לדלג לתוכן

אמה גולדמן – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
שורה 192: שורה 192:


במאמרים כמו "הצביעות שבפוריטניות" ובנאום שכותרתו "כשלון הנצרות", גולדמן יצרה לעצמה מספר רב של אויבים בקהילות הדתיות, בכך שתקפה את הגישות והמאמצים המוסריים שלהם לשלוט בהתנהגות האנושית. היא האשימה את הנצרות ב"הנצחה של חברת עבדים", בטענתה שהיא מכתיבה את פעולות האנשים על פני כדור הארץ ומציע לאנשים עניים הבטחה כוזבת של עתיד של שפע בגן-עדן.<ref>Goldman, [http://www.positiveatheism.org/hist/goldman413.htm "The Failure of Christianity"]. ''Mother Earth'', April 1913.</ref> היא גם הייתה ביקורתית כלפי [[ציונות|התנועה הציונית]], אותה ראתה כניסוי כושל נוסף בשליטה מדינית.<ref>Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 41</ref>
במאמרים כמו "הצביעות שבפוריטניות" ובנאום שכותרתו "כשלון הנצרות", גולדמן יצרה לעצמה מספר רב של אויבים בקהילות הדתיות, בכך שתקפה את הגישות והמאמצים המוסריים שלהם לשלוט בהתנהגות האנושית. היא האשימה את הנצרות ב"הנצחה של חברת עבדים", בטענתה שהיא מכתיבה את פעולות האנשים על פני כדור הארץ ומציע לאנשים עניים הבטחה כוזבת של עתיד של שפע בגן-עדן.<ref>Goldman, [http://www.positiveatheism.org/hist/goldman413.htm "The Failure of Christianity"]. ''Mother Earth'', April 1913.</ref> היא גם הייתה ביקורתית כלפי [[ציונות|התנועה הציונית]], אותה ראתה כניסוי כושל נוסף בשליטה מדינית.<ref>Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 41</ref>

==מורשת==
גולדמן היתה אישיות מפורסמת בתקופת חייה, ותוארה, בין השאר כ"אישה המסוכנת ביותר באמריקה".<ref>Avrich, Paul (2006). Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America. AK Press, 45</ref> לאחר מותה ובמהלך אמצע [[המאה ה-20]], שמה דעך. אקדמאיים והיסטוריונים של האנרכיזם ראו אותה כנואמת ופעילה גדולה, אך לא התייחסו אליה כהוגה פילוסופית או תאורטית, כפי שהתייחסו, למשל, ל[[פיוטר קרופוטקין]].<ref>Peter Marshall, Demanding the Impossible: A History of Anarchism. P. 396-401</ref>

בשנת [[1970]], הוצאת דובר האמריקאית הוציאה לאור מחדש את האוטוביוגרפיה שלה, "לחיות את חיי" ובשנת [[1972]], הסופרת הפמיניסטית, אליקס קייטס שולמן]] הוציא אוסף של כתביה ונאומיה של גולדמן בשם "אמה האדומה מדברת". עבודות אלו הביאו את חייה וכתביה של גולדמן לקהל גדול יותר, והיא הואדרה בעיקר על ידי הגל השני של הפמיניזם לקראת סוף המאה ה-20. בשנת [[1973]], חבר של שולמן, שהיה גם עובד בבית דפוס, ביקש ממנה ציטוט של גולדמן לשימוש על חולצות טי-שירט. היא שלחה לא מבחר מ"לחיות את חיי" לגבי "הזכות לחופש הביטוי, זכות כולם לדברים יפהפיים וזוהרים". העובד יצר פרפרזה שהפכה לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר המיוחסים לגולדמן, למרות שהיא, ככל הנראה, מעולם לא אמרה או כתבה אותו: "אם איני יכולה לרקוד, אני לא רוצה להיות במהפכה שלך".<ref>[[Alix Kates Shulman|Shulman, Alix Kates]]. "[http://sunsite3.berkeley.edu/Goldman/Features/dances_shulman.html Dances with Feminists]". ''Women's Review of Books'', Vol. IX, no. 3. December 1991. Available at the [http://sunsite.berkeley.edu/Goldman/ Emma Goldman Papers]
</ref> צורות שונות של אימרה זו הופיעו על אלפי חולצות, כפתורים, פוסטרים, סטיקרים, כוסות קפה, כובעים ופריטים נוספים.<ref>Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 1</ref> אף על פי שהמילים לא היו במפורש של גולדמן עצמה, הם תפסו את רוח אמונתה בחירות אישית וביטוי-עצמי.

תנועת הנשים של [[שנות ה-70 של המאה ה-20]] ש"גילתה מחדש" את גולדמן לוותה בתנועה האנרכיסטית שקמה לתחייה בתחילת שנות ה-60, שגם היא המריצה מחדש את ההתעניינות האקדמאית באנרכיסטים המוקדמים יותר. צמיחת התנועה הפמיניסטית הביאה גם להערכה מחדש של העבודה הפילוסופית של גולדמן, כאשר אקדמאיים הצביעו על חשיבות תרומותיה של גולדמן למחשבה האנרכיסטית של זמנה. אפשר לראות את אמונתה של גולדמן בערך ה[[אסתטיקה]], למשל, בהשפעות מאוחרות יותר [[אנרכיזם ואמנות|אמנות אנרכיסטית]]. באופן דומה, כיום זוקפים לזכותה של גולדמן את השפעתה על הרחבת טווח הפעילות האנרכיסטית לחירות מינית, זכויות הנוגעות לרבייה, וחופש הביטוי.<ref>Peter Marshall, Demanding the Impossible: A History of Anarchism. P. 408-409</ref>

דמותה של גולדמן גולמה ביצירות בדיוניות רבות במשך השנים, כאשר המפורסמת שבהן הייתה של השחקנית [[מאורין סטאפלטון]], שזכתה ב[[אוסקר]] על גילום דמותה של גולדמן בסרט "[[אדומים (סרט קולנוע)|אדומים]]". מבין ההצגות שתיארו את חייה של גולדמן, ניתן למצוא את המחזה "[[אמה (הצגה)|אמה]]" מאת ההיסטוריון [[הווארד זין]] שהועלה בשנת [[2002]], את המחזה "אמא אדמה" מאת מרטין דוברמן שהועלה בשנת [[1991]], את המחזה "אמה גולדמן: אהבה, אנרכיה ועניינים אחרים" מאת ג'סיקה ליטווק שתאר את יחסיה עם ברקמן ואת מעצרה עקב ההתנקשות בנשיא מקינלי, ועוד. כמו כן, נכתב רומן המתאר את חייב בשם "ורד אדום" מאת את'ל מאנין.

מספר ארגונים נקראו על שם גולדמן. "קליניקת אמה גולדמן", מרכז לרפואת נשים ב[[איווה]], שבחר להקרא על שמה "כהכרה על רוחה המאתגרת".<ref>"[http://www.emmagoldman.com/about/about.htm About Us]". The Emma Goldman Clinic. 2007.</ref> "בית הקפה והספרים אמה האדומה", מרכז מידע ב[[מרילנד]] אימץ את מתוך אמונתם ב"רעיונות והאידיאלים למענם לחמה במשך כל ימי חייה: חופש הביטוי, שיוויון מיני וגזעי ועצמאות, הזכות להתארגן במקום עבודתנו ובחיינו, רעיונות ואידיאלים שאנחנו ממשיכים להלחם עבורם, אפילו היום".<ref>[http://www.redemmas.org/section/About/emma/ Red Emma's Bookstore Coffeehouse]</ref> הבית הקואופרטיבי ב[[ויסקונסין]] (חלק מהקהילה הקואופרטיבית במדיסון) גם כן אימצה את שמה.<ref>[http://www.madisoncommunity.coop/house.cfm?HouseID=2 "Emma Goldman Cooperative House"]</ref>


==לקריאה נוספת==
==לקריאה נוספת==

גרסה מ־13:42, 4 במאי 2008
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
אמה גולדמן, סביב 1910

אמה גולדמן (27 ביוני, 1869 - 14 במאי, 1940), הידועה גם כ"אמה האדומה", הייתה אנרכיסטית יהודיה, הידועה בשל פעילותה הפוליטית, כתביה ונאומיה. שמה הואדר כ"אישה מורדת" בעלת מחשבה חופשית על ידי מעריציה, והיא הושמצה כתומכת ברציחות על רקע פוליטי ובמהפכה אלימה על ידי מבקריה. [1]

גולדמן נולדה בקובנה שבליטא (שהייתה נתונה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית), למשפחה יהודית אורתודוכסית, וסבלה ממערכת יחסים אלימה עם אביה. למרות שהלכה לבתי ספר בקוניגסברג, אביה סירב להרשות לה להמשיך את לימודיה כאשר המשפחה עברה לסנקט פטרבורג. למרות זאת, היא קראה ברעבתנות ולימדה את עצמה על הפוליטיקה של זמנה. בגיל 16 היא עברה עם אחותה, הלנה, לרוצ'סטר שבמדינת ניו יורק בארצות הברית. לאחר נישואים קצרים בשנת 1887, התגרשה ועברה לעיר ניו יורק.

היא החלה להמשך לאנרכיזם בעקבות מהומות היימרקט, ואומנה בנשיאת נאומים ציבוריים על ידי האנרכיסט, יוהאן מוסט. היא נהייתה מרצה מפורסמת שמשכה קהל של אלפים. הסופר והאנרכיסט, אלכסנדר ברקמן, היה למאהבה, חברה לחיים ולשותף פוליטי. יחד הם תכננו להתנקש בחייו של התעשיין האמריקאי, הנרי קליי פריק, כחלק מהדוקטרינה של "תעמולה על פי המעשה". למרות שפריק שרד את נסיון ההתנקשות, ברקמן נידון ל-22 שנה בבית סוהר. גולדמן עצמה נכלאה מספר פעמים בשנים שלאחר מכן בעוון "הסתה למהומה" והפצת מידע על אמצעי מניעה בצורה בלתי-חוקית. בשנת 1906, גולדמן ייסדה את כתב העת האנרכיסטי, "אמא אדמה".

בשנת 1917, גולדמן וברקמן נידונו לשנתיים בבית סוהר בעוון "הדחת אנשים לא להתגייס" לגיוס החדש למלחמת העולם הראשונה. לאחר שחרורם, הם נעצרו שוב - יחד עם מאות אחרים - וגורשו לרוסיה. למרות שבתחילה גולדמן הביעה תמיכה במהפכת אוקטובר, היא במהרה שינתה את דעתה והביעה את התנגדותה לשימוש הסובייטי באלימות ולדיכוי של קולות עצמאיים. ב-1923 היא כתבה ספר על חוויותיה, "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה". בזמן שהתגוררה באנגליה, קנדה וצרפת, היא כתבה אוטוביוגרפיה לה קראה "לחיות את חיי", ובסופו של דבר נסעה לספרד להשתתף במלחמת האזרחים בספרד. היא נפטרה בטורונטו ב14 במאי, 1940.

