גישות למאפייניה של מדינת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מדינת העם היהודי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לאופייה והגדרתה של מדינת ישראל מספר גישות שונות ולעתים מנוגדות.

מגילת העצמאות מגדירה את ישראל כ"מדינה יהודית" ומחייבת אותה לעקרונות הדמוקרטיים של מגילת האומות המאוחדות מבלי לפרט את מערכת היחסים בין שני חלקי המשוואה. שני הערכים הבולטים בעיצוב דמותה של המדינה, יהדות ודמוקרטיה, המקבילים על פי אסכולה אחת והמשתלבים על פי אסכולה אחרת, הביאו לאורך השנים לשתי התנגשויות מרכזיות נפרדות, אשר השפיעו רבות אחת על השנייה: ההתנגשות בין חזון הקוממיות של הציבור היהודי הדתי לבין חזונו של הציבור החילוני, וההתנגשות בין צורכי האוכלוסייה היהודית בארץ ובתפוצות לבין צורכי אוכלוסיות המיעוט תחת ריבונותה של מדינת ישראל. כיום הגישה הנהוגה בישראל היא מדינת לאום יהודית תרבותית.

הדילמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הקמתה של מדינת ישראל היה טקס הכרזת העצמאות ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948. במעמד זה הקריא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות, אשר נכתבה בקפידה לקראת האירוע ונחשבת עד היום למסמך המכונן של מדינת ישראל. המגילה עסקה רבות בזכותו של העם היהודי לבית לאומי, והכריזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל".

היה חשש שהגדרתה של מדינת ישראל כמדינת היהודים תוך קריאה לכל יהודי העולם לעלות לישראל תנוצל על ידי אנטישמים לכפות על יהודים באחת מארצות התפוצה להגר לישראל. חשש נוסף היה מפני הטחת אשמת נאמנות כפולה ביהודי התפוצות. בהתייחס לחששות אלו, ראש הוועד היהודי האמריקאי, יעקב בלאושטיין, תבע מבן-גוריון לא להכריז על מדינת ישראל כמדינת יהודי העולם. אחרי פגישה ביניהם הוציא בן-גוריון הודעה[1] בה הכריז כי מדינת ישראל מייצגת את אזרחיה בלבד, מדברת בשמם ואינה מייצגת או דוברת בשמם של יהודים אזרחי מדינות אחרות.

בין עקרונות היסוד המפורטים במגילה, שלאורם תפעל המדינה:

כמו כן, נכתב בהמשך: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."

ב-1985 נחקק חוק הקובע כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אולם גם הוא השאיר פתוחה את סוגיית האיזון בין הערכים.

מספר גישות הרווחות בשיח הפוליטי בישראל מנסות להגדיר את אופיה של המדינה. חלקן נכנסות תחת המטריה של מדינה יהודית דמוקרטית וחלקן לא. ההבדלים בין הגישות נובעים בעיקר מהמשקל היחסי של כל אחד ממרכיבי המשוואה, כלומר דמוקרטיה ויהדות אך נובעים גם מפרשנויות שונות להגדרת מדינה יהודית.

גישות למרכיב היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סטטוס קוו (ישראל)

גיבושה של האוכלוסייה היהודית בישראל מקהילות רבות בגולה הובילה להתנגשות בין השקפות שונות של יהודים בנוגע ליהדותם. פערים אלה הובילו כבר מימיה המוקדמים של ההתיישבות לחיכוכים בנוגע לשמירת שבת וכשרות בפרהסיה, ומאוחר יותר בנושאים רחבים כמו גיוס תלמידי ישיבה לצה"ל והפעלת סמכות בכל הנוגע למוסד הנישואים. בקרב קבוצות מסוימות בחברה הדתית קיימת כמיהה לממש את זהותה היהודית של מדינת ישראל באמצעות חקיקה ברוח ההלכה, דבר שגורם לזעם גדול בציבור החילוני.

מדינת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישת מדינת היהודים או גישת מדינה ליהודים יוצאת מנקודת מוצא שארץ ישראל היא הבית הלאומי היחיד לעם היהודי ואין לעם היהודי כברת ארץ אחרת בה יוכל לממש את זהותו הלאומית. גישה זו מתבססת על עקרונות הציונות. על פי גישה זו, מדינת ישראל צריכה לשמור על זהותה התרבותית היהודית בעזרת רוב יהודי. לשם כך יש לאפשר לכל יהודי לעלות לישראל ולכן יש לשמור על חוק השבות.

