מלחמת הגנרלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלחמת הגנרלים הוא כינוי שניתן לוויכוחים עזים בין אחדים מאלופי צה"ל, שהחלו תוך כדי הלחימה במלחמת יום הכיפורים ונמשכו שנים רבות לאחריה.

מלחמות גנרלים קודמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת הגנרלים שהתחוללה במלחמת יום הכיפורים לא הייתה הראשונה בתולדות צה"ל. "מלחמות גנרלים" התחוללו כבר במלחמת סיני. במלחמה זו היו שני עימותים בין הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין לבין שני מפקדי כוחות, האחד עם אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, והאחר עם מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף-משנה אריאל שרון.

מלחמת סיני הייתה מלחמה קצרה והסתיימה בניצחון מובהק והמחלוקות שבין דיין לבין שמחוני ושרון לא דלפו לתקשורת אלא מצאו לימים את ביטויין בספרות אודות מלחמה זו. לעומת זאת מלחמת הגנרלים שהתחוללה בעת מלחמת יום הכיפורים אירעה בעת מלחמה ארוכת ימים ורבת כשלים, בזמן גיוס כללי של כוחות המילואים ובכיסוי תקשורתי צמוד. יתרה מזו - היא נשאה גם אופי פוליטי כאשר המעורבים בה היו מזוהים עם שתי המפלגות הגדולות, שהתמודדו בזמן מערכת בחירות לכנסת שהתנהלה בעת שפרצה המלחמה.

האלופים שבעימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריאל שרון בצד המערבי של התעלה כשלצידו עומדים אהוד אולמרט ואורי דן.

האלוף אריאל שרון פרש מצה"ל ב-15 ביולי 1973, לאחר למעלה מחצי יובל של שירות. תפקידו האחרון היה אלוף פיקוד הדרום. במערך המילואים ניתן לו תפקיד של מפקד אוגדת המילואים 143. עם פרישתו פנה לפעילות פוליטית ויזם את הקמת הליכוד, על ידי איחוד המפלגות בימין בדומה למערך של תנועת העבודה. לקראת הבחירות לכנסת, שאמורות היו להתקיים ב-31 באוקטובר 1973, נכלל שרון ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ועמד בראש מטה הבחירות של הליכוד.

בבוקר 5 באוקטובר, בעת שהיה בחדרו במטה הבחירות של הליכוד במצודת זאב, הגיע אליו טלפון בהול מתת-אלוף אורי בן ארי, ראש מטה פיקוד הדרום, שביקש ממנו להגיע בדחיפות למפקדת הפיקוד בבאר שבע. בן ארי אמר לשרון כי המצרים מזיזים כוחות למעלה מן הדרוש לתרגיל. שרון יצא בחיפזון לבאר שבע. ב-6 באוקטובר בשעה שלוש לפנות בוקר יצא שרון בטנדר אזרחי מגויס לחזית התעלה. לפקד על אוגדתו, שבמהלך המלחמה כונתה בפי הלוחמים "אוגדת הליכוד".

האלוף אברהם אדן הקים ב-1968 את מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני, היא עוצבת סיני. ב-1969 הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד גייסות השריון. מינוי החירום שלו היה מפקד אוגדת המילואים 162. האלוף אדן היה רחוק מכל השתתפות בחיים הפוליטיים. במהלך המלחמה, כשמלחמת הגנרלים לבשה גם צביון פוליטי, זיהתה אותו התקשורת, על רקע הביוגרפיה שלו כיליד כפר גלעדי, בוגר תיכון חדש, שגויס לפלמ"ח במסגרת הכשרה של השומר הצעיר והיה ממייסדי הקיבוצים גבולות ונירים, כבעל זיקה למערך. הלוחמים כינו את אוגדתו "אוגדת המערך". בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים פיקד אברהם אדן, בראש אוגדתו, על קרבות הבלימה הקשים בחזית סיני.