גולדמן מילאה תפקיד עיקרי בהתפתחות הפילוסופיה הפוליטית האנרכיסטית בארצות הברית ובאירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. למרות שהרחיקה את עצמה מהגל הראשון של הפמיניזם וממאבקו לסופרג'יזם, היא פיתחה דרכים חדשות להכללת הפוליטיקה המגדרית בתוך התאוריה האנרכיסטית. היא דיברה וכתבה על מגוון רחב של נושאים, כגון בתי סוהר, אתאיזם, חופש הביטוי, מיליטריזם, קפיטליזם, נישואים ואהבה חופשית. לאחר שנים רבות של אלמוניות, המעמד הסמלי של גולדמן חודש בשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר מלומדים פמיניסטים ואנרכיסטים הציתו מחדש את העניין בסיפור חייה.

ביוגרפיה

משפחה

משפחתה היהודית-אורתודוכסית של אמה גולדמן התגוררה בקובנה(קאונאס), ליטא (שהייתה אז נתונה תחת שלטון האימפריה הרוסית). הוריה היו אברהם גולדמן וטובה בינוויטש. לאמה היו שתי בנות מנישואים קודמים, הלנה (1860) ולנה (1862). לאמה היו 3 אחים צעירים יותר: לואיס (1870), שנפטר בגיל 6, הרמן (1872) ומוריס (1879). אימה, טובה, התקשתה להתמודד עם מותה של בעלה הראשון משחפת. אמה כתבה על כך מאוחר יותר ש"איזו אהבה שלא היתה לה, היא מתה יחד עם אותו בחור צעיר לו הייתה נשואה מאז גיל 15. [2]

נישואיה השניים של טובה אורגנו על ידי משפחתה, כפי שגולדמן מנסחת זאת: "היה זה זיווג לא מוצלח מראשיתו"[2]. בעלה השנה, אברהם גולדמן, השקיעה את ירושתה של טובה בעסק שכשל במהרה. המצוקה שנגרמה עקב כך, יחד עם הריחוק הרגשי של הבעל והאישה, הפכה את האווירה בבית למתוחה. כאשר טובה נכנסה להריון, אברהם ייחל נואשות לבן זכר. הוא האמין שבת תהווה סימן נוסף לכשלון.[3] בסופו של דבר נולדו להם 3 בנים, אך ההריון הראשון הביא להם בת, אמה גולדמן.

אמה נולדה ב-27 ליוני, 1869. אביה השתמש באלימות על מנת להעניש את ילדים, והכה אותם כאשר לא צייתו לו. הוא השתמש בשוט רק כלפי אמה, המרדנית מכולם.[4] אימה סיפקה נחמה מועטה, ורק לעיתים נדירות קראה לבעלה להפחית את מלקותיו.[5] גולדמן שיערה מאוחר יותר שמזגו הסוער של אביה נבע חלקית בשל תסכול מיני."[2]

מערכות היחסים של גולדמן עם אחיותיה, לנה והלנה, היו מנוגדות אחת לשניה. הלנה, הבכורה, סיפקה את הנחמה שלא קיבלו מאימן. היא מילאה את ילדותה של גולדמן ב"כל האושר שהיה בה".[6]. לנה, לעומת זאת, היתה מרוחקת וקרה. [7]

גיל ההתבגרות

כאשר הייתה נערה צעירה, משפחתה של גולדמן עברה לגור בכפר פאפיל, שבמחוז שיאוליאי בצפון ליטא. במקום זה אביה ניהל פונדק קטן. בעוד אחיותיה עבדו, אמה התחברה עם משרתת בשם פטרושקה, שעוררה בה את "התחושות הארוטיות הראשונות"[8] שלה. מאוחר יותר בפאפיל היא הייתה עדה לאיכר שהוכה בשוט ברחוב. אירוע זה הותיר עליה רושם עז, ותרם לסלידה שלה מסמכות אלימה במשך כל חייה.[9]

בגיל 7 גולדמן עברה עם משפחתה לעיר קוניגסברג שבפרוסיה (אז חלק מהאימפריה הגרמנית), והחלה שם את לימודי התיכון. אחת המורות הענישה את התלמידים שלא צייתו לה, ביניהם גולדמן, על ידי הלקאת ידיהם בסרגל. מורה אחר ניסה להטריד מינית את תלמידותיו ופוטר כאשר גולדמן נאבקה נגדו. היא מצאה מורה אוהד, לעומת זאת, במורה גרמני, שהשאיל לה ספרים ולקח אותה לאופרה. כתלמידה נלהבת, גולדמן עברה את מבחן הקבלה לגימנסיה, אך המורה של ללימודי דת סרב להעניק לה תעודה על התנהגות טוב, ולכן לא יכלה להתחיל את לימודיה.[10]

גולדמן הושפעה רבות מספרו של ניקולאי צ'רנישבסקי, "מה יש לעשות?"

כשאמה הייתה בת 13, המשפחה עברה לעיר הרוסית, סנקט פטרבורג, בה אביה פתח חנות כושלת אחת אחר השניה. עוניים אילץ את ילדי המשפחה לעבוד, ואמה עזבה את בית הספר והחלה לעבוד במגוון עבודות, ביניהם גם בחנות למכירת מחוכים.[11] כנערה, גולדמן התחננה בפני אביה שייתן לה לחזור לבית הספר, אך הוא זרק את ספרה ללימוד צרפתית לאח וצעק: "בנות לא צריכות ללמוד הרבה! כל מה שבת יהודיה צריכה לדעת זה כיצד להכין גפילטע פיש, לחתוך נודלס בצורה נאותה, וללדת לבעלה ילדים רבים."[12]

גולדמן החליטה ללמוד בעצמה, ובמהרה החלה ללמוד אודות המצב הפוליטי הסוער ברוסיה, ובמיוחד אודות הניהיליסטים שהיו אחראים להתנקשות בקיסר רוסיה, אלכסנדר השני. הסערה הפוליטית שבאה בעקבות ההתנקשות סקרנה את גולדמן, למרות שלא הבינה אותה בשלמותה באותה תקופה. כאשר את הרומן "מה יש לעשות?" מאת ניקולאי צ'רנישבסקי, היא מצאה מודל לחיקוי בדמותה של גיבורת הרומן, ורה, שמאמצת את הפילוסופיה הניהיליסטית ובורחת ממשפחתה המדכאת על מנת לחיות חיים חופשיים ולארגן קואופרטיב תפירה. הספר ריתק את גולדמן והיווה מקור השראה לכל אורך חייה.[13]

אביה, באותו זמן, המשיך להתעקש על עתיד ממוסד יותר בשבילה, וניסה לארגן את נישואיה בגיל 15. הם רבו על הנושא לעיתים קרובות. הוא התלונן שהיא הופכת לאישה "משוחררת", והיא התעקשה שהיא תנשא מאהבה בלבד.[14] בחנות המחוכים, היא נאלצה להדוף חיזורים מקצינים רוסים וגברים אחרים. אחד המחזרים לקח אותה לבית מלון וביצע מעשה שגולדמן כינתה "מגע אלים".[15] שני ביוגרפיים אחרים שלה קראו לזה אונס. היא הזדעזעה מהחוויה, ו"נדהמה מהגילוי שמגע בין גבר לאישה יכול להיות כל כך אכזרי וכואב".[16] גולדמן הרגישה שהמפגש ההוא הכתים לנצח את יחסיה עם גברים.[16]

רוצ'סטר

בשנת 1885, הלנה תכננה לעבור לגור במדינת ניו יורק שבארצות הברית. אמה רצתה להצטרף לאחותה, אך אביהן סרב לאפשר להן זאת. למרות הצעתה של שלנה לשלם עבור המסע, אברהם התעלם מבקשתן. בנואשותה, אמה איימה לזרוק עצמה לנהר הנבה אם לא תוכל להצטרף לאחותה. לבסוף הוא הסכים וב-29 בדצמבר, 1885, הלנה ואמה הגיעו לעיר רוצ'סטר בניו יורק, ועברו להתגורר עם אחותן, לנה ובעלה, סמואל. עקב התגברות האנטישמיות בסנקט פטרבורג, הוריהן ואחיהן הצטרפו אליהן שנה מאוחר יותר. גולדמן החלה לעבוד כתופרת, ותפרה מעילים במשך למעלה מ-10 שעות ביום, והשתכרה שניים וחצי דולר לשבוע. היא ביקשה העלאה ונדחתה, ולאחר מכן התפטרה ועברה לעבוד בחנות קטנה יותר בסמוך.[17]

בעבודתה החדשה גולדמן פגשה עובד נוסף בשם יעקב קרשנר, שחלק איתה את אהבתה לספרים, ריקודים ומסעות, כמו גם את תסכולה מהמונוטוניות שבעבודה במפעל. לאחר ארבעה חודשים הם התחתנו, בחודש פברואר 1887, מה שעזר לה גם לזכות באזרחות אמריקאית.[18] אולם, ברגע שעבר לגור עם משפחתה של גולדמן, מערכת היחסים שלהם התדרדרה. ביום חתונתם אמה גילתה שהוא אימפוטנט, והם נעשו מרוחקים רגשית ופיזית. לא עבר זמן רב, והוא נעשה קנאי וחשדן. היא, במקביל, נעשתה מעורבת יותר בסערות הפוליטיות שהיו סביבה - במיוחד במהומות היימרקט בשיקגו והפילוסופיה הפוליטיות האנטי-סמכותנית, אנרכיזם. פחות משנה לאחר חתונתם, הם התגרשו. הוא התחנן בפניה שתחזור, ואיים להרעיל את עצמו אם תסרב. הם התאחדו, אך לאחר 3 חודשים היא עזבה אותו פעם נוספת. הוריה ראו את התנהגותה כמשוחררת מידי ולא הסכימו להכניסה לביתם.[19] אמה לקחה את מכונת התפירה שלה וחמש דולר ונסעה לעיר ניו יורק.[20]

מוסט וברקמן

ביומה הראשון בעיר, גולדמן פגשה שני גברים שהשפיעו על יתרת חייה. בבית קפה שהיה מרכז לפעילים רדיקליים, הכירו לה את אלכסנדר ברקמן, אנרכיסט שהזמין אותה לנאום פומבי שהתקיים באותו ערב. הם הלכו לשמוע את יוהאן מוסט, עורך של כתב את גרמני בשם "החרות", ותומך ב"פרופגנדה על פי המעשה" - השימוש באלימות במטרה להניע שינוי.[21] היא התרשמה מנאומו הנלהב, והוא לקח אותה תחת כנפו, אימן אותה בשיטות של נאום פומבי. הוא עודד אותה במרץ, ואף אמר לו שעליה "לקחת את מקומי כשאעזוב".[22] אחד מנאומיה הראשונים ארע ברוצ'סטר. לאחר ששכנעה את הלנה שלא תספר להוריהן אודות הנאום, גולדמן עלתה על הבמה, ולרגע שכחה את שרצתה להגיד. היא תיארה את החוויה כך:

קובץ:Goldmanberkman.jpeg
אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן היו מאהבים וידידים קרובים במשך תקופה ארוכה

משהו מוזר קרה. ברגע אחד ראיתי את זה - כל אירוע בשלושת השנים שלי ברוצ'סטר: מפעל גרסון, עבודת הפרך וההשפלה שהיו בו, כשלון נישואיי, הפשע בשיקגו. התחלתי לדבר. מילים שמעולם לא שמעתי את עצמי אומרת החלו לזרום החוצה, יותר ויותר מהר. הן הגיעו באינטנסיביות מלאת תשוקה. הקהל לא היה שם, האולם עצמו נעלם. הייתי מודעת רק למילותיי שלי, לשיר הנלהב שלי.

