מבצע עובדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע עובדה
מלחמה: מלחמת העצמאות
Raising the Ink Flag at Umm Rashrash (Eilat).jpg
הנפת דגל הדיו באום-רשרש על ידי אברהם אדן ("ברן") בתום מבצע עובדה
תאריך התחלה: 6 במרץ 1949
תאריך סיום: 10 במרץ 1949
משך הסכסוך: 5 ימים
קרב לפני: מבצע יצוב
מקום: הנגב
תוצאה: ניצחון ישראלי
שינויים בטריטוריות: כיבוש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה בידי צה"ל
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

ירדןירדן  ירדן

כוחות

שלוש חטיבות חי"ר

מהלך מבצע עובדה

מבצע עוּבדה (נערך מ-6 עד 10 במרץ 1949) היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות, ובו נכבש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה. הוא היה בעיקרו מבצע לוגיסטי שהתבצע כמעט ללא לחימה וללא אבדות לצד הישראלי.

הרקע למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע חורב, אשר היה המקיף ביותר בצה"ל עד אותו זמן, פרצו הכוחות הישראלים לסיני וטוהר כביש באר שבע–עסלוג'–ניצנה. כתוצאה מן ההשגים הגדולים של צה"ל בחזית, נכנעה מצרים ללחץ שהופעל מהאו"ם, וב-7 בינואר 1949 נפסקה האש בכל גזרות חזית הדרום. ב-12 בינואר החלו שיחות על הסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים. ב-24 בפברואר נחתם הסכם שביתת נשק בין הצדדים. על פי אותו הסכם, נקבע הגבול הבינלאומי, פרט לרצועה מרפיח ועד בית חאנון (רצועת עזה), כגבול בין ישראל למצרים.

לאחר שסוכמה שביתת הנשק עם מצרים, הצטרפה גם עבר ירדן לשולחן המשא ומתן על קווי שביתת הנשק, ובניגוד להחלטת האו"ם בתכנית החלוקה , טענה שם לשליטה על אזור הנגב. נראה כי ממלכת עבר הירדן קיבלה עידוד לטענה זו מן הבריטים, אשר היו מעוניינים בשטח רצוף, הנתון להשפעתם, בין עבר הירדן לתעלת סואץ.

כיוון שכך, וכיוון שהן מבחינה מדינית, הן מבחינה צבאית, היה בסיס מוצק לטענה הישראלית על מרחבי הנגב, נחפזה ישראל לקבוע עובדות בשטח לפני תום השיחות על שביתת הנשק.

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד המבצע היה יגאל אלון, מפקד חזית הדרום (פיקוד דרום במונחי ימינו). למבצע הוקצו:

1. חטיבת גולני, בפיקודו של נחום גולן, החטיבה הקצתה למבצע שניים מגדודיה: גדוד 19 הממוכן וגדוד חיל רגלים 13. כן צורפו לחטיבה שתי סוללות תותחי שדה ונשק נ"ט.

2. חטיבת אלכסנדרוני, בפיקודו של בן ציון פרידן.

3. חטיבת הנגב, בפיקודו של נחום שריג.

כן הוקצו למבצע מטוסי תובלה של חיל האוויר, אשר יועדו להנחית כוחות ואספקה. עבור אותם מטוסי תובלה, הוקצו מטוסי קרב מטייסת 101 של חיל האוויר. מטוסי סיור וקישור של חיל האוויר סייעו אף הם לכוחות המתקדמים. כן הוקצה לחטיבות החי"ר שצוינו סיוע ארטילרי. מן הצד העבר ירדני לא היה ידוע על כוחות קבועים משמעותיים בזירת הפעולה המיועדת.