מדינת העם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישת מדינת העם היהודי[2] ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא רק של התושבים היושבים בארץ ישראל ויש לשמור על אופי יהודי של המדינה. גישה זו יוצאת מנקודת הנחה שארץ ישראל היא המקום היחיד בו יוכל העם היהודי לממש את זהותו הלאומית, והיא מתבססת על עקרונות הציונות. דבר זה מתבטא בכך שמדינת ישראל תייצג את העם היהודי, לרבות יהודי ארץ ישראל ויהודי התפוצות, בסמליה ותרבותה, תהווה מקור הזדהות ליהדות התפוצות ותקיים איתם קשרי גומלין - הם יסייעו לה והיא תסייע להם.

אחד העקרונות החשובים של גישה זו הוא שמדינת ישראל תאפשר לכל יהודי לעלות אליה ולהתאזרח בה, וזה בא לידי ביטוי בחקיקת חוק השבות. יש כאלה הטוענים שעקרונות אלה חשובים גם כדי לשמור על רוב יהודי. ביטויים נוספים לגישה זו הן הקמת מוסדות שיקשרו בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, כגון הסוכנות היהודית ומשרד ההסברה והתפוצות, יארגנו פעילויות שונות בין ישראל ליהודי התפוצות, בהן סיוע הדדי, למשל: מלחמה באנטישמיות. בנוסף, שמירת האופי היהודי של המדינה יבוא לביטוי בסמלים, מוסדות וחקיקה מתאימה.

הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה חופפת להגדרת מדינת העם היהודי ואינה סותרת אותה.

מדינת לאום יהודית תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינת לאום יהודית תרבותית

גישת זו מניחה שלכל היהודים יש מכנה משותף לאומי ושכולם מעוניינים בהגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית חילונית (כי מדינה לא חילונית היא מדינה דתית לאומית או מדינת הלכה). צביונה היהודי של מדינה יהודית תרבותית מושפע מהזיקה למורשת ולמסורת היהודית. זיקה זו באה לידי ביטוי בסמלים, בתכנים חינוכיים ובחקיקה.[3] כלומר, סמלי המדינה (סמל, דגל, המנון) וכן מעמדם של מוסדות כמו הרבנות הראשית נובעים במדינה זו ממקורותיה היהודים ולכן אינם משותפים לכל תושביה.

כל אחד מאזרחי המדינה יכול לבחור, על פי העדפותיו, ערכים, מנהגים ומסורות שהוא רוצה לקחת מהדת, מהמורשת היהודית, מהספרות וההיסטוריה היהודית או כל דת אחרת.

מדינה דתית לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו מאפיינת את אנשי הציונות הדתית והדתיים הלאומיים ורבים מקרב הציבורי המסורתי. מהווה המשך לגישה שהנחתה את אנשי תנועת המזרחי.

העיקרון המנחה את הגישה הוא שילוב חלק משמעותי מחוקי המשפט העברי הניזון מההלכה וחוקי התורה בתוך החקיקה בישראל, התחשבות רבה יותר במסורת ובמורשת היהודית. על פי גישה זו נושאים כגון: השבת, הכשרות, נישואים וגירושים ייתנהלו על פי ההלכה גם לגבי אלו שלא מרגישים הזדהות מלאה עם אותה מורשת ומסורת, ובכך להשפיע על צביונה ואורח חייה של המדינה ותושביה וכל זאת בלי לסטות מהגישה הציונית. הכנסת חופשייה לחוקק חוקים שאינם סותרים את ההלכה וכן חוקים שאינם נוגעים לה. במקרי ספק יפנו לרבנים בשאלה מהי עמדתם. לחוקי המדינה יש תוקף הלכתי ופעמים רבות גם כשהם באים בסתירה להלכה למעט בתחומים מסוימים. ביטוי לכך מבאר אליאב שוחטמן מומחה למשפט עברי, וכותב שישנם מספר יסודות הלכתיים שבכוחם לתת תוקף והכרה לחוקי מדינת ישראל:

