פורסט גאמפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורסט גאמפ
פורסט גאמפ.jpg
עטיפת ה-DVD של הסרט
שם במקור: Forrest Gump
בימוי: רוברט זמקיס
הפקה: ונדי פיינרמן
סטיב סטארקי
סטיב טיש
תסריט: תסריט:
אריק רות'
ספר:
וינסטון גרום
עריכה: ארתור שמידט
שחקנים ראשיים: טום הנקס
רובין רייט
גארי סיניז
מיקלטי ויליאמסון
סאלי פילד
מוזיקה: אלן סילבסטרי
צילום: דון ברג'ס
חברת הפצה: פרמאונט
מדינה: ארצות הברית
הקרנת בכורה: 23 ביוני 1994
משך הקרנה: 142 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב הפקה: $55,000,000
הכנסות: 677,000,000‏$
פרסים: 6 פרסי אוסקר
פרס סאטורן
דף הסרט ב-IMDb

פורסט גאמפאנגלית: Forrest Gump) הוא סרט קולנוע דרמטי קומי שיצא לאקרנים בשנת 1994 בכיכובו של השחקן טום הנקס, המבוסס על ספר מאת וינסטון גרום. הסרט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר, וזכה בשישה - כולל הפרסים לסרט הטוב ביותר, לשחקן הטוב ביותר (הנקס), ולבמאי הטוב ביותר (רוברט זמקיס). את המוזיקה לסרט כתב אלן סילבסטרי.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הסרט מבוסס על קריינות של פורסט גאמפ שמספר את סיפור חייו לאנשים מזדמנים כאשר הוא ממתין לאוטובוס. בחלוף ההמתנה הסיפור נמשך, אף על פי שעוברי-האורח מתחלפים.

פורסט גאמפ נולד במחוז גרינבאו הבדיוני שבמדינת אלבמה, עם עמוד שדרה עקום, מה שאילץ אותו ללכת עם מתקן ייצוב לרגליים מגיל צעיר. חרף מנת המשכל הנמוכה שלו שדרשה ממנו ללכת לבית ספר לחינוך מיוחד, אימו מצליחה לשלב אותו בבית ספר רגיל לאחר שהיא שוכבת עם מנהל בית-הספר.

אימו של פורסט מנהלת בביתם בית הארחה. באחד הימים מתארח בביתם עובר אורח עם גיטרה. אימו של פורסט שמחה לראות את פורסט רוקד לקול נגינת הגיטרה של האורח, בצעדים מאוד משונים בגלל הברזלים שעל רגליו. מאוחר יותר מתברר כי האורח הוא לא אחר מאשר אלביס פרסלי אשר מעתיק את הצעדים המשונים של פורסט גאמפ והופך אותם לריקוד המפורסם שלו של רעידת הרגליים.

ביומו הראשון בבית-הספר הוא פוגש באוטובוס את ג'ני, ילדה שכפי שמגלים מאוחר יותר עוברת התעללות מינית על ידי אביה. ג'ני היא חברתו הטובה ביותר של פורסט, ונשארת כזו למשך שנים רבות. פורסט גאמפ סובל עקב מוגבלותו מהתעללויות מצד ילדי בית-הספר, עד שיום אחד בעת בריחה מבריוני בית הספר, תוך כדי ריצה נשבר לחלקיו כל מתקן הייצוב לרגליו, והוא לא נזקק לו עוד (באותה סצנה, צועקת ג'ני את אחד המשפטים הידועים ביותר בסרט: "רוץ פורסט! רוץ!" או באנגלית "!run Forrest! run"). פורסט גאמפ הופך לאצן, ונוהג לרוץ במהירות רבה לכל מקום אליו לוקחות אותו רגליו.

לקראת סיום לימודיו בתיכון, כאשר הוא בורח שוב מבריונים שהפעם רודפים אחריו עם מכונית, עובר פורסט דרך מגרש פוטבול, שם מבחין מאמן מקומי בכישרון הריצה הנדיר שלו. פורסט גאמפ מתקבל למכללה עם מלגה ומסיים אותה תוך חמש שנים. הוא גם מגיע לנבחרת הפוטבול האמריקאית ונפגש עם הנשיא ג'ון קנדי. בטקס הסיום של המכללה מגיע אליו נציג של הצבא שמציע לו להתגייס. פורסט גאמפ מסכים. בצבא פוגש פורסט את בנג'מין ביופורד בלו, המוגבל גם הוא מעט בשכלו ("באבה", אותו מגלם השחקן מיקלטי ויליאמסון), והשניים נעשים לחברים טובים. משפחתו של באבה מומחית לדיג חסילונים, ובאבה מציע לפורסט להיכנס לשותפות בעסק הדיג. לפני שנשלחת הפלוגה לוייטנאם, מגלה פורסט כי ג'ני (אשר מגולמת מסוף התיכון על ידי השחקנית רובין רייט) נזרקה מהמכללה שלה בגין תצלום לפלייבוי, והפכה לחשפנית. פורסט גאמפ מספר לה כי שולחים אותו למלחמת וייטנאם, והיא מבקשת ממנו שלא יעשה מעשי גבורה, ובכל פעם שיחוש סכנה יברח.

