מבצע עובדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע עובדה
מלחמה: מלחמת העצמאות
Raising the Ink Flag at Umm Rashrash (Eilat).jpg
הנפת דגל הדיו באום-רשרש על ידי אברהם אדן ("ברן") בתום מבצע עובדה
תאריך התחלה: 6 במרץ 1949
תאריך סיום: 10 במרץ 1949
משך הסכסוך: 5 ימים
לפני: מבצע יצוב
מקום: הנגב
תוצאה: ניצחון ישראלי
שינויים בטריטוריות: כיבוש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה בידי צה"ל
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

ירדןירדן  ירדן

כוחות

שלוש חטיבות חי"ר

מהלך מבצע עובדה

מבצע עוּבדה, שהתקיים בין ה-6 ל-10 במרץ 1949, היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות ובו נכבש הנגב הדרומי, לרבות אילת ואזורי עין גדי ומצדה. במבצע לא נהרג אפילו חייל ישראלי אחד. הצלחת המבצע התבטאה בכך שחיילי החטיבות הישראליות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון הירדני בעזרת איגופים מתוחכמים. ביום האחרון למבצע הניף אברהם אדן את דגל הדיו על עמוד בתחנת המשטרה באום רשרש (לימים אילת).

הרקע למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתרחשויות עד להפסקת האש עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר על מבצע עובדה באתר אום רשרש באילת

עד סוף שנת 1948 ייחס הפיקוד העליון של צה"ל לחזית הדרומית חשיבות משנית ביחס לחזיתות במרכז ובצפון. ביישובי הדרום אזל מלאי האוכל והתחמושת והם היו זקוקים לסיוע משמעותי. המצרים ניצלו חולשה זו כדי לחזק את כוחותיהם, ולבצר את העמדות מאיסדוד שבמערב ועד חברון שבמזרח, ובכך ניתקו את הנגב משאר הארץ.

בהנהגת המדינה הוחלט להפנות מאמץ להסרת האיום המצרי מן הנגב. מאמץ זה התבטא בסדרת מבצעים, שהחלה, תוך הפרה של הפסקת האש הזמנית, במבצע יואב, בין 14 ל-20 באוקטובר 1948. המטרה במבצע זה הייתה לפרוץ דרך אל הנגב כדי לספק מזון ותחמושת ליישובים, ולשחרר את הנגב מן המצרים. המבצע הוכתר בהצלחה חלקית, כאשר כותרו כוחות מצרים רבים באזור ירושלים, באר שבע ואיסדוד; כוחות אלה נאלצו לסגת, וכך נפרצה הדרך אל ישובי הנגב. עם זאת, כוחות צה"ל נמנעו מלרדת דרומה אל הנגב הדרומי. בעקבות המבצע, שזכה לגינוי של מועצת הביטחון של האו"ם, סירבו המצרים, ואיתם מדינות ערב האחרות, להמשיך את הדיונים על הפסקת אש.

כחודשיים אחר-כך, מ-22 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949, נערך מבצע חורב. מבצע זה, שכלל כוחות ביבשה, באוויר ובים, היה המקיף ביותר בצה"ל עד אותו זמן. במבצע פרצו הכוחות הישראלים לסיני וטוהר כביש באר שבע–עסלוג'–ניצנה. כתוצאה מן ההשגים הגדולים של צה"ל בחזית, נכנעה מצרים ללחץ שהופעל מהאו"ם, וב-7 בינואר 1949 נפסקה האש בכל גזרות חזית הדרום. ב-12 בינואר החלו שיחות על הסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים.

לאחר שביתת הנשק עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסוכמה שביתת הנשק עם מצרים, הצטרפה גם ירדן לשולחן המשא ומתן על קווי שביתת הנשק, ובניגוד להחלטת האו"ם על הקמת המדינה, טענה שם לשליטה על אזור הנגב.