"בתחום המשפט הציבורי, שהוא אותו חלק במשפט המדינה בו המדינה מבקשת לכפות את ההסדרים שהיא קובעת על כלל האוכלוסיה בשטחי החיים שבהם יש זיקה בין האזרח והמדינה, כמו במשפט הפלילי, דיני המסים, דיני התעבורה והמשפט המינהלי. בתחום זה לא תיתכן התנאה על חוק המדינה, והחוק מחייב גם כאשר אינו תואם את הנורמה הקבועה בדין היהודי, וזאת על פי הדין היהודי עצמו. בתחום המשפט הפרטי, לעומת זאת, מוגבלת ההכרה ההלכתית אך ורק לאותם חוקים שאינם סותרים דין קיים או שיש בהם משום תקנת הציבור חוקים שראויים היו להיות נתקנים על ידי חכמי ההלכה עצמם אילו היתה בידם הסמכות לכך." (כלומר יש מצבים בהם גם חכמים היו יכולים לתקן תקנת שעה בניגוד להלכה ולכן גם המדינה יכולה במקרים אלה לקבוע תקנה ציבורית בניגוד להלכה)

אליאב שוחטמן, "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל",שנתון המשפט העברי ט"ז-י"ז (תש"ן תשנ"א) 500-417

אף כי קיימת זיקה ציבורית בין תומכי גישת ארץ ישראל השלמה לבין תומכי הגישה הנ"ל, הרי שמבחינה פוליטית-ערכית אין זהות מוחלטת בין שתי קבוצות אלה. וקיימים בציבור זה תתי קבוצות והשקפות שונות כגון חרדים לאומיים, ממלכתיות (ציונות דתית) ועוד.

רוב אלו שתומכים בגישה זו תומכים בדמוקרטיה, אם כי יש בקרבם כאלו השוללים את זכותם של לא-יהודים להצביע ולהשפיע בעניינים הנוגעים ללאום היהודי.

השאלה האם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת יהודית סותרת את ההגדרה של המדינה כמדינה דמוקרטית או יכולה להתקיים יחד, היא עניין השנוי במחלוקת בקרב בעלי ההשקפות השונות על מהותה של הדמוקרטיה[4] ועל מהותה של המדינה היהודית, לפיכך יש המגדירים את הגישה הנ"ל כלא דמוקרטית ויש המגדירים אותה כאחת מהגישות המקיימות מדינה יהודית שהיא דמוקרטית[5] .

מדינת הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינת הלכה

מדינת הלכה היא כינוי למדינה תאוקרטית שמתנהלת ומתנהגת על פי ההלכה היהודית, כלומר מקור עיקרי ועליון לספר החוקים שלה הוא היהדות. בדיונים על חוקה למדינת ישראל, סוברים גורמים דתיים וחרדיים כי התורה צריכה להיות חוקת המדינה.

המושג "מדינת הלכה" משמש בחוגי הימין הדתי הרדיקלי, דוגמת תנועת כך ותומכי הסנהדרין החדשה כאידאל אליו יש לשאוף. שאר הציבור הדתי כמעט ואינו משתמש במושג "מדינת הלכה" כדבר שיש לשאוף אליו, למרות שישנה רטוריקה המדברת על מדינה הפועלת לפי הדת היהודית, למשל הסיסמה "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", מופיעה רבות אצל הציבור הדתי לאומי. פרופסור ישעיהו ליבמן מאוניברסיטת בר-אילן טען שרטוריקה זאת היא מס שפתיים לאידיאה אוטופית אשר רוב הדתיים אינם מתכוונים באמת לממשו[6]. לעומת זאת, ישנם בציבור הדתי לאומי המבחינים בין "מדינת הלכה" שהיא, לשיטתם, ישות בלתי מוגדרת או פיקציה, לבין "מדינת התורה" או "מדינה יהודית אמיתית" שהיא זאת אשר אליה הם שואפים [1]. רוב הציבור הדתי מתעלם משאלת דמות המדינה הרצויה מבחינה דתית. התעלמות זאת מתורצת בכך שכל עוד יש רוב חילוני השאלה אינה רלוונטית. אצל חלקים מהציבור הדתי ההתעלמות נובעת מהמתח בין ההרגשה שהם אמורים לתמוך במדינת ההלכה לרתיעה ממדינת הלכה כפי שהיא מצטיירת בעיניהם. ישנם בחוגי הדתיים המתונים השוללים את מדינת ההלכה ומדינת התורה גם יחד.

