שלמה לב-עמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שלמה לב עמי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה לב-עמי במחנה המעצר באריתריאה

ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי (20 במרץ 1919 - 4 במאי 2011) היה מחנך והיסטוריון ישראלי, מחברי המפקדה הראשית של האצ"ל ומ"מ מפקד האצ"ל, ומגולי אצ"ל ולח"י באריתריאה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לב-עמי נולד בהר-טוב לשרה וישראל לוי, הוריו עלו עם סבו וסבתו מבולגריה בעליית חובבי ציון במאה ה-19 והתיישבו בהר-טוב. אביו ודודיו הקימו מפעל תעשייתי מודרני להכנת סבונים, אבני בניין, בשמים ותרופות. אביו היה האקדמאי היחיד במושבה. שנתיים לאחר מאורעות תרפ"ט עברה משפחתו לפתח תקווה.

בשנת 1934 סיים את בית הספר היסודי פיק"א ויצא לעבוד בחקלאות ובמחצבות והשתתף בגיל 16 במאבק לעבודה עברית, על כך נעצר ונשפט למאסר עם עבודת כפיים.

בשנת 1936 הצטרף לשורות ההגנה, סיים קורס מפקדי פלוגות ונתמנה למפקד אזור הביטחון בפתח תקווה ומאוחר יותר למחוז חיפה והצפון. בשל מדיניות ההבלגה ותלייתו של שלמה בן יוסף, הצטרף בשנת 1938 לארגון האצ"ל, שם לקח חלק בפעולות החבלה נגד הבריטים, וסיים קורס צבאי בפולין, מחוזו היה היחיד שלא התפלג בשנת 1940 והוא השפיע על שיקומו של האצ"ל ונעצר בעקבות פעילותו.

בשנת 1942 שימש קצין הדרכה ראשי, ראש המטה הכללי ומ"מ מפקד האצ"ל, בשנת 1943, בתקופת המעבר בה שימש מפקד האצ"ל, מנע את פיצוץ מסגד כיפת הסלע בהר הבית, וארגן את האצ"ל ללוחמה הדרגתית ומתונה. בתקופת הסזון, בשנת 1944, יזם החלטות כדי להימנע ממלחמת אחים.

בשנת 1945 נעצר והוסגר לבריטים שהגלוהו למעצר באפריקה, שם שימש כעורך ביטאון האצ"ל ומפקד העצירים. ב-29 ביוני 1946 היה ראש המורדים העצורים שברחו דרך מנהרה והוחזרו למעצר. ב-12 ביולי 1948 חזר עם אחרוני הגולים מקניה.

עם קום המדינה היה ממייסדי "תנועת החרות", אך התפטר מניהולה מכיוון שרצה להציבה כתנועה לקליטה המונית ולהתיישבות בגבולות.

משנת 1949 התנדב באזורי מצוקה. ולאחר מלחמת ששת הימים התנדב בצה"ל, ושימש מורה ומנהל בבתי ספר יסודיים ותיכוניים.

בשנת 1956 החל בהוראה בבית הספר מכס פיין, ומאוחר יותר הפך למנהלו.

בשנים 19551959 למד באוניברסיטאות בר-אילן, בתל אביב ובשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית: פילוסופיה, היסטוריה, פסיכולוגיה, תנ"ך וחינוך. בשנת 1971 קיבל תואר דוקטור בתולדות עם ישראל, מהאוניברסיטה העברית[1].

בשנת 1959 הוזמן להוראה בבית הספר התיכון עירוני מקצועי ג' והוטל עליו להפעיל "מעבדה פדגוגית" עבור המורים, התלמידים והוריהם בעקבות תופעת ואדי סאליב והבעיות בשכונות המצוקה והמעברות. התיכון נועד להיות "דו-שנתי" והוא הנחיל בו תוכנית חינוכית - תרבותית[2].

לב-עמי היה יועץ אקדמי להקמת המכון לחקר המחתרות באוניברסיטת בר-אילן, ושימש מרצה באוניברסיטה העברית, באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטה העממית ובמכללת ההסתדרות, והיה ראש צוות מנחים למורים תיכוניים מטעם משרד החינוך.

בשנת 1953 ייסד את אגודת הנוער "בני האומה".

במלחמת יום הכיפורים התגייס לצה"ל ובסיומה הגיש תוכנית שיפור יסודית לצה"ל.

בשנת 1992 היה אחד משלושת מועמדי הליכוד לראשות הממשלה. ובשנת 1998 היה אחד משלושת מועמדי הליכוד לתפקיד נשיא המדינה.

בשנת 1997, נבחר ליקיר תל אביב על מפעל חייו[3].

לב-עמי נפטר ב-4 במאי 2011, בן 92 במותו, ונקבר בבית העלמין ירקון, הוא השאיר אחריו את אשתו תמר צינברג וילדיו עזי ועינת.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקום האצ"ל בין ארגוני המחתרת, ירושלים: חמו"ל, תשכ"ט 1969
  • ארגוני המחתרת בא"י 6-1943, ירושלים: חמו"ל, 1972
  • מעימות לאיחוד: במחתרת, עם ומדינה, התנדבות, חינוך, תל אביב: עמי, תשל"ו 1976
  • במאבק ובמרד : הגנה, אצ"ל ולח"י, 1918-1948, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשל"ח 1978
  • האם הציונות נכשלה, תל אביב: אור-עמי, תשמ"ח 1988
  • שינוי ערכין - או פלסטין, תל אביב: אפריל הפקות, 1995
  • האשמים : איך להציל את ישראל מאוהביה, תל אביב: ש’ פרידמן, תשס"א 2001
  • מפקדת האצ"ל בשנות המרד, תל אביב: חמו"ל, תשס"ה 2004.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הפרוטוקולים של מפקדת "הארגון הצבאי הלאומי", יולי-נובמבר 1944", בתוך: הציונות ד (תשלו) 391-443, 1976
  • "הסיזון-הגדול" בשנים 1944 ו-1945, האומה 122 (תשנו) 174-183
  • "השפעתם של האצ"ל והמרד על מדיניות הבריטית ועל פינוי ארץ-ישראל", עמ' 349-374. בתוך: "מאבק, מרד, מרי", מרכז שז"ר, ירושלים, 1987

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]