האוול ג'קסון
 | |||||||||
| האוול ג'קסון | |||||||||
| לידה |
8 באפריל 1832 פריז, טנסי, ארצות הברית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 באוגוסט 1895 (בגיל 63) נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | האוול אדמונדס ג'קסון | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מאונט אוליב, נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||||
| השכלה |
| ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הדמוקרטית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
.png){kind=small} | ||||||||
  | |||||||||
האוול אדמונדס ג'קסון (באנגלית: Howell Edmunds Jackson; 8 באפריל 1832 – 8 באוגוסט 1895) היה עורך דין, פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1893 ועד למותו. תקופת כהונתו הקצרה על כס השיפוט זכורה בעיקר בשל חוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co.), בה הוא טען שהטלת מס הכנסה פדרלי אינה נוגדת את החוקה. על אף היותו חבר המפלגה הדמוקרטית, הוא מונה לכהונתו על ידי הנשיא הרפובליקני בנג'מין הריסון. פסיקותיו המחישו את תמיכתו בסמכות רחבה של הממשל הפדרלי, את ספקנותו כלפי זכויות המדינות, ואת נטייתו לריסון שיפוטי. מותו הפתאומי לאחר שנתיים בלבד על כס השיפוט מנע ממנו להיות בעל השפעה משמעותית על ההיסטוריה של ארצות הברית.
ג'קסון נולד בפריז, טנסי. הוא קיבל תואר במשפטים מבית הספר למשפטים קמברלנד של אוניברסיטת נאשוויל וב-1856 התקבל ללשכת עורכי הדין. לזמן קצר הוא עסק בעריכת דין בג'קסון שבטנסי, לפני שעבר ב-1857 לממפיס. אף על פי שבתחילה הוא התנגד לפרישת מדינות הדרום מהאיחוד, הוא שירת בתפקיד ציבורי בקונפדרציה לאחר פרוץ מלחמת האזרחים. לאחר המלחמה הוא שב לעסוק בעריכת דין, אך גם גילה עניין בפוליטיקה. לאחר התמודדות בלתי מוצלחת בבחירות למשרת שיפוט בבית המשפט העליון של טנסי, הוא נבחר ב-1880 כחבר בבית הנבחרים של המדינה. כאשר נקלע בית המחוקקים למבוי סתום בהחלטה על בחירת הסנאטור שייצג את טנסי, נבחר ג'קסון כמועמד מוסכם בהסכמת כל סיעות הבית. על אף היותו נאמן למפלגה הדמוקרטית, הוא זכה להערכה מעמיתיו לסנאט משתי המפלגות, כולל הדמוקרט גרובר קליבלנד והרפובליקני בנג'מין הריסון. כאשר נבחר קליבלנד לנשיאות, הוא מינה את ג'קסון כשופט בבית המשפט הפדרלי בסבב השישי. בעת כהונתו זו הוא צידד בעסקים במחלוקת מרכזית בנוגע להגבלים העסקיים ותמך בראייה רחבה של החירויות החוקתיות בתיקי זכויות האזרח.
זמן קצר לאחר שעמיתו לשעבר בסנאט, בנג'מין הריסון, הפסיד בבחירות לכהונה שנייה כנשיא, נפטר השופט לוציוס למאר. הריסון ביקש למנות מחליף משורות המפלגה הרפובליקנית במקומו, אך הוא הבין שהסנאטורים הדמוקרטים ישעו את אישור המינוי עד שהוא יסיים את תקופת נשיאותו. לפיכך הוא בחר בג'קסון הדמקורט, שבו הוא ראה גם ידיד קרוב וגם משפטן מוערך. הסנאט אישר פה אחד את מינויו של ג'קסון זמן קצר לפני שהריסון עזב את הבית הלבן ב-1893. זמן לא רב לאחר שהחל לכהן בתפקידו, חלה ג'קסון בשחפת, וכך נמנע ממנו לקחת חלק מרכזי בענייני בית המשפט העליון. הוא הספיק לכתוב רק כחמישים פסקי דין, רבים מהם היו פסקי דין בנוגע לדיני הפטנטים או תיקים בלתי משמעותיים אחרים. הוא עזב את וושינגטון בתקווה שאקלים נוח יותר ישפר את מצב בריאותו, אך הוא שב לבירה לאחר ששאר שמונת השופטים, היו מפולגים בשוויון של ארבעה מול ארבעה בפסק הדין פולוק. אף על פי כן הוא כתב חוות דעת מיעוט בפסק דין זה שהיה נקודת ציון חשובה בסוגיית המיסוי, ככל הנראה בשל שינוי בחוות דעתו של שופט אחר. בעוד שחוות דעתו של ג'קסון בפסק דין זה הוציאה אותו מאלמוניות מוחלטת בדברי הימים של בית המשפט העליון, המסע לוושינגטון החמיר באופן משמעותי את מצב בריאותו. הוא נפטר ב-8 באוגוסט 1895, 11 שבועות בלבד לאחר שהגיש את חוות דעתו בתיק.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]האוול ג'קסון נולד בפריז שבטנסי. הוריו, ילידי וירג'יניה, הגיעו לטנסי ב-1827. אביו, אלכסנדר ג'קסון, היה רופא שהוכשר לעיסוקו באוניברסיטה, בתקופה שבה הכשרה מקצועית כרופא הייתה נדירה.[1] ג'קסון האב, שהיה איש המפלגה הוויגית, כיהן בהמשך בבית הנבחרים של טנסי וכראש עיריית ג'קסון.[2] ב-1840 עברה משפחת ג'קסון למחוז מדיסון. האוול ג'קסון החל ללמוד בקולג' המערבי של טנסי, שם הוא למד יוונית עתיקה ולטינית. ב-1850, לאחר סיום לימודיו, הוא למד במשך שנתיים באוניברסיטת וירג'יניה.[3] לאחר מכן הוא החל ללמוד בבית הספר למשפטים קמברלנד, בו הוא סיים את לימודיו ב-1856 לאחר שנת לימודים אחת. באותה שנה הוא התקבל ללשכת עורכי הדין, והחל לעסוק בעריכת דין בעיירה ג'קסון. בעבודתו שם הוא לא נחל הצלחה מרובה, וב-1857, הוא עבר לממפיס, שהייתה עיר גדולה יותר.[4] בממפיס הוא פתח משרד עורכי דין בשותפות עם דייוויד מ. קארין, לימים חבר הקונגרס של הקונפדרציה.[5] המשרד נחל הצלחה וג'קסון רכש ניסיון בייצוג תאגידים.[4]