גישות למרכיב עמי הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית גורמת לתחושת ניכור קשה אצל ערביי ישראל, ולתוקפנות רבה מצד העולם הערבי בכלל. סמליה היהודיים של המדינה וחוקים המתייחסים לציבור היהודי בלבד, כמו חוק השבות, נתפסים בציבור הערבי כניסיון לשלול את מעמדם כאזרחים שווים. ישראלים רבים, הן בציבור הערבי והן בציבור היהודי, טענו כי נדרש שינוי מהותי ביחסה של המדינה כלפי אזרחיה הלא-יהודיים על מנת לשמור על מעמדה כמדינה דמוקרטית.

גישת מדינה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פתרון מדינה אחת

גישת מדינה אחת מורכבת ממגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המשותף לכולן הוא הרעיון כי במקום הפרדת האזור שהיה בשלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל לשתי מדינות (או מדינה ואוטונומיה), יש להקים מדינה אחת. בדרך כלל, תומכי "פתרון מדינה אחת" שואפים ליצירת מדינה אחת אשר תכלול את שטחי ישראל, יהודה והשומרון וחבל עזה, תכיל את כל תושביהם הערבים ותושביהם היהודים ותעניק לכולם אזרחות זהה ושוויון זכויות לכולם תחת ישות משולבת, אם כי קיימים גם הבניות אחרות לקונספט זה.

מדינת כל אזרחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת כל אזרחיה הוא כינוי למדינה שאינה מדינת לאום, שזהותה הפוליטית מנותקת מסממנים אתנים ובין היתר שחוקי-ההגירה והאזרחות שלה אינם מעדיפים אזרחים שמוצאם (באמצעות בחינת השתיכותם האתנית) הוא בעל קשר לאומי לאותה מדינה. ארצות-הברית, וקנדה כדוגמה, הן מדינות כל אזרחיהן, שכן מדיניות ההגירה אליהן אינה נותנת העדפה לבעלי לאום מסוים. מדינות כמו אנגליה הינן מדינות לאום, שכן צאצאים של אזרחי אותן המדינות זכאים לעדיפות בהגירה אליהן.

על פי יהושע פורת, מדינת כל אזרחיה היא תופעה היסטורית שנוצרה בצרפת שלאחר המהפכה ב-1789. לפי גדי טאוב[7] כל אדם המקבל את אזרחותה של צרפת, הופך באותו רגע לחבר בלאום הצרפתי ומכאן שצרפת היא מדינת כל אזרחיה השותפים כולם בזהות הלאומית של צרפת.

בשיח הפוליטי הישראלי משתמשים במונח בעיקר בהקשר של זכויות הלא-יהודים במדינה. על פי הדוגלים בגישת 'מדינת כל אזרחיה' מדינת ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, השייכת באופן שווה לכל אזרחיה בלי קשר למוצאם או דתם. זו אמורה להיות מדינה דמוקרטית בעלת זהות ישראלית ולא זהות יהודית. מכאן משתמע כי יש לבטל את סממניה היהודיים הייחודיים של המדינה, סמליה, חוקי ההגירה (חוק השבות), והאזרחות (חוק האזרחות והכניסה לישראל), המעניקים זכויות עודפות לרוב היהודי.

אחד מעקרונות היסוד שינחו את מדיניות החקיקה בישראל על פי 'מדינת כל אזרחיה' יהיה שהמדינה שייכת לכלל אזרחי המדינה, כלומר שהזהות הלאומית תהיה פוליטית ולא לאומית אתנית, וערכי המדינה יהיו דמוקרטיים בלבד ללא השפעת לאום. בין דוגלי הגישה יש שני זרמים. זרם הדוגל בגישה שהזהות התרבותית תיקבע על פי הרוב, וזרם שבישראל מייצגת אותו מפלגת בל"ד, על פי עקרונות שהתווה עזמי בשארה הדוגל בגישה שלמיעוטים יהיה מעמד שווה בפני חוקי המדינה, אוטונומיה תרבותית והערבים במדינה יוכרו כמיעוט לאומי[8]. גישה זו מזוהה עם חלק מהשמאל הפוליטי.