בריטניה הייתה גורם שהובא בחשבון בעת תכנון המבצע, בשל הגיבוי המדיני, ואולי הצבאי, שצפויה הייתה לתת לממלכת עבר הירדן. זו החזיקה בעקבה כוחות יבשתיים וימיים, זאת לבד מבסיסי חיל האוויר המלכותי הבריטי בעבר הירדן – בעקבה, במעאן ובמָפרק – נוסף על בסיסי האוויר הבריטיים באזור תעלת סואץ.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו העיקרית של המבצע הייתה להגיע עד אום רשרש שלחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטח הנגב והערבה שבתחומי ארץ ישראל מצפון למפרץ.

חטיבת 'גולני' תוכננה להגיע למפרץ אילת דרך מעלה עקרבים ומשם, דרך עמק הערבה (נתיבו של כביש הערבה בימינו, בקירוב).

שלט דרכים בכניסה לאום רשרש, מרץ 1949

מטרה נוספת של תנועת 'גולני' בנתיב זה, הייתה משיכת תשומת ליבו של הליגיון, ובכך להבטיח תנועה בלתי מופרעת של חטיבת 'הנגב', אל אותו יעד.

חטיבת 'הנגב' תוכננה להגיע לאותו יעד בנתיב מערבי יותר, דרך הר הנגב. בשל קשיי המעבר בנתיב זה, תוכנן כי מטוסי תובלה של חיל האוויר יסייעו לחטיבה ככל האפשר. לשם כך אותר מנחת כמה עשרות ק"מ מצפון לאום רשרש ('שדה אברהם'). על פי התוכנית, אמור היה חיל האוויר להעביר, עד כמה שאפשר, חיילים וציוד למנחת זה, על מנת להקל על מסעה של חטיבת 'הנגב'. חטיבת 'הנגב' יועדה להתבסס בהרים החולשים על קצהו הצפוני של המפרץ, בעוד 'גולני' יועדה לתפוס, בסופו של מסעה, את אום רשרש.

המטכ"ל קבע ארבע מגבלות למבצע:

  1. לא תהיה הפעלת כוחות צבאיים בסמוך לגבול עם מצרים (כדי שלא לגרור את המצרים להפרה של הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו ב-24 בפברואר).
  2. אין להיכנס לקרבות עם הלגיון הערבי והירדני מדרום לקו נחל פארן (מפקדי חטיבות גולני והנגב הוחתמו באופן אישי על כך שיקיימו תנאי זה. רק לאחר פגישה של יגאל אלון עם הרמטכ"ל, הותר לכוחות להתגונן אם יותקפו).
  3. חל איסור מוחלט לתפוס את מתחם ראס אנקב, אם כוחות הלגיון הערבי ישהו בו בזמן שכוחות צה"ל יגיעו אליו.
  4. על כוחות צה"ל לנתק מגע במקרה של התקרבות כוחות בריטיים.

חטיבת 'אלכסנדרוני' יועדה לפעול בצפון מזרח הנגב, על גבול הר חברון ובבקעת ים המלח. חלק זה של המבצע נקרא מבצע ייצוב.

ההכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרם המבצע נשלח סיור, בפיקודו של קצין המודיעין של החזית הדרומית, זרובבל ארבל, שמטרתו הייתה לתכנן מסלול התקדמות שיאפשר להגיע לאום-רשרש במפתיע. על הסיור היה להימנע בכל מחיר ממגע עם כוחות האויב. מלבד איתורו של מסלול כזה, גילה הסיור גם אתר מדרום למכתש רמון שבו אפשר יהיה להנחית מטוסי תובלה. באתר שיועד להיות אתר הנחיתה אותרו שלושה משטחים בעלי פוטנציאל לשמש כשדה התעופה הנדרש, וניתנו להם שמות הקוד אברהם, יצחק ויעקב. לבסוף נבחר המנחת הראשון מבין השלושה.

סמוך למועד תחילת המבצע, נבדקו הצירים שאותרו גם על ידי חיל האוויר. ב-5 במרץ יצאו כוחות של חטיבות 'גולני' ו'הנגב' מבאר שבע לכיוון הנגב. כוח חלוץ חטיבת 'הנגב' יצא בבוקר מבאר שבע לכביש המוליך אל עוג'ה אל-חפיר. באותו היום יצאו מבאר שבע כוחות ממונעים של 'גולני', והגיעו עד לכורנוב, שם נקבע מקום כינוס כוחות 'גולני' למבצע.

