העלייה הרביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
בית האדריכל יוסף ברלין בקרן הרחובות בלפור ושדרות רוטשילד בתל אביב, נבנה בשנת 1929, עוטה לבני סיליקט חשופות
רחוב אחוזה (מערב) רעננה, 1927

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 19241931[1]. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, מתוכם ירדו כ-20,000.

מגמות ואיפיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1924 ואילך השתנו אופייה והֶ‏‏רכבה של העלייה לארץ, ואף על פי שעלייה זו הייתה סמוכה לעלייה הקודמת - העלייה השלישית, הבדילו ביניהן כבר אז והגדירו אותן כעליות נפרדות. גל העלייה שהחל ב-1924 והמשיך עד 1926 הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בעיר תל אביב. העיר קלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים אלו עלו כ-60,000 איש. בשנת השיא, 1925, עלו כ-35,000 איש. אולם בין השנים 19261927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 19281929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירד מספר העולים.

רוב העולים הגיעו לארץ ישראל ממזרח אירופה, וגם מארצות אסיה, ואפריקה, ומיעוט זעיר מאמריקה, עקב מגוון סיבות: תמורות פוליטיות וכלכליות בארצות מוצאם, חקיקה עוינת ואנטישמיות, ובשל תודעה יהודית מסורתית, לאומית וציונית. בתקופה זו הייתה ירידה מאסיבית מהארץ בעיקר מקרב העולים ממזרח אירופה אשר לא התרגלו לאקלים ואורח החיים בארץ, לכן העולים בעלייה הרביעית היוו כוח אדם חשוב להתיישבות הציונית בארץ. העלייה הרביעית נתפסה כעלייה בורגנית אצל אנשי תנועת העבודה,‏[2].

עד ל-1930 עלו 70,000 איש, ועד סוף שנות ה-30 (כולל שנים הנוהגים למנות עם שנות העלייה החמישית) הגיעו ארצה כ-80,000 נפש. עיקר העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין והשאר מברית המועצות, רומניה וליטא. מעוט מהעולים הגיע מאסיה: בעיקר תימן ועיראק 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ואמריקה עלו מעטים בלבד. תרומת העולים ליישוב מכרעת בשל ירידה מהארץ של כ-10,000 איש בשנים אלו. [1]

גורמי העלייה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המצב הכלכלי במזרח אירופה: ראש הממשלה ושר האוצר הפולני גרבסקי הטיל מיסים כבדים על בני המעמד הבינוני, ורוב היהודים היו בני מעמד זה. ההרעה בתנאים הכלכליים במזרח אירופה עודדה הגירה.
  • שינוי במדיניות ההגירה לאמריקה: חקיקת חוקי ג'ונסון בארצות הברית בשנת 1924 הגבילה את אפשרות ההגירה לארצות הברית וצימצמה את מספר המהגרים לאמריקה. עד אז יעד ההגירה העיקרי של יהודי מזרח אירופה היה ארצות הברית. כתוצאה משינוי מדיניות ההגירה האמריקנית חיפשו המהגרים היהודים יעדים חדשים, ביניהם, ארץ ישראל.

שנים מעטות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נתבדו תקוות היהודים במזרח אירופה לשינוי במצבם הכלכלי והמדיני. התחזקות האנטישמיות והלאומנות של העמים שם. ליטא, שהבטיחה בחוקתה החדשה זכויות נרחבות למיעוט הלאומי היהודי, זנחה את הבטחותיה עם התגברות הלאומנות. רומניה, אף התכחשה להבטחות שניתנו על ידה בוועידת השלום בפריז.

בפולין, צרות היהודים היו מרובות, בעקבות ההתעוררות הלאומנית ושנאת המיעוטים אחרי קבלת עצמאותה בתום המלחמה. בשנת 1924 ננקטו צעדים כלכליים במטרה לייצב את המשק הפולני. הצעדים פגעו ביהודים שעסקו במסחר, ונפגעו קודם לכן בעקבות אובדן השוק הרוסי שסיפק פרנסה לרבים מיושבי הגבול. עליית השכבות הבינוניות מפולין לארץ ישראל נקראה "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי, שנקט במדיניות מפלה כנגד המעמד הבנוני והיהודים בארצו, והטיל עליהם מיסים כבדים ומגבלות רבות. בשנים אלו צומצמו אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, בעקבות סגירת שעריהן מפחד הגירה המונית ושינוי הרכב האוכלוסייה, ארץ ישראל הפכה חלופה לארצות המערב. ניתן להוסיף כאחד הגורמים גם את השקט היחסי ששרר בארץ בתקופה מבחינת יחסי יהודים-ערבים. נדמה היה שהפיתוח הרב בארץ, שנעשה בהרבה מהמקרים על ידי יהודים, היה טוב לערבים והם היטיבו להבין את היתרונות שביישוב העברי. למרות זאת, היה זה שקט מדומה שהתנפץ ב-1929.

