רובנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רובנו
Рівне
Image-Riwne-COA..gif
סמל העיר
Prapor Rivne.gif
דגל העיר
Riwne Ukraine.jpg
מראה ברובנו
מדינה / טריטוריה Flag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט Flag of Rivne Oblast.svg רובנו
ראש העיר ויקטור צ'איקה
שטח 58.24 קמ"ר
תאריך ייסוד 1283
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

247,900‏  (נכון ל-2005)
4,274 נפש לקמ"ר (נכון ל-2005)
קואורדינטות 50°37′00″N 26°15′00″E / 50.6166666666667°N 26.25°E / 50.6166666666667; 26.25קואורדינטות: 50°37′00″N 26°15′00″E / 50.6166666666667°N 26.25°E / 50.6166666666667; 26.25
אזור זמן UTC +2
http://www.city-adm.rv.ua

רוֹבְנוֹאוקראינית: Рівне; ברוסית: Ровно; בפולנית: Równe) היא עיר בחבל ווהלין באוקראינה, במרכז מחוז רובנו שבצפון-מערב המדינה. אוכלוסייתה מונה כ-250,000 תושבים (2005).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר נזכרת לראשונה ב-1283 כעיר בתוך נסיכות גליציה-ווהלין. מהמאה ה-14 חלק מליטא. מ-1492 כתוצאה מחוזה לובלין בתחומי פולין. בין השנים 1518-1621 נחלת נסיכי אוסטרוז'סקי, שמרכזם בעיר אוסטרוה. ב-1706 בכיבוש שבדי על ידי חיילותיו של קרל ה-12. מ-1723 נחלת נסיכי ליובומירסקי. ב-1793 בחלוקת פולין השלישית מצורפת לאימפריה הרוסית. באמצע המאה ה-19 בעיר נבנתה מסילת ברזל, שחיברה בין קייב, לבוב וברסט. הדבר הביא לפיתוחה המואץ של המקום. בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה מיד ליד, ותקופה אף שימשה כבירת הרפובליקה האוקראינית הלאומית ב-1919. לפי הסכם ריגה ב-1921 נמסרה לפולין.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, בעת שהורמכט פלש לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג המערבי, בהתאם להסכמה עם הנאצים שהושגה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ווהלין סופחה לברית המועצות ורובנו נמצאה שוב בשלטון רוסי. רובנו ששימשה כבירה המנהלית של אוקראינה הכבושה (Reichskommissariat Ukraine) ובה שכן מטהו של המושל הנאצי (Reichskommissar) אריך קוך. בזמן הכיבוש הנאצי פעלו בעיר וסביבותיה גדודי פרטיזנים. ביניהם התפרסמו במיוחד מדבדב, מפקד הפרטיזנים, וקוזנצוב, סוכן ריגול, שהוכרזו כגיבורי ברית המועצות.

עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את ווהלין ב-5 בפברואר 1944 ורובנו נמצאה שוב תחת שלטון סובייטי.

בשנת 1991 עם התמוטטותה של ברית המועצות זכתה אוקראינה לעצמאות מלאה ורובנו נכללת ברפובליקה האוקראינית העצמאית.

יהודי רובנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים נזכרים לראשונה ברובנו במסמכים ב-1566. ב-1704 נולד סמוך לעיר המנהיג החסידי דב בער ממזריטש (בעיירה לוקאטש), ושימש בה תקופה כדרשן. גם אחד מתלמידיו הידועים, רבי אריה לייב שרה'ס, נולד בעיר. לאחר מינוי הנסיך סטניסלב ליובומירסקי למושל, שעודד התיישבות יהודית הקהילה גדלה משמעותית. ב-1765 חיו בעיר 890 יהודים. בסוף המאה ה-18 החסידות זכתה להתפשטות ניכרת בין היהודים. בסוף המאה ה-18 ישב בעיר ר' לייב שרה'ס, תלמידו של המגיד ממזריץ'. ב-1847 היו בעיר 3,788 יהודים. בעקבות פיתוח העיר כמרכז רכבות, האוכלוסייה היהודית הגיע ל-13,780 ב-1897 (56% מהאוכלוסייה הכללית). העיר שימשה כמרכז לתנועת ההשכלה, ופעלו בה חדרים מתוקנים ברוח זו. כמו כן היו בעיר מוסדות יהודיים רבים. ב-1884 יהודים רבים נטלו חלק בארגון חובבי ציון. היהודים היו גם פעילים בשאר המפלגות, החל בתנועה הציונית וכלה בבונד. בזמן מלחמת העולם הראשונה חייליו של סמיון פטליורה עשו פוגרום נגד היהודים, עשרות נרצחו. ב-1919 לאחר תחילת השלטון הפולני נפתח בעיר בית ספר תרבות ונפתחו עוד מוסדות של אותו ארגון. בעיר יצא עיתון אידי "ווליהנער לעבן" (חיי ווהלין). ב-1939 עם כניסת הצבא האדום נסגרו כל המוסדות היהודיים.

בשואה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר רובנו חיו בערב מלחמת העולם השנייה 27 אלף יהודים, עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 הגיע מספרם ל-30,000 עם הצטרפות יהודים, שברחו מעיירות סמוכות, אך אלפים מיהודי רובנו הצליחו להימלט מזרחה לעומק ברית המועצות בפינוי מזורז שאותו ניהל מזכיר המחוז של המפלגה הקומוניסטית. מיד עם כניסת הנאצים לרובנו ב-26 ביוני 1941 נרצחו כמה מאות מיהודי העיר, ביניהם הרב הראשי שימחה מה-יפית, ואלף אחרים נחטפו ברחוב ונורו. בחודשים שלאחר מכן, יולי ואוגוסט נרצחו אלפי אחרים. בסך הכל נרצחו מראשית הכיבוש כ-3000 יהודים. הנאצים הקימו ברובנו יודנראט.

ב-1 בספטמבר 1941 כוננו הגרמנים ברובנו את "נציבות הרייך אוקראינה", הבירה המינהלית של אוקראינה הכבושה. הנציב הנאצי של אוקראינה אריך קוך שרצה לזרז את טיהור העיר - שהייתה מושב הנציבות - מיהודים, הורה על השמדת למעלה משני שלישים מתושביה היהודים של רובנו. בימים 6 בנובמבר - 7 בנובמבר 1941, נרצחו בפקודתו כ- 17,500 מיהודי רובנו. הרצח בוצע בירי לתוך בורות שהוכנו מראש ביער עצי אורן הנקרא יער סוסנקי המרוחק כ-6 ק"מ ממזרח לרובנו. כל זאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודי ווהלין שהחלה במאי 1942. בעקבות זאת, הצטרפו אחדים מיהודי רובנו לפרטיזנים. יהודי רובנו הנותרים, כ-500 איש, הוכנסו לגטו בסוף דצמבר 1941, חיו בתנאים קשים, סבלו מרדיפות והתעללויות ונאלצו לעבוד בעבודות כפיה.

במאי 1942 החלה ההשמדה הסופית של יהודי ווהלין בירי לתוך בורות. בשלב הראשון חוסלו ונרצחו האנשים שהוגדרו על ידי הנאצים כבלתי מועילים. בשלב השני, שהחל באמצע יולי, הגיע תורו לחיסול של גטו רובנו. בעיר זדולבונוב שבחבל רובנו פעל מהנדס גרמני בשם הרמן גרבה מנהל מפעלי הבניה של חברת הבניה הגרמנית שביצעה בווהלין עבודות בניה עבור הורמכט ומינהלת הרכבות של הרייך, אשר הציל מהשמדה בתקופת השואה יהודים רבים ולימים הוכרז על ידי ארגון יד ושם כחסיד אומות העולם.

ב-11 ביולי 1942 ביקר את גרבה במשרדו מנהלו הגרמני מרובנו ומסר לו כי ב-13 ביולי תתבצע ה"אקציה" - הובלתם להשמדה של יהודי רובנו. לגרבה היו עובדים יהודים שהתגוררו בגטו רובנו. הוא הורה להם לצאת מיד לחופשה ולשוב ב-13 בחודש. מפיהם של עובדים אלה נודע ליודנראט של רובנו דבר האקציה המתקרבת ובגטו פשטה בהלה. אנשי היודנראט פנו למפקד האס דה (Sicherheitsdienst - מנגנון המודיעין של האס אס) ברובנו והוא הכחיש בתוקף כי עומדת להתבצע אקציה.

גרבה שהגיע לגטו רובנו במהלך האקציה כדי לחלץ את עובדיו היהודים העיד לימים על חיסול הגטו בפני בית הדין הבינלאומי בנירנברג, תיאר את האירוע:

"יחידות אס אס ומיליציה (אוקראינית), בקבוצות של 4 - 6 אנשים, חדרו או ניסו לחדור לבתים. במקומות שבהם הדלתות והחלונות היו סגורים והתושבים לא פתחו לקול הדפיקות שברו אנשי האס אס או המיליציה את הדלתות והחלונות בקורות ובמוטת ברזל וחדרו לבתים...משפחות אחדות או קבוצות הסתגרו בבתים חזקים, הקימו בריקדות וחסמו את הפתחים, כך שאי אפשר היה לפרוץ בעזרת קורות או מוטות ברזל, אזי השתמשו ברימוני יד כדי לפתוח".[דרוש מקור]

התנגדות נואשת זו באה לאחר שיהודי רובנו הבינו בזכותו של גרבה כי האקציה מתקרבת ולכן יכלו לנקוט בצעדי התנגדות, דלים ככל שהיו.