בווייטנאם נקלעת היחידה של פורסט לקרב, פורסט בורח, אך חוזר לשדה הקרב על מנת לוודא שבאבה בסדר. בדרך הוא מגלה עוד ועוד פצועים מהמחלקה שלו, וסוחב אותם בזה אחר זה הרחק מהאש, ובכך מציל אותם ממוות. הוא הצליח להציל לוחמים רבים מהיחידה, אך לבאבה הוא הגיע באיחור. פורסט מגלה אותו גוסס, ולאחר מספר דקות באבה מת בזרועותיו. מפקד המחלקה, סגן דן טיילור (השחקן גארי סיניס), מאבד את שתי רגליו בקרב, וכועס על פורסט על שהציל אותו. לדבריו, הוא היה מעדיף למות בקרב, כמו רבים מבני משפחתו בדורות העבר. בעודו מחלים מפצע שספג בקרב, הופך פורסט מומחה בטניס שולחן, והולך לשחק עם נבחרת ארצות הברית בסין. הוא נהיה גיבור לאומי ומקבל 25,000 דולר בשביל לפרסם מחבט פינג פונג. כמו כן הוא מופיע בתוכנית אירוח יחד עם ג'ון לנון, ודברים שהוא אומר נותנים ללנון את ההשראה לכתיבת השיר "Imagine". הוא גם זוכה לפגוש את הנשיא ריצ'רד ניקסון, אשר מציע לו להשתכן במלון ווטרגייט. כאשר פורסט מבחין באנשים הפורצים לחדר במלון, הוא קורא למשטרה - מה שגורם לחשיפת פרשת ווטרגייט.

עם שובו הביתה מהצבא פורסט משתמש בכסף שקיבל מהפרסומת כדי לקנות סירת חסילונים (שעל הירכתיים הוא צובע את שמה: ג'ני), בעקבות ההבטחה שנתן לבאבה טרם מותו. סגן דן, שאמר לפורסט בצחוק כי ביום שהוא (פורסט) יהיה רב חובל על סירת חסילונים, הוא (דן) יהיה הקצין הראשון שלו, מקיים אף הוא את הבטחתו, ובא לעזור לפורסט. בכך נראה כי מתחיל שיקומו של דן, שחייו נראו כהרוסים לגמרי לאחר סיום המלחמה, כאשר נאלץ להתמודד עם החיים בעיר הגדולה במצבו הקשה כנכה. לאחר שבהתחלה העסק שלהם לא הצליח, הגיעה סופת הוריקן שחיסלה את כל הספינות האחרות באזור. הסירה היחידה ששרדה היא ה"ג'ני", וכך משיגים פורסט ודן מונופול מוחלט בשוק החסילונים, ומתעשרים במהרה. בעקבות הינצלותם מן הסערה, דן, שעד עתה גילה עמדה אתיאיסטית מתריסה ולעג לאמונתו התמימה של פורסט, "התפייס מעט עם אלוהים" (כלשונו של פורסט). בנוסף, משקיע סגן דן במניות חברת אפל (מה שפורסט מכנה בשל הלוגו שלה - תפוח נגוס - "איזושהי חברת פירות"), מה שעוזר לשניים להתעשר עוד יותר. פורסט נותן חלק מהרווחים לאימו של באבה, אף-על-פי שסגן דן חושב שמדובר ברעיון משוגע. חלק אחר הוא תורם לכנסייה שבה הוא מתפלל - כנסייה שבה הוא היה האדם הלבן היחיד, אך הדבר כלל לא הפריע לו - וכן לבית חולים מקומי.

