אנדרטאות מלחמת העצמאות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שרידי המשוריינים בשער הגיא – מאנדרטאות מלחמת העצמאות המוכרות ביותר

ברחבי מדינת ישראל פזורות כמאתיים וחמישים אנדרטאות למלחמת העצמאות ולנופליה.[1] כאנדרטאות לראשונה שבמלחמות ישראל היוו רבות מהן תקדימים, אשר הניחו את היסודות לעיצוב האנדרטאות למערכות ישראל ולחלליהן.

הגם שרבות מהאנדרטאות הוקמו בעשור הראשון שלאחר המלחמה, הוסיפו אנדרטאות להיבנות בעשורים שלאחר מכן, ומאז ראשית שנות התשעים הוקמו בישראל למעלה מעשרים אנדרטאות חדשות למלחמה ולנופליה.

נושאי האנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לנופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח בקרב במלכיה

האנדרטאות שהוקמו מתייחסות לנושאי הנצחה מגוונים:

  • הנצחת נופלים - מרבית האנדרטאות (כמאתיים) מוקדשות רק להנצחתם של נופלים, ומרביתן – אך לא כולן - נושאות את שמותיהם.[2] אנדרטאות אלו מתחלקות למספר קבוצות:
    • הנצחת נופלים בקרב מסוים או בסדרת קרבות בגזרה מסוימת – למעלה משמונים אנדרטאות הוקמו לכבודם, ומן הידועות ביותר הן האנדרטאות לנופלים במצודת כ"ח, בגשר עד הלום ובנגבה.
    • הנצחת נופלים מיחידה צבאית מסוימת – יוצאי חטיבת הנגב, חטיבת יפתח, חטיבת הראל וחטיבת אלכסנדרוני הקימו אנדרטאות לזכר חלליהן, ובשנת 2013 נחנכה בירושלים אנדרטה נוספת ל-425 חללי חטיבת הראל. אנדרטאות הוקמו לזכר חללי גדודים בחטיבות גבעתי וקרייתי. הונצחו גם הנופלים מפלוגות ואף ממחלקות, דוגמת חללי הפלוגה הדתית מחטיבת אלכסנדרוני, חללי הקומנדו הצרפתי, מחלקת הל"ה ומחלקת הצופים בחטיבת הראל.
    • הנצחת נופלים ממסגרות מסוימות – הונצחו נופלים מהכשרות רבות של הפלמ"ח ומגרעיניו, מבתי ספר (מקווה ישראל וכן כדורי – ששכל 85 מתלמידיו ובוגריו) ואף מקרב עובדי מפעל - מפעל נשר. אנדרטה גדולה הוקמה לזכר החללים מקרב מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל).
    • הנצחת נופלים ממקום יישוב מסוים – כחמישים אנדרטאות הוקמו להנצחת בני עיר או כפר או אף בני שכונה מסוימת שנפלו במלחמה. הגדולה באנדרטאות אלו מבחינת מספר המונצחים על גביה (114) היא האנדרטה לבני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות. אנדרטאות שכאלו הוקמו בין השאר בערים חיפה, חולון ורעננה.
הנצחת הנופלים היא קבוצתית בעיקרה, אך כמה עשרות אנדרטאות (מספר קטן עד להפתיע בהתחשב במספר האבידות הגדול במלחמה זו) מוקדשות לנופל אחד או שניים בלבד. בסך הכל נושאות האנדרטאות את שמותיהם של למעלה מ-5,400 נופלים, אם כי שמות רבים מהם הונצחו עליהן יותר מפעם אחת.
  • הנצחת קרב או מערכה – כעשרים אנדרטאות שכאלו הוקמו, ומקצתן נושאות גם את שמות החללים בקרב. מן הידועות ביותר שבהן הן האנדרטה לקרב ביד מרדכי ואנדרטת הטנק הסורי בדגניה א'.
  • הנצחת יחידה או תרומתם של חיילים ממסגרת מסוימת – ביניהן נמנות חלק מן האנדרטאות לחללים שנימנו לעיל וגם האנדרטה לאנשי גיוס חוץ לארץ בקיבוץ גשר, אנדרטת פורצי כביש הגבורה ביער חולדה ויד לאישה הלוחמת בניצנים.
  • הנצחת יישוב שחרב במלחמה – אלו הן האנדרטאות שהוקמו לזכר יישובי גוש עציון וביניהן האנדרטה לרבדים, שהוקמה בקיבוץ רבדים שבשפלה והאנדרטה שהוקמה לימים במרכז גוש עציון המחודש.[3]
  • הנצחת נשק – בשנת 1954 יזם הרמטכ"ל דאז משה דיין את הקמתן של אנדרטאות שינציחו כלי נשק מן המלחמה, ולימים הוקמו אנדרטת הדוידקה בירושלים, אנדרטת הדוידקה בצפת והאנדרטה בטבריה, שעליה ניצב תותח צרפתי בקוטר 65 מילימטר (המכונה "נפוליאונצ'יק") – אחד מארבעה התותחים שהדפו את הצבא הסורי שעמד בשערי שתי הדגניות.