בעקבות הקשיים בשולחן הדיונים גויסו רוב היחידות ששהו בנגב לאחר מבצע חורב, במטרה לקבוע עובדות בשטח לפני תום הקרבות.

המערך הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווי המתאר של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו העיקרית של המבצע הייתה להגיע עד חופי מפרץ ים סוף, ובכך לאפשר פתח יציאה לים מדרום. לשם כך היה על כוחות צה"ל לכבוש את משטרת אום רשרש (כיום אילת). למבצע, שצפוי היה להיות עקוב מדם, הוקצו חטיבות גולני, אלכסנדרוני והנגב. תוכניתו של משה שרת (בהיותו שר החוץ) הייתה כי חטיבות גולני והנגב יגיעו מכיוונים שונים לאום רשרש, כאשר חטיבת גולני מגיעה ממזרח מאזור הערבה ומעיין חוסוב, בעוד חטיבת הנגב תגיע ממערב, מאזור הנגב הדרומי. באותה עת, במסגרת מבצע יצוב, הייתה אמורה חטיבת אלכסנדרוני לנוע מזרחה לאגן ים המלח, ולכבוש את עין גדי ואת מצדה, בעודה מסכלת אפשרות תקיפה של הירדנים.

מבצע עובדה היה מתוכנן לסיים את מלחמת העצמאות של מדינת ישראל הצעירה. המבצע תוכנן להתחיל ב-6 במרץ 1949, ולהסתיים כשבוע לאחר מכן, עוד לפני הפסקת האש הקרבה.

פרטי התכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט דרכים בכניסה לאום רשרש, מרץ 1949

כשבוע לפני תחילת המבצע הציע מפקד חזית הדרום יגאל אלון לרמטכ"ל, יעקב דורי, לשלוח סיור מקדים עד המפרץ, כדי לאתר דרך לממש את מטרות המבצע תוך היתקלות מינימלית עם כוחות הלגיון הערבי. החשש העיקרי לא היה מכוחות הלגיון, כי אם הגיבוי המדיני והצבאי שקיבלו הירדנים מן הבריטים. בריטניה החזיקה בעקבה, סמוך לאילת, חטיבת חיל רגלים בתקן ובציוד מלא, פלוגת טנקים מוקטנת, שתי סוללות תותחי שדה, כמה ספינות נחיתה, שתי טרפדות ומשחתת, והיו גם ידיעות על משלוח נושאת מטוסים, וזאת לבד מבסיסי חיל האוויר המלכותי הבריטי בעבר הירדן – בעקבה, במעאן ובמָפרק – נוסף על בסיסי האוויר הבריטיים באזור תעלת סואץ.

הרמטכ"ל דורי שלח סיור בפיקודו של קצין המודיעין של החזית הדרומית, זרובבל ארבל ממעוז חיים. הפקודה שקיבל הסיור המקדים הייתה להגיע עד המפרץ, ולתכנן מסלול פריצה חשאי שיאפשר להגיע לאום-רשרש במפתיע. על הסיור היה להימנע בכל מחיר ממגע עם כוחות האויב. מלבד איתורו של מסלול כזה, גילה הסיור גם אתר מדרום למכתש רמון שבו אפשר יהיה להנחית מטוסי תובלה. באתר שיועד להיות אתר הנחיתה אותרו שלושה משטחים בעלי פוטנציאל לשמש כשדה התעופה הנדרש, וניתנו להם שמות הקוד אברהם, יצחק ויעקב.

