חובבי ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חיבת ציון הוא שם כולל למספר אגודות ציוניות שנוסדו במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה והתיישבות בארץ ישראל.

תנועת "חיבת ציון" או "חובבי ציון" הוקמה ברוסיה וברומניה בסוף המאה ה-19 בתגובה לאנטישמיות ולמכשולים שהושמו בפני האמנציפציה של יהודי אותן ארצות, וכחלק מן ההתעוררות הלאומית באירופה בכלל ואף בקרב היהודים. בתנועה היו חברים יהודים מזרמים שונים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל.

גורמים להתעוררות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אי מתן אזרחות ליהודי רומניה – המדינה הרומנית, שהוקמה באיחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה ב-1859 תחת ההבטחה לתת אמנציפציה ליהודים, לא עמדה בהבטחתה. בעקבות לחץ של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מהחוגים המשכילים, חזר בו השליט, אלכסנדרו יואן קוזה. הוא אמנם הבטיח השתלבות מדורגת, אולם הדחתו לטובת נסיך זר ממוצא גרמני ביטלה גם את הבטחה זו, ורומניה בחוקתה קבעה שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית.
    אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים, מחוץ למדינה הרומנית. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקולשט (Nicoleşti) שבמחוז גאלאץ (100 משפחות) ובעיירה טקוץ' (Tecuci), שבאותו מחוז, קמו האגודות הראשונות של חיבת ציון, שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל. אגודות דומות קמו באיוושט (Iveşti), בגאלאץ, בפיאטרה נאמץ, בבקאו וביאשי. אגודה דומה, שקמה ב-1874 במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.‏[1]
  • תגובה להגירת יהודים לארצות הברית – החשש מפני התבוללות היהודים שהיגרו לארצות הברית בתוך החברה המקומית, היה בין הגורמים להתעוררות תנועה לאומית, שניסתה להטות את זרם ההגירה לכיוון ארץ ישראל.
  • ההתעוררות הלאומית באירופה – במהלך המאה ה-19 עברו עמי מערב אירופה ומרכזהּ גל של מהפכות לאומיות, שזכו לכינוי "אביב העמים". התעוררות זו עוררה גם ביהודים רגשות לאומיים, והם פנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

הוגי הדעות של תנועת "חובבי ציון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה לייב לילינבלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משה לייב לילינבלום

משה לייב לילינבלום היה יהודי מתבולל, מראשי תנועת ההשכלה ברוסיה, שפרעות "הסופות בנגב" שינו את גישתו. הוא חדל להאמין בהתבוללות וראה בזרותם של היהודים במדינות השונות את הבעיה היהודית. הוא האמין שהפתרון לבעיית היהודים הוא ארץ משלהם.

עיקר טענותיו של לילינבלום היו:

  1. האנטישמיות לא תחלוף, שנאת היהודים החריגים תתקיים תמיד.
  2. היהודים נפגעו בגלל עליית מעמד הפועלים, שראה ביהודים מנצלים וגנבים.
  3. הרפורמה בדת, ההתבוללות וההשכלה לא פתרו דבר, משום שהיהודים נרדפו על רקע מוצאם, בין שהיו חילוניים או דתיים.
  4. ההתבוללות אפשרית כפתרון לבודדים, אך לא לעם כולו. משום כך יש לעלות לא"י.

יהודה לייב פינסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודה לייב פינסקר

יהודה לייב פינסקר היה משכיל יהודי רוסי, מתבולל מאודסה, ששירת כרופא צבאי מתנדב בצבא הרוסי במלחמת קרים וזכה לאות הצטיינות. פרעות "הסופות בנגב" גרמו לשינוי בדרך מחשבתו, והוא פנה לחפש פתרון לאומי לבעיה היהודית. ב-1882 פרסם פינסקר את אחד החיבורים המכוננים בתולדות הציונות, הספר "אוטואמנציפציה!" במטרה לעורר את יהודי מערב אירופה העשירים לסייע בהקמת תנועה לאומית. הספר עורר בעיקר את יהודי מזרח אירופה הסובלים.

בספרו תיאר פינסקר את השנאה כלפי העם היהודי המפוזר באירופה, שנאת הזר. היהודים הם אומה מתה-חיה – "רוח רפאים", משום שאין להם מולדת ועצמאות, ולכן נראים מוזרים וזרים והאירופאים פיתחו כלפיהם "יודופוביה"- מחלת נפש שאינה ברת ריפוי. את היודופוביה מבטאים באנטישמיות. מכיוון שהאנטישמיות לא תחלוף אין טעם בניסיונם של היהודים לפתור זרות זו בחסדי השלטון, שיעניק להם שיווין וזכויות (אמנציפציה). פינסקר דגל ברעיון האוטואמנציפציה שפירושו שחרור עצמי, התרחקות מהגויים ומעבר מאנומליות לנורמליות.