— Emma Goldman, Living my life. P. 40

מוקסמת מהחוויה, היא חידדה את האישיות הציבורית של במפגשים הבאים. אולם, במהרה מצאה את עצמה מתווכחת עם מוסט בנוגע לעצמאותה. לאחר נאום חשוב בקליבלנד, היא הרגישה שהיא נעשתה "תוכי שחוזר אחר עמדותיו של מוסט"[23], והחליטה להביע את עצמה על הבמה. כשחזרה לניו יורק, מוסט זעם ואמר לה: "מי שלא איתי, נגדי!"[24]. היא עזבה את מערכת "החרות" והצטרפה לכתב עת אחר, "האוטונומיה".[25]

בזמן הזה, החלה להתחבר לברקמן, לו קראה בחיבה, סשה. לא עבר זמן רב והם נהיו מאהבים, ועברו לגור בדירה קומונלית עם בן דודו, האמן מודסט "פדיה" סטיין, וחברה של גולדמן, הלן מינקין, באזורים הכפריים של וודסטוק, אילינוי.[26] למרות שיחסיהם ידעו קשיים, גולדמן וברקמן היו קרובים מאוד כל חייהם, מאוחדים על ידי עקרונותיהם האנרכיסטיים והמחויבות שלהם לשיוויון אישי.[27]

מזימת הומסטד

אחד הרגעים הפוליטיים שקירבנו בין ברקמן לגולדמן הייתה שביתת הומסטד. ביוני 1892, מפעל מתכת ברובע הומסטד שבפנסילבניה, בבעלות אנדרו קרנגי, הפך למוקד תשומת הלב האמריקאית, כאשר כשל המשא ומתן בין חברת המתכת קרנגי ובין איגוד עובדי המתכת והברזל הלאומי. מנהל המפעל היה הנרי קליי פריק, יריב מרכזי של האיגוד. כאשר סבב שיחות אחרון נכשל בסופ יוני, ההנהלה סגרה את המפעל ונעלה את העובדים בחוץ, שמייד פתחו בשביתה. שוברי שביתה הוכנסו למפעל והחברה שכרה את חברת פינקרטון על מנת להגן עליהם. ב-6 ביולי, התפתח מאבק בין 300 שומרי פינקרטון לבין קבל של עובדי איגוד חמושים. במהלך 12 השעות של קרב האקדחים, 7 שומרים ו-9 שובתים נהרגו.[28]

כאשר מרבית עיתוני המדינה תמכו בשובתים, גולדמן וברקמן החליטו להתנקש בפריק, מתוך הנחה שפעולה שכזו תהווה השראה עבור העובדים להתקוממם כנגד המערכת הקפיטליסטית. ברקמן בחר לבצע את הרצח, והורה לגולדמן להשאר מאחור על מנת להסביר את מניעיו לאחר שייכלא.[29] ברקמן ניסה להכין פצצה, אך נכשל, ולאחר מכן לפיטסבורג על מנת לקנות אקדח וחליפה מהודרת.

באותו זמן גולדמן החליטה לעזור לממן המזימה באמצעות עיסוק בזנות. היא זכרה את דמותה של סוניה ברומן של דוסטויבסקי, החטא ועונשו, ואמרה לעצמה: "היא הפכה לזונה על מנת לתמוך באחיה ואחיותה הקטנים. סוניה הרגישה יכלה למכור את גופה. למה לא אני?"[30] ברגע שירדה לרחוב, הגבר הראשון קנה לה בירה, נתן לה 10 דולר, ואמר לה שאין לה את הכשרון וייעץ להפסיק עם הזנות. היא הייתה "נדהמת מידי על מנת לדבר".[30] היא התקשרה להלנה, וביקשה ממנה 15 דולר בטענה שהיא חולה.

כאשר הגיע להומסטד ב-23 ביולי, ברקמן הצליח להכנס למשרדו של פריק, כשברשותו אקדח מוסתר, וירה בפריק 3 פעמים, ולאחר מכן דקר אותו ברגליו. קבוצה של עובדים - שהייתה רחוקה מלהצטרף אליו בנסיונו - הכתה אותו עד לאובדן הכרה, והוא נלקח בידי המשטרה.[31] פריק שרד את נסיון ההתנקשות, וברקמן הורשע בנסיון לרצח[32] ונשפט ל-22 שנה בכלא.[33] העדרותו מחייה הקשתה מאוד על גולדמן.[34] המשטרה, שהייתה משוכנעת שגולדמן הייתה מעורבת בנסיון ההתנקשות, פשטה על דירתה, וכשלא מצאה ראיות שיקשרו אותה לנסיון ההתנקשות, לחצה על בעל הבית שיפנה אותה מדירתו. נסיון ההתנקשות גם נכשל במטרתו לעורר את העובדים להתקוממות, ועובדים ואנרכיסטים כאחד גינו את המעשה. יוהאן מוסט תקף את ברקמן ואת נסיון ההתנקשות, וטען שהנסיון נעשה על מנת לעורר סימפטיה כלפי פריק. גולדמן זעמה על התקפות אלה, והגיעה לנאום פומבי של מוסט מצויידת בשוט, ודרשה ממנו, בעודו נואם, שיוכיח את האשמותיו. לאחר שהתעלם ממנה, הצליפה בו עם השוט, שברה אותו על ברכיה, והשליכה את החלקים לעברו.[35] מאוחר יותר היא התחרטה על התקפתה, והתוודתה בפני חברה ש"בגיל 23, אדם לא חושב בהגיון".[36]

"הסתה למהומה"

כאשר הפניקה של 1893 החלה בשנה שלאחר מכן, ארצות הברית סבלה מאחד מאחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה. בסוף השנה, שיעור האבטלה היה גבוה מה-20 אחוז[37] ו"הפגנות הרעב" פינו את מקומם למהומות. גולדמן החלה לדבר לקהלים של גברים ונשים מתוסכלים בניו יורק. ב-21 באוגוסט, היא דיברה לקהל של כמעט 3,000 אנשים בכיכר יוניון, ועודדה את העובדים המובטלים לנקוט בפעולה מיידית. דבריה המדוייקים אינם ידועים: סוכנים סמויים טענו שהיא אמרה לקהל "לקחת הכל...בכוח"צוטט ב-[38], בעוד גולדמן טענה מאוחר יותר שאמרה: "ובכן, הפגינו לפני ארמונות העשירים. דרשו עבודה. אם הם לא נותנים לכם עבודה, דרשו לחם. אם הם מסרבים לתת לכם את שניהם, תקחו לחם".[39] מאוחר יותר בבית המשפט, הסמל-בלש, צ'ארלס ג'ייקובס, הציע גירסא אחרת לנאומה.

שבוע מאוחר יותר היא נעצרה בפילדלפיה וחזרה למשפט בניו יורק, באשמת "הסתה למהומה". במהלך נסיעת הרכבת, ג'ייקובס הציע לוותר על ההאשמות אם היא תדוחח על פעילים רדיקליים אחרים באיזור. היא הגיבה בזריקת כוס מים קרים על פניו.[40]. בזמן שחיכתה למשפט, היא זכתה לביקור מנלי בליי, עיתונאית של עיתון ה-"New York World". היא בילתה שעתיים בראיון עם גולדמן, וכתבה מאמר אוהד על האישה אותה תיארה כ"ז'אן ד'ארק מודרנית".

למרות הפרסום החיובי, חבר המושבעים שוכנע על ידי עדותו של ג'ייקובס ופחד מהפוליטיקה של גולדמן. עוזר התובע המחוזי תחקר את גולדמן בנוגע לעמדותיה האנרכיסטיות והאתאיסטיות. השופט כינה אותה "אישה מסוכנת". היא נשפטה לשנה אחת בכלא. כשנכנסה לכלא, סבלה משיגרון ונשלחה למרפאה. שם היא התיידדה עם הרופא והחלה ללמוד סיעוד. כמו כן, היא קראה עשרות ספרים, כולל את יצירותיהם של סופרים ופעילים אמריקאיים כגון ראלף ואלדו אמרסון, הנרי דייוויד תורו, נתניאל הות'ורן, המשורר, וולט ויטמן והפילוסוף, ג'ון סטיוארט מיל. כשהיא השתחררה לאחר 10 חודשים, קהל רועש של כמעט 3,000 איש קיבל את פניה בניו יורק. עד מהרה היא הוצפה בבקשה לראיונות והראצות.[41]

על מנת להרוויח כסף, גולדמן החליטה להמשיך את לימודי הסיעוד אותם התחילה בבית הסוהר. אולם, תחומי ההתמחות המועדפים עליה - מיילדות ועיסוי - לא היו פנויים לסטודנטיות לסיעוד בארצות הברית. לכן, היא הפליגה לאירופה, והרצתה בלונדון, גלזגו ואדינבורו. היא פגשה אנרכיסטים מפורסמים כגון אריקו מלטסטה, לואיז מישל ופיוטר קרופוטקין. בוינה היא קיבלה שתי תעודות גמר ויישמה אותם עם שובה לארצות הברית. בעוד היא מחליפה בין הרצאות לעיסוק בסיעוד, היא ערכה את הסיור חוצה המדינות הראשון שנערך בידי דובר אנרכיסט. בנובמבר 1899, היא חזרה לאירופה, שם פגשה את האנרכיסט, היפולייט האבל, עימו החלה במערכת יחסים. יחד עם נסעו לצרפת ועזרו לארגן את קונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי הראשון בפאתי פריז.

ההתנקשות במקינלי

ב-6 בספטמבר, 1910, ליאון צ'ולגוש, עובד מפעל מובטל עם עבר של בעיות בריאותיות על רקע נפשי, ירה פעמיים בנשיא ארצות הברית, ויליאם מקינלי, בעת אירוע פומבי בעיר באפלו בניו יורק. מקינלי נפגע בעצם החזה ובבטן. 8 ימים לאחר מכן, הוא נפטר. צ'ולגוש נעצר ונחקר מסביב לשעון. עקב היותו אנרכיסט, הוא היה בקשר מספר פעמים עם גולדמן, והרשויות השתכנעו שהיא תכננה את הפעולה. הן איתרו אותה במקום מגוריה בשיקגו, שם גרה עם האבל, ואייב ומארי אייזק, זוג אנרכיסטים.[42] גולדמן נעצרה יחד עם אייב אייזק, האבל ועשרה אנרכיסטים נוספים.[43]

על אף שבעבר צ'ולגוש ניסה להתחבר לגולדמן וחבר מרעיה, הוא נכשל ולא היה בקשר עימם. במהלך הרצאה בקליבלנד, צ'ולגוש ניגש לגולדמן ושאל את עצתה לגבי ספרים שעליו לקרוא. ביולי, 1901, הוא הופיע בבית אייזק, ושלא מספר שאלות לא שגרתיות. הם סברו שהוא שהיה סוכן משטרתי סמוי שניסה לחדור לקבוצתם, ולכן נשארו מרוחקים ממנו. אייב אייזק אף שלך מזכר אזהרה לחבריו לגבי "מרגל נוסף". [44]