סמוך למועד תחילת המבצע, נבדקו הצירים שאותרו על ידי חיל האוויר, בסיוע כוחות של חטיבות גולני והנגב. המטכ"ל קבע ארבע מגבלות למבצע:

  1. לא תהיה הפעלת כוחות צבאיים בסמוך לגבול עם מצרים (כדי שלא לגרור את המצרים להפרה של הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו ב-24 בינואר).
  2. אין להיכנס לקרבות עם הלגיון הערבי והירדני מדרום לקו נחל פארן (מפקדי חטיבות גולני והנגב הוחתמו באופן אישי על כך שיקיימו תנאי זה. רק לאחר פגישה של יגאל אלון עם הרמטכ"ל, הותר לכוחות להתגונן אם יותקפו).
  3. חל איסור מוחלט לתפוס את מתחם ראס אנקב, אם כוחות הלגיון הערבי ישהו בו בזמן שכוחות צה"ל יגיעו אליו.
  4. על כוחות צה"ל לנתק מגע במקרה של התקרבות כוחות בריטיים.

למעט כמה חריגות בולטות (שיתוארו להלן), השתדלו מפקדי החטיבות שלא לחרוג ממגבלות אלה במהלך המבצע.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

5 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני 5 במרץ יצאו כוחות של חטיבות גולני והנגב מבאר שבע לכיוון הנגב. המבצע – מבצע עובדה, החל רשמית רק ב-6 במרץ. לפני רדת החשכה ב-5 במרץ, הספיקה חטיבת הנגב, בראשות נחום שריג, להגיע עד לאזור באר טוביה (ומעט יותר דרומה). כוח חלוץ של יחידת הנגב יצא בבוקר מבאר שבע לכביש עוג'ה - אל-חפיר. באותו היום יצאו כוחות גולני אף הם מבאר שבע במערכים פלוגתיים וגדודיים ממונעים, דרך מעלה עקרבים, לעין חצב (חצבה). בחטיבה נכללו גדוד הפשיטה הממוכן 19, גדוד חיל רגלים 13, וכן שתי סוללות תותחי שדה ונשק נ"ט מלווים במטוס פייפר. חטיבת גולני, בראשות נחום גולן, הצליחה לנתב עצמה עד לכורנוב.

חיל האוויר לא פעל ביום זה כיוון שאזור הנחיתה מדרום למכתש רמון עדיין לא הוכשר לנחיתת מטוסי התובלה. כוח החלוץ של חטיבת הנגב המשיך לנוע על דרך עפר ועצר לחניית לילה בהר רמון (ראס א–רמן). הקור על הר רמון, שנישא לגובה 1,000 מ' מעל שפת מכתש רמון (וואדי אל–רמן), הקפיא את המשאיות, דבר שעיכב מאוד את התקדמותו של כוח החלוץ של חטיבת הנגב.

6 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפנות בוקר, עם תחילת המבצע, ניצב כוח החלוץ של חטיבת הנגב בפני בעיה קשה ביותר: אחד מרכבי השטח שנעו לאורך נחל ערוד (או, בפי הירדנים, ואדי אל–עידר), התקלקל וננטש, ונדרשו מאמצים עילאיים להמשך המסע. בשעות הצהריים המוקדמות, אחרי המסלול הקשה ורצוף מכשולי הטבע שעבר הכוח, הגיעו הלוחמים לאזור שתוכנן כשדה תעופה זמני. האתר נבחר כמתאים ביותר מבין שלוש חלופות ואחר כך נקרא "שדה אברהם" (שוכן כיום דרומית-מערבית לבית הספר להנדסה צבאית). במהלך היום התווספו עוד כוחות מחטיבת הנגב ותגבור קרקעי של חיל האוויר, שהתקין והכשיר את השטח לשדה תעופה. רק בשעות הלילה המאוחרות צלח ניסיון הנחיתה הראשון של אחד ממטוסי התובלה של חיל האוויר.

יחד עם ההתקדמות של כוח החלוץ של חטיבת הנגב במערב, התקדמה חטיבת גולני במזרח הנגב. הכח העיקרי של חטיבת גולני היה גדוד 19 בפיקודו של מאיר עמית שהובלה על ידי פלוגת הפשיטה של חטיבת גולני בפיקודו של מוסה פלד. הכוח של החטיבה עבר מכשולים רבים עד שהגיע לאזור מעלה עקרבים. כמה שעות לאחר מכן, עם רדת החשיכה, הגיע עיקר הכוח של החטיבה לאזור חֻצְבּ (עין חצבה).

