פטון (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פטון
Patton
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על ספריהם של לדיסלאס פאראגו ועומר בראדלי
בימוי פרנקלין שפנר עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי פרנק מק'קרתי עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט פרנסיס פורד קופולה, אדמונד ה' נורת' עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה יו ס. פוולר עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ג'ורג' סי. סקוט, קארל מולדן, מייקל בייטס וקארל מיכאל פוגלר
מוזיקה ג'רי גולדסמית' עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום פרד קונמקפ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה פוקס המאה ה-20
הקרנת בכורה 3 באפריל 1970
משך הקרנה 170 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט ביוגרפי, סרט מלחמה, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 12,000,000$
הכנסות באתר מוג'ו patton
פרסים פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פטון (באנגלית: Patton) הוא סרט מלחמה ביוגרפי אמריקאי משנת 1970 המגולל את קורותיו של גנרל ג'ורג' פטון במהלך מלחמת העולם השנייה. בסרט מככבים ג'ורג' סי. סקוט, קארל מולדן, מייקל בייטס וקארל מיכאל פוגלר. הסרט בוים בידי פרנקלין ג'יימס שאפנר לפי תסריט שכתבו פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת', שהתבססו על הביוגרפיה "Patton: Ordeal and Triumph" שכתב לדיסלאס פאראגו ועל ספר זיכרונותיו של עומר בראדלי, "A Soldier's Story". הסרט צולם בידי פרד קנקמפ (Fred J. Koenekamp) ומלחין הפסקול הוא ג'רי גולדסמית'.

הסרט זכה בשבעה פרסי אוסקר, בכללם לסרט הטוב ביותר. ב-2003 בחר בסרט ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית לשימור בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית".

מונולוג הפתיחה, אותו נואם ג'ורג' סי סקוט כגנרל פטון כשמאחוריו מתנוסס דגל אמריקאי ענקי, נותר אייקוני והוא המראה הזכור ביותר מהסרט. הסרט זכה להצלחה ונהפך לקלאסיקה אמריקאית.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת הסרט נואם גנרל ג'ורג' פטון (ג'ורג' סי. סקוט) בפני קהל שאינו גלוי, כשדגל אמריקאי ענקי ניצב ברקע. בנאומו הוא מדגיש ערך הניצחון בחברה האמריקאית ומחדיר מוטיבציה בחיילים.

בעקבות התבוסה האמריקנית בקרב מעבר קסרין מתמנה פטון לפיקוד על הגיס האמריקאי השני בצפון אפריקה ומתחיל בהכלת משמעת נוקשה על החיילים. תחת פיקודו מנצחים האמריקאים בקרב על רכס אל-גואטר, אך פטון מתאכזב לגלות שארווין רומל לא פיקד בפועל על הכוחות הגרמניים שלחמו מולו.

בשלב מסוים במהלך המערכה בצפון אפריקה, לוקח פטון את צוותו לעיקוף דרך האתר שבו התרחש קרב זאמה העתיק. הוא מעלה זיכרונות מהקרב וטוען בפני סגנו שהוא נכח שם. גם באירוע אחר אומר פטון שהוא היה מפקד בצבאו של נפוליאון, ומבטא בכך את אמונתו בגלגול נשמות.

פטון וגנרל מונטגומרי מציעים שניהם תוכניות לפלישה לסיציליה אך גנרל אייזנהאואר בוחר בתוכניתו הזהירה של מונטגומרי, מה שממקם את פטון בכיוון דרום-מזרח וככיסוי לכוחותיו של מונטגומרי. בניגוד לפקודות שנתנו לו מתקדם פטון במירוץ מול מונטגומרי לכיבוש פלרמו ונמל מסינה.

בביקור בבית חולים שדה מבחין פטון בחייל הלום קרב שבוכה. פטון מכנה אותו פחדן, סוטר לו ודורש לפנות אותו מבית החולים ולהחזיר אותו לחזית. בפקודתו של אייזנהאואר פטון מחויב להתנצל בפני החייל וכמו כן לחזור בו מהתנהגותו אל מול כל פקודיו. פטון מועבר לתפקיד שולי במהלך הפלישה לנורמנדי כשהוא מוצב על הפיקוד המפוברק של הארמייה הראשונה של ארצות הברית בדרום-מזרח אנגליה ומשמש כפיתיון, כיוון שהגנרל הגרמני אלפרד יודל (ריכארד מינש) וסרן שטייגר (זיגפריד ראוש) משוכנעים שניהם שפטון יבחר להוביל את המתקפה.