עיצוב האנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצוב האנדרטאות למלחמה ולחלליה מקיף קשת גדולה של תוכניות וסגנונות, ועם זאת הן משתייכות ברובן לדגמים בסיסיים מעטים. מרבית האנדרטאות הן גוש אבן, סלע, גלעד או כותל הנושאים לוח זיכרון, וחלקן ניצבות ברחבה מתוחמת. שכיח היה השימוש באנדרטאות בדמות עמוד או אובליסק, הנראות למרחוק. לזכר נופלים בודדים הוקמו בעיקר אנדרטאות קטנות, לעיתים דמויות מצבה.

מקצת האנדרטאות הן פסלים מאבן או מברונזה. במספר מקרים התבססו האנדרטאות על מבנים פגועים המסמלים את הקרבות שהתחוללו סביבם, דוגמת הפילבוקסים בתל גיבורים שבחולון ובגשר עד הלום ומגדלי המים ביד מרדכי ובבארות יצחק.

כמה עשרות אנדרטאות – בעיקר כאלו שהוקמו משנות השישים ואילך – תוכננו כמרחב, שבו שובץ מספר גדול של מרכיבים עיצוביים. הדוגמה הבולטת לשכאלו היא אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע, שתוכננה על ידי דני קרוון.

אחת מהאנדרטאות הבלתי שגרתיות ביותר בעיצובן שהוקמו היא האנדרטת פורצי הדרך לירושלים שליד מושב שואבה, מעשה ידי נעמי הנריק, המעוצבת ככף יד העשויה צינורות מתכת והשלוחה אל עבר ירושלים.

שימוש מועט יחסית נעשה באנדרטאות בשרידי ציוד צבאי. נזכרו לעיל אנדרטת הטנק בדגניה א' ואנדרטאות הנשק בירושלים, צפת וטבריה. בין האנדרטאות מטיפוס זה בולט השימוש במשוריינים המאולתרים שניבנו בראשית המלחמה. כאלו הם שרידי המשוריינים בשער הגיא – מן האנדרטאות המוכרות ביותר של המלחמה - שמקורה בכלי רכב שנפגעו וננטשו שם לאחר קרבות השיירות בגזרה זו. משוריינים נוספים ניצבים באנדרטאות לשיירת יחיעם, במזכרת בתיה ובקיבוץ גלאון.

רבות מהאנדרטאות מן העיצובים השכיחים שנימנו לעיל הוקמו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ובולט בהן השימוש בעיצוב ובחומרים פשוטים וצנועים, שאפשר ששיקפו את התנאים הכלכליים והשקפת העולם ששררו אז. השימוש בחומרים מורכבים יותר נעשה נפוץ בעיקר באנדרטאות שהוקמו שנים רבות לאחר המלחמה.

עם מתכנני ויוצרי האנדרטאות נמנו אמנים ואדריכלים ידועים ובהם חנה אורלוף, אבא אלחנני, יצחק דנציגר, בתיה לישנסקי, יחיאל ערד, יעקב פינקרפלד, מיכאל קארה, דני קרוון, יוחנן רטנר, נתן רפופורט, יחיאל שמי ויגאל תומרקין. בולט בין היוצרים הוא האדריכל אשר חירם, אשר תכנן עשר אנדרטאות.[4]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסתר לוינגר, אנדרטות לנופלים בישראל; עריכה: ורדה בכור, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 174.
  • אילנה שמיר, הנצחה וזיכרון: דרכה של החברה הישראלית בעיצוב נופי הזיכרון, תל אביב: עם עובד, תשנ"ז 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערך מתייחס לאנדרטאות שהוקמו לזכר מלחמת העצמאות וחלליה בלבד. הוא איננו עוסק באנדרטאות שהוקמו לזכר מערכות ישראל והנופלים בהן לרבות מלחמת העצמאות (לדוגמה - אנדרטאות לזכר כל חללי יישוב מסוים במערכות ישראל).
  2. ^ דוגמה בולטת לאנדרטה שכזו היא יד הזיכרון למגיני ירושלים.
  3. ^ יוצאי קיבוץ בית הערבה, שהקימו את קיבוץ כברי שבגליל, הנציחו את חלליהם בלבד באנדרטה בקיבוץ זה.
  4. ^ רוב האנדרטאות שתכנן חירם עוצבו על ידו בתוקף תפקידו כאדריכל הבית של המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון.