מבצע ולווטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספיטפייר ישראלי במוזיאון חיל האוויר הנושא מס' 26, שהיה אחד המטוסים שנרכשו במסגרת העסקה עם צ'כוסלובקיה, פורק ונשלח לישראל בארגזים[1]

מבצע וֶלְוֶטָה הוא כינוי למבצעי הבאת מטוסי ספיטפייר מצ'כוסלובקיה לישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העצמאות סבל חיל האוויר הישראלי מנחיתות לעומת חיילות האוויר של מדינות ערב. בתחום מטוסי הקרב התבסס החיל תחילה על מטוסי אוויה S-199, גרסה צ'כית של המסרשמידט 109 הגרמני, אשר רבים מהם יצאו מכלל פעולה במהלך הקרבות ובתאונות. מאמצי הרכש נעשו על רקע אמברגו אמריקאי וקושי בשיתוף פעולה עם מדינות אחרות. במהלך ההפוגה השנייה של המלחמה נחתמה עסקה נוספת (לאחר מבצע בלק) עם צ'כוסלובקיה, במסגרתה נרכשו 50 מטוסי קרב מדגם ספיטפייר ששימשו את הצבא האמריקאי ונותרו בצ'כוסלובקיה, תמורת 23,000 דולר לכל מטוס.

ולווטה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ארגון המבצע הופקדו איש המח"ל המהנדס והטייס סאם פומרנץ ובוריס סניור. המטוסים נאספו מכל רחבי המדינה ורוכזו בבית חרושת למטוסים בקונוביצה (Kunovice), שם עברו בדיקה והוכשרו על ידי פומרנץ. הצ'כים התכוונו לפרק את המטוסים ולשולחם בארגזים ליוון ומשם לישראל דרך הים, אך לאור הדחיפות בבניית כוח אווירי, הוחלט להטיס חלק מהמטוסים לישראל. מכיוון שטווח הטיסה לישראל מקונוביצה הוא כ - 2,500 קילומטרים ואילו טווח הטיסה הרגיל של הספיטפייר הוא כ - 700 קילומטרים בלבד, ברור היה כי המטוסים יצטרכו לנחות ולתדלק בדרך. לצורך כך הגיעה ישראל לסיכום עם יוגוסלביה לשימוש בשדה פודגוריצה, בסמוך לגבול עם אלבניה (כונה על ידי צה"ל שדה "יורם"), השדה הדרומי ביותר שהיה בנמצא. סוכם עם היוגוסלביים כי הם לא יספקו דלק למטוסים וכי לא יהיה כל מגע בין הישראלים לבין האזרחים המקומיים. כיוון שגם הטווח מפודגוריצה לישראל היה גדול מדי, ביצע פומרנץ שיפורים ושינויים במטוסי הספיטפייר. פורק מהם כל הציוד העודף, כולל חלק ממכשירי הקשר, הותקנו בהם מכלי דלק חיצוניים ששימשו במקור את מטוסי המסרשמידט. מהמטוסים הוסר כל סימן מזהה של צ'כוסלובקיה. את הציוד והנשק שהוסר מהספיטפיירים ארזו ושלחו לישראל במטוס נורסמן.

נקבע כי בשלב הראשון יטוסו מצ'כוסלובקיה לישראל שישה מטוסים אותם יטיסו פומרנץ, סניור, סיד כהן, ג'ק כהן, נפתלי (טוקסי) בלאו ומודי אלון. מכיוון שהמטוסים היו נטולי מכשירי קשר וניווט נקבע שיובילם מטוס תובלה סקיימאסטר, שבמידת הצורך יצניח סירות וציוד הצלה לטייסים שייאלצו לנטוש מעל הים. במסגרת הציוד נכללו גם משחות שיזוף "ולווטה", שעל שמן נקרא המבצע כולו. בנוסף לכוחות האוויר הוציא חיל הים שתי ספינות לפטרול בדרך וספינה נוספת הועמדה בכוננות. מטוס קרטיס C-46 קומנדו ו-DC-3 דקוטה השתתפו אף הם במבצע לצורך איתור ניצולים.