רוב יהודי ווהלין הוצאו במרוכז מיישוביהם ונורו לתוך בורות מוכנים מראש ליד ישוביהם. יהודי רובנו לעומת זאת הובלו ברכבת 36 ק"מ לעיר קוסטופול ושם הושמדו. בזמן האקציה הצליחו צעירים אחדים להמלט ואחרים קפצו מן הרכבת שהובילה את יהודי העיר להשמדה. הנמלטים שוטטו ביערות כיחידים ובקבוצות ובהדרגה הצטרפו לקבוצות פרטיזנים סובייטיות.

ב-5 בפברואר 1944 שוחררה רובנו על ידי הצבא האדום. בעיר נותרו בחיים עשרות בודדות של יהודים בלבד, אך לעיר הגיעו ניצולים מעיירות שבסביבה שנמלטו מאימת הפרטיזנים האוקראינים הלאומנים שונאי היהודים. בעיר הוקמה, ברשות השלטונות, קהילה ונוסד בה בית כנסת ונעשו פעולות סיוע וסעד לניצולים. בעת ביצוע הרפטריאציה, החזרתם לתחומי פולין של האזרחים הפולנים מברית המועצות, בסתיו 1944, היו כבר בעיר 1,200 יהודים שרובם הוחזרו לפולין. חלק מן הניצולים מבין יהודי רובנו עלו דרך פולין לארץ ישראל לאחר המלחמה במסגרת הבריחה.

ב-1957 סגרו השלטונות הסובייטים את בית הכנסת האחרון. ב-1989 גרו בעיר 1,592 יהודים (לפי נתונים רשמיים). בשנות ה-90 הקהילה הייתה בפיקוח הרב וילהלם מז'טומיר. בדצמבר 2003 התמנה לרב העיר שניאור זלמן שניירסון. לפי נתוני איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים יש בעיר כיום 4,000 יהודים. הקהילה נתמכת על ידי קרן רוהר.

רובנו בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן בן-אמוץ נולד בשנת 1923 ברובנו בשם משה (מוסיה) תהילימזאָגער.

רובנו היא עיר הולדת אמו של עמוס עוז ובספרו האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך יש תיאור נרחב של העיר ויהודיה בטרם השואה ובעת השואה, לרבות תיאור השמדתם של תלמידי בית הספר התיכון העברי תרבות ברובנו ומוריהם.

מתאר עמוס עוז:

"העיר רובנו, צומת חשוב של מסילות ברזל, צמחה סביב ארמונם וגניהם מוקפי האגמים של הנסיכים לבית לובומירסקי. נחל ושמו אוסטיה חצה את רובנו מדרום לצפון. בין הנחל הזה לבין הביצה התנוססה מצודת העיר.... כשישים אלף תושבים חיו בעיר בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה....לכל רוחב העין השתרעו כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים, מנומרים בביצות ובגושי יערות גדולים. בעיר עצמה היו שלושה - ארבעה רחובות 'אירופיים' ובהם קומץ של בניני שרד בסגנון ניאו - קלאסי וחזית כמעט רצופה של בתי דירות שבהם התגוררו בני המעמד הבינוני....אבל רבים מן הרחובות הצדדיים לא היו אלא דרכי עפר...בשנת 1919 נפתחה ברובנו גימנסיה עברית ועמה בית ספר עממי וכמה גני ילדים של רשת "תרבות"....עיתונים עבריים ועיתונים ידיים נדפסו בשנות העשרים והשלושים ברובנו, עשר או שתים-עשרה מפלגות יהודיות נאבקו בזו בשצף קצף, וחוגים עבריים לספרות ליהדות למדעים והשכלת מבוגרים פרחו בה. ככל שגברה שנאת היהודים בפולין, במהלך שנות השלושים, כן התחזק הזרם הציוני והתבסס החינוך העברי, ועימהם - בלי שום סתירה - התבססה גם החילוניות והתגברה המשיכה אל תרבויות הגויים."

"היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי: זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים. ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים
  • שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1986.
  • יצחק ארד תולדות השואה - ברית המועצות והשטחים המסופחים, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1984.
  • הערך: רובנה, האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, תל אביב: הוצאת ספרית הפועלים, 1990, עמ' 1224 - 1225.
  • תקוה פתל-כנעני, יהודי רובנה 1945-1919: חייה וקצה של קהילה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2012.
מקורות וספרות יפה
  • רובנה - ספר זיכרון, הוצאת ילקוט ווהלין וארגון יוצאי רובנה בישראל, 1956
  • מנחם גלרנטר, הגמנסיה העברית תרבות ברובנה. הוצאת ועד בוגרי הגימנסיה, 1973. ‬
  • עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, הוצאת כתר, 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]