ציונות דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חוסר בהירות אל מול הערך הסוציולוגי 'דתיים לאומיים', התייחסות מועטת לתקופה שלאחר קום המדינה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית השואב את השקפותיו הציוניות מתוך ההגות הדתית היהודית. הציונות הדתית רואה את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל‏[1]. בניגוד לחלק מהציבור הדתי (שכיום מזוהה לרוב כחרדי) אשר טען כי גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, דוגלת הציונות הדתית במעשה אקטיבי אנושי להשגת ריבונות יהודית תוך כדי הטמעת השילוב של "תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל".[דרוש מקור]

כמי שנסמכת על הגות דתית, רואה הציונות הדתית את שורשיה ההיסטוריים (אם גם לא בשם זה) בתקופות קדומות של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך‏[2]. אולם בדרך כלל מתייחסים לציונות הדתית בגלגולה המודרני כחלק מתנועת התחיה הלאומית של העם היהודי החל מסוף המאה ה-19.

האידאולוגיה של הציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי העמדה שביטא הרב בן ציון חי עוזיאל

Cquote2.svg

תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחר שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...

Cquote3.svg
– הרב בן ציון חי עוזיאל. מקור
Cquote2.svg

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים

Cquote3.svg
– הרב יהודה לייב מימון[3]

.

לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות‏[4]:

  1. שאלה בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
  2. שאלה בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם עוברי עבירה וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שבו שאמור הקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[5]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים‏[6].

גישה שונה, מעשית אופרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס, על פי גישתו להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדיים החומריים של האומה‏[7].

עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.

אבות הציונות הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.

אגודות חיבת ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ.

עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חיבת ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים‏[8]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.

הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק, 1924
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק

אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו להיות לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילוה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.

הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עליה לארץ הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.

הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.

פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.

בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה, טען כי אל לה לציונות הדתית להסתגר בד' אמותיה, אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית, וראה בחיוב שילוב של תכני חול בחינוך הדתי.

הרב סולוביצ'יק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק

שח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמואל חיים לנדוי

הצטרפות לתנועה הציונית והקמת 'המזרחי'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת המזרחי

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[9], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של 'המרכז הרוחני') על רקע חילוקי הדעות בעניין העיסוק של ההסתדרות הציונית בחינוך. התנועה הוקמה ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר בעקבות מספר החלטות שהוחלטו בתנועה הציונית והתפרשו כפוגעות באופיה היהודי של ההתיישבות בארץ ישראל.

ממשיך דרכו של הרב מוהליבר היה הרב יצחק יעקב ריינס שהנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. מהמזרחי פרשו קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".

תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.

השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה להקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידאל והשתלבות במערכות המדינה.

הציונות הדתית אחרי קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.

בשנים שאחרי קום המדינה מעמדה של הציונות הדתית היה בשפל, שכן רבים הרגישו כנחותים הן כלפי החרדים בדתיותם, והן כלפי החילוניים, בשל חלקם המועט יחסית בעמדות השפעה בצה"ל ובשירות הציבורי. ברבים ממוסדות הציונות הדתית לימדו רבנים חרדיים, מכיוון שלא היו מספיק רבנים ציוניים.

עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התמקדות בחקיקה דתית. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

לאחר מלחמת ששת הימים שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו להיות גורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.

במהלך השנים חלו מספר פיצולים במפד"ל והתפצלו ממנה מספר מפלגות, כגון מפלגת תקומה. כיום, מיוצגות המפד"ל ותקומה בכנסת על ידי סיעת הבית היהודי.

הציונות הדתית וצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וגיבוש המתגייסים לצבא הקימו ראשי הציונות הדתית ורבניה מספר מכינות קדם-צבאיות תורניות המכשירות דתיים לאומיים לתפקידים שונים בצה"ל. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי‏[10].

כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-2007 פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי קורס קצינים הינם דתיים לאומיים‏[11].

בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של המחנה הציוני, המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה‏[12]. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.

בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה, בין היתר על רקע הוראתם של רבנים מובילים בציבור הדתי לאומי, כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי-פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור"‏[13].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1. יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, תעודת המזרחי, בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134.
  2. ^ 2. ישראל, תורה, ציון, עמ' 21.
  3. ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92.
  4. ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן], הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15.
  5. ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
  6. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25.
  7. ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16.
  8. ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו.
  9. ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52.
  10. ^ דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמוד 154. ‏
  11. ^ בלי כיפות על מגרש המסדרים, 31.8.07, nrg ‏ , 13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה, 29/09/10, הארץ
  12. ^ * פרופ' הלל וייס, החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית, ייעודי
  13. ^ בלי כיפות על מגרש המסדרים, ynet ,1.2.09 ‏
  14. ^ ביקורת: מרדכי זלקין, ‏האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143.
  15. ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ‏ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145.