למרות שצ'ולגוש הכחיש נמרצות כל קשר של גולדמן להתנקשות, המשטרה החזיקה אותה במעצר וחקרה אותה במשך זמן רב. היא הסבירה להם את חוסר האמון שהיה לה בו, והיה ברור שלא היה לה קשר משמעותי עם צ'ולגוש. לא נמצאו ראיות שקשרו את גולדמן להתנקשות, והיא שוחררה לבסוף, לאחר שבועיים במעצר. לפני מותו של מקינלי, גולדמן הציעה להעניק לו שירותי סיעוד, והתייחסה אליו כ"בסך הכל בן אדם".[45] צ'ולגוש, למרות מספר ראיות לגבי היותו חולה נפש, הורשע ברצח והוצא להורג.[46]

לאורך מעצרה, וגם לאחר שיחרורה, גולדמן סרבה בעקביות לגנות את פעולתו של צ'ולגוש, ולמעשה היא עמדה לבדה בעמדתה זו. חברים ותומכים, כולל ברקמן, האיצו בה להפסיק לסנגר עליו, אך גולדמן הגנה עליו וכינתה אותו "אדם רגיש ביותר", ואף גינתה אנרכיסטים אחרים על כך שנטשו אותו. עיתונים רבים באותו זמן הכריזו על התנועה האנרכיסטית כאחראית על הרצח. עקב מאורעות אלה, הסוציאליזם הרוויח תמיכה על חשבון האנרכיזם בקרב הפעילים הרדיקליים בארצות הברית, ויורשו של מקינלי, תאודור רוזוולט, הכריז על כוונתו לנקוט באמצעים חריפים "לא רק נגד אנרכיסטים, אלא נגד כל התומכים הפאסיביים והאקטיביים של האנרכיסטים".[47]

"אמא אדמה" ושחרורו של ברקמן

לאחר הוצאתו להורג של צ'ולגוש, גולדמן נסגה מחייה הציבוריים. דחויה על ידי חבריה האנרכיסטים, מושמצת על ידי העיתונות ופרודה מאהובה, היא נסגה לאנונימות ועיסוק בסיעוד, ואף השתמשה בשם בדוי - אי. ג'י סמית'. "היא מר וקשה להתמודד עם החיים מחדש" כתבה מאוחר יותר.[48] אולם, כאשר הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הרחקת האנרכיסטים, גל חדש של אקטיביזם התעורר על מנת להתנגד לו, מה שהחזיר את גולדמן לתנועה. קואליציה של אנשים וארגונים מרחבי השמאל הרדיקלי התנגדה לחוק מאחר והוא הפר, לטענתם, את חופש הביטוי.

כאשר נשללה זכותה אנרכיסט סקוטי בשם ג'ון טרנר להכנס לארצות הברית, גולדמן עזרה בארגון קבוצה שנקראה "ליגת חופש הביטוי". הקבוצה גייסה את עזרתם של עורך הדין ופעיל זכויות האזרח, קלארנס דארו (שהיה עורך דינם גם של לאופולד ולב) והמשורר והמחזאי, אדגר לי מאסטרס, שלקחו את התיק של טרנר לבית המשפט העליון של ארצות הברית. למרות שטרנר והליגה הפסידו, גולדמן התייחסה למקרה כנצחון תעמולתי. היא חזרה לפעילות אנרכיסטית, אך הפעילות גבתה ממנה מחיר. היא כתבה לברקמן את המילים האלו: "מעולם הכביד עליי עול שכזה. אני חוששת שנדונתי לנצח להשאר רכוש ציבורי ולשחוק את חיי למען הדאגה לחיי אחרים".

בשנת 1906 החליטה גולדמן לפתוח כתב עת משלה - "מקום ביטוי לכל הצעירים האידיאליסטים באמנות ובכתיבה". בצוות של מגזין "[[אמא אדמה (כתב עת)|אמא אדמה" הייתה נבחרת של פעילים רדיקליים, כולל היפולייט האבל, מקס בגינסקי, ולאונרד אבוט. בנוסף לפרסום עבודות מקוריות מאת עורכיו ואנרכיסטים מרחבי העולם, "אמא אדמה" פרסם מחדש כתבים נבחרים של כותבים מגוונים. ביניהם כתבים של האנרכיסט הצרפתי, פייר ז'וזף-פרודון, האנרכיסטי הרוסי, פיוטר קרופוטקין, הפילוסוף, פרידריך ניטשה והסופרת הבריטית, מרי וולסטונקראפט. גולדמן כתבה לעיתים קרובות בנושאים של אנרכיזם, פוליטיקה, עבודה, אתאיזם, מיניות ופמיניזם.

ב-18 במאי של אותה שנה, אלכסנדר ברקמן שוחרר מהכלא. נושאת עימה צרור של פרחים, גולדמן פגשה אותו על רציף הרכבת ומצאה עצמה "נתקפת בפחד ורחמים"[49] כאשר ראתה את חזותו הכחושה והחיוורת, ולא יכלה לדבר. הם חזרו הביתה בדממה. במשך שבועות ברקמן נאבק להסתגל מחדש לחיים מחוץ לכותלי בית הכלא. נסיון למסע הרצאות הסתיים בכשלון ובקליבלנד הוא רכש אקדח במטרה להתאבד.[50] אולם, הוא חזר לניו יורק וגילה שגולדמן נעצרה יחד עם קבוצה של פעילים שנפגשו על מנת לדון בלאון צ'ולגוש. הפרה זו של חופש ההתארגנות הפיחה בו רוח חיים, הוא הצהיר ש"תחיית המתים שלי הגיעה!"[51] ויצא להבטיח את שחרורם.

ברקמן לקח אחריות על "אמא אדמה" בשנת 1907, בעוד גולדמן עשתה סבב הרצאות במדינה על מנת לממן את כתב העת. עריכת המגזין הייתה חוויה מעוררת עבור ברקמן. מערכת היחסים עם גולדמן, לעומת זאת, התערערה, והוא ניהל רומן עם האנרכיסטית, בקי אדלסון, שהייתה אז בת 15. גולדמן נפגעה מדחייתו אותה, אך התייחסה לזה כתוצאה של חווייתו בכלא. מאוחר יותר באותה שנה היא שימשה כנציגת ארצות הברית בקונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי באמסטרדם. אנרכיסטים וסינדיקליסטים מכל העולם התאספו על מנת לדון במתח בין שתי האידיאולוגיות, אך לא הגיעו להסכמה מכרעת. גולדמן חזרה לארצות הברית והמשיכה לנאום בפני קהלים גדולים.

רייטמן, מאמרים ואמצעי מניעה

במשך 10 השנים הבאות, גולדמן טיילה ללא הפסק בכל רחבי ארצות הברית, מרצה ומשכנעת אנשים להצטרף לתנועה האנרכיטסית. הקואליציות שנוצרו במטרה להתנגד ל"חוק הרחקת האנרכיסטים" סיפקו לה הערכה כאחת המגיעה גם לאנשים מעמדות פוליטיות אחרות, וכאשר משרד המשפטים של ארצות הברית שלח מרגלים על מנת לצפות מנאומיה, הוא דיווח שהרצאותיו היו "מלאות".[52] סופרים, עיתונאים, אמנים, שופטים ועובדים מכל הקשת הפוליטית דיברו על "הכוח המגנטי" שלה, "הנוכחות המשכנעת" וה"כוח, צחות הלשון והאש" שלה.[53]

באביב 1908, גולדמן פגשה והתאהבה בבן רייטמן, הרופא שכונה "הדוקטור הנווד". כאחד שגדל ברובע העני של שיקגו, רייטמן בילה מספר שנים כנווד לפני שרכש תואר ברפואה ממכללת הרופאים והמנתחים של שיקגו. כרופא, הוא דאג בעיקר לאנשים עניים הסובלים ממחלות מין. רומן התפתח בינו לבין גולדמן. הם חלקו מחוייבות ל"אהבה חופשית", אך בעוד לרייטמן היו מאהבות נוספות, גולדמן נשארה נאמנה לו בלבד. היא ניסתה לפייס את רגשות הקנאה שלה בעזרת אמונה בחרות הלב, אך התקשתה להשלים עם המצב.

שנתיים לאחר מכן גולדמן החלה להרגיש תסכול מקהל הרצאותיה. היא ייחלה "להגיע למעט האנשים שבאמת רצו ללמוד, במקום לרבים שמגיעים לשם הבידור".[54] היא אספה סדרה של נאומים ומאמרים שהיא כתבה עבור "אמא אדמה" ופרסמה ספר שנקרא "אנרכיזם ומאמרים אחרים". הספר מכסה מגוון רחב של נושאים - בנוסף למבט מקיף על אנרכיזם והביקורת עליו, הספר כולל מאמרים בנושאים של פטריוטיזם, סופרג'יזם, נישואים ובתי סוהר.

כאשר מרגרט סנגר, פעילה פמיניסטית, טבעה את המושג "אמצעי מניעה" (Birth Control) והפיצה מידע על מגוון אמצעי מניעה במהדורת יוני 1914 של המגזין שלה "האישה המורדת", היא קיבלה תמיכה רבה מגולדמן. סנגר נעצרה בחודש אוגוסט במסגרת חוק שאסר על הפצה של "מאמרים מגונים, גסים ושטופי זימה", כולל מידע הקשור לאמצעי מניעה. גולדמן ורייטמן חילקו עותקים של מנשר את סנגר בשם "הגבלת המשפחה" (יחד עם מאמר בעל רוח דומה של רייטמן), ובשנת 1915 גולדמן ערכה סיור ברחבי ארצות הברית, בחלקו במטרה להעלות את המודעות לאמצעי מניעה. למרות שהגישה של האזרחים בנושא נראתה ליברלית למדי, גולדמן נעצרה בחודש פברואר 1916, והואשמה גם היא בהפצת מידע בנוגע לאמצעי מניעה. גולדמן בחרה שלא לשלם קנס בסך 100 דולר, ובילתה שבועיים בעבודות בכלא, שאותם ראתה כהזדמנות להתחבר לאלו שנדחו על ידי החברה.[55]

מלחמת העולם הראשונה

למרות שהנשיא וודרו וילסון נבחר מחדש בשנת 1916 תחת הסיסמה "הוא שמר עלינו מפני מלחמה", בתחילתה של הקדנציה השנייה שלו הוא החליט שהתעלמות גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות היא סיבה מספקת על מנת שארצות הברית תכנס למלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן, הקונגרס האמריקאי העביר את "חוק השירות הסלקטיבי", שדרש מכל הגברים בגילאים 21-30 להתייצב לגיוס לצבא ארצות הברית. גולדמן ראתה בהחלטה כשימוש בתוקפנות מיליטריסטית, שמונעת על ידי מניעים קפיטליסטים. היא הכריזה ב"אמא אדמה" על כוונתה לצאת כנגד הגיוס, וכנגד התערבותה של ארצות הברית במלחמה.