לאחר מותה של אימו, חוזר פורסט לבית ילדותו ומתגורר שם. יום אחד ג'ני מגיעה וגרה איתו זמן מה, אך עוזבת לאחר שפורסט מציע לה נישואים. לאחר עזיבתה, בניסיון להתגבר על תחושת הריקנות, פורסט מתחיל לרוץ לאורכה ולרוחבה של המדינה. במשך יותר משלוש שנים של ריצה, עשרות אנשים הצטרפו אליו בטענה שהוא "נותן להם השראה". באותו זמן פורסט המציא כביכול את סמל הסמיילי הידוע, כאשר תוך כדי ריצה התלכלך בפניו מבוץ ואדם שרץ לצידו מציע לו לנגב את הלכלוך עם חולצה צהובה, לאחר שפורסט מנגב את פניו ומחזיר לו את החולצה רואה האיש שיש על החולצה הצהובה סימן של פנים, ומכאן, כביכול, הגיע הרעיון של הסמיילי. בנוסף לחולצה, פורסט דורך על גללים של כלבים במהלך הריצה ואיש שרץ לידו אמר לו שדרך על גללים ופורסט מגיב: "קורה..." וכך הומצא הביטוי: "Shit Happens". לבסוף, באמצע המדבר, הוא מתעייף והולך הביתה, בעוד קבוצה מ"חסידיו" האצנים נותרת מבולבלת.

יום אחד מגיע אליו מכתב מג'ני, המזמינה אותו לבוא לבקר אותה. כאשר הוא מגיע לביתה, הוא מגלה כי יש להם ילד שג'ני קראה לו פורסט - על שם אביו. ג'ני גם מספרת כי יש לה מחלה שהרופאים לא הצליחו לזהות (כנראה מחלת האיידס), ופורסט מציע לה שיעברו לגור איתו. ג'ני מציעה לפורסט נישואים, והשניים מתחתנים בחצר ביתו.

זמן קצר לאחר החתונה ג'ני מתה, ופורסט נשאר לגדל לבד את בנם. הוא גם דואג שיהרסו את בית ילדותה של ג'ני, שהזכיר לה את ההתעללויות של אביה. בסיום מתחבט פורסט בסוגיה מי צדק - האם אימו, אשר אמרה לו שכל אדם יועד למטרה מסוימת ושכל אחד צריך למצוא את גורלו, או שמא סגן דן, אשר טען שהחיים הם מקריים לחלוטין, אך פורסט גאמפ מחליט כי החיים הם שילוב של שתי הגישות, גם וגם.

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעדת שרימפס בטיימס סקוור ניו יורק, הלקוחה מהסרט

הספר והסרט מתארים את חייו של אדם מוגבל שכלית, שלמרות מוגבלותו חייו שזורים במרקם ההיסטוריה האמריקאית. בספר ובסרט נעשה שימוש בסמלי תרבות אמריקאיים ידועים - כאלביס פרסלי, ג'ון לנון, ריצ'רד ניקסון, חברת אפל ועוד - בהם פוגש גאמפ כבדרך אגב. פורסט גאמפ זוכה להגשים את חלומותיו של כל אמריקאי; הוא מתעשר, מצליח ומתחתן עם אישה יפה. הוא פוגש בנשיאים אמריקאים ומשתתף במאורעות היסטוריים כגון מלחמת וייטנאם - אך לרוב אינו מודע לחשיבות הדברים, בשל מנת המשכל הנמוכה שלו - 75.

הסרט התייחס בעיקר לדור ה"בייבי-בומרס" של ארצות הברית - דור האנשים אשר נולדו בגל הלידות שלאחר מלחמת העולם השנייה ושנות החמישים, ושהתבגרו במהלך שנות השישים והיו לחלק מתופעת "ילדי הפרחים", או שלחלופין לחמו במלחמת וייטנאם, השתתפו בתופעת הדיסקו של שנות השבעים והתמסדו והקימו משפחות בשנות השמונים. פסקול הסרט, שזכה בעצמו לפופולריות רבה, ייצג את כל השירים הנוסטלגיים של תקופות אלו; מאלביס פרסלי, דרך הרוק הקלאסי של שנות ה-60 ועד ללהיטי הדיסקו השונים.

"פורסט גאמפ" הפך לסרט-פולחן אמריקאי, וסרטים רבים מושווים אליו. כך גם אורי קליין בביקורתו על הסרט הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (שגם אותו כתב התסריטאי אריק רות'): "יש איזשהו דמיון בין סרטו החדש של פינצ'ר לזה של רוברט זמקיס; אבל ב"פורסט גאמפ", שהיה אף הוא סרט בעייתי, הייתה השתעשעות שהקנתה לו נפח של אגדת עם."[1]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד, ל-13 פרסי אוסקר, וזכה מתוכם בשישה:

מועמדויות:

זכיות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]