24 באוקטובר. האו"ם מארגן בסיני מפגש בין רב-אלוף חיים בר לב לבין גנרל מצרי

רב-אלוף חיים בר לב היה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. הוא היה ידוע בדיבורו האיטי והשקול ובקור רוחו, בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, כשרבים בצמרת הצבאית והמדינית חששו מפני תוצאות המלחמה הצפויה, הוא אמר על תוצאותיה, הצפויות לדעתו, את האימרה המפורסמת "נכה אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי". בתחילת 1972 סיים את שירותו בצה"ל. קו המעוזים בגזרת תעלת סואץ, שהוקם בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, קיבל את הכינוי "קו בר לב". זמן קצר לאחר שחרורו מצה"ל, ב-5 במרץ 1972 התמנה לשר המסחר והתעשייה מטעם המערך. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גויס בר לב, באופן יוצא דופן לגבי שר מכהן ולגבי רמטכ"ל לשעבר, לשירות מילואים פעיל. בימיה הראשונים של המלחמה היה יועץ לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, וב-10 באוקטובר 1973 הוזעק לחזית הדרום, בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), בימי הלחימה הראשונים. בר לב הצליח לייצב את החזית, והרים תרומה חשובה לבלימת המתקפה המצרית ולמעבר למתקפה.

האלוף שמואל גונן (גורודיש) היה איש צבא מקצועי נטול זיקה פוליטית. בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים שימש בתפקיד אלוף הפיקוד מזה חודשיים וחצי בלבד ומצא עצמו מפקד על אלוף הפיקוד שקדם לו, אריאל שרון, מי שהיה עד לפני זמן קצר אלוף הפיקוד במשך ארבע שנים.

התנגשויות האלופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוחים על מתקפה ב-8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות שריון של צה"ל פרושים בסיני ב-8 באוקטובר

ב-8 באוקטובר 1973 נערכה בחזית סיני מתקפת הנגד שנכשלה. הקרב החל כמתקפת נגד של כוחות השריון של צה"ל, במטרה לפרוץ את הקו המצרי, שהתבסס בגדה המזרחית של תעלת סואץ לאחר צליחתה עם פרוץ המלחמה. אלא שכוחות הצבא המצרי, שנערכו להתקפה זו, בלמו את הכוחות הישראלים. בקרב הכושל השתתפה אוגדה 162 של אברהם אדן. אוגדה 143 של שרון היוותה עתודה עד שעות הצהרים ואז הוסטה דרומה למבצע אחר, כך שעד תום המתקפה לא השתתפה כלל בקרבות. הדיווחים שהגיעו מאוגדה 162 לאורך כל יום ועד שעות הערב הסוו את ממדי הכישלון. יתרה מזאת, דיווחים כוזבים על הצלחה גדולה בשעות הבוקר הגיעו לקריית הממשלה בתל אביב ויצרו אופוריה שנמשכה עד שעות אחרי הצהרים. אלוף הפיקוד, שהתרשם מההצלחה, החליט לקראת הצהרים לוותר על הגיבוי של אוגדת שרון ושלח אותה דרומה לפתיחת התקפה אוגדתית נוספת מדרום.

המחלוקות וחילופי ההאשמות בין הגנרלים הקשורים ביום זה ושנמשכו אחרי המלחמה ועד ועדת אגרנט היו בין גורודיש לבין ברן, ובין ברן לשרון. גורודיש האשים את ברן ששיקר בדיווחיו ולא פעל על פי הפקודות. ברן האשים את גורודיש ששיבש את פקודת הרמטכ"ל ולא שלח סיוע כפי שהבטיח. כמו כן, התלונן כי גונן וראש המטה שלו, אורי בן ארי, התעלמו במשך כל הבוקר מדיווחיו על קשיים ומבקשותיו לסיוע אווירי ולסיוע מאוגדת שרון. בערבו של יום הקרב היה ברור כי המתקפה הישראלית נכשלה. המצרים השתלטו על כל שטח קו בר-לב ואף כבשו חלקים מציר החת"ם המרוחק 8-10 קילומטרים מתעלת סואץ. שרון טען אחרי המלחמה שלא קיבל פקודה לשלוח סיוע ושקיבל פקודה לרדת עם אוגדתו דרומה.

המחלוקות באותו היום, שהתפוגגו אחרי תום המלחמה עם התבררות הנתונים, כללו חילופי האשמות בין הצד של הרמטכ"ל דוד אלעזר וגורודיש לבין שרון, והן כללו האשמה ששרון לא תקף אחרי הצהריים ולפני הלילה במרכז גזרתו וכי כוחותיו נעים באיטיות רבה. גורודיש, שהיה בטוח שכוחותיו של שרון נמצאים עדיין באזור טסה, התעלם ולא האמין שחלק מאוגדת שרון כבר הגיעה למיתלה ולגידי וכי צריך להחזיר את הכוחות צפונה לביצוע המתקפה. עד אחרי המלחמה האשימו גורודיש ואלעזר את שרון שאיטיותו גרמה לאי ביצוע המתקפה בגזרתו שהייתה יכולה להקל על אוגדת ברן. רק עם פרסומי ועדת אגרנט התברר שגורודיש לא הקשיב לדיווחים המדויקים מאוגדת שרון או לא רצה להאמין שכוחות שרון נעו במהירות גבוהה מהמצופה דרומה, ובסיכומו של דבר הוציא פקודה למתקפה שלא יכלה להתבצע כפי שחשב.