פטון מתחנן בפני הגנרל עומר בראדלי, פיקודו לשעבר, לקבל תפקיד פיקודי ממשי לפני סיום המלחמה. הוא מקבל את הפיקוד על הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית ומתבלט בכיבוש מהיר של צרפת ואחר כך בשחרורה של העיר באסטון במהלך הקרב על הבליטה. אז פטון מסתער דרך קו זיגפריד ומוביל לתוך גרמניה בעצמו.

בנאום קליל שהוא נושא בפני קהל בריטי מציין פטון שארצות הברית ובריטניה ישלטו בעולם שאחרי המלחמה, אך בסיקור תקשורתי העניין מתפרש כעלבון כלפי האיחוד הסובייטי. בהזדמנות אחרת משמיע פטון הערה המשווה תנועות פוליטיות אמריקניות למפלגה הנאצית, וגילוי ליבו גורם לו לאבד את הפיקוד פעם נוספת, אם כי הוא נותר לצפות בשיקומה של גרמניה.

בסיום הסרט נראה פטון מטייל עם כלבו ברחובות גרמניה, כשקולו מקריין ברקע ומספר על גיבורי רומא העתיקה השבים מהמלחמה במצעדי ניצחון כאשר "עבד עומד מאחורי הכובש, מחזיק כתר מוזהב, ולוחש באוזנו אזהרה שהתהילה חולפת".

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות משפחתו של פטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הפקת הסרט החל עוד בשנת 1953 ונמשך יותר מ15 שנה. המפיקים ניגשו למשפחתו של פטון וביקשו את עזרתם לצורך עשיית הסרט, בקבלת מידע מחברי המשפחה ובהענקת גישה ליומניו של פטון. היום שבו פנו אל המשפחה היה למחרת הלווייתה של ביאטריס אייר פטון, אלמנתו של הגנרל, והמשפחה סירבה להעניק סיוע כלשהו לעושי הסרט.

בסופו של דבר פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת' כתבו את התסריט בהתבסס על שתי ביוגרפיות: Patton: Ordeal and Triumph מאת לדיסלאס פאראגו ו-A Soldier's Story מאת עומר בראדלי. ב-2005 כתב-היד "Button Box" של אשתו של פטון הותר לפרסום סוף-סוף בידי המשפחה, ביחד עם הספר שראה אור לאחר מותה של רות הלן פטון טוטן The Button Box: A Daughter's Loving Memoir of Mrs. George S. Patton. [1]

הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח כשסקוט נואם את נאום המוטיבציה המפורסם בפני חברי הארמייה השלישית, כשמאחוריו הדגל הענקי של ארצות הברית. קופולה ונורת' היו צריכים למתן את מילותיו והתבטאויותיו האמיתיות של פטון בסצנה, כמו גם לאורך הסרט, כדי להבטיח את אישור הצנזורה. במונולוג הפתיחה, המילה "לנאוף" (fornicating) מחליפה את המילה "להזדיין" (fucking) בביקורת על המגזין Saturday Evening Post. בנוסף לכך, קולו הכבד של סקוט הוא למעשה ההפך מקולו של פטון, שהוא צורמני ולפעמים מאונפף.

כשסקוט נוכח לדעת שהנאום יפתח את הסרט הוא סירב לעשות אותו, מכיוון שהוא האמין שהוא יאפיל על יתר הופעתו, אך הבמאי פרנקלין ג'יימס שאפנר הבטיח לו שהוא ייראה בסיום הסרט. הסצנה צולמה באולפן במדריד, והדגל צויר על הקיר.

כל המדליות והעיטורים שנראים על מדיו של פטון במונולוג הם העתקים אותנטיים של אלו שבאמת הוענקו לו. עם זאת, הגנרל מעולם לא ענד את כולם בפומבי. הוא ענד את כולם ביחד רק במקרה אחד בחצר ביתו בווירג'יניה, לבקשת רעייתו שרצתה תצלום עם כל המדליות שלו. המפיקים השתמשו בהעתק מהתצלום כדי לסייע ליצור את המראה בסצנת הפתיחה. רובי השנהב שבהם השתמש סקוט במהלך הצילומים הם אכן של פטון והושאלו ממוזיאון פטון.