למען מטרה זו, גולדמן וברקמן ארגנו את "הליגה נגד הגיוס" בניו יורק, שהכריזה: "אנחנו מתנגדים לגיוס מכיוון שאנחנו אינטרנציונליסטים, אנטי-מיליטריסטים, ומתנגדים לכל המלחמות שמנוהלות על ידי ממשלות קפיטליסטיות". הקבוצה הייתה חלוצה בפעילות נגד גיוס, ותאים נוספים שלה החלו להופיע בערים נוספות. אולם כאשר המשטרה לפשוט על הארועים הציבוריים של הקבוצה על מנת למצוא גברים צעירים שלא נרשמו לגיוס, גולדמן וחבריה החלו להתמקד בהפצת מנשרים וחומרים כתובים אחרים.[56] בעיצומו של הלהט הפטריוטי שפשט במדינה, חלקים רבים בשמאל הפוליטי סירבו להצטרף למאמצי הליגה. "מפלגת השלום של הנשים", למשל, הפסיקה את התנגדותה למלחמה ברגע שארצות הברית נכנסה אליה. "המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה" התנגדה רשמית להתערבות ארצות הברית, אך תמכה בוילסון במרבית פעולותיו.[57]

ב-15 ביוני, 1917, גולדמן וברקמן נעצרו במהלך פשיטה על משרדיהם שהניבה "מטען עגלה של מסמכים ותעמולה אנרכיסטית".[58] הניו יורק טיימס דיווח שגולדמן ביקשה להחליף לתלבושת הולמת יותר, והגיעה בגלימה ב"סגול מלכותי"."[58] הזוג הואשם בקשירת קשר "להדיח אנשים לא להתגייס"[59] במסגרת "חוק הריגול" החדש, שקבע עונשים כבדים לכל מי שהפריע לגיוס לצבא או עודד "אי-נאמנות" כנגד ממשלת ארצות הברית, והוטלה עליהם ערבות בסך 25,000 דולר כל אחד. גולדמן בחרה להגן בעצמה עליה ועל ברקמן במהלך המשפט, ופנתה לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית בשאלה כיצד הממשלה יכולה לטעון שהיא נלחמת למען הדמוקרטיה כאשר היא מדכאת את חופש הביטוי בביתה.,

אנחנו אומרים שאם אמריקה נכנסה למלחמה על מנת להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה, עליה, לפני הכל, להבטיח את הדמוקרטיה באמריקה. אחרת, איך העולם אמור לקחת את אמריקה ברצינות, כאשר היא מתאכזרת לדמוקרטיה בביתה מידי יום ביומו, חופש הביטוי מדוכא, אסיפות שקטות נשברות בידי פושעים שחצנים ואכזריים במדים. כאשר חופש העיתונות מקוצץ וסותמים את הפה לכל דעה עצמאית? אכן, אם אנחנו כה עלובים בדמוקרטיה, כיצד נוכל לתת אותה לעולם?

— "אמא אדמה", יולי, 1917

חבר המושבעים ראה את הדברים בצורה שונה, ומצא אותם אשמים. השופט גזר עליהם את העונש המרבי - שנתיים בכלא, קנס בסך 10,000 דולר כל אחד, ואפשרות של גירוש לאחר שחרורם. בעת שהעבירו אותה לבית הסוהר, גולדמן כתבה לחבר: "כליאה של שנתיים עבור עמידה בלתי מתפשרת באידיאל של אדם. הרי זהו מחיר קטן".[60]

בכלא מינו אותה שוב לעבוד כתופרת תחת עינו של "ילד אומלל בן 21 שמשלמים לו על מנת להשיג תוצאות".[61] היא פגשה בסוציאליסטית, קייט ריצ'רדס או'הר, שגם היא נכלאה במסגרת "חוק הריגול". למרות שהיו חלוקות באסטרטגיות הפוליטיות שלהן (או'הר האמינה בבחירות במטרה להגיע לשלטון), השניים התאחדו במטרה להתסיס את האסירים למען תנאים טובים יותר עבורם. גולדמן התחברה גם עם האנרכיסטית, גבריאלה סגטה אנטוליני, חסידה של האנרכיסט, לואיג'י גליאני. אנטוליני נעצרה בשעה שהובילה ילקוט מלא בדינמיט ברכבת שנסעה לשיקגו. היא סרבה לשתף פעולה עם הרשויות ולספק מידע נוסף, והיא נכלאה למשך 14 חודשים. שלושת הנשים שעבדו יחד על מנת לשפר את תנאיהם של שאר האסירים, נודעו בשם "השילוש הקדוש". גולדמן שוחררה מהכלא ב-27 בספטמבר, 1919.

רוסיה

כאשר גולדמן וברקמן שוחררו, הגל הראשון של "הפחד האדום" היה בעיצומו. מהפכת אוקטובר, בשילוב עם הלחימה של ארצות הברית במלחמה, הובילו לשיא של עוינות כלפי פעילים רדיקליים ומהגרים שאינם אזרחים. יחידת המודיעין הכללית של משרד המשפטים של ארצות הברית בראשות ג'ון אדגר הובר, ותחת הוראותיו של התובע הכללי, אלכסנדר מיצ'ל פלמר, ניהלו סידרה של פשיטות במטרה לעצור פעילים רדיקלים. במזכר שהוכן בעת שהותם של גולדמן וברקמן בכלא, הובר כתב: "אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן הם, מעבר לכל ספק, שניים מהאנרכיסטים המסוכנים ביותר במדינה הזו וחזרתם לקהילה תגרום לנזק מופרז".[62] למרות שנישואה לג'ייקוב קרשנר העניקו לו אזרחות אמריקאית, הממשלה הפעילה את "חוק הרחקת האנרכיסטים" וגירשה הן את גולדמן והן את ברקמן לברית המועצות לשעבר, יחד עם עוד 200 פעילים נוספים.

בתחילה, גולדמן ראתה במהפכת אוקטובר צעד חיובי. היא כתבה ב"אמא אדמה" שלמרות התלות בממשלה הקומוניסטית, המהפכה ייצגה את העקרונות הכי בסיסיים, מרחיקי-לכת וחובקי-כל של חירות אנושית ורווחה כלכלית".[63] אולם, כאשר היא וחבריה התקרבו לאירופה, היא הביעה חששות מהעתיד לבוא. היא הייתה מודאגת ממלחמת האזרחים ברוסיה, ומהאפשרות שכוחות אנטי-בולשביקים יעלו לשלטון. המדינה, למרות שהייתה אנטי-קפיטליסטים, היוותה גם היא איום. "אני לעולם לא אוכל לעבור בתוך המסגרת של המדינה," היא כתבה לאחייניתה, "בין אם היא בולשביקית ובין אם אחרת".[64]

חששותיה היו מוצדקים, כפי שהיא גילתה זמן קצר לאחר מכן. מספר ימים לאחר שחזרה לסנקט פטרבורג (ששמה היה אז "פטרוגרד"), היא הזדעזעה לשמוע אישיות רשמית של המפלגה מתייחס לחופש הביטוי כ"אמונה בורגנית תפלה".[65] בזמן שהיא וברקמן סיירו במדינה, הם מצאו דיכוי, ניהול כושל ושחיתות במקום שיוויון והעצמת עובדים להם הם ייחלו. אלו שביקרו את הממשלה הושמצו כאנטי-מהפכניים, והעובדים עבדו בתנאים מחמירים. הם פגשו את ולדימיר לנין שהבטיח להם שדיכוי חופש העיתונות בידי הממשלה מוצדק. הוא אמר להם ש"בלתי אפשרי שיהיה חופש ביטוי בזמן תקופה מהפכנית".[66] ברקמן היה סלחני יותר כלפי פעולות הממשלה בשם "הנחיצות ההיסטורית", אך הוא בסופו של דבר הצטרף לגולדמן בהתנגדות לסמכות הממשלה הסובייטית.[67]

בחודש מרץ, 1921, החלו שביתות בפטרוגרד כאשר עובדים יצאו לרחובות בדרישה קיצובי מזון גדולים יותר ויותר חופש לאיגודי העובדים. גולדמן וברקמן הרגישו מחוייבים לתמוך בשובתים. הם הכריזו ש"לשתוק עכשיו זה בלתי אפשרי, אפילו פלילי".[68] התסיסה התפשטה לעיר הנמל, קרונשטט, בה ניתנה לצבא פקודה להגיב. בהתקוממות שהחלה, נהרגו 600 מלחים ואלפי חיילים סובייטים, ו-2,000 מלחים נוספים נעצרו. לאור הארועים האלו, גולדמן וברקמן החליטו שאין להם עתיד במדינה הזו. "יותר ויותר," היא כתבה, "הגענו למסקנה שאיננו יכולים לעשות כאן דבר. ומאחר שלא יכלנו להמשיך בחיים ללא פעילות במשך זמן רב, החלטנו לעזוב".[69]

בחודש דצמבר, 1921, הם עזבו את המדינה ונסעו לבירת לטביה, ריגה. נציב ארצות הברית בעיר, העביר את המידע לבכירים בוושינגטון הבירה, שהחלו לבקש מידע ממשלות באירופה על פעילות הזוג. לאחר מסע קצר לשטוקהולם, הם עבור לברלין למספר שנים. בזמן זה היא הסכימה לכתוב סידרה של מאמרים בנוגע לתקופת שהותה ברוסיה עבור עיתונו של ג'וזף פוליצר. מאמרים אלו נאספו מאוחר יותר ויצאו לאור בשני ספרים בשם "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" (1923) ו"ההתפכחות הנוספת מהאשליה שלי ברוסיה" (1924). כותרות הספרים האלו נוספו על ידי המוציאים לאור על מנת לעורר התעניינות, וגולדמן מחתה על כך, אך לשווא.[70]

אנגליה, קנדה וצרפת

גולדמן התקשתה להתחבר לחוגים השמאלניים בגרמניה. הקומוניסטים שנאו אותה על יציאתה בפומבי כנגד הדיכוי הסובייטי, והליברלים לעגו לרדיקליזם שלה. בעוד ברקמן נשאר בברלין לעזור לפליטים רוסים, היא עברה ללונדון בספטמבר, 1924. עם הגיעה, הסופרת, רבקה וסט, ארגנה לה ארוחת קבלת פנים, אליה הגיעו הפילוסוף, ברטראנד ראסל, הסופר הרברט ג'ורג' ולס וכמאתיים אורחים נוספים. כאשר היא דיברה על אכזבתה מהממשלה הסובייטית, הקהל נותר המום. חלקם עזבו את הארוע, ואחרים גערו בה על כך שהיא מבקרת את הניסוי הקומוניסטי בטרם עת. מאוחר יותר, ראסל כתב לה שהוא מסרב לתמוך במאמציה לשינוי מערכתי בברית המועצות, ולעג לאידיאליזם האנרכיסטי שלה.[71]

בשנת 1925, היא שוב אוימה בגירוש, אך אנרכיסט סקוטי בשם ג'יימס קולטון הציע להתחתן איתה במטרה לספק לה אזרחות בריטית. למרות שהיו מכרים רחוקים, היא הסכימה והם התחתנו ב-27 ביוני, 1925. המעמד החדש שלה סיפק לה שקט נפשי, ואפשר לה להגיע לצרפת וקנדה. החיים בלונדון היו מלאי מתחים עבור גולדמן. היא כתבה לברקמן: "אני עייפה נורא, וכל כך בודדה ומדוכאת. זו הרגשה נוראה לחזור הנה מהראצות ולא למצוא נשמה קרובה, אף אחד שאיכפת לו אם אדם חי או מת".[72] היא המשיכה במחקר אנליטי על דרמה, מרחיבה עבודה שהיא פרסמה בשנת 1914. אך הקהל היה "נורא" והיא מעולם לא סיימה את ספרה השני בנושא.[73]