במהלך הלילה הוטס חלק נרחב מחטיבת הנגב אל השדה שהוכשר במהלך היום, ומשם נע במקביל לכוחות גולני דרומה, לכיוון אום רשרש.

חטיבת אלכסנדרוני, שהייתה צריכה לסכל אפשרות תקיפה של הירדנים, נעה לעבר בקעת ים המלחסדום, מצדה ועין גדי.

7 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי פייפר בשדה אברהם, במהלך המבצע

הכוח העיקרי של חטיבת הנגב הגיע לשדה התעופה הארעי בשדה אברהם בשעות הבוקר המאוחרות בעזרת מטוסים. החטיבה התמקמה באזור והתבססה שם לאורך כל ימי המבצע.

בזמן שנחת המטוס הראשון בשדה אברהם, נעה חטיבת גולני בדרך הערבה לכיוון אום-רשרש. החטיבה נעה בחזית, שהייתה גלויה למארבים של הלגיון הירדני. תפקיד החטיבה היה להסיח את דעתם של הירדנים מהזרוע הפלמ"חית בהרים (חטיבת הנגב), ולהשתלט במהירות על המוצבים בהר הנגב, דרך הנחלים הרחבים היורדים מן ההר ומזרחה לו. במהלך היום, פשטה יחידת הג'יפים של הגדוד הממוכן של החטיבה בעזרת סיירים וחבלנים מאזור עין חצבה, ותפסה את עין יהב, ששימשה קודם לכן עמדה קדמית של הלגיון הירדני.

לאחר שהחבלנים פינו את המוקשים בקרבת המקום, נפתחה הדרך להתקדמות לכיוון אום-רשרש. סיירי הפלמ"ח הוותיקים שהצטרפו ליחידת הפשיטה לקחו חלק באיתור המוקשים. מעין יהב דרומה, נעה החטיבה ללא תקלות רציניות, בעודה מבריחה את שלוחות הלגיון הערבי.

8 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת חיילים מגדוד 19 של גולני במהלך מבצע עובדה

מתחילת היום, כשהדרך לאום-רשרש כבר פתוחה, החלו שתי הזרועות (חטיבות גולני והנגב) להתחרות זו בזו, מי תקדים ותגיע למפרץ.

בימים 7–9 במרץ פעלו היחידות הממונעות של חטיבת הנגב משדה התעופה הארעי בשדה אברהם, לכיוון דרום ודרום-מזרח תוך שהם מאתרים מוצבים של הלגיון הערבי, ומחפשים דרכי מעבר לרכב עד לחוף המפרץ. כך הגיעו סיירי החטיבה לעורפן של יחידות הטור הדרומי של הלגיון הערבי. פלוגת הפריצה, בפיקודו של אברהם אדן ("ברן"), הונחתה בצוקים שסמוך לאום-רשרש. בלילה של אותו היום ועד למחרת ניסתה הפלוגה למצוא דרך מעבר, ממרומי צוקי הגרניט בקצה המשולש של הנגב, אל אזור החוף.

בבוקר אותו יום איגפה יחידת החוד של גולני, ממזרח, מחלקה ירדנית שניסתה לחסום את הדרך באזור עין עמר, והניסה אותם ללא שנורתה אף ירייה, בהתאם להוראות המטכ"ל. המחלקה הירדנית ברחה במהירות מהשטח, עם שריונית ירדנית שנשאה תותח יקר ערך. חיילי החטיבה דלקו בעקבותיה, ולכדו את השריונית. לאחר המסע הממושך וההיתקלות עם המחלקה הירדנית, הגיעה החטיבה, לרבות יחידת החוד, לבאר מנוחה (ביר מליחה) והתארגנה לחניית לילה.