מבצע 'ייצוב', בשלביו המוקדמים, שנערכו על גבול הר חברון, החל כבר ב-2 במרץ.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקדמות דרומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 במרץ, בשעות הצהריים המוקדמות, אחרי שעברו מסלול רצוף מכשולי טבע, הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת 'הנגב', לאזור 'שדה אברהם' (שוכן כיום דרומית-מערבית לבית הספר להנדסה צבאית). במהלך היום נוספו עוד כוחות מחטיבת 'הנגב' ותגבור קרקעי של חיל האוויר, שהתקין והכשיר את השטח. במהלך הלילה הוטס חלק מחטיבת 'הנגב' אל השדה. ועיקר הכוח הגיע למנחת בשעות הבוקר שלמחרת, ה-7 לחודש.

במקביל, התקדמה חטיבת 'גולני' במזרח הנגב. הכוח של החטיבה עבר תחילה באזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, ב-6 במרץ בערב, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור עין חֻוצְובּ (עין חצבה).

מטוסי פייפר בשדה אברהם, במהלך המבצע

במהלך יום ה-7 במרץ, יחידת הג'יפים של גדוד 19 של 'גולני' התקדמה מאזור עין חצבה, ותפסה את עין ויבה (עין יהב), הנמצאת כ-25 ק"מ דרומה משם, אשר נעזבה זמן קצר קודם לכן על ידי הלגיון.

קבוצת חיילים מגדוד 19 של גולני במהלך מבצע עובדה

בבוקר ה-8 במרץ תפסה 'גולני' את עין ע'אמר, כעשרה ק"מ מדרום לעין ויבה. במקום נמצא כוח של הלגיון הגודל מחלקה לערך. כיוון שהפקודות הורו שלא לתקוף את הלגיון, איגף כוח 'גולני' את המקום ממזרח. כוח הלגיון אשר ככל הנראה חשש מפני ניתוק מעורפו, עזב את המקום. בסופו של אותו יום הגיעה 'גולני' לבאר מנוחה (ביר מליחה), וכוח החלוץ של החטיבה הגיע עד נחל חיון (חיאנה), מספר ק"מ דרומה משם.

כוח מגדוד 19 (הממוכן), של חטיבת גולני, בעת מבצע עובדה, 9 במרץ 1949.
נחום שריג (מימין) ונחום גולן בתחנת המשטרה בטאבה בתום מבצע עובדה, מרץ 1949

במשך ה-9 במרץ התקדמה 'גולני' לכיוון דרום, מוצבי הע'רנדל נמצאו עזובים, אך מארב ירדני התמקם לרגלי הר קטורה, מצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. המארב פתח באש מוקדם מדי, ולא גרם לאבדות. עם רדת הלילה, הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות איגוף. בהמשך לחיפושי היום הקודם, המשיכה חטיבת 'הנגב' בחיפוש מעבר במורד צוקי הגרניט, ליד חוף המפרץ. החטיבה הובאה בקומנדקרים עד מצפון לביר אל–קטאר, ומשם נעה ברגל בליל 9 במרץ, כדי לתפוס את מוצב הלגיון בראס אל נקב; הם קיוו, וכך באמת היה, שהלגיון הירדני ינטוש את העמדה בגלל כוחות 'גולני' הנעים במקביל דרומה בציר הערבה, מחשש לכיתור.

באותו יום סיימה 'אלכסנדרוני' את מבצע 'ייצוב', עת השתלטה ללא קרב על עין גדי ומצדה.