על היהודים לשחרר את עצמם בתהליך בן מספר שלבים:

  1. שינוי בהרגשה – מודעות לאומית.
  2. התארגנות בקונגרס.
  3. פנייה להמון היהודים - גיוס כספים, פנייה למעצמות.
  4. הקמת מדינה יהודית שרק בה יוכל כל אדם לקבל את הכבוד האישי המגיע לו.

עם זאת יש לעלות כמה שיותר מהר לא"י, למרות הקשיים ובעיות ארגון. פינסקר מפריד בין היהדות שאינה קשורה לארץ כלשהי ובין הלאומיות היהודית- שקשורה לארץ, אך מכיוון שעוד לא השיגו אותה לא מתייחסים אל היהודים כאל עם. פינסקר לא שם דגש דווקא על א"י, אך הייתה לה עדיפות בשל הקשר ההיסטורי רוחני לעם הציוני. הוא האמין שגם שטח אחר יוכל לשרת את המטרה הראשונית "ארץ משלנו".

שמואל מוהליבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמואל מוהליבר

הרב שמואל מוהליבר היה מגדולי רבני רוסיה וממייסדי האגודות הראשונות של "חיבת ציון". הרב מוהליבר קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות. פעל להשפיע על המנהיגים החילוניים למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים ומאידך ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את הרבנים והציבור המסורתי.

הקמת האגודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת "חובבי-ציון" החלה את דרכה ללא ארגון, באופן ספונטני ומפוזר. קמו עשרות אגודות של "חובבי-ציון" ברוסיה מזרח אירופה ובמרכז אירופה, ללא קשר ביניהן, אך עם מטרות משותפות לכולן. חבריהם האמינו בצורך לעלות לא"י, להתיישב בה ולעבוד את אדמתה, ולהקים בה בסופו של דבר, מדינה יהודית. באגודות אלה היו חברים יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים, החל ממתבוללים ועד לרבנים ידועים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל. שמות האגודות היו: "אחוות ציון", "אוהבי ציון", "בני ציון", "שיבת ציון", "אהבת ציון", "קיבוץ נידחי ישראל", "שארית ישראל", "עזרא" ו"זרובבל".

כתב ההצהרה בדבר הקמת אגודת חובבי ציון ווילנה ופירוט התחייבויותיהם של החברים בה - גיוס כספים, בחירת נציגים מן החברים לתור את הארץ וקניית קרקעות בארץ הקודש מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

מטרות האגודות:

  1. שיבת העם היהודי לארצו.
  2. גאולת אדמות על ידי רכישה ועבודה חקלאית.
  3. הכרה בינלאומית מצד המעצמות.
  4. הפצת הרעיון הציוני ועידוד העלייה.
  5. סיוע כלכלי למושבות שיקומו בארץ ישראל.

פעילות האגודות:

  1. אספו כספים לרכישת הקרקעות בארץ.
  2. ערכו רשימות של מועמדים לעלייה.
  3. שלחו אנשים לבדוק את המצב בא"י ולרכוש קרקעות.


הפעילות הייתה בעיקרה פילנתרופית וא-פוליטית, אך הייתה בעיית חוסר ארגון ותיאום בין האגודות. רק התארגנות מרכזית של כל האגודות לארגון גג אחד הייתה יכולה לחזק אותן.

קונגרס פוקשאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף שנת 1881 נוסדו ברומניה למעלה משלושים אגודות של חובבי ציון, שערכו כנס משותף בעיר פוקשאן, שבחבל מולדובה שברומניה. קונגרס פוקשאן התכנס ביום 11 בינואר 1882, למעשה בזמן הכינוס התאריך היה 30 בדצמבר 1881, לפי הלוח היוליאני, שהיה נהוג אז ברומניה. הקונגרס הורכב מ-51 צירים, שייצגו 32 אגודות. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה ונקבע שמקום מושבו יהיה בעיר גאלאץ, עיר נמל על הדנובה, במזרח רומניה, משם יצאו ההפלגות הראשונות של חובבי ציון בדרכם לארץ ישראל.

ועידת קטוביץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרסום רעיונותיהם של פינסקר וליליינבלום ולאור קשיי האגודות, יזמו השניים בסיוע הרבנים שמואל מוהליבר ושאול פנחס רבינוביץ את כינוס ועידת קטוביץ כוועידת היסוד של תנועת "חובבי-ציון". הוועידה התכנסה ביום 6 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ. זו הייתה ההתארגנות הלאומית היהודית העולמית הראשונה של היהודים, אליה הגיעו 36 נציגים. התאריך נקבע לפי מועד חגיגת מאה שנה להולדת הברון מונטיפיורי (האירוע שימש תירוץ לעריכת הכינוס, למנוע האשמה בהתארגנות לצורך מטרה פוליטית). כנשיא הכבוד של הועידה נתמנה הרב שמואל מוהליבר והניהול המעשי הוטל על פינסקר.

  • מטרות הוועידה:

יש ליצור הנהגה מרכזית לכל אגודות "חובבי-ציון", שתנסה להשיג רישיון חוקי לפעילות האגודות במזרח אירופה, ולרכז את כל המאמצים למען מפעל משותף – יישובה המחודש של א"י.

  • החלטת מעשיות:
  1. הקמת ועד מרכזי בברלין, כדי לנסות ולערב את יהודי מערב אירופה בגורל העם.
  2. הקמת ועד זמני באודיסה, להמשך פעילות התנועה.
  3. סיוע כספי למושבות העולים בא"י, ושיגור משלחת לבדיקת צורכיהם.
  4. השגת רישיונות עלייה לארץ מהשלטונות הטורקיים ואישור להתיישבות בארץ.
  5. השגת אישור ממשלת רוסיה להמשיך בפעילות גלויה של התנועה ברוסיה.
  6. שיקום עם ישראל על ידי יישובו מחדש בא"י.

"הוועד האודסאי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התכנון להקים ועד במערב אירופה, התפתחו הוועדים המרכזיים בורשה ובאודיסה. "הוועד האודסאי" הפך במהרה לוועד ההנהלה הקבוע של התנועה. ב- 1890 אישר הצאר הרוסי אלכסנדר השלישי פעילות גלויה של הארגון, ותקופה קצרה הייתה רוח התעוררות. "הוועד האודסאי" ריכז תרומות, שלח נציג לקניית אדמות, וגל עולים נוסף הגיע לארץ. מחירי הקרקעות הגבוהים והגבלות השלטון הטורקי גרמו לדעיכה בהתלהבות.

קשיים לפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הפער בין האידאולוגיה של האגודות ברוסיה לבין מעשיהן היה גדול. לאנשים היה קשה לעזוב את בתיהם.
  2. הן נאלצו לפעול במחתרת, בגלל האיסור על התארגנות פוליטית של יהודים ברוסיה.
  3. התמיכה בא"י הייתה דלה, והתרומות קטנות.
  4. העלייה לא"י הייתה מיעוט מבוטל מול ההגירה לארצות הברית ולכן לא עוררה רושם.
  5. התנועות היו חדשות וסבלו מבעיות ארגון וחוסר הכרה וכן מוויכוחים פנימיים.

הגורמים לכישלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. יהודי מערב אירופה לא נרתמו לעזור לאחיהם, ולא נלהבו לעלות לא"י. התנועה נקלעה לקשיים ארגוניים וכספיים עקב מיעוט התרומות ממערב אירופה
  2. היישוב בארץ לא גדל לפי הציפיות, וחולשת התנועה הובלטה.
  3. הממשלה הרוסית לא התירה ל"חובבי ציון" לפעול בגלוי, והם נאלצו לפעול במחתרת.
  4. שלטונות טורקיה לא התירו לעולים להיכנס לארץ, ומחירי הקרקעות בארץ האמירו.
  5. פינסקר נפטר ב- 1891, ולא נמצא לו מחליף הולם.
  6. התפתח מאבק בין הסניפים של תנועת "חובבי-ציון", בעיקר על חלוקת תרומות לא צודקת.
  7. החל מאבק בין הדתיים לחילוניים, עקב ההתלבטות בין קיום מצוות לבין עבודת אדמה, ומהתפתחות השפה העברית כשפת יומיום לעומת מעמדה כלשון הקודש.
  8. הרצל העביר ביקורת על הציונות המעשית של "חובבי-ציון", וטען שיש לפעול בדרך של ציונות מדינית, ולהשיג הכרה מדינית לפני העלייה ההמונית לארץ.
  9. אחד העם, טען שעלייה לא"י תפתור את בעייתם של מעטים בלבד, ושיש להתמקד בהקמת מרכז רוחני בא"י.

חשיבות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תנועת "חובבי-ציון" הייתה הבסיס להקמת התנועה הציונית שנוסדה בקונגרס הציוני הראשון בבזל.
  2. התנועה גרמה לעליית יהודים לארץ ישראל וליישוב הארץ.
  3. ארץ ישראל קיבלה מעמד של יעד בלעדי לתנועה הלאומית היהודית.
  4. התנועה הכשירה מנהיגים וארגונים ציוניים.
  5. "חובבי ציון" הקימו את המושבות הראשונות בארץ כבסיס להתיישבות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ' קליינמן, תקופת חִבַּת ציון, תל אביב: הוצאת אמנות, ת"ש-1940.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומת יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) - הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה - עמוד 168