סצנת הפתיחה האייקונית שימשה מושא לפרודיה בסרטים, קריקטורות פוליטיות ותוכניות טלוויזיה רבות.

אתרי צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט צולם כמעט במלואו בספרד. סצנה אחת, שמתארת את פטון נוהג לעיר עתיקה שנרמז שהיא קרתגו, צולמה בעיר הרומאית העתיקה ווליביליס, הנמצאת במרוקו. הסצנה המוקדמת שבה פטון ומוחמד החמישי סוקרים חיילים מרוקאים צולמה בארמון המלך בראבאט. סצנה קרב אחת צולמה ללא הודעה מראש בלילה קודם לכן, מה שעורר חשש מפני הפיכה בסביבתו של ארמון המלך. צנחן אחד חושמל למוות בקווי חשמל, אבל אף קטע מצילומי הקרב הללו לא הופיע בסרט. גם הסצנה בנאטספורד (Knutsford), אנגליה, צולמה באתר האמיתי. הסצינות באפריקה ובסיציליה צולמו בדרום ספרד, בעוד סצינות החורף בבלגיה צולמו בסמוך למדריד (לשם מיהר צוות ההפקה כשנודע להם שיורד שלג).

אביזרים אנכרוניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הסרט השתמשו במעט מאוד טנקים מתקופת מלחמת העולם השנייה, פרט לקטע מיומן קולנוע. הטנקים שבסרט סופקו בידי הצבא הספרדי, שסייע להפקה. הם כללו טנקים מסוג M46 Patton ,M41 Walker Bulldog, ו-M47 Patton עבור הצד האמריקני, טנקים מסוג M24 Chaffee עבור הצד הבריטי, וטנקים מסוג M48 פטון עבור הגרמנים. מבין אלו, רק ה-Chaffee שירתו במלחמת העולם השנייה, אם כי לא עבור הבריטים. במציאות, גנרל פטון פיקד על תערובת של M4 שרמן, M-5 Stuarts, ובשלב מאוחר מאוד במהלך המלחמה M26 פרשינג. אולם בזמן הצילומים כוחות הצבא היחידים שעדיין השתמשו בטנקי שרמן היו צה"ל (בגרסה משודרגת מאוד, שנעשתה אחרי המלחמה), הצבא היוגוסלבי ומספר אומות של אמריקה הלטינית.

במספר סצנות השתמשו גם במטוסי CASA 2.111 הספרדים. אלו היו גרסאות משופרות של Heinkel He 111 הגרמני, שהלוטוואפה השתמש בו במידה נרחבת במלחמת העולם השנייה. ניתן לזהותם לפי מנוע ה-nacelles שלהם, שלו airscoop בולט בדיוק מתחת למדחף, בעוד ה-airscoop של ה-Heinkel He 111 היה ממוקם אחורנית יותר. בנוסף לכך ניתן לראות את ה-Cessna Bird Dog בכמה סצנות, שבפועל לא השתתף בקרבות אלא 4–5 שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.

פרט לכך, ניתן לראות ג'יפים M38 משנות החמישים, ומשאיות M35 cargo trucks משנות השישים בהן השתמשו (עבור המשאיות האמריקניות והגרמניות כאחד).

ניתן לראות את מפת אירופה ברקע בסצנה אחת המציגה גבולות לאומיים מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

פטון נראה מגיע ללונדון בלילה ברכב מסוג Eight Custom Packardblack. משתמשים במכונית מדגם זה אחרי המלחמה, והיא הושקה ב-25 ביולי 1947 עבור הדגם של שנת 1948.

אי-דיוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטון מעולם לא נשא את נאומו המפורסם כגנרל בעל ארבעה כוכבים, כיוון שהוא לא הועלה לדרגת גנרל מלאה עד 14 באפריל 1945, הרבה אחרי שנשא את הנאום בפועל.