הוויכוחים ב-9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל 8 באוקטובר התקיימה ישיבה במטה הפיקוד באום חשיבה בנוכחות שר הביטחון, משה דיין. הפיקוד יחד עם ברן ננזפו על ידי דיין על כישלון אותו יום. ההנחיות לשרון כללו אפשרות ליוזמה חופשית לפיתוח הגזרה. למחרת החלה אוגדת שרון לפעול בגזרתה וגדוד סיור של האוגדה מצא תפר בין הדיוויזיות המצריות. שרון דיווח לגורודיש על כך וביקש אישור לפתיחת ראש גשר במקום. גורודיש אישר את הפעולה אולם הרמטכ"ל, ששמע על כך אחרי הצהרים, נתן פקודה לגורודיש לבלום את אוגדת שרון והסגת הכוחות מהאזור הצמוד לתעלה. גורודיש לא הצליח להעביר את הפקודות לשרון ונוצר נתק בין הפיקוד לאוגדה. גורודיש הגיע בעצמו לשרון כדי לתת לו פקודת נסיגה.

גורודיש התלונן כי שרון לא ציית לפקודותיו ותבע מהרמטכ"ל דוד אלעזר לפטר את שרון. בעקבות התערבות שר הביטחון נשאר שרון בתפקידו ואף יותר, גורודיש הודח מתפקידו ובר לב נכנס כמפקד חזית הדרום.

הוויכוחים עם חציית התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר חלה תפנית במערכה וכוחות צה"ל החלו להביס את הצבא המצרי. בערבו של אותו יום אמר חיים בר לב בשיחת טלפון לראש הממשלה "הם חוזרים לעצמם, וצה"ל חוזר לעצמו". למחרת נכנסה אוגדת שרון למהלך פריצת מסדרון לתעלה ויצירת ראש גשר בשני צדי התעלה. על האוגדות האחרות הוטל לשמש עתודה לאוגדת שרון. ראש הגשר הוקם בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר בו גם החלה המתקפה על הצד המערבי של התעלה. בעת ההכנות לצליחה היו אופן ביצועה, מועדי הביצוע וסדר הכוחות שאמור היה להשתתף בה - נושא להתנצחות בין האלופים. גם הצליחה עצמה, אף שהסתיימה בהצלחה, הייתה מרובת קשיים; פריצת הצירים והקרב על החווה הסינית, התפרקות גשר הגלילים, "פקקי התנועה" האדירים של השריון והרכב בדרך לחציית התעלה - כל אלו נעשו במאמץ כביר, תוך קרבות קשים ומורכבים עם הכוחות המצריים באזור.

במשך כל קרב הצליחה התלונן חיים בר לב על כך ששרון פועל על דעת עצמו ולא על פי הפקודות. שרון לא חסך מלשונו המושחזת, בנוכחות קציני אוגדתו, הערות עוקצניות על בר לב. לאחר המלחמה התוודה שרון כי כאשר בר לב טען בפניו כי לא עמד בציפיות לייצב בגדה המזרחית מסדרון נקי מכוחות מצריים, התחשק לו באותו רגע לתת לבר לב סטירת לחי ובקושי התאפק מלעשות כן.[1]

במלחמה זו הגיעו עיתונאים אל מפקדות שתי האוגדות. הגדיל לעשות שרון שבמטהו הסתופפו במרוצת הקרבות, כל אחד בזמנו, מספר רב של עיתונאים בכירים, בהם מיכאל בר זוהר, ישעיהו בן פורת, חנוך ברטוב, עמוס אטינגר, יעקב אגמון חזי כרמל ומיכה שגריר. הפרשן לענייני ביטחון של "מעריב", אורי דן לא מש לרגע מקרון הפיקוד של שרון ושמע את כל תלונותיו על יחס דרגי הפיקוד העליונים כלפיו. לאחר המלחמה הצדיק שרון את התנהלותו זו בנימוק, שגם בעיצומה של מלחמה אין להסתיר מהעם את האמת.[2]