מדינה דו-לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינה דו-לאומית

מדינה דו-לאומית היא מדינה שאוכלוסייתה כוללת שני לאומים משמעותיים בגודלם להם יש נציגות במוסדות השלטון על פי חוק ובאופן יחסי לגודלם (כגון בלגיה). זאת בניגוד למדינת לאום, שאוכלוסייתה המזוהה עם לאום אחד בלבד ויש זיקה בין השלטון לבין לאום זה, או מדינה רב-לאומית בה יש שלושה לאומים או יותר (כגון שווייץ).

תנועת ברית שלום דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית[9] תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי. הרעיון נדחק מהשיח הציבורי אחרי קבלת תוכנית החלוקה ועולה מאז מלחמת ששת הימים כפתרון אלטרנטיבי לשאר הגישות. מתנגדי הגישה טוענים כי הפתרון לא הצליח בצ'כוסלובקיה, קפריסין ולבנון ואף בבלגיה יש מתחים לאומיים.

שתי מדינות לשני עמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שתי מדינות לשני עמים

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני הבאות להציע פתרון לסיום הסכסוך על ידי חלוקת ארץ ישראל, והקמתה של מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית, מדינת ישראל, בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן. פתרון זה לא נותן מענה לשאלה מה יהיה אופייה של מדינת ישראל והאם תהיה יהודית-דמוקרטית או לא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גרשון ויילר, תיאוקרטיה יהודית , עם עובד, 1976.
  • זרח ורהפטיג, חוקה לישראל - דת ומדינה, 1988
  • יהושע פורת, מהי מדינת כל אזרחיה?, בתוך: הערבים בפוליטיקה הישראלית (1998); דילמות של זהות, (עורך: אלי רכס), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה; קרן קונרד אדנאור, 1998, עמ' ‬117-124.‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור למידע: יוסי ביילין, ירושלים בירת היקום, ישראל היום, 3 בדצמבר 2010
  2. ^ וגם לפי מנדט חבר הלאומים: סעיף 4 לכתב המנדט: "סוכנות–יהודית נאותה תוכר כמוסד ציבורי שמטרתו לייעץ ולשתף פעולה עם מינהלת פלשתינה בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים, הנוגעים להקמת הבית הלאומי היהודי ואת ענייני האוכלוסייה היהודית בפלשתינה, וזאת בפיקוח תמידי של הממשל וכן לסייע ולקחת חלק בהתפתחות הארץ. הארגון הציוני, כל עוד מוסדותיו וחוקתו נחשבים הולמים בעיני המנדטורי, יוכר כסוכנות. היא תנקוט בצעדים בהתייעצות עם ממשלת הוד–מלכותו הבריטי, כדי להבטיח את השתתפותם של כל היהודים החפצים לסייע בהקמתו של הבית הלאומי היהודי אל מול שלטון המנדט הבריטי
  3. ^ מקור: מדינת ישראל גישות שונות מאת חנה קרניאל דרורי, מועתק באישורה
  4. ^ אליעזר שביד, ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית היבטים היסטוריים ורעיוניים באתר דעת.סובר שעל פי הגישה הנאו-ליברלית המוגדרת על פי הבנתו כגישה קיצונית התופסת את הדמוקרטיה ככזו המעמידה את ריבונות הפרט כערך המעצב אורחות חיים ציבוריים ופוליטיים בהיקפם הכולל, ניתן לסבור שקיימת סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית אך הוא שולל עמדה זו.
  5. ^ הוקדש לנושא זה ספר שלם"יהדות ודמוקרטיה" במשנת הציונות הדתית. בהוצאת משרד החינוך והתרבות, אוניברסיטת בר-אילן, המנהל הפדגוגי פרויקט תושבע"פ מ"ד, האגף לתוכניות לימודים תש"ס. באתר דעת.
  6. ^ ישעיהו ליבמן, לחיות ביחד, הוצאת כתר 1990, עמודים 189-190
  7. ^ גדי טאוב אשליית כל אזרחיה 2 בדצמבר 2007
  8. ^ מה שמכונה במסמכי החזון של ערביי ישראל "זכויות לאומיות קולקטיביות" כולל הזכות להטלת וטו בכל נושא הנוגע בסוגיה ערבית
  9. ^ חגית לבסקי ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום" : התוכנית למדינה דו-לאומית כחלק מן ההיערכות נגד הרוויזיוניזם