אשת יפת תואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אשת יפת תואר
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, י'י"ד
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'-דף כ"ב, עמוד א'
משנה תורה ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רכ"א, לאו רס"ג, לאו רס"ד
ספר החינוך, מצווה תקל"ב, מצווה תקל"ג, מצווה תקל"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אשת יפת תואר הוא מונח הלכתי לאישה מאויבי ישראל שנלקחה בשבי בעת מלחמה וחייל מישראל חושק בה. התורה מצווה על שורה של תנאים ומגבלות לפני שיוכל הלוחם לממש את רצונו. חכמים מגדירים מצוות אלו כסייג בפני היצר הרע, אלא שנחלקו האמוראים האם משמעות הדבר שהתורה התירה לחייל לבוא על השבויה כבר בשעת המלחמה מהטעם שמוטב להתיר לו זאת כדי שלא יתקוף אותו יצרו לדברים חמורים יותר, או שההיתר הוא רק בתום תהליך בן חודש שבו החייל ישקול אם בדעתו לשאת אותה לאישה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הלכות אשת יפת תואר בספר דברים, פרק כ"א, פרשת כי תצא, המפרטת הלכות שונות בזמן מלחמה. המקרא מקבל כמצב נתון את האפשרות שלוחם יהודי נתקל באישה בשבייה ומעוניין לשכב עימה, דבר שהיה מקובל במלחמות מתקופת המקרא ועד לעת האחרונה. בתגובה התורה מתירה זאת תוך מספר תנאים והגבלות:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לפי משנה תורה של הרמב"ם[1] ישנה מצוות עשה אחת בהקשר של אשת יפת תואר והיא להתנהג איתה על פי הכללים שכתובים בפסוקים.

  • מצווה רכ"א - לעשות ליפת תואר ככתוב, שנאמר "וראית בשביה" (דברים, כ"א, י"א). המקרא מחייב תקופת צינון של חודש, בו היו מאפשרים לאישה להתאבל על בית הוריה ולהסתגל למצב החדש. בין התנאים המוטלים על השובה, בטרם יוכל לקחת את יפת-התואר לאישה, חובה עליו לאפשר לה לבכות על הפרידה מהוריה שלא תראה עוד, ואולי אף מתו במסגרת המלחמה.

ושתי מצוות לא תעשה:

  • מצווה רס"ג - שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה בכסף" (דברים, כ"א, י"ד)
  • מצווה רס"ד - שלא לכבוש (כלומר לשעבד) אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים, כ"א, י"ד)

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל בארו את טעם הלכות אשת יפת תואר בנימוק: ”לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע – מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'). כלומר, כשם שמוטב לאכול בהמה שעומדת למות אך נשחטה כדין, שזהו איסור קל, מלאכול נבלה, שזהו איסור תורה חמור, כך מוטב לאפשר לחייל לבוא על השבויה במסגרת היתר 'אשת יפת תואר', מאשר שינהג בה כשפחת מין או ימכור אותה לעבדות או לבית בושת כפי שהיה מקובל לנהוג בשבויות בקרב העמים המנצחים במלחמות.[2]

ספר החינוך טוען כי על הלוחם לעכב את דחפיו המיניים האפשריים, ”ועל כן סָתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וציווה לגלח ראשה, כדי לאבד תואר שערותיה הנאוות, ולגדל ציפורניה כדי לנוול תואר ידיה, ושֶירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה... והכל - כדי להמאיסה בעיניו. שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בניוולה“ (ספר החינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקל"ב) אם הלוחם מאס בה, אסור לו להפוך אותה לשפחה, והוא נדרש לשחררה. אסור לו לסחור בה ולמכור אותה לאחר. לפירוש זה הסכים על הרוב הרב אברהם אבן עזרא, רק שהסביר את המילים "ועשתה את צפרניה" כתיקון גופה לקראת המקרה שאכן היהודי ייקח אותה לאישה. (אבן עזרא, דברים, כ"א, י"ג).

