פורסט גאמפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורסט גאמפ
Forrest Gump
הכרזה העברית של הסרט
הכרזה העברית של הסרט
מבוסס על Forrest Gump עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי רוברט זמקיס עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ונדי פיינרמן
סטיב סטארקי
סטיב טיש
תסריט תסריט:
אריק רות'
ספר:
וינסטון גרום
עריכה ארתור שמיט עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים טום הנקס
רובין רייט
גארי סיניז
מיקלטי ויליאמסון
סאלי פילד
מוזיקה אלן סילבסטרי עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום דון בורגס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה פרמאונט עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה פרמאונט
הקרנת בכורה 23 ביוני 1994
ישראלישראל30 בספטמבר 1994
משך הקרנה 136 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סיפור התבגרות, דרמה תקופתית, קומדיה רומנטית, קומדיה טראגית, סרט דרמה, סרט פלאשבק, סרט קומדיה, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב $55,000,000
הכנסות 678,100,000‏$
הכנסות באתר מוג'ו forrestgump
פרסים 6 פרסי אוסקר
פרס סאטורן
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פורסט גאמפאנגלית: Forrest Gump) הוא סרט קולנוע דרמטי קומי, שיצא לאקרנים בשנת 1994 בכיכובו של השחקן טום הנקס, המבוסס על ספר מאת וינסטון גרום, אך שונה ממנו משמעותית. הסרט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר, וזכה בשישה - כולל הפרסים לסרט הטוב ביותר, לשחקן הטוב ביותר (הנקס), ולבמאי הטוב ביותר (רוברט זמקיס)[1]. את המוזיקה לסרט כתב אלן סילבסטרי.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הסרט מבוסס על קריינות של פורסט גאמפ שמספר את סיפור חייו לאנשים מזדמנים כאשר הוא ממתין לאוטובוס. בחלוף ההמתנה הסיפור נמשך, אף על פי שעוברי-האורח מתחלפים. במהלך הסרט משולבות סצנות שמתארות כיצד פורסט גאמפ היה שותף לרגעים היסטוריים בתולדות ארצות הברית.

פורסט גאמפ נולד באלבמה עם עמוד שדרה עקום, מה שאילץ אותו ללכת עם מתקן ייצוב לרגליים בילדותו. שמו ניתן לו על שם נייתן בדפורד פורסט, אחד מאבות אבותיו שהיה גנרל בצבא הדרומי בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית ומייסד הקו קלוקס קלאן. חרף מנת המשכל הנמוכה שלו שעל פיה הוא היה אמור ללכת לבית ספר לחינוך מיוחד, אימו מצליחה לשלב אותו בבית ספר רגיל לאחר שהיא שוכבת עם מנהל בית-הספר.

אימו של פורסט מנהלת בביתם בית הארחה. באחד הימים מתארח בביתם אורח עם גיטרה. אימו של פורסט שמחה לראות את פורסט רוקד לקול נגינת הגיטרה של האורח, בצעדים מאוד משונים בגלל הברזלים שעל רגליו. מאוחר יותר מתברר כי האורח הוא לא אחר מאשר אלביס פרסלי אשר מעתיק את הצעדים המשונים של פורסט גאמפ והופך אותם לריקוד המפורסם שלו של רעידת הרגליים.

ביומו הראשון בבית-הספר הוא פוגש באוטובוס ילדה בשם ג'ני (השחקנית האנה ר. הול (אנ')), שכפי שמתגלה מאוחר יותר עוברת התעללות מינית על ידי אביה. ג'ני היא חברתו הטובה ביותר של פורסט, וחברותם נמשכת לאורך שנים רבות. פורסט סובל מהתעללויות מצד ילדי בית-הספר עקב מוגבלותו, עד שיום אחד בעת שהוא בורח מבריונים, תוך כדי ריצה נשבר מתקן הייצוב לרגליו, והוא מגלה שהוא לא זקוק לו עוד (באותה סצנה, צועקת ג'ני את אחד המשפטים הידועים ביותר בסרט: "רוץ פורסט! רוץ!", באנגלית "!Run Forrest! Run"). פורסט הופך לאצן, ונוהג לרוץ לכל מקום אליו לוקחות אותו רגליו.