לסיקור התקשורתי הנרחב תרם גם מִשכהּ הרב של תקופת הקרבות, בעת שבכל קרון פיקוד ובסביבתו רחשה פעילות של חיילי וקציני מילואים במספר רב, שהיו עדים למתרחש והעבירו זאת, בדרכים שונות, לידיעת משפחותיהם וחבריהם. כל אלה גרמו לכך שכל ההתנצחויות בין האלופים לא נשארו חסויות והשמועות עליהן הגיעו בתוך מהלך הקרבות לידיעת הציבור בעורף. גם ההד החוזר של מאבקי האלופים הגיע מהעורף לחזית. כך הגיע לידיעת שרון המידע כי בצמרת צה"ל יש מחשבות להדיח אותו מתפקיד מפקד האוגדה. שרון התלונן באוזני קציניו, שמטרת השמועות הללו לנגח אותו לקראת הבחירות לכנסת.

עניין הבחירות לכנסת עלה גם לאחר שבמהלך הקרב ב-17 באוקטובר נחבט ראשו של שרון במקלע כבד ונגרם פצע שטחי במצחו. בצהרי אותו יום זומן שרון לפגישה עם שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל אלעזר, וחיים בר לב בחפ"ק של ברן. שרון הגיע לפגישה בנגמ"ש, לאחר שהחליף את התחבושת ספוגת הדם שעטרה את מצחו בתחבושת חדשה לבנה. בדרך נתקל שרון לראשונה בגילויי ההערצה מצד קצינים וחיילים שהבחינו בו, תופעה שהפכה לנחלת רבים בישראל לאחר המלחמה, כאשר הדביקו לו את הכינוי "אריק מלך ישראל". בהגיעו לפגישה חשף לראווה את תחבושתו ולא חבש מעליה קסדה. מתנגדיו של שרון טענו כי לא חבש קסדה כדי שתמונתו חבוש תחבושת תשמש אותו במערכת הבחירות. לאנשיו אמר שרון כי מי שצריך לחבוש קסדה הם מפקדיו שעמם יתחשבן לאחר המלחמה.[3]

בנובמבר 1973 ננזף אריאל שרון על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר על התנהלותו כלפי האלופים האחרים במהלך המלחמה והדבר פורסם גם בעיתונות החוץ.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה הגיש גונן תלונה רשמית נגד שרון, על סירוב פקודות. האלוף מנחם מרון מונה לבורר אך בטרם התחיל בבוררות, נענה גונן לבקשת שר הביטחון והרמטכ"ל החדשים, שמעון פרס ומרדכי גור, שבאו ב-1974 במקום משה דיין ודוד אלעזר, והסיר את תלונתו. הוויכוח בין האלופים התפרסם בראיונות חריפים בעיתונות, בהם האשים שרון את אלעזר ובר לב בהתאבנות מחשבתית, בניהול גרוע של המערכה ובקריאה לא נכונה של תמונת הקרב.

ב-20 בינואר 1974 השתחרר שרון משירותו במילואים כמפקד האוגדה. עם השחרור פרסם פקודת יום לחייליו בה ייחס לאוגדתו את הניצחון במלחמה והטיל את האשם בכשלי המלחמה על אחרים. בדבריו אמר, בין היתר:

הייתה זו האוגדה שלנו שיזמה ולקחה על עצמה את הביצוע הקשה, המורכב והאכזרי שבמהלכי המלחמה – מבצע צליחת התעלה. צליחת התעלה היא שהביאה את השינוי ואת התפנית במלחמה. צליחת התעלה היא שהביאה את הניצחון במלחמה. עלינו לזכור שניצחוננו במלחמת יום הכיפורים הוא הגדול שבניצחונות שהיו לנו. אם – למרות מחדלים וטעויות, למרות כשלונות והכשלות, למרות אובדן עשתונות ואובדן שליטה – הצלחנו להגיע לניצחון, טוב שנדע כולנו, שהיה זה הניצחון הגדול ביותר שצה"ל נחל מעודו.

בעקבות פקודת היום החליט הרמטכ"ל יום לאחר מכן, ב-21 בינואר 1974, לבטל את מינוי החירום של שרון כמפקד האוגדה.

ספיח למלחמת הגנרלים הייתה פרשת יומן המבצעים של אברהם אדן, שהתפרסמה ב-8 בדצמבר 1974. ביומן זה תועדו כל הפקודות שניתנו לאוגדה ביום מתקפת הנגד הכושלת. לוועדת אגרנט הוצג רק עמוד אחד מן היומן וגונן טען כי פרסום כל היומן היה מוכיח שהפקודות שהוא נתן באותו יום היו נכונות, והאשים את אדן בהעלמת היומן. אדן דחה את ההאשמות וטען שאי הצגת היומן בשלמותו נבעה מטעות ובלבול. ועדת אגרנט הודיעה יומיים לאחר מכן כי לא תחקור את פרשת היומן האבוד.

