נחום מרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחום מ.jpg

נחום מרון (נורברט מרכוס-נולי), (10 בנובמבר 1916 - 13 באוקטובר 2012) היה אדריכל ישראלי שעסק בעיקר בעיצוב פנים ובעיצוב מוצרים. הוא היה חבר בארגון השומר, חפר בצבא הבריטי, שליח עליה לשארית הפליטה באירופה ולוחם בארגון ההגנה, בבריגדה היהודית ובצה"ל.

קורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרון נולד בברלין לשרלוטה הכט ומתיתיהו (מקס) מרכוס. בגיל 11, לאחר שהתייתם מאביו שנפטר ממחלת השחפת, שלחה אותו אמו ללמוד בבית הספר החקלאי "האלם" בהנובר. בשנת 1932 חזר לברלין והצטרף לתנועה הציונית. הוא עלה לארץ ישראל בפברואר 1934 במסגרת חברת הנוער הראשונה של עליית הנוער לעין חרוד. אחיו מנפרד, שהיה עיתונאי וגרפיקאי ופעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ברח מגרמניה לפריז ועלה לארץ ישראל לפניו. מנפרד חי בתל אביב אך התאבד בשל אהבה נכזבת בשנת 1938 ונטמן בשורת הגלמודים בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

בעין חרוד עבד נחום בשדות וכן בשמירה על מיכלי המים ליד כפר יחזקאל, בעקבות קריאתו של אלכסנדר זייד, מאנשי השומר, להקים קבוצת רועים שתסייע בידו לשמור על אדמות הקרן הקיימת לישראל באזור שייח אבריק. הוא עסק גם עם הקיבוץ המאוחד בהכנת תגבורת לקבוצה הצעירה - קבוצת עולים צעירים מגרמניה שהתחנכה בעין חרוד, והייתה תחילתו של מפעל עליית הנוער. העולים ונחום ביניהם שהתחנכו בעין חרוד מפברואר 1934, הפכו במהרה לחלק מ"קבוצת הרועים". מקימי הקבוצה התקיימו מעבודות מזדמנות מחוץ ליישוב (עבודות חוץ) וחיו בצמצום רב. הם התגוררו בשלושה צריפים בפאתי קריית-חרושת.

בחודש אפריל 1936 החל המרד הערבי הגדול ברחבי ארץ ישראל. תנאי המחיה, קשיי אבטחת המקום והרצון שלא להשאיר את משפחת זייד לבדה בשייח אבריק הובילו את חברי הקבוצה להעתיק את מקום מגוריהם לחצר בית זייד בחודש יוני 1936. לאחר המעבר התגוררו כל חברי היישוב באוהלים. בנוסף לעבודות השמירה והמרעה, עסקו חלק מהחברים בחשיפת מערות הקבורה הקדומות, הלא הן "בית שערים" התלמודית. באוקטובר 2009 לאחר פרסום כתבה בעיתון "הארץ" על חשיפת שתי מערות נוספות בבית שערים סיפר מרון כי הוא שגילה את מערות הקבורה של "בית שערים", כשטייל בסביבה.[1]

בשנת 1936 נמנה מרון על מקימי קיבוץ אלונים במסגרת יישובי "חומה ומגדל".

בשנת 1938 החל נחום את לימודיו ב"בצלאל" בירושלים, והתגורר בשכונת ימין משה. הוא היה מתלמידיהם של מרדכי ארדון ואריה ארוך וחבר טוב של זוהרה שץ בתו של מייסד בצלאל, בוריס שץ.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום, אז נחום מרכוס – התגייס להגנה והצטרף לצבא הבריטי, לחיל החפרים. הוא השתתף בקרבות בלוב ונפצע על יד טוברוק בעת שאופנועו עלה על מוקש. נחום הועבר לבית החולים בקהיר שם פגש את אשתו לעתיד חוה גרזון ילידת דנציג שהייתה אחות במסגרת ה- ATS אחיות יהודיות מא"י ששירתו בצבא הבריטי. לאחר החלמתו הצטרף לבריגדה היהודית, והשתתף במסגרת זו בקרבות 'מונטה קסינו' באיטליה.

עם סיום המלחמה הגיע לבלגיה והולנד וסייע בארגון היהודים להעברתם לארץ. הוא התנדב להעביר מעטפה לראשי הקהילה היהודית בברלין כדי להגיע לברלין ולנסות לברר מה עלה בגורל אמו. השליחות סידרה לו מקום ברכבות העמוסות לכיוון ברלין, אך בהגיעו לא מצא מידע על קורות אימו. לימים נודע כי אמו נשלחה באוקטובר 1942 לגטו לודז', ואין תיעוד נוסף על גורלה.

