שלמה זלמן שרגאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלמה זלמן שרגאי
שלמה זלמן שרגאי
תאריך לידה 1899
מקום לידה פלך פּיוטרקוב, פולין
תאריך פטירה 1995 (בגיל כ־95)
עיסוק קודם בכיר במוסדות ציוניים שונים
תפקיד בכיר ראש עיר
מקום וסוג רשות מקומית עיריית ירושלים
תאריך תחילת התפקיד ינואר 1951
תאריך סיום התפקיד אוגוסט 1952
לפניו בתפקיד דניאל אוסטר
אחריו בתפקיד יצחק קריב
מפלגות הפועל המזרחי
רקע מקצועי או הכשרה פוליטיקאי, רב והוגה
ישיבת מועצת העיר ירושלים בראשות זלמן שרגאי
שרגאי, 1951

שלמה זלמן שרגאי (פייבלוביץ) (כ"ד בכסלו תר"ס, דצמבר 1899ו' באלול תשנ"ה, 1 בספטמבר 1995[1]) היה אידאולוג ופוליטיקאי ציוני דתי, ראש עיריית ירושלים בשנים 19501952, ממייסדיה ומנהיגיה הבולטים של תנועת "תורה ועבודה", "הפועל המזרחי" ומראשי מוסדות "המדינה שבדרך".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרגאי נולד במשפחת פייבלוביץ הענייה בעיירה גורשקוביץ' (Gorzkowice) שליד העיר פיוטרקוב טריבונלסקי, בפלך פיוטרקוב שבפולין, בשנת תר"ס (1899). משפחתו הייתה חסידית מחסידות ראדזין ומחובבי ציון, והוא ספג בה ידיעת ואהבת ארץ ישראל ותורת ישראל. נשא לאישה את מרים לבית שפילברג בשנת תרפ"ד (1924), ובאלול באותה שנה עלה לארץ ישראל.

מילא תפקידים רבים ומגוונים והטביע עליהם את חותמו:

  • ציר לכל הקונגרסים הציוניים מאז הקונגרס ה-15 בשנת תרפ"ט (1929) בציריך ועד לקונגרס הציוני האחרון, ה-31, בירושלים בשנת תשמ"ח (1987).
  • חבר הנהלת "הסוכנות היהודית" בירושלים וראש מחלקת העלייה שלה; במשך 14 שנות כהונתו בתפקיד זה, העלו ארצה למעלה מחצי מיליון יהודים מכל קצוות תבל.
  • ראש העיר הנבחר הראשון של ירושלים לאחר קום המדינה, בין השנים 1950 - 1952 וממעמדו זה הוצב במקום ה-120 והאחרון ברשימת הפועל המזרחי לכנסת השנייה ב-1951. על תקופת כהונתו כראש עיר כתב בזמנו שופט ביהמ"ש העליון ש"ז חשין: "שרגאי עמד על שלו. גילה דעתו באומץ לב, סירב להיכנע ללחץ ואיומים. החוק וטובת העיר ירושלים היו נר לרגליו ומצפונו הדריך אותו".
  • מילא תפקידים ממלכתיים וצבוריים רבים, במשך כ-70 שנות פעילותו למען ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל. דוד בן-גוריון, איסר הראל, ‏הרב קוק ואישים רבים אחרים מזכירים אותו לא אחת בכתביהם, תוך ציון פעלים והחלטות חשובות וגורליות, להן היה שותף.

היה מזקני חסידי ראדזין בארץ, והיה מקורב אצל שלושת האדמו"רים האחרונים, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, רבי שמואל שלמה ליינר, ורבי אברהם ישכר אנגלרד. היה שותף לשחזור התכלת הרדזינאית בארץ ישראל לאחר השואה, ואף הקדיש לנושא זה מאמרים וספרים.

שרגאי היה אב לשלושה בנים ובת. נדב שרגאי, סופר וחבר מערכת עיתון "הארץ", הוא נכדו.

נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על שמו נקרא רחוב בירושלים.‏[2]

ראש עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות הראשונות למועצת העיר ירושלים לאחר קום המדינה, בנובמבר 1950, קמה קואליציה נרחבת (המפד"ל, הציונים הכלליים, חרות ואגו"י) והציגה כמועמדה את שרגאי, והוא נבחר ברוב קולות מול דניאל אוסטר, ראש העיר היוצא והמועמד של מפא"י ב-10 בינואר 1951.

