): 227.
  27. ^ Alperovitz, Atomic Diplomacy, 180-184.
  28. ^ 28.0 28.1 Atomic Bomb: Decision—Target Committee, May 10–11, 1945. אוחזר ב־August 6, 2005.
  29. ^ 29.0 29.1 Frequently Asked Questions #1. Radiation Effects Research Foundation. אוחזר ב־Sept. 18, 2007.
  30. ^ נקרא על שמה של אימו של קולונל פול טיבטס
  31. ^ 31.0 31.1 The Hiroshima Mission - Timeline. אוחזר ב־July 11,2011. באתר The Manhattan Project Heritage Preservation Association, Inc.
  32. ^ 32.0 32.1 Fission ( August 3, 1945 — 8:16 a.m. August 6, 1945) From 'Ruin From The Air' by Gordon Thomas & Max Morgan Witts. אוחזר ב־July 11,2011.
  33. ^ Atomic Bombing of Hiroshima and Nagasaki by C. Peter Chen. אוחזר ב־July 11,2011. באתר World War II Database
  34. ^ 34.0 34.1 Manhattan Project: making the atomic bomb by F. G. Gosling (January 1999), 51.
  35. ^ The Information War in the Pacific, 1945.
  36. ^ Decision to Drop Atomic Bomb. Cia.gov. אוחזר ב־Mar. 25, 2009.
  37. ^ The Myths of Hiroshima. Commondreams.org. אוחזר ב־Mar. 25, 2009.
  38. ^ Hiroshima: Historians' Letter to the Smithsonian. Doug-long.com. אוחזר ב־Mar. 25, 2009.
  39. ^ No High Ground by Knebel et al. p175 to p201 (PDF). אוחזר ב־October18, 2011.
  40. ^ The Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki. The Manhattan Engineer District (June 29, 1946). אוחזר ב־15 ביולי, 2014.
  41. ^ Destruction at Hiroshima. אוחזר ב־15 ביולי, 2014.
  42. ^ 42.0 42.1 Harry S. Truman Library & Museum. U. S. Strategic Bombing Survey: The Effects of the Atomic Bombings of Hiroshima and Nagasaki, June 19, 1946. President's Secretary's File, Truman Papers. 2. Hiroshima., page 11 of 51. Retrieved on March 15, 2009.
  43. ^ THE ATOMIC BOMBING OF HIROSHIMA Hiroshima (August 6, 1945), פורסם על ידי משרד האנרגיה של ארצות הברית
  44. ^ Frequently Asked Questions #2. Radiation Effects Research Foundation.
  45. ^ David Rubin, 2005, "Remembering Normand Brissette" (Downloaded 28/10/06). Wagingpeace.org. אוחזר ב־Mar. 25, 2009.
  46. ^ unesco.org. אוחזר ב־August 6, 2005.
  47. ^ Statement by the President Announcing the Use of the A-Bomb at Hiroshima (August 6, 1945).
  48. ^ Richard B. Frank, April 2009, "Ending the Pacific War: Harry Truman and the Decision To Drop the Bomb". Foreign Policy Research Institute. אוחזר ב־Oct. 18, 2011.
  49. ^ Hoyt, Edwin P. (2001). Japan's War: The Great Pacific Conflict. New York: McGraw-Hill, 401
  50. ^ Pages from President Truman's diary, July 17, 18, and 25, 1945. Harry S. Truman Library & Museum.. אוחזר ב־December 16, 2013.
  51. ^ Reischauer, Edwin O. (1986), My Life Between Japan And America. New York: Harper & Row, 101.
  52. ^ Johnston, Robert. Nagasaki atomic bombing, 1945. אוחזר ב־July 26, 2014.
  53. ^ איתו מסאמי 7 באוגוסט 2012 "Hiroshima honors A-bomb dead; protesters chant" בעיתון The Japan Times . Retrieved 2012-08-11.
  54. ^ "Relief for A-bomb victims"
  55. ^ "Peace ceremony represents Hiroshima's long struggle: Fukushima town mayor" (August 6, 2013). אוחזר ב־ August 11, 2013. Archived from the original on September 21, 2013. 
  56. ^ "A-bomb victims remembered in Nagasaki" (August 10, 2013). אוחזר ב־ August 11, 2013. 
  57. ^ Mikiso Hane (2001). Modern Japan: A Historical Survey. Westview Press. מסת"ב 0-8133-3756-9.
  58. ^ Hibakusha: A Korean's fight to end discrimination toward foreign A-bomb victims Mainichi Daily News. May 9, 2008.