חזרה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום חזר יחד עם חוה לארץ בשנת 1946 לאחר שהשתחררו מהצבא הבריטי. לאחר ניסיון קצר לחיות באלונים הם עברו לירושלים והתחתנו ב-4 ביולי 1946 על גג "בית ועד הקהילה" בירושלים. הם התגוררו בטחנת הרוח ליד קולג' טרה סנטה עד אשר פונו משם על ידי הבריטים, שסגרו את האזור של בית המוסדות הלאומיים כשכל רכושם ארוז בשמיכה. במלחמת העצמאות שרת מרון כמפקד פלוגת גזרת נוטרדאם במסגרת חטיבת עציוני, גדוד מוריה. הוא נפצע בידו השמאלית על ידי כדור שפגע בכל מפרקי אצבעות ידו (לימים היה יו"ר הראשון של ארגון נכי צה"ל בירושלים). למרון, שהיה איטר יד ימינו הייתה זו פציעה משמעותית, אשר חייבה אותו לאורך השנים לשכור אנשים אשר ישרטטו את רעיונותיו. בזמן המלחמה עברו נחום וחוה כמה דירות מגורים בירושלים, עד שבתום המלחמה נשארו להתגורר בדירה שהייתה המפקדה בה שרת בבניין במתחם "בווינגראד", ברחוב הנסיכה מרי שלימים הפך לרחוב שלומציון המלכה.

בביתו שברחוב שלומציון המלכה פתח מרון משרד לגרפיקה שימושית ואדריכלות פנים והעסיק שלושה גרפיקאים ואדריכלים. לאחר מכן העביר את משרדו למתחם "טליתא קומי" שברחוב המלך ג'ורג' ששם היה לו לתקופה שותף אדר' ג'ורג' גולדשטיין. הוא הקים את "איפדו" המשרד לעיצוב המוצר בישראל (IPDO-Israel Product Desigen Office) בבית מעריב בתל אביב. במקביל העביר את משרדו בירושלים לרחוב ינאי בסמוך לביתו ובהמשך לרחוב אברבנאל בשכונת רחביה, משם העביר את משרדו לרחוב כרמיה במושבה הגרמנית וניהל אותו עד שנת 91. בשנת 1991 בגיל 75, יצא נחום לפנסיה וסגר את המשרד.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום מרון הוא מאדריכלי הפנים ומעצבי התערוכות הראשונים שהיו למדינת ישראל. הוא היה מיוזמי ומחדשי אגודת אדריכלי פנים בישראל, ושימש כיושב ראש האגודה במשך שנים רבות. עבודותיו התחלקו ללקוחות פרטיים (דירות, חנויות, משרדים וכו') ועבודות ללקוחות ציבוריים (משרדי ממשלה, מוזיאונים, תערוכות בארץ ובחו"ל).

בין עבודותיו המוכרות תכנון התצוגה בהיכל הספר, בית תורג'מן (ליד מעבר מנדלבאום), בית ההסתדרות במזרח ירושלים, סניף ההסתדרות בקולנוע תל אור הישן, תכנון הפנים של מוזיאון הארץ למטבעות, המוזיאון לקרמיקה, מוזיאון הזכוכית בערד, המוזיאון הארכאולוגי ביפו, המוזיאון הפרה-היסטורי בחיפה, מוזיאון חצור באיילת השחר, מוזיאון מצדה (הראשון), מוזיאון למלאכת מחשבת במינכן שבגרמניה, תערוכת "כיבוש השממה" 1952, תערוכת העשור 1958, ביתני מדינות אפריקה ביריד המזרח בתחילת שנות ה-60, ביתני ישראל בירידים שנתיים בעולם במסגרת החברה לירידים ותערוכות, ביתן תע"ש במסגרת תערוכת הנשק בגני התערוכה, המוזיאון לתולדות תל אביב ברחוב ביאליק וכיכר ביאליק, החנות הראשונה עם חלון ראווה עגול (קפה אלנו בירושלים), וביתו של ראש הממשלה לוי אשכול.

בשנת 2018 הוצגו כמה מעבודותיו של מרון, בהן תכנון הבמה במשפט אייכמן בירושלים ותכנון לשכות שונות במתחם הקריה בתל אביב, ביניהן זו של אבא אבן, זאת במסגרת התערוכה ״גולדרייך דה שליט: מקום״ שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ועסקה בפועלם של ארטור גולדרייך ורעייתו אדריכלית הפנים תמר דה שליט, שעבדה אצל מרון בשלהי שנות ה-50 ותחילת ה-60 הן כאדריכלית ומעצבת והן במסגרת ״איפדו״.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]