הסרט מציג תמונה לפיה היה מתח בין פטון למונטגומרי, בעוד שלמעשה לא היה מרוץ תחרותי בין השניים לכיבוש מסינה. למעשה הציע מונטגומרי ב-24 ביולי שפטון יכבוש את מסינה מאחר שהוא היה בעמדה טובה יותר לשם כך, אך פטון חשד שזה היה תכסיס מצידו של מונטגומרי, כך שמבחינתו אכן התקיים מאבק.

ג'ורג' פטון נראה בסצנה אחת עונד דרגה של Lieutenant General, לפני שהדרגה אושרה בידי הסנאט של ארצות הברית. תיק השירות של פטון מצביע על כך שהוא היה יכול להתייחס אל עצמו כאל Lieutenant General רק אחרי שהדרגה אושרה ונחתמה בידי הצבא. [2]

לפני קרב El Guettar, נראה פטון קורא את הספר "The Tank In Attack" שכתב ארווין רומל, והסצנה מתאר את הקרב שבו הוא צועק: "רומל... ממזר שכמוך, אני קורא את הספר שלך!" למעשה, רומל מעולם לא השלים את ספרו, שקיים רק בצורת כתב יד מפוזר ורשימות. רומל פרסם את ספרו "Infantry Attacks" שידוע שפטון אכן קרא אותו.

בסרט, פטון מקיים פגישה מתוחה למדי עם ארתור קונינגהם. זמן קצר אחרי ששלישו הצעיר, דיק ג'נסון, נהרג בקרב El Guettar. במציאות, ג'נסון נהרג מעט אחרי קרב El Guettar, והפגישה עם קונינגהם התרחשה אחרי כן. [3]

בסצנה אחת, פטון מצטט בצורה שגויה את פרידריך הגדול כאומר, ""L'audace, l'audace, toujours l'audace!" (נועזות, נועזות - תמיד נועזות!). למעשה, מי שאמר את המשפט היה ז'ורז' דנטון ("De l'audace, encore de l'audace, toujours de l'audace et la France sera sauvée!").

הסרט מתאר את הפגישה בין הגנרלים בוורדן שנועדה לדון בהתקפה הגרמנית בארדנים (הקרב על הבליטה). בסרט גנרל בדל סמיט עומד בראש הישיבה על אף שבמציאות דווייט אייזנהאואר עמד בראשה (אייזנהאואר מעולם לא נכלל בסרט, אבל מתייחסים אליו כנוכח מאחורי הגנרלים האחרים).

הסרט יוצר את הרושם שפטון ועומר בראדלי הם חברים טובים. למעשה, שני הגברים מעולם לא חיבבו במיוחד זה את זה. חברו הטוב ביותר של פטון היה ככל הנראה אייזנהאואר, שאינו מופיע בסרט.

לפי הסרט הורה פטון לכומר לחבר תפילה למזג אוויר טוב לפני הקרב על הבליטה. כשמזג האוויר אכן הוטב, הכריז פטון על תוכניתו להעניק לכומר אות הצטיינות. במציאות, פטון נתן את הפקודה הזו בלוריין, כחודש לפני הקרב על הבליטה. הבעיה לא הייתה החורף, אלא גשם כבד ובלתי פוסק. אחרי שהכומר נשא את התפילה מזג האוויר אכן התבהר, ופטון העניק לכומר (ג'יימס אוניל) את עיטור כוכב הברונזה. ג'יימס אוניל מחה על אופן הצגתו בסרט בטענה שהוא תואר כעדין מדי.

הסרט מתאר תקרית אחת בלבד שבה סטר פטון לחייל. במציאות, היו שתי תקריות. בראשונה היה מעורב הטוראי צ'ארלס קוהל והיא התרחשה ב-3 באוגוסט 1943. השנייה אירעה בדיוק שבוע לאחר מכן, ובה היה מעורב הטוראי פול בנט. התקרית בסרט הוצגה בצורה הדומה לאופן שבו אירעה התקרית השנייה.

במציאות פטון התנצל באופן פרטי בפני החייל שלו סטר (טוראי פול בנט), לאחר שהודה שנהג בו בקשיחות רבה מדי, ובניגוד לחוסר הרצון שהביע בסרט ולסצנת ההתנצלות הפומבית שנערכה. פטון אכן התנצל בפומבי, אבל באירוע אחר.