ב-1861 פרשה טנסי מהאיחוד.[6] אף על פי שג'קסון התנגד לפרישה, הוא תמך בדרום במלחמה שפרצה בעקבותיה. השופט ווסט המפריז מינה אותו כאחראי על אכיפת ההפקעות במערב טנסי, ובתוקף תפקידו זה הוא היה אחראי על הפקעה ומכירה של רכוש בבעלות תומכי האיחוד.[7] על פי דיווחים בעיתונות הוא עסק במכירת מגוון רחב של סוגי רכוש במסגרת תפקידו, כולל שקדים, מלפפונים כבושים, כיסאות, אלכוהול, טבק ואפרסקים מיובשים.[8] זמן קצר לאחר שצבא האיחוד כבש מחדש את ממפיס, נמלט ג'קסון עם משפחתו אל העיר לה גרנג' שבג'ורג'יה.[9] הוא ניסה ללא הצלחה להתמנות לתפקיד במערכת השיפוטית של צבא הקונפדרציה.[10] ב-1865, לאחר המלחמה, שב ג'קסון לממפיס. בשל שירותו בממשלת הקונפדרציה, היה עליו לקבל חנינה נשיאותית לפני שיוכל לשוב לעסוק בעריכת דין.[9] בטענה שתפקידו בממשל הקונפדרציה היה זוטר, ביקש ג'קסון חנינה וטען ששום פקודת הפקעה לא הוצאה בעת ששימש בתפקידו.[11] החוקר טרי קלוואני טען שהצהרותיו אלו של ג'קסון בבקשת החנינה שלו "היו פשוט לא נכונות", והוא הגדיר אותן פשוט כעדות שקר.[12] בתחילה דחה הנשיא אנדרו ג'ונסון את בקשת החנינה של ג'קסון, אך לאחר הגשת בקשה שנייה ב-1866, הוא אישר את החנינה.[9]
בשל מותו של קארין במהלך המלחמה, פתח ג'קסון משרד חדש בשותפות עם עמית לשעבר שלו.[9] על לקוחותיהם נמנו בעיקר בנקים וחברות עסקיות אחרות. המשרד נחל הצלחה והוא ייצג לקוחות במספר רב של תיקים בפני בתי המשפט בממפיס.[13] באותה עת נטה ג'קסון לגלות רגשות אהדה למפלגה הדמוקרטית. כאיש סיעת "הגואלים" (Redeemers), שעל חבריה נמנו בעיקר אנשי הדרום במפלגה הדמוקרטית, הוא התנגד למדיניות השיקום ולמאמצים להנחלת שוויון גזעי. ב-1873, לאחר פטירת אשתו, הוא שב לעיירה ג'קסון, שם הוא החל לעסוק בעריכת דין בשותפות עם הגנרל אלכסנדר קמפבל. משרד עורכי הדין שלהם עסק בעיקר בייצוג בתיקי רכוש ובתיקים פליליים.[14] ג'קסון זכה להערכה רבה כעורך דין. הוא כיהן כשופט בבתי המשפט המקומיים ושימש כפרופסור באוניברסיטה הבפטיסטית הדרום-מערבית.[15]
בממשל טנסי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'קסון המשיך לעסוק בעריכת דין עד 1880.[16] בכל אופן, ב-1875 הוא מונה כשופט בבית המשפט הזמני לבוררות של מערב טנסי, שבו התבררו תיקים שנבעו מהצטברות העבודה הרבה כתוצאה ממלחמת האזרחים.[17] כאשר נסגר בית משפט זה, שאף ג'קסון לקבל את מינוי המפלגה הדמוקרטית למושב בבית המשפט העליון של טנסי, והוא התמודד בבחירות מול תומאס פרימן שכיהן אז בתפקיד.[18] בוועידת המפלגה שהתכנסה לבחור במועמד הפסיד ג'קסון על חודו של קול אחד. הוא דחה את הפצרות תומכיו לערער על התוצאות. לאחר מכן הוא היה מעורב במה שהיה המחלוקת הפוליטית המרכזית של טנסי: האם לשלם את חובה של המדינה. הרפובליקנים תמכו באופן כללי בתשלום החוב, בעוד שהדמוקרטים היו מפולגים בין סיעת האשראי המדינתי, שתמכה בעמידה במחויבויות הפיננסיות של המדינה, ולבין סיעת המס הנמוך, שהעדיפה להתכחש לחוב.[19] ג'קסון, שראה באפשרות של התכחשות לחוב כבלתי מוסרית, הזדהה בתוקף עם סיעת האשראי המדינתי. לאחר שנשא נאום שעסק בסוגיית החוב, דחקו בו עמיתיו להתמודד על מושב בבית הנבחרים של טנסי.[20] באי רצון הוא הסכים להצעה וב-1880, לאחר מערכת בחירות שנויה במחלוקת, הוא נבחר לתפקיד. בבית הנבחרים הוא נבחר כיושב ראש הוועדה לקרקעות ומבני ציבור, אך בחירתו זמן קצר לאחר מכן לסנאט של ארצות הברית מנעה ממנו להשפיע באופן משמעותי במסגרת תפקידו זה.[21]
מושב בית המחוקקים החל בינואר 1881, והמשימה הדחופה ביותר שלו הייתה בחירתו של סנאטור מטעם המדינה. השקפותיו של הסנאטור המכהן, ג'יימס ביילי, שהיה איש סיעת האשראי המדינתי, הרחיקו מעליו את אנשי סיעת המס הנמוך, אך גם המועמד הרפובליקני, הוראס מיינרד, כשל אף הוא בהשגת רוב.[20] ג'קסון, שנחשב כמי שיוכל להשיג את תמיכת שתי המפלגות, סירב להיכנס למירוץ בשל אהדתו את ביילי. שבוע של הצבעות לא הוביל ליציאה מהמבוי הסתום. בשלב זה פרש ביילי מהמירוץ ודחק בג'קסון להתמודד במקומו. בסבב ההצבעה ה-13 הכריז הרפובליקני רודריק ר. באטלר על תמיכתו בג'קסון, באומרו שהוא איבד כל תקווה שרפובליקני יצליח להיבחר. יושב ראש בית הנבחרים, שהיה תומך של מיינרד, הלך בעקבותיו, באומרו שג'קסון היה הבחירה הטובה ביותר מבין הדמוקרטים.[22] כמה מחברי בית הנבחרים הדמוקרטים, שרבים מהם חששו שרפובליקני ייבחר אם הם לא יתייצבו מאחורי המועמד, החליטו לתמוך גם הם בג'קסון. לאחר ששוכנעו על ידי באטלר, עשו כן גם הרפובליקנים האחרים, וג'קסון נבחר לאחר שהצבעו עבורו 68 מתוך 98 חברי הבית.[23]
סנאטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 במרץ 1881 החל ג'קסון לכהן בסנאט.[21] הוא היה חבר בארבע ועדות של הסנאט: הוועדה לענייני משרד הדואר, ועדת הגמלאות, ועדת התביעות וועדת המשפט. על אף נאמנותו למצע המפלגה הדמוקרטית, הוא זכה להערכה הן מצד חברי מפלגתו והן מצד הרפובליקנים.[24] בעת כהונתו בסנאט דחף ג'קסון לביצוע רפורמה בשירות הציבורי ולהקמת מועצת הסחר הבין-מדינתי (Interstate Commerce Commission). הוא תמך בהטלת מגבלות נוספות על הגירת הסינים, בהורדת מיסים ובהגדלת ההוצאה על תשתיות.[21] השקפותיו של ג'קסון בנושאים משפטיים השפיעו רבות על עמיתיו. הצעות חוק חשובות רבות בנושאים המשפט הועברו לתת הוועדה בה הוא היה חבר.[16] בכל אופן, יותר מאשר הישגיו בתחום החקיקה, היו חשובים יותר יחסיו הבין-אישיים. ג'קסון התיידד עם הנשיא גרובר קליבלנד, והוא תמך במדיניות המיסוי שלו. הוא גם יצר מערכת יחסים ידידותית עם עמיתו בנג'מין הריסון, שהיה שכנו בסדר הישיבה באולם הסנאט. ג'קסון רכש מוניטין של מחוקק שהיה מחויב לעבודה קשה.
שופט פדרלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1886, בעקבות מותו של השופט הפדרלי מטנסי, ג'ון בקסטר, נוצר מושב פנוי שעל הנשיא קליבלנד היה למלא בבית המשפט הפדרלי בסבב השישי.[25] קליבלנד ביקש מידידו ג'קסון, שעדיין כיהן בסנאט, להמליץ על מועמד מתאים לתפקיד, אך הנשיא התעלם מהצעותיו ותחת זאת מינה את ג'קסון בעצמו. ג'קסון ניסה לדחות את ההצעה, אך התעקשותו של קליבלנד גרמה לו בסופו של דבר להסכים. הסנאט אישר את המינוי פה אחד. במהלך שבע שנות כהונתו על כס השיפוט הוא שמע מגוון של תיקים, שרובם היו קשורים לדיני הפטנטים. ב-1889 הפציר ג'קסון בידידו בנג'מין הריסון, שאז נבחר כנשיא, למנות את עמיתו לכס השיפוט, הנרי בראון, לבית המשפט העליון. אף על פי שהריסון לא מינה את בראון באותה שנה, הוא מינה אותו בסופו של דבר בשנה שלאחריה במקומו של השופט סמואל מילר שנפטר. פסק הדין הבולט ביותר של ג'קסון בבית המשפט הפדרלי היה פסק הדין "בעניין גרין" (In re Greene ) מ-1892, המקרה הראשון שבו בית משפט פדרלי התייחס לחוק ההגבלים העסקיים של שרמן.[26] הפסיקה בתיק זה פסלה כתב אישום שהוגש על פי חוק ההגבלים העסקיים נגד יצרני ויסקי על בסיס העובדה שהנאשמים לא מנעו מחברות אחרות מלהיכנס לשוק הוויסקי.[27] הפירוש הצר של ג'קסון לחוק סלל את הדרך לתיקים מאוחרים יותר בתחום ההגבלים העסקיים, כולל פסק הדין של בית המשפט העליון "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co.) מ-1895 והמשיך להשפיע על פירוש סעיף המסחר בחוקה במשך חצי מאה.[28]
בתיקים אחרים נתן ג'קסון פירוש רחב יותר לסעיפי החוקה.[29] פסיקתו מ-1893 בתיק "ארצות הברית נגד פטריק" (United States v. Patrick) פירשה את חוק זכויות האזרח של 1870 באופן רחב. המשיבים בתיק זה, שהיו תושבי טנסי, הואשמו בהריגתם של כמה פקידי ממשל פדרליים כאשר חיפשו מזקקה בלתי חוקית. בית משפט פדרלי בערכאה נמוכה יותר דחה את כתבי האישום וקבע שפקידי הממשל לא פעלו על פי שום זכות אזרח המוגנת בחוק כאשר מילאו את תפקידם. ג'קסון דחה את הטיעונים הללו. להשקפתו, לפקידי הממשל הפדרליים הייתה הזכות המוגנת בחוקה "לקבל את המשרה הציבורית, ולעסוק במילוי תפקידם". על בסיס טענה זו, הוא סיכם שהרשעה על בסיס חוק זכויות האזרח יכולה להמשיך הלאה מאחר שזכויות האזרח של פקידי הממשל הופרו.[29] כמה מאנשי הדרום גינו את הפסיקה, ושללו את הטענה שהיא הרחיבה את החוק שמבחינתם היה פסול מלכתחילה. אף על פי כן, פסיקתו של ג'קסון הראתה גם שעמדותיו היו מתונות במידה מספיקה כדי לגרום לסדר היום הרפובליקני לקרוס.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מינויו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-23 בינואר 1893 הלך לעולמו שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לוציוס למאר. באותה עת נחשב כבר הנשיא בנג'מין הריסון ברווז צולע. בבבחירות לנשיאות של 1892 ניצח גרובר קליבלנד ועמד להיות מושבע לכהונה שנייה בתוך שישה שבועות.[29] אף על פי שהריסון רצה למנות שופט רפובליקני במקומו של למאר, הוא הכיר בכך שהסנאט שנשלט על ידי הדמוקרטים יסרב ככל הנראה לאשר את המינוי ותחת זאת פשוט להמתין שקליבלנד יציג מועמד מועדף עליהם.