9 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח מגדוד 19 (הממוכן), של חטיבת גולני, בעת מבצע עובדה, 9 במרץ 1949.
נחום שריג (מימין) ונחום גולן בתחנת המשטרה בטאבה בתום מבצע עובדה, מרץ 1949

במשך 9 במרץ התקדמה חטיבת גולני לכיוון דרום, לאורך ציר הערבה, והגיעה לנקודה שמצפון לעין ע'דיאן (עין רדיאן), באזור יטבתה של ימינו. במשך היום הזה, וגם בשעות הלילה, היו לכוחות כמה וכמה היתקלויות עם כוחות הלגיון הירדני, בעין ע'רנדל (גרנדל) ומדרום לו. הכוחות הצליחו להבריח את כוחות הלגיון באמצעות תרגילי איגוף, כמעט ללא קרבות ירי. כשהגיע כח החלוץ של חטיבת גולני (פלוגת הפשיטה בפיקוד מוסה פלד ( אלוף) לעין רדיאן נשלח סיור אווירי להודיעם שיש לעצור ולהמתין לפקודות.

בהמשך לחיפושי היום הקודם, המשיכה פלוגת הפריצה של אברהם אדן מחטיבת הנגב בחיפוש מעבר במורד צוקי הגרניט במשולש הנגב, ליד חוף המפרץ. החטיבה הובאה בקומנדקרים עד מצפון לביר אל–קטאר, ומשם נעה ברגל בליל 9 במרץ, כדי לתפוס את מוצב הלגיון בראס אנקב; הם קיוו, וכך באמת היה, שהלגיון הירדני ינטוש את העמדה בגלל כוחות גולני הנעים במקביל דרומה בציר הערבה, מחשש לכיתור.

10 במרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקרו של 10 במרץ, גילה סיור אווירי שסייע לפלוגת אברהם אדן שכוחות הלגיון הערבי נטשו את עמדותיהם באזור משלט הצוק, ופנו במהירות לכיוון העיר הסמוכה, עקבה.

באותו זמן תפסה הפלוגה את המוצב הנטוש של הלגיון הירדני בראס אנקב, וקבלה הוראה אלחוטית ממפקדי החטיבה לשלוח כוח רגלי קטן לתור את הדרך היורדת מן הצוקים לכיוון המפרץ. היה ברור כי התקדמות הכוחות ברגל תהיה איטית ומפרכת, והפיקוד ביקש להקדים את חטיבת גולני במרוץ לאום-רשרש. על מנת להגביר את קצב ההתקדמות של הפלוגה, החליט מפקד חטיבת הנגב לתמרן את הג'יפים של חבורת הפיקוד הקדמית שלו, דרך "בקעת הירח" שבעברו המצרי של הגבול, ודרך ראס-אנקב המצרית, שם היו התנאים הטופוגרפיים נוחים יותר למעבר כלי הרכב. מהלך זה הפתיע את הסמל המצרי שהיה אחראי על תחנת הגבול, ולא נותר לו אלא להשלים עם מעבר הג'יפים הישראלים על פניו. לאחר שחברו כלי הרכב עם פלוגתו של אדן שנערכה בראס אנקב הארץ-ישראלית, המשיכה חבורת הפיקוד לנסוע במורד ההררי, מראס אנקב אל חוף מפרץ אילת. כך הצליחה חטיבת הנגב להגיע לחוף בשעה 15:00.

אנשי החטיבה, שהגיעו ראשונים למקום, אילתרו דגל בעזרתה של הפקידה הפלוגתית, פועה אראל, שנודע בכינוי דגל הדיו, שאותו תלה אברהם אדן על תורן רעוע במרכזה של תחנת המשטרה הנטושה. בשירת התקווה של חיילי הפלוגה, הסתיימה מלחמת העצמאות.

