אשת יפת תואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אשת יפת תואר
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, י'-י"ד
תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'-דף כ"ב, עמוד א'
משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רכ"א, לאו רס"ג, לאו רס"ד
ספר החינוך, מצווה תקל"ב, מצווה תקל"ג, מצווה תקל"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אשת יפת תואר הוא מונח הלכתי לאישה מאויבי ישראל שנלקחה בשבי בעת מלחמה וחייל מישראל חושק בה. התורה מצווה על שורה של תנאים ומגבלות לפני שיוכל הלוחם לממש את רצונו. מצוות אלו נועדו בין היתר להגן על האישה ולעדן את יחסם של הלוחמים כלפי נשות האויב, שלרוב היה כרוך בתקיפה מינית ואפילו אונס בעת העתיקה.

מקור המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הלכות אשת יפת תואר בספר דברים, פרק כ"א, פרשת כי תצא, המפרטת הלכות שונות בזמן מלחמה. המקרא מקבל כמצב נתון את האפשרות שלוחם יהודי נתקל באישה בשבייה ומעוניין לשכב עימה, דבר שהיה מקובל במלחמות בתקופת המקרא. בתגובה מציבה התורה תנאים ברורים:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.
וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

לפי משנה תורה של הרמב"ם[1] ישנה מצוות עשה אחת בהקשר של אשת יפת תואר והיא להתנהג איתה על פי הכללים שכתובים בפסוקים.

  • מצווה רכ"א - לעשות ליפת תואר ככתוב, שנאמר "וראית בשביה" (דברים, כ"א, י"א). המקרא מחייב תקופת צינון של חודש, בו היו מאפשרים לאישה להתאבל על בית הוריה ולהסתגל למצב החדש. בין התנאים המוטלים על השובה, בטרם יוכל לקחת את יפת-התואר לאישה, חובה עליו לאפשר לה לבכות את ביתה ואת הוריה, מהם נאלצה להיפרד, וייתכן אף שהומתו בידי העומד להיות בעלה.

ושתי מצוות לא תעשה:

  • מצווה רס"ג - שלא למכור אשת יפת תואר, שנאמר "ומכור לא תמכרנה בכסף" (דברים, כ"א, י"ד)
  • מצווה רס"ד - שלא לכבוש (כלומר לשעבד) אשת יפת תואר שפחה, שנאמר "לא תתעמר בה" (דברים, כ"א, י"ד)

טעמי המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות אשת יפת תואר חריגות ביותר מכיוון שהן מתירות אפילו לכהן זנות עם גויה, ולכמה דעות אף אונס לאחר גיורה של האישה[2]. חז"ל טענו בהקשר זה: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע – מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"א, עמוד ב'). כלומר, לשיטתם מדובר בתופעה מגונה שיש להסדירה בדרך של היתר, וכך יהיה ניתן לפקח עליה ולמנוע תקלות שעלולות להתרחש אם לא תוסדר.

ספר החינוך טוען כי על הלוחם לעכב את דחפיו המיניים האפשריים, "ועל כן סָתם הכתוב דלת בפניו להבאישה בעיניו, וציווה לגלח ראשה, כדי לאבד תואר שערותיה הנאוות, ולגדל ציפורניה כדי לנוול תואר ידיה, ושֶירשה אותה לבכות חודש ראשון לנוול פניה ולכלות בדמעות עיניה... והכל - כדי להמאיסה בעיניו. שיהא נכנס ויוצא ומסתכל בה ורואה בניוולה" (ספר החינוך, פרשת כי תצא, מצווה תקל"ב) אם הלוחם מאס בה, אסור לו להפוך אותה לשפחה, והוא נדרש לשחררה. אסור לו לסחור בה ולמכור אותה לאחר.

פירוש נוסף ומקובל פחות למעשיה של יפת התואר מביא ר' אברהם בן עזרא בפירושו על התורה. לפי פירושו מעשיה של אשת יפת תואר בביתו של השובה אינם כדי להתגנות עליו אלא להכין את עצמה לחתונה עם בעלה לעתיד כבת ישראל. האבן עזרא מציין שהמילה "ועשתה" בפסוק י"ב "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" משמעו תיקון - "ותיקונה לכרות העודף" מעין מניקור. וכן הסרת שמלת השביה נועדה על מנת ללבוש בגדים נקיים ולא כאלו שהתלכלכו בשדה בקרב.

גדרי המצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת קידושין בתלמוד נקבעו הלכות שונות: שאשת יפת תואר איננה חייבת להיות יפה באופן אובייקטיבי; אסור לקחת יותר מאישה אחת; אסור ללחוץ אותה במלחמה ולהפחיד אותה, או לשכב עימה במקום שאינו פנוי.

לגבי ביאה ראשונה ישנם 3 שיטות עיקריות: לדעת רש"י אסור לו לבוא עליה במלחמה אפילו ביאה ראשונה, אלא רק לאחר התהליך של גילוח, צפרניים וגיור אחר חודש. ולדעת התוספות[3] מותרת לו ביאה ראשונה בעת המלחמה, וביאה שניה כשהיא גיורת ובביתו. והשיטה השלישית היא שיטת ביניים, לדעת הרמב"ם[4] מותר לו לבוא עליה רק פעם אחת אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה בשטח המלחמה אלא יכניסה לביתו, שזהו מעין תהליך נישואין של בני נח, וביאה שניה מותרת לאחר שישאנה.

בגמר החודש, מותר ללוחם לשאת את השבויה לאישה רק אם תסכים להתגייר; כל עוד לא התגיירה היא נשארת במעמדה במשך שנים עשר חודש, ובהם אין לפגוע בה אף שהיא עודנה דבקה בעבודה זרה. לאחר מכן, היא נדרשת לקבל את שבע מצוות בני נח ויש לשחררה.

הסוגיה המוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגמרא מסתייגת מאשת יפת תואר ודורשת את הקשר הפרשיות, לכך שמי שלוקח אשת יפת תואר, היא לבסוף הופכת עליו שנואה, ונולד לו בן סורר ומורה.[5] על פי מדרש תנחומא, אבשלום שמרד באביו והיה למעשה בן סורר ומורה, היה בנה של מעכה בת תלמי מלך גשור, שדוד חמד במלחמותיו. חז"ל גם סוברים שתמר הייתה בת של אשת יפת תואר ולכן הייתה יכולה להינשא לאחיה אמנון, כפי שהיא מבטיחה לו, מכיוון שהייתה בתו של דוד עוד בשלב שאמה הייתה גויה, ולכן לא התייחסה אליו. רב יהודה בשם רב מבקר את דוד וטוען שהיו לו לא פחות מארבע מאות בני יפות תואר (קידושין ע"ו ע"ב).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח'
  2. ^ ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך כה, ערך יפת תואר (טור נא-נב).
  3. ^ מסכת קידושין, דף כ"ב ע"א, ד"ה שלא ילחצנה
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ח', הלכה ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז