כתריאל כ"ץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתריאל כ"ץ
Katriel Katz 1967.jpg
לידה 16 באוקטובר 1908
ורשה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוקטובר 1988 (בגיל 79) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר הממשלה ה־2
19581962
(כ־4 שנים)
תחת ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כתריאל כ"ץ (משמאל) עם משה יובל (סגן הקונסול בניו יורק) וירוחם כהן, 1949
חברי "החוג הזקן" (מימין לשמאל), עומדים: גרשון מרינבך, שבתי פינשריבר, ד"ר ברוך בן יהודה, ימימה אבידר-טשרנוביץ, מאיר מוזס, אפרתיה מרגלית, כתריאל כ"ץ; יושבים: יונה בן-יעקב, יהודית פודולית, שמריה צמרת, ברוריה בן-יעקב, יצחק כפכפי, רבקה יפה, תל אביב המחצית השנייה של שנות ה-20

כתריאל כ"ץ (16 באוקטובר 190814 באוקטובר 1988) היה דיפלומט ישראלי, מזכיר הממשלה השני (1958–1962) ויו"ר יד ושם (1968–1972). כיהן בתפקיד דובר "ההגנה" בארץ ישראל במלחמת העצמאות, מנהל מדור העיתונות (1949) ומנהל מחלקת המחקר במשרד החוץ (1949–1953), הממונה על הצירות בהונגריה הקומוניסטית (1953–1956), ציר ישראל בפולין הקומוניסטית (1956–1958), קונסול בניו יורק (1962–1965), שגריר בברית המועצות (1965–1967), שגריר בפינלנד (1971–1973).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ"ץ נולד בוורשה שבפולין ב-1908, בנם של חיה לבית עקרוני ואוסקר (אשר) כ"ץ. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל וסיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה. בנעוריו היה ממייסדי תנועת "החוגים", תחילה בעין חרוד ולאחר מכן בבית השיטה. תנועה זו התפתחה לתנועת הנוער הכלל-ארצית "המחנות העולים" ומאוחר יותר "התנועה המאוחדת". בעקבות פעילותו גויס לארגון ההגנה ובשנים 19331939 עסק בפעולות רכש מחוץ לארץ. למד מדעי הרוח באוניברסיטאות ורשה (1929–1930) וווינה (1931–1932).[1] בשנת 1932 נישא לאורה גרינהוּט, והיה אב לבן ושתי בנות.

בשנות ה-40, לאחר איחוד הש"י עם הר"ן, כיהן במועצה בת שלושה חברים שפקחה על הש"י כנציג המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואחראי על תחום המעקב אחר הפורשים,[2] כשלצִדו מכהנים זאב שרף ומשה כרמל.[3] בנוסף עמד בראש מחלקת ההסברה של ההגנה, ניהל את תחנת הרדיו המחתרתית של ההגנה קול ישראל וערך את "החומה", ביטאון ההגנה.[4] בשנים 1945–1948 כתב בדבר תחת שם העט "כפכף". הוא כתב רשימות קצרות שכללו בין השאר דיווחים על אירועים בפוליטיקה הבריטית, בעיקר בנגיעה ביישוב.[5] ביקורת על דיווחים תקשורתיים עוינים את היישוב היהודי[6] וביקורת על יריבים פוליטיים בתוך המחנה היהודי.[7]

מיד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, בתחילת דצמבר 1947, מונה כץ לדובר ההגנה בארץ ישראל.[8][9] הוא מיקם את משרדו במועצת העיתונות בתל אביב וסיפק מידע לעיתונאים על המלחמה.[10] לאחר הקמת צה"ל היה לסגן מפקד יחידת הקשר עם העיתונאים, בדרגת רב-סרן.[11] באוגוסט 1948 יצא לשליחות באירופה,[12] כדי לעקוב אחרי התארגנות של האצ"ל שם.[13]

לאחר קום המדינה הצטרף למשרד החוץ. תחילה שירת כמנהל מדור העיתונות[14] ומנהל מחלקת המחקר (19491953). בתקופה זאת היה מנהל בית הספר הגבוה למודיעין, שהכשיר דיפלומטים ואנשי ביון.[15]

בנובמבר 1953 מונה לממונה על הצירות בהונגריה.[16] את תפקידו החל במשא ומתן כלכלי שהביא לחתימת חוזה מסחרי בין המדינות.[17] כן סייע ליהודים שהורשו לצאת מברית המועצות להמשיך לווינה בדרכם לישראל ויזם פגישה עם שגריר ברית המועצות בהונגריה, יורי אנדרופוב, במטרה להביא להגברת זרם היוצאים.[18]

ב-1956 עבר לשמש ציר ישראל בפולין.[19][8] בתקופת כהונתו עלו לישראל מפולין כ-40,000 איש ("עליית גומולקה").[20] כ"ץ העניק לשמואל אוסוואלד רופאייזן אשרת כניסה לישראל לשנה, אף על פי שיעץ לו שעדיף לו להישאר בפולין.[21]

עם חזרתו לישראל ב-1958 מונה למזכיר הממשלה במקום זאב שרף. הוא שימש בתפקיד זה עד 1962, תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

בין השנים 19621965 היה קונסול ישראל בניו יורק.[22] ב-1965 עבר לשמש שגריר ישראל בברית המועצות,[23] וכיהן בתפקיד עד להודעת ברית המועצות בשנת 1967 על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין המדינות בעקבות מלחמת ששת הימים. במהלך כהונתו ראה בהידרדרות היחסים עם ברית המועצות. במאי 1966 הוזהר על ידי משרד החוץ הסובייטי מפני ביצוע מזימה סודית של פלישה לסוריה, מבלי שהכחשותיו לקיום תוכנית כזאת נתקבלו.[24] החל מנובמבר 1966 הרגיש כ"ץ שהסובייטים שוקלים ברצינות את ניתוק היחסים עם ישראל.[25] בעקבות יום הקרבות של 7 באפריל 1967 זומן לקרמלין והוזהר באזהרה חמורה לבל תתקוף ישראל שוב את שכנותיה.[26]

בשובו לישראל מונה כ"ץ ליו"ר הנהלת "יד ושם".[27] לאחר שנה התמנה גדעון האוזנר לצדו ליו"ר מועצת יד ושם[28] בשנים 19711973 כיהן כשגריר ישראל בפינלנד.[29]

באפריל 1968 נפצע בעת נחיתת אונס של מטוס עם מנוע בוער שהונחת על ידי הטייס.[30]

כ"ץ נפטר ב-1988, בגיל 80.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א.א. בן-אשר [=כתריאל כ"ץ], יחסי חוץ 1948–1953, תל אביב: עיינות ('מדינת ישראל בבנינה'), תשט"ז.
  • בודאפשט, ורשה, מוסקבה: שגריר אל מדינות מתנכרות, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ו.

בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתריאל כ"ץ (עורך), ברומו של עולם: פרשיות מענייני התקופה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"י.
  • כתריאל כ"ץ (עורך), עולמות במאבק: פרשיות מענייני התקופה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תשי"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כתריאל כ"ץ בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתריאל כץ חזר, דבר, 12 בספטמבר 1958. על פי שרגא הר-גיל, הוא למד עיתונות (שרגא הר-גיל, היו"ר החדש, מעריב, 4 בספטמבר 1967).
  2. ^ שירות הידיעות של ההגנה, באתר המרכז למורשת המודיעין.
  3. ^ ישראל עמיר, בדרך לא סלולה, פרק הש"י.
  4. ^ שרגא הר-גיל, היו"ר החדש, מעריב, 4 בספטמבר 1967.
  5. ^ דוגמאות: דבקה לשונם לחכם, דבר, 2 בדצמבר 1946; מר אטלי ומלחמת הפונים השלישית, דבר, 27 בנובמבר 1946; כאילו כפאו רוב, דבר, 24 בפברואר 1947.
  6. ^ דוגמאות: מפגעי הטרור, דבר, 5 בדצמבר 1946; עין חדה, עין בולשת, דבר, 29 בנובמבר 1946; מסע אנטיציוני מסועף, דבר, 26 בפברואר 1947.
  7. ^ דוגמאות: בעיתונים, דבר, 29 בינואר 1945; כנענים צברים וג'ונגל עברי, דבר, 6 בדצמבר 1946; שעור בהנהגה, דבר, 12 בדצמבר 1946.
  8. ^ 8.0 8.1 דוד לאזר, להבין – לא לסלוח, מעריב, 26 באוקטובר 1956.
  9. ^ י. אוליצקי וח. שר-אבי, הנאשם מנדל: המחתרת עקבה אחרי תנועות הצבא, דבר, 24 ביולי 1953.
  10. ^ חביב כנען, מלחמתה של העיתונות: מאבק העיתונות העברית בארץ־ישראל נגד השלטון הבריטי, הוצאת הספרייה הציונית, 1969, עמ' 279.
  11. ^ ההפרדה בין המפקד והטוראי בצבא הגנה לישראל, על המשמר, 31 באוקטובר 1948; טרם נסתיים החשבון עם האימפריאליזם, על המשמר, 28 בנובמבר 1948; פרס נתן פרלמן על רפורטזה צבאית, על המשמר, 24 במרץ 1949.
  12. ^ בין היוצאים, דבר, 8 באוגוסט 1948
  13. ^ מבצע פריס, עמ' 154.
  14. ^ איש משרד החוץ לוועידת הפלגנים, על המשמר, 7 בדצמבר 1949.
  15. ^ מבצע פריס, עמ' 145.
  16. ^ כתריאל כץ לצירות בהונגריה, מעריב, 29 בנובמבר 1953.
  17. ^ נחתם חוזה מסחרי בין ישראל להונגריה, דבר, 1 במרץ 1954.
  18. ^ דורית לנדס, בשנת 1955 צידד אנדרופוב בהגירה ואיחוד משפחות, מעריב, 6 בדצמבר 1982.
  19. ^ כתריאל כץ יצא לפולין, דבר, 31 באוגוסט 1956.
  20. ^ ארווין בינשטוק, כץ נפרד משר החוץ הפולני, מעריב, 31 באוגוסט 1958.
  21. ^ Nechama Tec, In the Lion's Den: The Life of Oswald Rufeisen, pp. 219-221; הנזיר נאבק על יהדותו, מעריב, 16 במרץ 1962.
  22. ^ אישים ומוסדות, מעריב, 27 ביוני 1962.
  23. ^ פיליפ בן, מסיבות פרידה לכתריאל כ"ץ, מעריב, 7 ביוני 1965; שגריר חדש - תקוות חדשות, מעריב, 8 באוקטובר 1965.
  24. ^ Michael B. Oren, Six Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East, p. 29.
  25. ^ Yaacov Ro'i, The Soviet Union and the June 1967 Six Day War, p. 253, note 7.
  26. ^ איזווסטיה: אגרת גינוי ואזהרה סובייטית נמסרה לשגריר ישראל, דבר, 27 באפריל 1967.
  27. ^ כתריאל כ"ץ – יו"ר יד ושם, דבר, 28 באוגוסט 1967.
  28. ^ ג. האוזנר יו"ר מועצת יד ושם, דבר, 21 באוקטובר 1968.
  29. ^ חגי אשד, כתריאל כץ יתמנה שגריר בפינלנד, דבר, 12 בספטמבר 1971.
  30. ^ גבריאל שטרסמן, "היה לי מזל קפצתי מהמטוס, הטייס היה גאון", אמר כתריאל כ"ץ בביה"ח, מעריב, 9 באפריל 1968; מצבו של כ. כץ מניח את הדעת, מעריב, 15 באפריל 1968.