ב-24 בספטמבר 1948 נשלח מטוס הסקיימאסטר לפודגוריצה, ובאותו יום יצאו ששת הספיטפיירים מקונוביצה. בהגיעם לפודגוריצה נחתו 5 מהמטוסים בהצלחה, אך בלאו שכח להוריד את כן הנסע ומטוסו נפגע קשה בעת הנחיתה.

ב-27 בספטמבר המריאו חמשת המטוסים הכשירים בהובלת הסקיימאסטר, בדרכם לישראל. מודי אלון ובוריס סניור נאלצו לבצע נחיתת חירום ברודוס לאחר שהדלק במטוסיהם אזל. הם נעצרו בידי היוונים ונחקרו, אך סירבו להסגיר את מסלול טיסתם. שני המטוסים הוחרמו לטובת חיל האוויר היווני שהשתמש בהם במהלך מלחמת האזרחים ביוון. שלושת הספיטפיירים הנוספים הצליחו לנחות בשלום ברמת דוד.

ולווטה 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאם פומרנץ, שחזר לצ'כוסלובקיה, הכין עוד 15 מטוסים לטיסה ארוכת טווח, המטוסים חולקו לשני מבנים, ונקבע שיתלוו אליהם שני מטוסי תובלה. בין הטייסים במבנה הראשון היו מפקד המבנה ג'ורג' ליכטר, מוטי הוד, ויליאם (ביל) פומרנץ, סאם פומרנץ בעצמו ושני טייסי מח"ל נוספים: אלכסנדר ("סנדי") ג'קובס ואהרן ("רד") פינקל. בקבוצה השנייה היו טייסי מח"ל ודני שפירא. המטוסים במבנה הראשון המריאו ב-15 בדצמבר אך נאלצו לשוב לאור תנאי מזג אוויר קשים. ב-18 בדצמבר המריאו שוב, אך גם הפעם נאלצו לחזור בשל סופת שלגים. מטוסיהם של ביל פומרנץ וסאם פומרנץ אבדו, ולאחר מכן נודע כי ביל נאלץ לבצע נחיתת אונס 160 מייל מצפון לשדה "יורם" ממנה שרד אך מטוסו נשרף ואילו סאם נהרג בהתרסקות מטוסו בהרים.

ב-19 בדצמבר המריאו 12 ספיטפיירים מצ'כוסלובקיה ליוגוסלביה, המבנה הראשון כלל את ליכטר, הוד, שפירא, ג'ון מקלרוי, ארנולד רוך וסיזר דנגוט והמבנה השני את ג'ק כהן, ג'קובס, בלאו, פינקל ויליאם שרודר ופיליפ מרמלשטיין, כל המטוסים נחתו בהצלחה. בפודגוריצה נצבעו המטוסים בצבעי חיל האוויר הישראלי. אחד המטוסים הושבת בשל תקלה טכנית. ב-22 בדצמבר המריא לישראל המבנה הראשון בן 5 מטוסים (הטייסים: ליכטר, דנגוט, רוך, שפירא והוד), מטוסו של רוך נאלץ לשוב חזרה לאחר תקלה במנועו ואילו האחרים נחתו בשלום. ב-26 בדצמבר המריא המבנה השני בן 6 מטוסים (הטייסים: כהן, רוך, בלאו, סינקלר, מרמלשטיין ורלף סינקלר) ונחת בישראל בשלמותו. מכיוון שהמטוסים החדשים לא היו חמושים, בהתקרבם לישראל ליווה כל מטס מטוס קרב מדגם P-51 מוסטנג של טייסת 101. ב-30 בדצמבר המריא מיוגוסלביה לישראל המטס האחרון של שני מטוסי ספיטפייר נוספים, מוטסים על ידי שרודר וג'קובס ומלווים במטוס קרטיס.

מטוס סקיימאסטר שנשלח לצ'כיה להביא את ציוד הספיטפיירים נתקע לאחר שאחד ממנועיו הושבת, מטוס דקוטה הוביל את הציוד לפודגוריצה ומשם נשלח על ידי מטוסי קרטיס קומנדו לישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל"מ בנימין קגן, הם המריאו בעלטה, הוצאת דבר, עמ' 143-176
  • בוריס סניור, שמיים חדשים, הוצאת זמורה ביתן, 1998, עמ' 135-147

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבינעם מיסניקוב, ספיטפייר מס' "26", אתר מרחב אווירי