משנבחר ראש העירייה התייצבה כנגדו בתוקף האופוזיציה של מפא"י, שמנתה תשעה חברי מועצה. אך גם הקואליציה על שלושה עשר חבריה המורכבת שמונה מפלגות ורסיסי מפלגות לא גרמה לו הרבה נחת. לאחר שנתיים וחצי של עבודה ועקב מצבו הבריאותי התפטר מתפקידו ב-17 באוגוסט 1952. ועדת חקירה ממשלתית לענייני עיריית ירושלים, בראשותו של השופט העליון ש"ז חשין, בדו"ח שלה קובעת:

בציבור רווחה הדעה, כי מר שרגאי התפטר מראשות העיר בגלל מצב בריאותו הלקוי. דעה זו נכונה היא. אך מתוך העדויות שהובאו לפנינו הוברר לנו ללא צל של ספק, כי הוא חלה בעבודתו עקב המלחמה הבלתי פוסקת שהתנהלה בין כתלי העיריה.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרגאי כתב במשך שנות חייו כתשעים ספרים וקבצים ואלפי מאמרים; ולאורם חונכו וגדלו אלפי חניכי תנועות הנוער הדתיות בארץ ובחו"ל. החל מ"השומר הדתי", "ברית חלוצים דתיים" וכלה ב"בני עקיבא" ו"הפועל המזרחי". הוא אשר טבע באחד ממאמריו את הסיסמה: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", סיסמה שהתוותה את דרכם של חניכי "בני עקיבא" ברחבי הארץ.

בין ספריו:

  • תחומים הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ב
  • חזון והגשמה הוצאת מוסד הרב קוק, תשט"ז
  • תהליכי התמורה והגאולה הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ט
  • שעה ונצח הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ך
  • במאבק על היהדותיידיש) הוצאת לעצטע נייעס, תש"ך
  • פעמי גאולה הוצאת הסוכנות היהודית, מחלקת העלייה, תשכ"ו
  • זמנים - שבתות ומועדים [תכנם ודמותם], הוצאת זמנים, תשכ"ט
  • בנתיבי חסידות איזביצא ראדזין שני חלקים
  • במעייני חסידות איזביצא ראדזין
  • בסוגיות הדור הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ל
  • בהיכל איזביצה לובלין (משנת רבי מרדכי יוסף מאיזביצא בעל "מי השילוח" בכתבי רבי צדוק הכהן ורבי יהודה לייב איגר מלובלין), בשיתוף עם אברהם ביק הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשל"ז
  • ספר הציונות הדתית, עיונים מאמרים רשימות תעודות בעריכת יצחק רפאל וש.ז. שרגאי הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי אליאב, יצחק רפאל (עורכים), ספר שרגאי: פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לארץ ישראל (אות הוקרה לש.ז. שרגאי בהגיעו לגבורות)‬, ירושלים: מוסד הרב קוק (מפרסומי המכון לציונות דתית על שם הרב י"ל הכהן מימון), תשמ"ב 1981.
    • ש. ‬דניאל, 'מסכת-חייו של רבי שלמה-זלמן שרגאי', 280-323.
    • יצחק ‬גולדשלג, 'רבי שלמה זלמן שרגאי: משנתו הציונית-הדתית ויצירתו הספרותית', עמ' 324-331 ‬(עמ' 327-331: רשימת כתביו של שלמה זלמן שרגאי).
  • משה‫ הלינגר, 'מסורת ומודרנה במשנת "תורה ועבודה": אוניברסליזם נוסח משה אונא לעומת פרטיקולריזם נוסח שלמה זלמן שרגאי', בתוך: אליעזר דון-יחיא, בין מסורת לחידוש: מחקרים ביהדות, ציונות ומדינת ישראל: ספר זיכרון ליהושע קניאל, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה ‬, עמ' 117–145. (גרסה אנגלית הופיעה בתוך ‬Review of Rabbinic Judaism 11,1, 2008)
  • דב שוורץ, "ואף על פי כן סוב תסוב הגאולה": הגיגיו של שלמה זלמן שרגאי לנוכח השואה כביטוי של תודעה ציונית דתית', בתוך: ‫דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא: אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה, 1933–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ט, עמ' ‬164–180.
  • מנחם ברש-רועי, בסודם של "יקירי-ירושלים": מעשים, חוויות, זכרונות, ירושלים: ר. מס בשיתוף עירית ירושלים – המחלקה לתרבות, תש"מ–תשנ"ה 1995, "שלמה זלמן שרגאי", כרך ה, עמ' 128 ואילך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תאריך הפטירה המדויק ע"פ דף הנפטר באתר בית הקברות בהר הזיתים.
  2. ^ רחוב שרגאי באתר עיריית ירושלים.