לקראת סיום לימודיו בתיכון, כאשר הוא בורח שוב מבריונים שהפעם רודפים אחריו עם מכונית, עובר פורסט דרך מגרש פוטבול, שם מבחין מאמן מקומי בכישרון הריצה הנדיר שלו. הוא מתקבל למכללה עם מלגה ומסיים אותה תוך חמש שנים. הוא גם מגיע לנבחרת הפוטבול האמריקאית ונפגש עם הנשיא ג'ון קנדי. בטקס הסיום של המכללה מגיע אליו נציג של צבא ארצות הברית שמציע לו להתגייס. פורסט מסכים. בצבא הוא פוגש את בנג'מין ביופורד בלו, המכונה "באבה" ומוגבל גם הוא מעט בשכלו (בגילומו של השחקן מיקלטי ויליאמסון), והשניים נעשים לחברים. משפחתו של באבה מומחית לדיג חסילונים, ובאבה מציע לפורסט להיכנס לשותפות בעסק הדיג. לפני שנשלחת הפלוגה לווייטנאם, מגלה פורסט כי ג'ני (אשר אותה מגלמת מסוף התיכון השחקנית רובין רייט) נזרקה מהמכללה בגין תצלום לפלייבוי, והפכה לחשפנית. פורסט מספר לה כי שולחים אותו לוייטנאם, והיא מבקשת ממנו שלא יעשה מעשי גבורה, ויברח בכל פעם שיחוש סכנה.

בווייטנאם נקלעת היחידה של פורסט למארב. פורסט מקבל פקודה לברוח, אך חוזר לשדה הקרב על מנת להציל את באבה. בדרך הוא מגלה עוד ועוד פצועים מהמחלקה שלו, וסוחב אותם בזה אחר זה הרחק מהאש, ובכך מציל אותם ממוות, תוך שהוא מסכן את עצמו ולבסוף אכן נפצע מפגיעת כדור. הוא מצליח להציל לוחמים רבים מהיחידה, אך לבאבה הוא מגיע באיחור. פורסט מגלה אותו גוסס, ובאבה מת בזרועותיו. מפקד המחלקה, סגן דן טיילור (השחקן גארי סיניז), מאבד את שתי רגליו בקרב, וכועס על פורסט על שהציל אותו. לדבריו, הוא היה מעדיף למות בקרב, כמו רבים מבני משפחתו בדורות העבר. על פעולתו זו מוענקת לפורסט מדליית הכבוד.

בעודו מחלים מהפציעה שספג בקרב, הופך פורסט לספורטאי מצטיין בטניס שולחן (פינג פונג), ונוסע לשחק עם נבחרת ארצות הברית בסין. הוא נהיה גיבור לאומי ומקבל 25,000 דולר עבור פרסומת למחבט פינג פונג. כמו כן הוא מופיע בתוכנית אירוח יחד עם ג'ון לנון, ודברים שהוא אומר נותנים ללנון את ההשראה לכתיבת השיר "Imagine". בטקס הענקת המדליה זוכה פורסט לפגוש את הנשיא ריצ'רד ניקסון, אשר מציע לו להשתכן במלון ווטרגייט. כאשר פורסט מבחין באנשים הפורצים לחדר במלון, הוא קורא למשטרה - מה שגורם לחשיפת פרשת ווטרגייט.

כאשר יוצא פורסט מן האולפן לאחר הראיון הוא נתקל בסגן דן קטוע הרגליים שנוטר לו עדיין טינה על כך שהציל אותו ולא נתן לו למות בכבוד. פורסט מסתדר עם סגן דן ונשאר איתו זמן מה ובערב השנה החדשה מעלה בפניו את הרעיון שלו על קניית סירת דיג חסילונים ופתיחת עסק למכירת חסילונים, כמו שהבטיח לבאבה, סגן דן צוחק עליו ואומר לו שביום שבו פורסט יהיה רב-חובל של סירת דיג חסילונים הוא (סגן דן) יהיה הקצין הראשון שלו.

עם שובו הביתה מהצבא פורסט משתמש בכסף שקיבל מהפרסומת כדי לקנות סירת חסילונים (שלה הוא קורא ג'ני), בעקבות ההבטחה שנתן לבאבה טרם מותו. סגן דן, שאמר לפורסט בצחוק שהוא יהיה הקצין הראשון שלו, מקיים אף הוא את הבטחתו, ובא לעזור לפורסט. בכך נראה כי מתחיל שיקומו של דן, שחייו נראו כהרוסים לגמרי לאחר סיום המלחמה, כאשר נאלץ להתמודד עם החיים בעיר הגדולה במצבו הקשה כנכה. תחילה העסק שלהם לא הצליח, אולם אז הגיעה סופת הוריקן שחיסלה את כל הספינות האחרות באזור. הסירה היחידה ששרדה היא ה"ג'ני", וכך משיגים פורסט ודן מונופול בשוק החסילונים, מתעשרים, ומקימים את החברה "באבה-גאמפ" (שלאחר הסרט הוקמה בניו יורק עקב השפעתו). בעקבות האירוע, דן, שעד עתה גילה עמדה אתיאיסטית מתריסה ולעג לאמונתו התמימה של פורסט, "התפייס מעט עם אלוהים" (כלשונו של פורסט). בנוסף, משקיע סגן דן במניות חברת אפל (מה שפורסט מכנה בשל הלוגו שלה - תפוח נגוס - "איזושהי חברת פירות"), מה שעוזר לשניים להתעשר עוד יותר. פורסט נותן חלק מהרווחים לאימו של באבה, אף-על-פי שסגן דן חושב שמדובר ברעיון משוגע. חלק אחר הוא תורם לכנסייה שבה הוא מתפלל - כנסייה שבה הוא היה האדם הלבן היחיד, אך הדבר כלל לא מפריע לו - וכן לבית חולים מקומי.

כאשר הוא שומע כי אימו גוססת, חוזר פורסט לבית ילדותו ומטפל בה עד מותה, ולאחר מכן מחליט כי לא יחזור אל דן והסירה. יום אחד ג'ני מגיעה וגרה איתו למשך זמן, עד שפורסט מציע לה נישואים. ג'ני מסרבת, אבל באותו הערב היא באה אליו לחדר, הם שוכבים ולמחרת היא עוזבת. לאחר עזיבתה, בניסיון להתגבר על תחושת הריקנות, פורסט חוזר לתחביב הריצה שלו, ומתחיל לרוץ לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית. במשך יותר משלוש שנים של ריצה, עשרות אנשים מצטרפים אליו בטענה שהוא "נותן להם השראה". באותו זמן פורסט המציא כביכול את סמל הסמיילי הידוע, כאשר תוך כדי ריצה התלכלכו פניו בבוץ ואדם שרץ לצידו מציע לו לנגב את הלכלוך עם חולצה צהובה, לאחר שפורסט מנגב את פניו רואה האיש שיש על החולצה הצהובה סימן של פנים, ומכאן, כביכול, הגיע הרעיון של הסמיילי. בנוסף לחולצה, פורסט דורך על גללים של כלבים במהלך הריצה ואיש שרץ לידו אמר לו שדרך על גללים ופורסט מגיב: "חרא קורה..." וכך הומצא הביטוי: "Shit Happens". לבסוף, באמצע המדבר, הוא מרגיש כי לא מתחשק לו לרוץ יותר וחוזר הביתה, בעוד הקבוצה שעקבה אחריו נותרת מבולבלת ללא מנהיג וללא יעוד.

הקונספט בו פורסט מספר לאנשים את סיפורו בתחנת האוטובוס מסתיים כאשר מספר כי יום אחד מגיע אליו מכתב מג'ני, המזמינה אותו לבוא לבקר אותה, וזו הסיבה שהוא מחכה לאוטובוס. האישה האחרונה שמקשיבה לסיפורו מכוונת אותו לביתה. כאשר הוא מגיע לבית, הוא מגלה לתדהמתו כי יש להם ילד שג'ני קראה לו פורסט - על שם אביו. ג'ני גם מספרת כי היא חולה במחלה שהרופאים לא הצליחו לזהות (כנראה איידס), ופורסט מציע לה שהיא ובנם יעברו לגור איתו. ג'ני מציעה לפורסט נישואים, והשניים מתחתנים בחצר ביתו. להפתעתו של פורסט, מגיעים לטקס החתונה סגן דן וארוסתו. דן שיקם את חייו, והוא הולך עם רגליים תותבות מטיטניום.

זמן קצר לאחר החתונה ג'ני מתה מהמחלה, ופורסט נשאר לגדל לבד את בנם. הוא גם דואג שיהרסו את בית ילדותה של ג'ני, שהזכיר לה את ההתעללויות של אביה. בסיום מתחבט פורסט בסוגיה מי צדק - האם סגן דן, אשר אמר לו שהחיים הם מקריים לחלוטין, או שמא אמו, שלדעתה כל אדם יועד למטרה מסוימת. פורסט מחליט כי החיים הם שילוב של שתי הגישות. בסיום הסרט רואים את גאמפ ובנו מחכים להסעת בית הספר. בנו של פורסט עולה לאוטובוס ובו נוהגת אותה נהגת הסעות שנהגה בתחילת הסרט כאשר פורסט עצמו עלה על ההסעה בעודו ילד קטן. הסרט מסתיים, כפי שהתחיל, בתמונת נוצה מתעופפת ברוח.

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעדת שרימפס בטיימס סקוור ניו יורק, ששמה נלקח מהסרט

הספר והסרט מתארים את חייו של אדם מוגבל שכלית, שלמרות מוגבלותו חייו שזורים בהיסטוריה האמריקאית. בספר ובסרט משולבים סמלי תרבות פופולרית ידועים - כאלביס פרסלי, ג'ון לנון, ריצ'רד ניקסון, חברת אפל ועוד - בהם פוגש גאמפ כבדרך אגב. פורסט גאמפ זוכה להגשים את חלומותיו של כל אמריקאי; הוא פוגש בנשיאים אמריקאים ומשתתף במאורעות היסטוריים כגון מלחמת וייטנאם - אך לרוב אינו מודע לחשיבות הדברים, בשל מנת המשכל הנמוכה שלו. הוא הופך לספורטאי מצטיין, חייל מעוטר, הוא מתעשר, מצליח ומתחתן עם אישה יפה.

הסרט התייחס בעיקר לדור ה"בייבי-בומרס" של ארצות הברית - דור האנשים אשר נולדו בגל הלידות שלאחר מלחמת העולם השנייה ושנות החמישים, שהתבגרו במהלך שנות השישים והיו לחלק מתופעת "ילדי הפרחים", או שלחלופין לחמו במלחמת וייטנאם, השתתפו בתופעת הדיסקו של שנות השבעים והתמסדו והקימו משפחות בשנות השמונים. פסקול הסרט, שזכה לפופולריות רבה, ייצג את השירים הנוסטלגיים של תקופות אלו; מאלביס פרסלי, דרך הרוק הקלאסי של שנות ה-60 ועד ללהיטי הדיסקו השונים.

"פורסט גאמפ" הפך לסרט-פולחן אמריקאי, וסרטים רבים מושווים אליו. כך גם אורי קליין בביקורתו על הסרט הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (שגם אותו כתב התסריטאי אריק רות'): "יש איזשהו דמיון בין סרטו החדש של פינצ'ר לזה של רוברט זמקיס; אבל ב"פורסט גאמפ", שהיה אף הוא סרט בעייתי, הייתה השתעשעות שהקנתה לו נפח של אגדת עם."[2]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד, ל-13 פרסי אוסקר, וזכה מתוכם בשישה:

מועמדויות:

זכיות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]