הקמת האזור היהודי האוטונומי בברית המועצות משכה מהגרים רוסיים רבים אליו. ייתכן וחלק ממהגרים אלו היו מגיעים לארץ ישראל לולא הקמת האזור.

אופייה החברתי של העלייה הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להבדיל מהעלייה הקודמת, היו אנשי העלייה הרביעית, בעלי משפחה והיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. בעלייה זו לא נפסק זרם העלייה החלוצית, אולם מרכיב אנושי זה לא היה דומיננטי, אף שחלק מהעולים באו ארצה במטרה להצטרף ליישוב חקלאי ולהקים משק פרטי.

על אף שעלייה זו כונתה – "העלייה הבורגנית", למעשה עלו בה יותר פועלים מאשר בזמן העלייה השלישית. הבורגנים היוו כרבע מהעולים בעוד שהפועלים כמחצית. עלו גם בני משפחתם של התושבים הוותיקים אך מספרם היה קטן והשפעתם מעטה. הסיבה למוניטין הבורגני שיצא לעלייה זו, נעוץ בתרומתם הרבה של בעלי ההון ליצירת הלך רוח והשקפת עולם שונה ביישוב העברי, וכן תרומתם להרחבת ההתיישבות העירונית העברית.

עלייה זו ייבאה שלושה רכיבים מודרניים של הבורגנות:

  1. בעלי קניין גדול יחסית.
  2. בעלי קניין שהיקפו התאים למעמד בינוני.
  3. בורגנות זעירה: סוחרים זעירים, חנוונים, מתווכים, אומנים ובעלי מלאכה.

התפתחות היישוב וצמיחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של ארץ ישראל

ישראל המנדט הבריטי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל התקופה הממלוכית בארץ ישראל התקופה הצלבנית בארץ ישראל התקופה הערבית בארץ ישראל התקופה הביזנטית בארץ ישראל התקופה הרומית בארץ ישראל ממלכת החשמונאים התקופה ההלניסטית בארץ ישראל התקופה הפרסית בארץ ישראל ממלכת יהודה ממלכת יהודה ממלכת ישראל המאוחדת ארץ ישראל בעת העתיקה

לוח התקופות בארץ ישראל

האצת התפתחות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנייה להתיישבות עירונית באה על דעת העולים עצמם, שרצו להמשיך באורח חייהם הקודם. בבואם לארץ השתקעו בעיקר בערים – תל אביב חיפה וירושלים. תל אביב קלטה כ-21,000 עולים ואוכלוסייתה גדלה לכ-40,000, חיפה העברית קלטה כ-14,000. ירושלים העברית גדלה רק במקצת, אך נותרה העיר שבה האוכלוסייה היהודית הגדולה, כ-42,000 נפש.

בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. עד ראשית שנות ה-20, סברו הוגים ומתכננים של ההסתדרות הציונית, כי יש לשים את הדגש על פיתוח ההתיישבות החקלאית. עלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית. הוקמו קיוסקים רבים באותה תקופה (1928-1924) בעיקר בעיר תל אביב. בשל כך אף הוענק לעלייה זו הכינוי ההיתולי "עליית הקיוסקים".

התפתחות התעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח ענף התעשייה העברית, החל בשנות העלייה הרביעית, עם המעבר להתיישבות עירונית. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, שלא כמו החקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי ולאומי.

המפעלים העיקריים היו שייכים לתעשיות חומרי הבניין, מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותעשיות עור. המפעלים על אף שנקראו "בתי חרושת" היו בינוניים בגודלם ודמו לבתי מלאכה. דוגמה למפעלים שקמו אז – "נשר" ו"שמן".

העלייה נתנה דחיפה במיוחד לבעלי המלאכה ולתעשיינים הזעירים בערים הגדולות. בעלי המלאכה הצטרפו באופן טבעי לאגודות כגון מרכז בעלי מלאכה בתל אביב, שפעלה בדומה לאגודות בעלי מלאכה בארצות המוצא של העולים שסייעו לבעל המלאכה בצעדיו הראשונים וסיפקו לו אשראי נוח, מסגרת תרבותית וייעוץ מקצועי ומשפטי.

רכישת קרקעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות היקפו המצומצם של ההון הלאומי בתקופת העלייה הרביעית, המשיכו המוסדות הלאומיים בגאולתן של אדמות הארץ. בשנת 1928 נרכש גוש קרקעות במפרץ עכו שנקרא על ידי הקרן הקיימת לישראלעמק זבולון. על שטח זה, תוכננו הקמת עיר, אזורי תעשייה וחקלאות, וכן הרחבת העיר חיפה על ידי שכונות חדשות.

רכישת קרקעות למטרות עירוניות ותעשייתיות, היוותה תקופה חדשה בפוליטיקה ההתיישבותית של הקרן הקיימת, שהתעסקה עד כה רק בקניית אדמות חקלאות.