היא הגיעה לקנדה בשנת 1927, בדיוק בזמן לשמוע אתה חדשות את ההוצאה להורג הקרבה של שני האנרכיסטים האיטלקיים, סאקו וונצטי. היא זעמה על חוסר הצדק במשפטם, וראתה את המקרה כלעג נוסף לצדק בארצות הברית. היא רצתה להצטרף להפגנות הגדולות בבוסטון, אך זכרונותיה ממהומות היימרקט, בשילוב עם בדידותה, הכניעו אותה. "אז," היא כתבה, "חיי היו לפני על מנת לצאת למען אלו שנהרגו. כעת אין לי דבר".[74]

בשנת 1928 היא החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, בתמיכתה של קבוצת מעריצים, ביניהם העיתונאי, ה. ל. מנקן, המשוררת וזוכת פרס פוליצר, עדנה סיינט וינסט מיליי, והסופר תאודור דרייזר. היא עברה לגור בסן טרופז שבצרפת, שם בילתה שנתיים בכתיבה על חייה. ברקמן הציע לתת לה משוב ביקורתי, אותו היא קיבלה וכללה בספר במחיר פגיעה ביחסיהם.[75] גולדמן רצתה שהספר, "לחיות את חיי", יהיה בעל כרך אחד במחיר בו יוכל לעמוד מעמד העובדים (היא התעקשה על לא יותר מחמש דולר). אף המוציא לאור שלה הוציא הספר בשני כרכים במחיר של 7.5 דולר. גולדמן כעסה מאוד, אך לא יכלה לכפות את דעתה. המכירות היו קטנות, בעיקר עקב השפל הגדול, ולמרות התעניינות גדולה מצד ספריות ברחבי ארצות הברית.[76] הביקורות, לעומת זאת, היו נלהבות בדרך כלל. ה"ניו יורק טיימס", ה"ניו יורקר" ו"ביקורת השבת של הספרות" כללו אותו שאחד מספרי העיון הטובים של השנה.[77]

בשנת 1933 גולדמן קיבלה אישור להרצות בארצות הברית, בתנאי שהיא תדבר רק על דרמה ועל האוטוביוגרפיה שלה - אך לא על הארועים הפוליטיים של התקופה. היא חזרה לניו יורק ב-2 בפברואר, 1934, כאשר כיסוי העיתונות לביקורה, מלבד העיתונות הקומוניסטית, היה חיובי. עד מהרה היא הוקפה במעריצים וחברים, והוצפה בהזמנות לשיחות וראיונות. האשרה שלה פגה בחודש מאי, והיא חזרה לטורונטו במטרה להגיש בקשה נוספת לבקר בארצות הברית. אולם, בקשתה השנייה נדחתה. היא נשארה בקנדה וכתבה מאמרים לכתבי עת אמריקאיים.

בפברואר ומרץ, 1936, ברקמן עבר שני ניתוחים בבלוטת הערמונית. הוא התאושש מהניתוח בניס, וטופל על ידי חברתו, אמי אקסטיין. הוא פספס את יום הולדתה ה-67 של גולדמן בסן טרופז ביוני. היא כתבה לו בעצבות, אך ברקמן מעולם לא קרא את המכתב. בליל ה-28 ביוני היא קיבלה שיחה בה נאמר לה שברקמן מצוי במצוקה קשה. היא יצאה לניס באותו בוקר, אך כאשר הגיעה, היא גילתה שברקמן ירה בעצמו ונכנס לתרדמת. הוא נפטר באותו היום.[78]

מלחמת האזרחים בספרד

בחודש יולי, 1936, החלה מלחמת האזרחים בספרד, בה לקחו חלק מגוון ארגונים מן השמאל הפוליטי, ביניהם ארגונים אנרכיסטים ואנרכו-סינדיקליסטים. בחודש ספטמבר, בגיל 67, גולדמן הגיעה לספרד על מנת לתמוך בכוחות האנרכיסטים. היא הוזמנה לברצלונה וברגע אחד, כפי שכתבה לאחייניתה, "המשקל המוחץ שלחץ על ליבי מאז מותו של סשה עזב אותי כמו קסם".[79] חברי ה-CNT וה-FAI קיבלו את פניה ובפעם הראשונה בחייה היא חיה בקהילה שנוהלה על ידי ולמען אנרכיסטים, על פי עקרונות אנרכיסטים אמיתיים. מאוחר יותר היא כתבה: "בכל חיי לא הרגשתי אירוח, חברות וסולידריות כל כך חמים".[80] לאחר שסיירה במספר קולקטיבים באואסקה, היא אמרה לקבוצת עובדים: "המהפכה שלכם תהרוס לנצח את התפיסה שאנרכיזם מייצג כאוס".צוטט ב-[81] היא החלה לערוך את העיתון השבועי של ה-CNT-FAI והגיבה למכתבים באנגלית.

גולדמן החלה לדאוג לעתיד האנרכיזם בספרד כאשר ה-CNT-FAI הצטרפו לקואליציה הממשלתית בשנת 1937, בניגוד לעקרון האנרכיסטי המרכזי של המנעות ממבנים מדינתיים. דאגתה החריפה אף יותר כאשר האנרכיסטים ביצעו ויתורים חוזרים ונשנים לכוחות הקומוניסטים בשם הלחימה המאוחדת כנגד הפשיזם. היא כתבה ששיתוף פעולה עם הקומוניסטים בספרד הייתה "התכחשות לחברינו במחנות הריכוז של סטלין".[82] רוסיה, באותו זמן, סירבה לשלוח נשק לכוחות האנרכיסטים, וקמפיינים של מידע מוטעה נפתחו כנגד נציגים רשמיים ה-CNT-FAI.

עם זאת, היא סרבה לגנות את האנרכיסטים על הצטרפותם לממשלה היות והיא הרגישה שהחלופה בשעתו הייתה דיקטטוריה קומוניסטית. בהרצאות ובראיונות, גולדמן תמכה בצורה נלהבת באנרכו-סינדיקליסטים הספרדים. היא גם כתבה בעקביות לכתב-עת דו-שבועי שהמתקד במלחמת האזרחים. לאחר שגולדמן חזרה לספרד מביקור בלונדון בספטמבר, אנשי ה-CNT-FAI נראו לה כמו אנשים "בתוך בית בוער". גרוע מכך, אנרכיסטים ופעילים רדיקליים אחרים מסביב לעולם סירבו לתמוך במטרתם. הלאומנים בספרד הכריזו על נצחונם רגע לפני שחזרה ללונדון. מתוסכלת מהאווירה הדכאנית באנגליה - לה היא קראה "יותר פשיסטית מהפשיסטים"[83] - היא חזרה לקנדה בשנת 1939. למרות זאת, תרומתה למטרה האנרכיסטית בספרד לא נשכחה. ביום הולדתה ה-70, המזכיר הכללי לשעבר של ה-CNT-FAI, מריאנו וסקז, שלח לה מסר מפריז, בו שיבח אותה על תרומתה וכינה אותה "האם הרוחנית שלנו". היא כתבה על כך שהייתה זו "המחווה היפה ביותר שאי פעם קיבלתי".[84]

שנים אחרונות

בעת הארועים שקדמו למלחמת העולם השנייה בארופה, גולדמן חזרה על עמדתה כנגד מלחמות המנוהלות בידי ממשלות. "כמה שאני מתעבת את היטלר, מוסוליני, סטלין ופרנקו," היא כתבה לחבר, "לא הייתי תומכת במלחמה נגדם ובעד הדמוקרטיות, שבפעם האחרונה שבדקתי, הן פשיסטיות במסווה".[85] היא חשבה שאנגליה וצרפת פספסו את ההזדמנות שלהם להתנגד לפשיזם מאחר ולא תמכו בצורה מספקת ברפובליקה בספרד, ושהמלחמה המתקרבת תסתיים ב"סוג חדש של טירוף בעולם".[85] עמדה זו לא הייתה מקובלת במידה רבה, כאשר התקפותיו של היטלר על הקהילות היהודיות הגיעו לחלקים נרחבים באירופה.

מותה

ביום שבת, ה-17 בפברואר, 1940, גולדמן לקתה בשבץ מוחי. צידו הימני של גופה נהיה משותק, ולמרות ששמיעתה לא נפגעה, כושר הדיבור שלה נדם. כפי שחבר אחד תיאר זאת: "רק לחשוב שהנה היתה אמה, הנואמת הגדולה ביותר באמריקה, והיא לא יכלה לבטא מילה אחת".[86] בשלושת החודשים הבאים מצבה השתפר במעט, היא קיבלה אורחים, ובמקרה אחד הצביעה לעבר ספר הכתובות שלה וסימנה בכך לחבר שהוא עלול למצוא קשרים חבריים במהלך טיול למקסיקו. היא לקתה בשבץ נוסף ב-8 במאי, וב-14 במאי היא נפטרה בטורונטו, בגיל 70.[87] שירות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית אפשר להחזרת גופתה לארצות הברית, והיא נקברה בשיקגו ב"בית הקברות ולדהיים" יחד עם פעילים רדיקלים נוספים, בסמוך לקבריהם של אלו שהוצאו להורג במהומות היימרקט. על מצבתה נכתב: "החרות לא תרד אל העם, העם חייב להרים את עצמו אל החרות".

פילוסופיה

גולדמן דיברה וכתבה רבות על מגוון רחב של נושאים. בעוד היא דחתה חשיבה אורתודוכסית ודתית, היא תרמה רבות במספר תחומים של מדע המדינה המודרני. היא הושפעה מהוגים וסופרים רבים, ביניהם מיכאיל באקונין, הנרי דייוויד ת'ורו, פיוטר קרופוטקין, ראלף ואלדו אמרסון, ניקולאי צ'רנישבסקי ומרי וולסטונקראפט. פילוסוף נוסף שהשפיע על גולדמן היה פרידריך ניטשה. באוטוביוגרפיה שלה היא כתבה: "ניטשה לא היה תאורטיקן חברתי, אלא משורר, מורד, וממציא. האריסטוקרטיות שלו לא נבעה מלידה או עושר; הייתה זו הרוח. במובן זה ניטשה היה אנרכיסט, וכל האנרכיסטים האמיתיים היו אריסטוקרטים".[88]

אנרכיזם

האנרכיזם היה מרכזי בתפיסת עולמה של גולדמן והיא נחשבת כיום לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של האנרכיזם. היא נמשכה לראשונה לאנרכיזם במהלך מהומות היימרקט, והיא כתבה ודיברה באופן קבוע בזכות האנרכיזם. במאמר הראשי בספרה, "אנרכיזם ומאמרים אחרים", היא כתבה:

אנרכיזם, אם כן, מייצג את חירות הרוח האנושית משליטת הדת, חירות הגוף האנושי משליטת הרכוש, חירות מכבלי ומגבלות הממשלה. אנרכיזם מייצג סדר חברתי המבוסס על התקבצות חופשית של יחידים למטרת ייצור הון חברתי אמיתי. סדר שיבטיח לכל בן אנוש גישה חופשית לכדור הארץ, והנאה מלאה מנחיצות החיים, על פי התשוקות, הטעמים והנטיות של היחיד.

— Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 64

האנרכיזם של גולדמן היה מאוד אישי. היא האמינה שזה הכרחי שהוגים אנרכיסטים יחיו את אמונותיהם, וידגימו את עקרונותיהם בכל פעולה ובכל מילה. "לא איכפת לי אם התאוריה של אדם לגבי מחר היא נכונה," היא כתבה. "איכפת לי אם רוחו היום היא נכונה".[89] אנרכיזם והתארגנות חופשית היו בשבילה תגובה הגיונית למגבלות שליטת הממשלה ולקפיטליזם. היא כתבה: "נדמה לי שאלו הם צורות החיים החדשות, ושהם יחליפו את הישנות, לא על ידי הטפה או הצבעה, אלא על ידי כך שנחיה אותם"."[89]

במקביל היא האמינה שעל התנועה למען חירות האדם להיות מאוישת על ידי אנשים משוחררים. בעודה רוקדת יחד עם חבריה האנרכיסטים באחד הערבים, אחד מהם העיר לה על התנהגותה המשוחררת. באוטוביוגרפיה שלה גולדמן כתבה:

אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו, נמאס לי ש"המטרה" נזרקה כל הזמן בפרצופי. לא האמנתי שמטרה שמייצגת אידיאל יפהפה, אנרכיזם, שחרור וחופש ממוסכמות ודעות קדומות, צריכה לדרוש את שלילת החיים וההנאה. התעקשתי ש"המטרה" שלנו לא יכולה לצפות ממני להתנהג כנזירה, ושאסור שהתנועה שלנו תהפוך למנזר. אם זו הכוונה שלה, לא רציתי אותה. אני רוצה חופש, הזכות לביטוי עצמי, זכות כולם לדברים יפים וזוהרים.

— Emma Goldman, Living My Life. P. 56

קפיטליזם

גולדמן האמינה שהשיטה הכלכלית של הקפיטליזם פוגעת בחירות האדם. היא כתבה ש"הדרישה היחידה שהרכוש מכיר בה, היא התאבון הרעבתני שלו עצמו לעושר גדול יותר, מכיוון שעושר משמעו כוח. הכוח לדכא, למעוך, לנצל, הכוח להעביד, לעשות עוול, להשפיל".[90] היא טענה גם שהקפיטליזם ממכן את העובדים: "הופך את היצרם לחלקיק של מכונה, עם פחות רצון וכוח החלטה מאדון הפלדה והברזל שלו"."[90]

במקור, גולדמן התנגדה לכל דבר שהוא פחות ממהפכה מוחלטת, אך באחד מנאומיה היא אותגרה על ידי עובד מבוגר בשורה הראשונה. באוטוביוגרפיה שלה, היא כתבה:

הוא אמר שהוא מבין את חוסר הסבלנות שלי מדרישות קטנות כמו קצת פחות שעות עבודה ביום, או קצת יותר כסף בשבוע...אך מה על גברים בגילו לעשות? סביר להניח שהם לא יראו את נפילתה הסופית של השיטה הקפיטליסטית. האם עליהם לוותר על חופש של שעתיים ביום מעבודתם השנואה? זה כל מה שהם יכולים לקוות שיושג בזמן חייהם.

— Emma Goldman, Living My Life. P. 52

מאז אותו אירוע, גולדמן הבינה שמאמצים קטנים לשיפור תנאים כגון משכורות גבוהות יותר ופחות שעות עבודה יכולים להיות חלק ממהפכה חברתית.

אמצעים להשגת המטרה

אחד מהאמצעים שגולדמן תמכה בהם להשגת המטרה, היה אלימות מכוונת מטרה. בתחילת דרכה, גולדמן האמינה ששימוש באלימות, גם אם אינו נעים, יכול להיות יעיל בהשגת טובת הכלל. היא תמכה ב"תעמולה על פי המעשה" - אלימות שמטרתה לעודד את ההמונים להתקומם. היא תמכה בנסיונו של שותפה, אלכסנדר ברקמן, להתנקש בתעשיין, הנרי קליי פריק, ואפילו התחננה בפניו שירשה לה לקחת חלק בפעולה. היא האמינה שפעולתיו של פריק בזמן שביתת הומסטד היו ראויות לגינוי, ושרציחתו תשיג תוצאות חיוביות לפועלים - שבמקרה הזה, המטרה מקדשת את האמצעים. למרות שמעולם לא תמכה מפורשות בהתנקשות של לאון צ'ולגוש בנשיא, ויליאם מקינלי, היא הגנה על האידיאלים שלו, והאמינה שפעולות כמו שלו הם תוצאה טבעית של מוסדות דכאניים.

חוויותיה ברוסיה גרמו לה לחשוב שנית על אמונתה שמטרות מהפכניות מצדיקות אמצעים אלימים. הדיכוי והשליטה הסמכותנית של ברית המועצות גרמה לשינוי רדיקלי בתפיסת העולם שלה. אפשר לאמר שבשנת 1923 דעתה התהפכה כמעט לחלוטין. בפרולוג לספרה "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" היא כתבה: "אין טענה מופרכת יותר מהאמונה של מטרות וכוונות הם דבר אחד, בעוד שיטות וטקטיקות הם דבר אחד. האמצעים שאנו נוקטים בהם הופכים, באמצעות הרגל של היחיד ומנהגים חברתיים, לחלק בלתי נפרד מהמטרה הסופית...". [91]

בכל אופן, היא ראתה במוסד המדינה כלי שהוא במהותו ובאופן בלתי נמנע כלי של שליטה ופיקוח. עקב כך, גולדמן האמינה שהצבעה בבחירות היא בלתי יעילה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. היא כתבה שהצבעה בבחירות מספקת אשליה של השתתפות, בעודה מסתירה את המבנים האמיתיים של קבלת ההחלטות. במקום זאת, גולדמן תמכה התנגדות מכוונת מטרה בצורה של שביתות, מחאות ופעולה ישירה. היא נשארה בעמדתה המתנגדת להצבעה אפילו כאשר אנרכו-סינדיקליסטים רבים בספרד הצביעו עבור יצירתה של רפובליקה ליברלית. היא כתבה שכל כוח שאנרכיסטים מפעילים כ"גוש הצבעה", צריך להיות מופעל במקום זה בצורה של שביתות ברחבי המדינה. היא אף התנגדה לתנועת הסופרג'יזם שדרשה זכות הצבעה לנשים. במאמרה, "הצבעת נשים", היא לועגת לרעיון שהתערבות של נשים תיצוק מגמה צודקת יותר במדינה הדמוקרטית: "אפשר לחשוב שנשים לא מכרו את הקול שלהן, שאי אפשר לקנות פוליטיקאיות!".[92] היא הסכימה עם טענתן של הסופרג'יסטיות שנשים שוות לגברים, אך לא הסכימה שהשתתפות בתהליך הבחירות לבדה יכולה לגרום למדינה להיות צודקת יותר. "...לכן, להניח שהיא תצליח לטהר משהו שהוא אינו בר-טיהור, זה לזקוף לזכותה כוחות על-טבעיים".[93]

פמיניזם

למרות שהייתה עוינת לגל הראשון של הפמיניזם ולמטרות הסופרג'יסטיות שלו, גולדמן תמכה בהתלהבות בזכויות נשים, והיא נחשבת כיום למייסדת של זרם האנרכו-פמיניזם, שקורא תיגר על הפטריארכיה כסוג של היררכיה אליה יש להתנגד יחד עם כוח המדינה והחלוקה למעמדות. בשנת 1897 היא כתבה: "אני דורשת עצמאות לנשים, הזכות שלה לתמוך בעצמה, לחיות למען עצמה, לאהוב את כל מי שתחפוץ, וכמה שתחפוץ. אני דורשת חופש לשני המינים, חופש פעולה, חופש באהבה וחופש באמהות".[94]

כאחות במקצועה, הייתה אחת מהתומכות הראשונה שתמכה בחינוך נשים לשימוש באמצעי מניעה. כמו פמיניסטיות מודרניות רבות, היא ראתה בהפלה מלאכותית תוצאה טרגית של תנאים חברתיים, ואמצעי מניעה כחלופה חיובית. גולדמן תמכה גם באהבה חופשית, והייתה מבקרת נוקבת של מוסד הנישואים. היא ראתה בפמיניסטיות המוקדמות כמוגבלות בטווח ההתייחסות שלהן ומוגבלות על ידי כוחות חברתיים של פוריטניות וקפיטליזם. היא כתבה: "אנחנו צריכים לגדול ללא עכבות מעבר מסורות והרגלים ישנים. התנועה לשחרור נשים עשתה עד כה את הצעד הראשון בכיוון הזה".[95]

זכויות להט"ב

גולדמן גם התבטאה בגלוי כנגד דעות קדומות לגבי הומוסקסואלים. אמונתה ששחרור חברתי צריך לכלול גם הומואים ולסביות היה למעשה חסר תקדים בתקופתה, אפילו בקרב אנרכיסטים.[96] כפי שמגנוס הירשפלד כתב: "היא הייתה האישה הראשונה והיחידה, בטח שהאישה האמריקאית הראשונה והיחידה, שהגנה על אהבה הומוסקסואלית בפני כלל הציבור".[97] באינספור נאומים ומכתבים היא הגנה על זכותם של הומואים ולסביות לאהוב כפי שהם ראו לנכון, וגינתה את הפחד והסטיגמה הקיימת לגבי הומוסקסואליות. כפי שגולדמן כתבה במכתב להירשפלד: "זו היא טרגדיה, אני חושבת, שאנשים מאוריינטציה מינית שונה כלואים בעולם המגלה הבנה כה מועטה להומוסקסואלים, וכל כך אדיש למגוון השלבים והשונות של המגדר, ולמשמעות הגדולה שלו בחיים"."[97]

נושאים נוספים

כאנרכיסטים, גולדמן דגלה נושאים רבים הקשורים בזכויות אדם, ובמיוחד בנושאים של חופש הביטוי ורפורמות בבתי סוהר. היא נרדפה רבות בשל תמיכתה באנרכיזם והתנגדותה למלחמת העולם הראשונה, והייתה פעילה בתנועה למען חופש הביטוי של תחילת המאה ה-20, וראתה בחופש הביטוי הכרח מהותי להשגת שינוי חברתי.[98] ההגנה הגלויה שלה על עקרונותיה, נוכח מעצרים רבים, היוותה השראה לרוג'ר בולדווין, ממייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות.[99]

גולדמן ראתה בפשיעה תוצאה טבעית של מערכת כלכלית לא צודקת. במאמרה, "בתי כלא: פשע חברתי וכשלון", היא מצטטת סופרים של המאה ה-19 כגון פיודור דוסטויבסקי ואוסקר וויילד, וכותבת: "שנה אחר שנה, שער גהנום הכלא מחזירים לעולם צוות רזה, מעוות, חסר-רצון והרוס של האנושות, עם אות קין על מצחם, תקוותיהם מעוכות, וכל הנטיות הטבעיות שלהם מסוכלות. כאשר שום דבר מלבד רעב וחוסר-אנושיות שמקבלים את פניהם, קורבנות אלו שוקעים במהרה חזרה לפשע, כאפשרות הקיום היחידה".[100]

כאתאיסטית מסורה, גולדמן ראתה בדת כלי נוסף לשליטה ופיקוח. במאמרה, "הפילוסופיה של האתאיזם" היא מצטטת רבות את מיכאיל באקונין בנושא זה ומוסיפה:

במודע או שלא במודע, רוב התאיסטים רואים באלים ושדים, גן-עדן וגהנום, פרס ועונש, כשוט להצליף את האנשים לצייתנות, כניעות ושביעות רצון... הפילוסופיה של אתאיזם מבטאת את הרחבת וגדילת הרוח האנושית. הפילוסופיה של התאיזם, אם אפשר לקרוא לה פילוסופיה, היא קבועה וסטטית.