הסרט מתאר את פטון מעביר את הנאום בנאטספורד (Knutsford), אנגליה, שם הוא טוען שאמריקה ואנגליה ישלטו בעולם אחרי המלחמה, והדבר מתפרש כעלבון כלפי הרוסים. לפי עדי ראייה פטון אכן הזכיר את הרוסים בנאומו, אבל העיתונים הבריטים השמיטו את העובדה ועד שתוקנה הטעות הנזק כבר נעשה.

בסמוך לסיום הסרט, נראה פטון כשהוא מנהל שיחת טלפון מתוחה עם וולטר "בדל" סמית', בה הוא טוען שאמריקה צריכה לצאת למלחמה עם הסובייטים. פטון אכן ניהל שיחה זו עם גנרל ג'וזף טגרט מקנארני, סגנו של אייזנהאואר, ולא עם בדל סמית' כמתואר.

קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוג'ר איברט אמר על ג'ורג' סי סקוט: "זוהי אחת מההופעות הנפלאות האלה שבהן אישיותו של השחקן ואישיותה של הדמות מתקיימות זו בזו."[4]‎‏ מבקר הסרטים המקוון, ג'יימס ברארדינלי, בחר ב"פטון" כסרט האהוב עליו ביותר בכל הזמנים.[5] ו..."עד להיום זהו אחד מסרטי הביוגרפיה המלחמתיים הטובים ביותר של הוליווד."[6] מבקר הסרטים באתר האינטרנט The Nostalgia Critic כלל את הסרט ברשימת 20 הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים.

לפי הספר The Final Days של בוב וודוורד וקארל ברנסטין, היה זה גם הסרט האהוב ביותר על ריצ'רד ניקסון, שהקרין אותו פעמים מספר בבית הלבן וגם במהלך השיט על היאכטה הנשיאותית. ראש ממשלת סין, ג'ואו אנלאי, צפה בסרט במיוחד לפני ביקור ניקסון בסין כהכנה למפגש.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקו של סקוט זיכה אותו בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ב-1971. הוא סירב לקבל אותו, בציינו את חוסר חיבתו להצבעה ואפילו את הרעיון עצמו של תחרות משחק. [7] הוא היה השחקן הראשון, אם כי לא האחרון, לעשות כן (מרלון ברנדו סירב לקבל את האוסקר שנתיים אחרי כן עבור משחקו בסנדק ב-1973).

הסרט זכה בשישה פרסי אוסקר נוספים, עבור פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר, פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר. (יורי מקלירי, חיל פארונדו, אנטוניו מטאוס).

הסרט היה מועמד לפרסי אוסקר בקטגוריות הצילום הטוב ביותר, הפעלולים הטובים ביותר והמוזיקה הטובה ביותר של נעימה מקורית.

ב-2006, בחרה גילדת הכותבים של אמריקה בעיבוד התסריט של פרנסיס פורד קופולה ואדמונד נורת' לתסריט ה-94 בטיבו בכל הזמנים.

פרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר מוצג במוזיאון ג'ורג' סי. מרשל ב-Virginia Military Institute והוא תרומתו של פרנק מקארתי.

ההכרה של מכון הסרטים האמריקאי:

  • 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים - מקום 89.
  • 100 הגיבורים והנבלים – גנרל ג'ורג פטון, גיבור, מקום 29.

המשכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרט ההמשך שנעשה עבור הטלוויזיה, The Last Days of Patton, הופק ב-1986, וסקוט שב לגלם את הפ\תפקיד הראשי. הסרט היה מבוסס על השבועות האחרונים של פטון אחרי שנפצע באופן אנוש בתאונת מכונית, עם הבזקים לאחור לחייו של פטון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פטון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רעייתו של גנרל פטון, אזרחית ניו יורק, וושינגטון טיימס
  2. ^ תיק השירות של ג'ורג' פטון, National Personnel Records Center
  3. ^ Carlo D'Este, Patton: A Genius for War
  4. ^ רוג'ר איברט, פטון (1970), ‏rogerebert.com. ‏ 17 במרץ 2002
  5. ^ פטון (ארצות הברית, 1970), reelviews.net.
  6. ^ James Berardinelli, פטון, reelviews.net.
  7. ^ טים פורטל, זעם האוסקר, ew.com‏ 16 באפריל 1993