התפתחות ענף הבניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1924 הועסקו פועלים עבריים רבים בבניין ובפיתוח ערים. הבנייה נעשתה בקבלנות על ידי קבוצת פועלים שהועסקו ב"משרד לעבודות ציבוריות ובנין" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. משרד זה התארגן מחדש ב-1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה", תרומתו הייתה לא רק בביצוע מטרות הבנייה, אלא גם ביצירת תנאים להכשרת אלפי פועלים עבריים במקצוע הבניין.

חקלאות והתיישבות חקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוצות בשדה טבק בסביבות 1925
חברות קיבוץ גבעת השלושה, במחצית השנייה של שנות ה-20

בנוסף ליישובים העירוניים קמו גם יישובים על בסיס חקלאי, בשתי מסגרות עיקריות:

הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מפלגת פועלי ארץ ישראל

בעקבות עבודה משותפת במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, התברר למפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" שבתחומי ההתיישבות הכלכלה וחיי הציבורים, רב המכנה המשותף ביניהן. גם מבחינה אידאולוגית היטשטשו הגבולות ביניהן, אף שמלכתחילה "אחדות העבודה" נטתה למרכסיזם ולאקטיביזם ציוני, ו"הפועל הצעיר" הדגיש את ערכי העבודה, וכמה מחבריו היו פציפיסטים.

לכן, נחתם ב-1929 הסכם איחוד המפלגות, ובינואר 1930 התאחדו המפלגות והוקמה מפא"י. מפלגה זו רכשה את לבם של רוב פועלי ארץ ישראל, תחת דגל שהדגיש את רעיון התחייה הלאומית והיה נאמן לאידאלים של הסוציאליזם הדמוקרטי. מפלגה זו המשיכה תקופה ארוכה בשלטון גם אחרי קום המדינה וכיום היא נקראת מפלגת "העבודה".

משבר העלייה הרביעית (1927-1926)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1926 ירד היקף התרומות מיהדות הגולה ובפרט מיהודי פולין עקב הרעת מצבם הכלכלי. הדבר גרם להאטה משמעותית של הבנייה העירונית שהיוותה גורם חשוב בכלכל היישוב. בנוסף, הרכב העלייה השתנה וכלל יותר מחוסרי אמצעים ופחות בעלי הון. היישוב נכנס למשבר כלכלי שהיה הקשה ביותר בזמן המנדט הבריטי.

כתוצאה מהאטת הבנייה נפגעו החיים הכלכליים, נפגעו הענפים התעשייתיים, סוחרים רבים פשטו את הרגל ועובדים רבים פוטרו. בתל אביב, שם הייתה קודם לכן תנופת בנייה, היה המצב חמור ביותר. האבטלה הקיפה שליש מכוח העבודה הכללי וגרמה לצמצום העלייה. בנוסף לכך החלה ירידה רבה מהארץ שלוותה בגל שמועות כוזבות שהעצימו את חומרת המצב.

ההסתדרות הכללית טיפלה במשבר, בחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעה. אולם היא חששה שהדבר יוביל להתנוונות גופנית ומוסרית, היא עשתה מאמצים אדירים לשכנוע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשה.

בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות לפתרון מעשי למשבר. בעזרת כספי הקרנות הלאומיות והלוואות ממשלתיות מטעם ממשלת המנדט. הוצעו עבודות מגוונות למובטלים, נפתחו מפעלים חדשים והצעות עבודה רבות היו צעד לפתרון המשבר. בשנת 1928 החל שיפור כלכלי והיקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 התחדש זרם העלייה לארץ.

גרף אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדן ממדי האוכלוסייה היהודית (באלפים) על פי מקומות מגוריה בארץ ישראל, בשנת תרצ"א 1931[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן גלעדי, היישוב בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1929), בחינה כלכלית ופוליטית, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג.
  • עירית עמית, ציונות ועסקים - משבר העלייה הרביעית וההתיישבות הפרטית, בתוך: ‬ ‫ דפוסי התיישבות בעיתות שינוי, (דברי הכנס השנתי התשעה-עשר של המחלקה ללימודי ארץ ישראל ע"ש מרטין (זוס), ג’ סיון תשנ"ט - 18 במאי 1999), (עורכים: דבורה הכהן ויגאל לוין), רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 40-43.
  • שולמית כרמי, על העלייה הרביעית : עליה, עיור ומשבר - תהליך ההתיישבות היהודית בא"י בשנות העשרים, מבפנים, לג, 1, תשל"א, עמ' 49-62.

ספרי יען[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ימימה רוזנטל, כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל, תרע"ח- תרצ"ו / 1935-1917, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התיקוף על פי שמואל נח אייזנשטדט, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף, ראובן כהנא, ישראל - חברה מתהווה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ב-1972, עמ' 14.
  2. ^ בן-גוריון - כרך א', מאת מיכאל בר-זוהר, עמ' 182-183
  3. ^ על פי יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 36.