— Mother Earth

במאמרים כמו "הצביעות שבפוריטניות" ובנאום שכותרתו "כשלון הנצרות", גולדמן יצרה לעצמה מספר רב של אויבים בקהילות הדתיות, בכך שתקפה את הגישות והמאמצים המוסריים שלהם לשלוט בהתנהגות האנושית. היא האשימה את הנצרות ב"הנצחה של חברת עבדים", בטענתה שהיא מכתיבה את פעולות האנשים על פני כדור הארץ ומציע לאנשים עניים הבטחה כוזבת של עתיד של שפע בגן-עדן.[101] היא גם הייתה ביקורתית כלפי התנועה הציונית, אותה ראתה כניסוי כושל נוסף בשליטה מדינית.[102]

מורשת

גולדמן היתה אישיות מפורסמת בתקופת חייה, ותוארה, בין השאר כ"אישה המסוכנת ביותר באמריקה".[103] לאחר מותה ובמהלך אמצע המאה ה-20, שמה דעך. אקדמאיים והיסטוריונים של האנרכיזם ראו אותה כנואמת ופעילה גדולה, אך לא התייחסו אליה כהוגה פילוסופית או תאורטית, כפי שהתייחסו, למשל, לפיוטר קרופוטקין.[104]

בשנת 1970, הוצאת דובר האמריקאית הוציאה לאור מחדש את האוטוביוגרפיה שלה, "לחיות את חיי" ובשנת 1972, הסופרת הפמיניסטית, אליקס קייטס שולמן]] הוציא אוסף של כתביה ונאומיה של גולדמן בשם "אמה האדומה מדברת". עבודות אלו הביאו את חייה וכתביה של גולדמן לקהל גדול יותר, והיא הואדרה בעיקר על ידי הגל השני של הפמיניזם לקראת סוף המאה ה-20. בשנת 1973, חבר של שולמן, שהיה גם עובד בבית דפוס, ביקש ממנה ציטוט של גולדמן לשימוש על חולצות טי-שירט. היא שלחה לא מבחר מ"לחיות את חיי" לגבי "הזכות לחופש הביטוי, זכות כולם לדברים יפהפיים וזוהרים". העובד יצר פרפרזה שהפכה לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר המיוחסים לגולדמן, למרות שהיא, ככל הנראה, מעולם לא אמרה או כתבה אותו: "אם איני יכולה לרקוד, אני לא רוצה להיות במהפכה שלך".[105] צורות שונות של אימרה זו הופיעו על אלפי חולצות, כפתורים, פוסטרים, סטיקרים, כוסות קפה, כובעים ופריטים נוספים.[106] אף על פי שהמילים לא היו במפורש של גולדמן עצמה, הם תפסו את רוח אמונתה בחירות אישית וביטוי-עצמי.

תנועת הנשים של שנות ה-70 של המאה ה-20 ש"גילתה מחדש" את גולדמן לוותה בתנועה האנרכיסטית שקמה לתחייה בתחילת שנות ה-60, שגם היא המריצה מחדש את ההתעניינות האקדמאית באנרכיסטים המוקדמים יותר. צמיחת התנועה הפמיניסטית הביאה גם להערכה מחדש של העבודה הפילוסופית של גולדמן, כאשר אקדמאיים הצביעו על חשיבות תרומותיה של גולדמן למחשבה האנרכיסטית של זמנה. אפשר לראות את אמונתה של גולדמן בערך האסתטיקה, למשל, בהשפעות מאוחרות יותר אמנות אנרכיסטית. באופן דומה, כיום זוקפים לזכותה של גולדמן את השפעתה על הרחבת טווח הפעילות האנרכיסטית לחירות מינית, זכויות הנוגעות לרבייה, וחופש הביטוי.[107]

דמותה של גולדמן גולמה ביצירות בדיוניות רבות במשך השנים, כאשר המפורסמת שבהן הייתה של השחקנית מאורין סטאפלטון, שזכתה באוסקר על גילום דמותה של גולדמן בסרט "אדומים". מבין ההצגות שתיארו את חייה של גולדמן, ניתן למצוא את המחזה "אמה" מאת ההיסטוריון הווארד זין שהועלה בשנת 2002, את המחזה "אמא אדמה" מאת מרטין דוברמן שהועלה בשנת 1991, את המחזה "אמה גולדמן: אהבה, אנרכיה ועניינים אחרים" מאת ג'סיקה ליטווק שתאר את יחסיה עם ברקמן ואת מעצרה עקב ההתנקשות בנשיא מקינלי, ועוד. כמו כן, נכתב רומן המתאר את חייב בשם "ורד אדום" מאת את'ל מאנין.

מספר ארגונים נקראו על שם גולדמן. "קליניקת אמה גולדמן", מרכז לרפואת נשים באיווה, שבחר להקרא על שמה "כהכרה על רוחה המאתגרת".[108] "בית הקפה והספרים אמה האדומה", מרכז מידע במרילנד אימץ את מתוך אמונתם ב"רעיונות והאידיאלים למענם לחמה במשך כל ימי חייה: חופש הביטוי, שיוויון מיני וגזעי ועצמאות, הזכות להתארגן במקום עבודתנו ובחיינו, רעיונות ואידיאלים שאנחנו ממשיכים להלחם עבורם, אפילו היום".[109] הבית הקואופרטיבי בויסקונסין (חלק מהקהילה הקואופרטיבית במדיסון) גם כן אימצה את שמה.[110]

לקריאה נוספת

  • הפרק הרלוונטי מתוך: אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.
  • אמה גולדמן, חמישה מאמרים פמיניסטיים, הוצאת פרדס, 2005.

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ Streitmatter, Rodger (2001). Voices of Revolution: The Dissident Press in America. New York: Columbia University Press, 122–134.
  2. ^ 1 2 3 Emma Goldman, Living my life. P. 447
  3. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 5
  4. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 13
  5. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 12
  6. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 11
  7. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 12
  8. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 20
  9. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 28
  10. ^ Drinnon, Rebel, pp. 6–7
  11. ^ Chalberg, p. 15
  12. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 12
  13. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 23-26
  14. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 16
  15. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 22
  16. ^ 1 2 Emma Goldman, Living my life. P. 23
  17. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 30-31
  18. ^ Candace Serena Falk, Love, Anarchy, and Emma Goldman. P. 15-16
  19. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 15-17
  20. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 27
  21. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 27-28
  22. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 40
  23. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 52
  24. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 54
  25. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 53
  26. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 57
  27. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 57-58
  28. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 61-62
  29. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 63-65
  30. ^ 1 2 Emma Goldman, Living my life. P. 91
  31. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 42-43; Candace Serena Falk, Love, Anarchy, and Emma Goldman. P. 25; Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65
  32. ^ Alexander Berkman, the Anarchist, to Be Deported; Case of Emma Goldman Now Up for Decision, הניו יורק טיימס, נובמבר 1919
  33. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 106
  34. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65
  35. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65-66
  36. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 66
  37. ^ "הפניקה של 1893". Ohio History Central. Ohio Historical Society, 2007. נדלה ב-18 לדצמבר 2007.
  38. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 46
  39. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 123
  40. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 57
  41. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 78-79
  42. ^ Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 68
  43. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 104
  44. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 103-104
  45. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 76
  46. ^ Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 74
  47. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 81
  48. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 318
  49. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 384
  50. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 94
  51. ^ צוטט ב-Emma Goldman, Living my life. P. 391
  52. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 166
  53. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 168
  54. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. p. 49
  55. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 211-215
  56. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 186-187
  57. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 129
  58. ^ 1 2 "Emma Goldman and A. Berkman Behind the Bars", הניו יורק טיימס, 16 ביוני, 1917
  59. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 134
  60. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 235-244
  61. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 141
  62. ^ צוטט ב-Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 215
  63. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 243
  64. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 17
  65. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 150
  66. ^ צוטט ב-Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 235
  67. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 236-237
  68. ^ צוטט ב-Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 237
  69. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 47-49
  70. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 56-58
  71. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 96
  72. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 111
  73. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 115
  74. ^ צוטט ב-John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 164
  75. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 135
  76. ^ John C. Chalberg, Emma Goldman: American Anarchist. P. 165-166
  77. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 154
  78. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 298-300
  79. ^ צוטט ב- Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 301-302
  80. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 232
  81. ^ Richard Drinnon, Rebel in Paradise: A Biography of Emma Goldman. P. 298-300
  82. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 209
  83. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 226
  84. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 232
  85. ^ 1 2 Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 236
  86. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 240
  87. ^ "EMMA GOLDMAN, ANARCHIST, DEAD; Internationally Known Figure, Deported From the U.S., Is Stricken in Toronto DISILLUSIONED BY SOVIETS Opposed Lenin and Trotsky as Betrayers of Socialism Through Despotism", הניו יורק טיימס, 14 במאי, 1940
  88. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 194
  89. ^ 1 2 Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 92
  90. ^ 1 2 Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 54
  91. ^ Emma Goldman, My Disillusionment in Russia. P. 260-261
  92. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 205
  93. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 198
  94. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 92
  95. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 224
  96. ^ Gay American History: Lesbians and Gay Men in the U.S.A.. New York City: Penguin Books, 376–380
  97. ^ 1 2 Goldman, Emma (1923). "Offener Brief an den Herausgeber der Jahrbücher über Louise Michel" with a preface by Magnus Hirschfeld. Jahrbuch für sexuelle Zwischenstufen 23: 70.  תורגם מגרמנית על ידי ג'יימס סטיקלי. לא ידוע אם מכתבה המקורי באנגלית של גולדמן עדיין קיים.
  98. ^ ראו Geoffrey R. Stone, Perilous Times: Free Speech in Wartime, From the Sedition Act of 1798 to the War on Terrorism (2004), pp. 139–152
  99. ^ Christopher M. Finan, From the Palmer Raids to the Patriot Act: A History of the Fight for Free Speech in America, p.18
  100. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays. P. 120
  101. ^ Goldman, "The Failure of Christianity". Mother Earth, April 1913.
  102. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 41
  103. ^ Avrich, Paul (2006). Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America. AK Press, 45
  104. ^ Peter Marshall, Demanding the Impossible: A History of Anarchism. P. 396-401
  105. ^ Shulman, Alix Kates. "Dances with Feminists". Women's Review of Books, Vol. IX, no. 3. December 1991. Available at the Emma Goldman Papers
  106. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 1
  107. ^ Peter Marshall, Demanding the Impossible: A History of Anarchism. P. 408-409
  108. ^ "About Us". The Emma Goldman Clinic. 2007.
  109. ^ Red Emma's Bookstore Coffeehouse
  110. ^ "Emma Goldman Cooperative House"

תבנית:Link FA

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אמה_גולדמן&oldid=5016031"