סיום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקרו של 10 במרץ, גילה סיור אווירי שכוחות הלגיון הערבי נטשו את עמדותיהם באזור אום רשרש. באותו זמן תפסה פלוגה את המוצב הנטוש של הלגיון הירדני בראס אל נקב. על מנת להגביר את קצב ההתקדמות של הפלוגה, החליט מפקד חטיבת 'הנגב' לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך בקעת הירח שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס אל נקב המצרית, שם היו התנאים הטופוגרפיים נוחים יותר למעבר כלי הרכב. לאחר שחברו כלי הרכב עם הפלוגה שנערכה בראס אל נקב הארץ-ישראלית, המשיכו אל חוף מפרץ אילת, אליו הגיעו בשעה 15:00.

אנשי החטיבה, שהגיעו ראשונים למקום, אילתרו דגל ישראל, שנודע בכינוי דגל הדיו, שאותו תלה אברהם אדן.

הנפת דגל הלאום בידי חטיבת גולני

כוח החלוץ של 'גולני' הגיע לאום רשרש בשעה 17:00.

מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו את המברק הבא:

העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.

אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט

מברק של נחום שריג ונחום גולן

המערכה המדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למהלך הצבאי בוצעה מערכה מדינית משולבת מול האו"ם במהלך המבצע ולאחריו. חשובה ביותר מבחינה זו הייתה מערכה מתוחכמת של אונאה ולוחמה פסיכולוגית עליה היה אחראי ראובן שילוח, ראש המוסד הראשון. מערכה זו התקיימה באי רודוס שם נועדו הישראלים והירדנים באותה עת תחת חסות האו"ם. במחקריו של אלעד בן דרור נטען כי שילוח שהיה ראש המשלחת הישראלית למשא ומתן שביתת הנשק עם ירדן ברודוס, הצליח למשוך זמן ולהסתיר מהמתווך האו"ם ראלף באנץ' את שהתחולל בנגב. יתר על כן, באנץ' האמין כי הפעילות הצבאית הישראלית בנגב היא מהלך שתואם עם המלך עבדאללה וכי למעשה אין המדובר במבצע צבאי אלא בקונספירציה שתכליתה העברת השטח לישראל תחת מסווה של מבצע צבאי. שילוח טיפח אצל באנץ' את התפיסה הזו. בהמשך לקו מחשבה זה, לאחר שהתבררו ממדי המבצע באנץ' לא לחץ על ישראל לסגת מהשטח ונמנע מלהפעיל נגדה את מועצת הביטחון למרות שהבריטים לחצו עליו לעשות זאת..[1] [2]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ה'מחטף' של חטיבת 'הנגב', נערך בירור משמעתי.

הכוחות הבריטיים בעקבה קיבלו הוראה לפתוח באש, אם ישראל תנסה להתקדם לעיירה זו. הודעה על כך נשלחה לישראל באמצעים דיפלומטיים, אך המתיחות סביב עניין זה גוועה במהרה. התקדמות שיחות שביתת הנשק עם ירדן הורידה עניין זה מסדר היום.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הנפת הדגל במבצע עובדה
פסל בדימונה המשחזר את הנפת דגל הדיו באילת במבצע עובדה

במקום בו עמדה בעבר תחנת המשטרה, שהורכבה ממספר בקתות חימר, נמצא כיום בסמוך לקניון "מול ים" שבעיר אילת. במקום נבנתה אנדרטה ובה בקתת חימר ופסל המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, עמ' 283–295.
  • יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978.
  • יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ.
  • ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 10: מלחמת העצמאות.
  • הערך: מבצע עובדה, אנציקלופדיה כללית, גבעתיים: הוצאת מסדה.
  • חיים הרצוג, עם כלביא יקום, 1983.
  • דוד שחר, מגלות לקוממיות, ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע עובדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלעד בן דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, מכון בן-גוריון לחקר ישראל הציונות, עמ' 232-250
  2. ^ Elad Ben-Dror, "The Armistice Talks between Israel and Jordan, 1949: The View from Rhodes", Middle Eastern Studies, Vol. 48 (November 2012), pp. .