מלחמות הגנרלים המשיכו להתנהל במשך השנים שלאחר מכן בזכרונותיהם של האלופים שראו אור בספרים; בספרו של אורי דן, מעריצו ותומכו הנלהב של שרון, "ראש גשר" שהופיע בשנת 1975, בספרו של אברהם אדן "על שתי גדות הסואץ", שהופיע בשנת 1979 ובספרם של רונן ברגמן וגיל מלצר "מלחמת יום הכיפורים - זמן אמת" המתבסס, בין היתר, על יומניו של גונן, שהופיע בשנת 2003.

בקהילת המודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקט מודיעין מיוחד שהוציאה חטיבת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30.

בשלב מאוחר עלתה על פני השטח מלחמת הגנרלים בקהילת המודיעין, בין ראש "המוסד", צבי זמיר, לראש אמ"ן, אלי זעירא. מלחמה זו עסקה בשאלת אמינותו של סוכן "המוסד", שנודע תחילה רק בשם קוד, ובהמשך נחשף שמדובר באשרף מרואן. עמדת "המוסד" וראשו, זמיר, הייתה שמרואן היה מקור אמין, שסיפק מידע רב ערך על כוונתה של מצרים לצאת למלחמה ועל מועד תחילתה של המלחמה הצפויה. עמדתו של זעירא, שבשנת 1993 פורסמה בספרו "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", הייתה שמרואן היה סוכן כפול, שהטעה את ישראל. בהמשך נקב זעירא בשמו המפורש של מרואן, ועל כך הגיב זמיר בהאשמה חמורה לפיה חשף זעירא את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל במצרים באותה עת, ובכך גרם נזק חמור ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים. זמיר ושני קצינים בכירים ששירתו באמ"ן תחת פיקודו של זעירא, עמוס גלבוע ויוסף לנגוצקי, הגישו תלונה ליועץ המשפטי לממשלה, "לצורך הפקת לקחים ומסקנות למניעת גילויים מעין אלה בעתיד". בתגובה, הגיש ב-19 באפריל 2005 זעירא תביעת דיבה נגד זמיר לבית המשפט בתל אביב[4]. השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר בסוגיה זו, קיבל בשנת 2007 את גרסתו של זמיר[5]. ביולי 2008 פורסם כי השב"כ ומשטרת ישראל חוקרים חשד כי אלי זעירא חשף סודות מדינה בחשיפת שמו של מרואן[6]. אך ביוני 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד זעירא, כאשר אחד מנימוקיו היה: "הוא היום כבן 84, והוא אדם עתיר עשייה במאבק על הקמת המדינה ובשמירת ביטחונה".

ב-27 ביוני 2007 נמצא מרואן ללא רוח חיים מתחת למרפסת דירתו בלונדון. זמיר כתב על מותו: "התמלאתי צער על האיש שסיים כך את חייו, זעם על הנסיבות שגרמו למותו ואין אונים על כך שלא הצלחתי לשמור עליו. חקירת מותו של מרואן נקלעה למבוי סתום... אבל מייסרת אותי המחשבה שמא חשיפת שמו וזהותו כסוכן הישראלי בצמרת המצרית היא שהאיצה את נפילתו ממרפסת ביתו שבלונדון, אם לא הביאה לה ישירות".[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת המודיעין:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדי בלום וניר חפץ, הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005 (להלן: הרועה), עמ' 277
  2. ^ הרועה, עמ' 269
  3. ^ הרועה, עמ' 277
  4. ^ יוסי מלמןאלי זעירא הגיש תביעת דיבה נגד צבי זמיר, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2004‬
  5. ^ יוסי מלמןהבורר: חשש כבד שראש אמ"ן לשעבר זעירא תיאם עדויות לקראת הדיונים בפרשת "הסוכן הכפול", באתר הארץ, 12 ביוני 2007‬
  6. ^ יוסי מלמןהשב"כ והמשטרה חוקרים את החשד שראש אמ"ן לשעבר גילה סוד מדינה, באתר הארץ, 17 ביולי 2008‬
  7. ^ צבי זמיר ואפרת מס, בעיניים פקוחות: ראש המוסד מתריע, האם ישראל מקשיבה?, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2011.