מרים פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרים פרץ
Miriam peretz.jpg
לידה 1954 (בת 64 בערך)
קזבלנקה, מרוקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום מגורים גבעת זאב, ירושלים
ידועה בשל פעילותה הציבורית בתחום החינוך והרוח היהודי
מקצוע מחנכת עריכת הנתון בוויקינתונים
תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
פרסים פרס ישראל (2018) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מרים פרץ בהרצאה באולם שבת אחים שנבנה לזכרם של בניה אוריאל ואלירז. האולם משמש עבור הרצאותיה של מרים לחיילים

מרים פרץ (נולדה בשנת 1954) היא אשת חינוך ישראלית, ששכלה שניים מבניה בעת שירותם הצבאי, ומאז מרצה בקרב בני נוער וחיילי צה"ל. כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת 2018, על פעילותה לחיזוק הרוח היהודית-ישראלית.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרץ נולדה וגדלה בקזבלנקה שבמרוקו, בתם של איטו לבית ועקנין ויעקב אוחיון. בשנת 1964 עלתה לארץ ושוכנה במעברת חצרים בבאר שבע. לאחר שירותה בצה"ל סיימה תואר ראשון בספרות והיסטוריה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. באמצע שנות ה-70 נישאה לאליעזר פרץ. לאחר נישואיהם עברו לאופירה, שם עבד בעלה כמפקח של משרד הבריאות והיא עסקה בחינוך והוראה. באופירה נולדו שני בניהם הגדולים, אוריאל ואלירז.

בשנת 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה משפחת פרץ מביתה, יחד עם כל תושבי סיני. המשפחה הגיעה לגבעון, ומשם לגבעת זאב, שבה היא מתגוררת עד היום, ובה נולדו להם עוד ארבעה ילדים: הדס, אביחי, אליסף ובת-אל. פרץ הייתה מנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב. כיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך.

פרץ שכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז, בעת שירותם בצה"ל. ב-25 בנובמבר 1998 נהרג בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ בן ה-22, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת גולני, במארב בדרום לבנון, באזור מרכבה. בעלה אליעזר פרץ נפטר זמן מה לאחר מכן, בגיל 56, ממחלה קשה שהתפתחה אחרי מות בנו הבכור אוריאל, שלפי המשפחה נבעה משברון לב.[1] לאחר מכן, ב-26 במרץ 2010, נהרג בנה השני, רס"ן אלירז פרץ, בהיתקלות בחוליית מחבלים ברצועת עזה.[2] אלירז פרץ התגורר בשכונת היובל בעלי, שבה התגורר גם חלל מלחמת לבנון השנייה, רס"ן רועי קליין. כוונה לפנות את השכונה, ובכלל זה משפחות שני החללים, עוררה סערה, שבעקבותיה נמצא פתרון שלא הצריך את פינוי השכונה.[3]

מאז נפילת שני בניה מקדישה פרץ את חייה להנחלת המורשת היהודית והציונית ומרצה בפני בני נוער וחיילי צה"ל.

בשנת 2011 פרסמה סמדר שיר את הספר "שירת מרים", ובו סיפור חייה של מרים פרץ.

הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-66.

בשבעה ביוני 2016 קיבלה פרץ תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.[4]

במאי 2018, ביום העצמאות ה-70, קיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית".[5][6] בטקס הענקת הפרסים נשאה דברים בשם מקבלי הפרס.[7]

נאומה בטקס הענקת פרסי ישראל עורר תגובות חיוביות רבות בציבור, חלקם אף קראו למנות את מרים פרץ לנשיאה הבאה של מדינת ישראל[8] ושר החינוך נפתלי בנט הורה ללמד את טקסט נאומה בטקס בבתי הספר[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סמדר שיר, "שירת מרים - סיפורה של מרים פרץ", ידיעות אחרונות, 2011
  • כתבתו של נבו כץ על מרים פרץ בעלון "גילוי דעת" גיליון 152, לכבוד יום הזיכרון תשע"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרים פרץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]