גדרי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת האמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הירושלמי מובאת מחלוקת בין רב לרבי יוחנן האם הותרה 'ביאה ראשונה' באשת יפת תואר. לדעת רב, התורה התירה לחייל לבוא עליה ביאה אחת בשדה הקרב, מפני ש'דיברה תורה כנגד יצר הרע', ואחר כך צריך להמתין חודש שבו תתאבל על הוריה ותגלח שערה וכו', ואחר כך יוכל לגייר אותה לשאת אותה לאישה. לדעת רבי יוחנן התורה לא התירה ביאה ראשונה כלל, ורק לאחר חודש ההמתנה הותר לחייל לקחת את השבויה לאישה אם חפץ בה עדיין. לשיטתו 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' הכוונה שהתורה אמנם נתנה לחייל אפשרות לשאת את השבויה גם שלא לרצונה, אך דרשה ממנו לעבור תקופת צינון של חודש כדי שהחלטה זו תהיה מתוך שיקול הדעת, וכפי שמורה פשט הפסוקים:

רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן [רבי יוחנן שלח לחכמים ששם (בבבל)]: תרתין מילין אתון אמרין בשם רב, ולית אינון כן [שני דברים אתם אומרים בשם רב, אך אין הם נכונים]. אתון אמרין בשם רב: יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר: ולא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה, אלא לאחר כל המעשים

תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב הלכה ו

מחלוקת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשונים ישנה מחלוקת כיצד נפסק להלכה:

  • לדעת רס"ג[3] ורש"י הלכה כרבי יוחנן שאסור לו לבוא עליה במלחמה אפילו ביאה ראשונה, אלא רק לאחר התהליך של גילוח, צפרניים וגיור אחר חודש. וכן פירש ראב"ע על התורה.[4]
  • לדעת התוספות[5] רבנו בחיי[6] ספר החינוך[7] ועוד, הלכה כרב שמותרת לו ביאה ראשונה בעת המלחמה במקום מוצנע ולא פרוץ, וביאה שנייה כשהיא גיורת ובביתו. ומעין זאת היא שיטת הרמב"ם[8]
  • לדעת הספר יראים מותרת לו ביאה ראשונה במלחמה, אך רק בהסכמת השבויה. לאחר מכן ימתין חודש ואז יכול לגיירה גם שלא ברצונה.[9][10]

מחלוקת הראשונים אם ניתן לגיירה שלא ברצונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לדעת הרמב"ם, בגמר החודש מותר ללוחם לשאת את השבויה לאישה רק אם תסכים להתגייר; כל עוד לא התגיירה היא נשארת במעמדה במשך שנים עשר חודש, ובהם אין לפגוע בה אף שהיא עודנה דבקה בעבודה זרה. לאחר מכן, היא נדרשת לקבל את שבע מצוות בני נח ויש לשחררה.[11]
  • לדעת רש"י והרמב"ן יכול לגיירה גם שלא ברצונה.[12]

הלכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי במסכת קידושין[13] נקבעו הלכות שונות בעניין אשת יפת תואר, כגון שדינים אלו שייכים גם אם אינה יפה באופן אובייקטיבי; כמו כן אסור לקחת יותר מאישה אחת; אסור ללחוץ אותה במלחמה ולהפחיד אותה, או לשכב עימה במקום שאינו פנוי.

עוד מובאת שם מחלוקת בין רב לשמואל האם ההיתר לבוא על השבויה בשעת המלחמה חל גם על כהן שלא יוכל אחר כך לקחתה לאישה משום שאסור לכהן לשאת גיורת, או שגם לו התירה זאת התורה.[14].

בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהיתר 'אשת יפת תואר' נועד למצב של דיעבד, למניעת מעשים חמורים ופגיעה בזכויות הבסיסיות של השבויה, כיום שישנם חוקים המעגנים את ההגנה על זכויותיהם של שבויים ושבויות, בטל היתר זה בפועל.[15]

הסוגייה המוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד במסכת סנהדרין מסתייג מההיתר של אשת יפת תואר ודורש את הקשר הפרשיות, לכך שמי שלוקח אשת יפת תואר, סופו שישנא אותה ואף ייוולד להם בן סורר ומורה.[16] על פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו והיה למעשה בן סורר ומורה, היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שדוד חמד במלחמותיו. חז"ל גם סוברים שתמר הייתה בת של אשת יפת תואר ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון, כפי שהיא יעצה לו, מכיוון שהייתה בתו של דוד עוד בשלב שאמה הייתה גויה, ולכן לא הייתה מיוחסת אליו. רב יהודה בשם רב מבקר את דוד וטוען שהיו לו לא פחות מארבע מאות בני יפות תואר (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ו, עמוד ב').

יש מבארים שהמחלוקת בין רב, שהיה גדול אמוראי בבל, לרבי יוחנן, שהיה גדול אמוראי ארץ ישראל, לגבי היתר ביאה ראשונה במלחמה, מאפיינת את ההבדל בין תלמוד ארץ ישראל לתלמוד בבל, שבעוד שתורת בבל גורסת כי במקרי קיצון כמו סערת הקרב אין אפשרות לגבור על היצר הרע, ויש לשאוף לתת לו מסגרת שבה הוא יבוא לידי ביטוי במידה מצומצמת ונאותה במידת האפשר, תורת ארץ ישראל סבורה שיש ביכולתו של החייל לגבור על יצרו, ולכן היא אוסרת עליו לאנוס את השבויה בעת המלחמה, ורק לאחר תהליך של חודש יוכל לבחור אם לשאת אותה לאשה או לשלחה לנפשה.[17]

הרב קוק מבאר שההיתר של אשת יפת תואר עושה שימוש בעקרון הפסיכולוגי של "פת בסלו" לפיו עצם הידיעה שהדבר מותר מאפשרת את יכולת האיפוק, וזאת על מנת לתת ביד החייל כלי להתגבר על יצרו.[18]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
  2. ^ טז - השאלה על דין אשת יפת תואר - פניני הלכה, פניני הלכה, ‏במאי 2000
  3. ^ ספר המצוות שלו, מצווה ע"ד. וכפי שפירש זאת הרב יהודה ירוחם פישל פרל (פערלא) בפירושו לרס"ג, הרב שלמה אהרן ורטהיימר בספרו 'גנזי ירושלים' עמוד רמ"ז, ועוד.
  4. ^ בפירושו על ספר דברים פרק כ"א פסוק י"א.
  5. ^ מסכת קידושין, דף כב עמוד א, ד"ה שלא ילחצנה
  6. ^ בפירושו על ספר דברים פרק כ"א פסוק י'.
  7. ^ מצווה תקל"ב
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ב'
  9. ^ ספר היראים סימן כ'.
  10. ^ הרחבה בביאור שיטות הראשונים השונות ראו כאן.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכות ג'ז'
  12. ^ רש"י על מסכת קידושין דף כ"א עמוד ב', ורמב"ן על ספר דברים פרק כ"א פסוק י"ב.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב' - דף כ"ב עמוד א'.
  14. ^ ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך כה, ערך יפת תואר (טור נא-נב).
  15. ^ יח - ההיתר בטל כיום - פניני הלכה, פניני הלכה, ‏במאי 2000
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז
  17. ^ אוצרות צוריאל, לרב משה צוריאל, עיונים על הירושלמי, עיון י"ב. 'במסילה העולה' לרב יצחק שילת, על קידושין דף כב, א, ועוד. וראו מאמרו של הרב יצחק ברנד דיברה תורה כנגד היצר.
  18. ^ מדבר שור דרוש שישי עמוד נ"ה.