חטיבת גולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפת דגל הלאום בידי חטיבת גולני

לפנות בוקר נשלחה פקודה מהפיקוד העליון אל חטיבת גולני, שנעה בציר הערבה לכיוון אום רשרש, להסתער מיידית על אום רשרש. ההודעה לא התקבלה אצל קשרי החטיבה. בבוקר אותו יום תפסו חיילי חטיבת גולני את עין ע'דיאן ללא קרב, לאחר שחיילי הלגיון הירדני נסו משם ומאום רשרש לכיוון העיר עקבה שבירדן. מעין ע'דיאן נעו הכוחות דרומה לאום רשרש, דרך עין דאפיה. רק בשעות הצהריים קיבלו קשרי החטיבה את ההודעה שנשלחה אליהם.

כוח החלוץ של החטיבה, פלוגות הפשיטה מגדוד 19 בפיקודו של מוסה פלד, הגיע לאום רשרש בשעה 17:00. אין ספק שאם לא היו מקבלים פקודה לעצור בעין רדיאן הייתה מקדימה חטיבת גולני את חטיבת הנגב לאילת. החיילים, שהיו מצוידים טוב יותר מחיילי חטיבת הנגב, החליפו את דגל הדיו, שהיה תלוי במשך שעתיים בלבד, בדגל תקני.

מפקדי שתי החטיבות, נחום שריג ונחום גולן שלחו מברק באמצעות מכשיר הקשר (שנישלח בפועל על ידי מחלקת הקשר של גדוד 19):

העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.

אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט

מברק של נחום שריג ונחום גולן

המערכה המדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למהלך הצבאי בוצעה מערכה מדינית משולבת מול האו"ם במהלך המבצע ולאחריו. חשובה ביותר מבחינה זו הייתה מערכה מתוחכמת של אונאה ולוחמה פסיכולוגית עליה היה אחראי ראובן שילוח, ראש המוסד הראשון. מערכה זו התקיימה באי רודוס שם נועדו הישראלים והירדנים באותה עת תחת חסות האו"ם. במחקריו של אלעד בן דרור נטען כי שילוח שהיה ראש המשלחת הישראלית למשא ומתן שביתת הנשק עם ירדן ברודוס, הצליח למשוך זמן ולהסתיר מהמתווך האו"ם ראלף באנץ' את שהתחולל בנגב. יתר על כן, באנץ' האמין כי הפעילות הצבאית הישראלית בנגב היא מהלך שתואם עם המלך עבדאללה וכי למעשה אין המדובר במבצע צבאי אלא בקונספירציה שתכליתה העברת השטח לישראל תחת מסווה של מבצע צבאי. שילוח טיפח אצל באנץ' את התפיסה הזו. בהמשך לקו מחשבה זה, לאחר שהתבררו ממדי המבצע באנץ' לא לחץ על ישראל לסגת מהשטח ונמנע מלהפעיל נגדה את מועצת הביטחון למרות שהבריטים לחצו עליו לעשות זאת..[1] [2]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הנפת הדגל במבצע עובדה
פסל בדימונה המשחזר את הנפת דגל הדיו באילת במבצע עובדה

במקום בו עמדה בעבר תחנת המשטרה, שהורכבה ממספר בקתות חימר, נמצא כיום בסמוך לקניון "מול ים" שבעיר אילת. במקום נבנתה אנדרטה ובה בקתת חימר ופסל המתאר את מעמד הנפת דגל הדיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד-1994, עמ' 283–295.
  • יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978.
  • יוסף ברסלבסקי, הידעת את הארץ.
  • ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 10: מלחמת העצמאות.
  • הערך: מבצע עובדה, אנציקלופדיה כללית, גבעתיים: הוצאת מסדה.
  • חיים הרצוג, עם כלביא יקום, 1983.
  • דוד שחר, מגלות לקוממיות, ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע עובדה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלעד בן דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, מכון בן-גוריון לחקר ישראל הציונות, עמ' 232-250
  2. ^ Elad Ben-Dror, "The Armistice Talks between Israel and Jordan, 1949: The View from Rhodes", Middle Eastern Studies, Vol. 48 (November 2012), pp. .