[30] זמן קצר לפני פטירתו של למאר, ערך השופט הנרי בראון, שעל מינויו המליץ ג'קסון באוזני הנשיא הריסון שנים מספר קודם לכן, ביקור בבית הלבן. ברצונו לגמול לג'קסון, הציע בראון, שהיה רפובליקני, שג'קסון הדמוקרט יהיה המועמד האידיאלי שהריסון יבחר בו. ג'קסון אכן חיפש את כל הנתיבים ללבו של הריסון. הוא היה שמרן ומשפטן מוערך, והגיע מאותו חלק של ארצות הברית, הדרום, שממנו הגיע למאר.[30] בנוסף, השניים שירתו יחדיו בסנאט והיו ידידים קרובים. לפיכך, ב-2 בפברואר הגיש הריסון את מועמדותו של ג'קסון. החלטתו של הריסון הפתיעה הן את הרפובליקנים והן את הדמוקרטים, שציפו שהוא יבחר מועמד חבר המפלגה הרפובליקנית. מועמדותו של ג'קסון הושעתה בתחילה בוועדת המשפט של הסנאט, אך ב-18 בפברואר אישרו הסנאטורים פה אחד את מינויו של עמיתם לשעבר.[30] רבים ציפו להתנגדות כלשהי במליאת הסנאט, ובדיווח מאותה עת בניו יורק טיימס צוין שרבים נותרו "בתהייה... מה היה לאופוזיציה". ועדיין, הפרופסור ריצ'רד ד. פרידמן הגיע למסקנה שהסכמתם שבשתיקה הייתה מובנת: הדמוקרטים "לא יכלו להצביע נגד אחד משלהם" בעוד "שהרפובליקנים, לאחר מורת רוח ראשונית, הבינו את ההיגיון שבצעדו של הריסון". נשיא בית המשפט העליון, מלוויל פולר השביע את ג'קסון בבוקרו של 4 במרץ, שעות ספורות לפני השבעתו של גרפילד.[30]
כהונתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופות כהונתו הקצרה של ג'קסון על כס השיפוט נמשכה ממרץ 1893 ועד פטירתו באוגוסט 1895.[31] הוא כתב 46 פסקי דין בלבד.[32] הן בשל בריאותו הלקויה, והן בשל העובדה שהוא לא הספיק לרכוש מעמד של שופט בכיר, רבים מפסקי הדין שהוא כתב היו בתיקים בעלי חשיבות פחותה, בעיקר תיקים שהיו קשורים לדיני הפטנטים.[31]
פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדבריו של החוקר אירווינג שיפמן, שמו של ג'קסון היה ככל הנראה "נקבר בארון הקבורה של השכחה ההיסטורית", אלמלא חלקו בתיק אחד בודד של בית המשפט העליון, פסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (.Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co). פסק דין זה קרא תיגר על חוק וילסון-קורמן (Wilson–Gorman Tariff Act) מ-1894 שהטיל מס הכנסה אישי בשיעור של שני אחוזים על כל הכנסה שעלתה על 4,000 דולר. טענתו של העותר בתיק הייתה שהחוק הטיל מס ישיר מבלי לחלק את ההכנסות ממנו בין המדינות, תוך הפרת הסעיף העוסק בכך בחוקה. באופן מעשי היה זה בלתי אפשרי לחלק כספי מיסים כאלו בין המדינות, כך שפסיקה על בסיס זה הייתה חורצת את גורלו של כל מיסוי פדרלי. באותו זמן היה ג'קסון חולה, ושמונת שופטי בית המשפט הנותרים שמעו את העתירה. הם פסלו סעיפים מסוימים בחוק, אך היו חלוקים ארבעה מול ארבעה בנוגע לשאלת תאימותו לחוקה של מס ההכנסה. כאשר הציע ג'קסון שהוא יוכל, על אף מחלתו, לשוב לוושינגטון כדי להשתתף בדיון, הסכים בית המשפט לשמוע את העתירה בשנית כדי שתושג הכרעה על חוקיותו של המס.
בשל העובדה ששאר שמונת השופטים היו חלוקים בשאלה זו באופן שווה, ההנחה הייתה שחוות דעתו של ג'קסון תהייה מכרעת. המומחים לא היו בטוחים כיצד הוא יצביע. הרקע שלו כאיש הדרום רמז שהוא עשוי יהיה לתמוך במס, אך השקפותיו השיפוטיות בעד המגזר העסקי היו עשויות להוביל אותו להתנגד למס. בשלושת הימים בהם נשמעו הטיעונים, כיוונו עורכי הדין את טיעוניהם כלפי ג'קסון, שסבל משיעול קשה, ולעיתים תכופות התעלם מהשופטים האחרים שהיו להוטים לשבור את השוויון בהצבעה. אך בסופו של דבר, כאשר הגיע העת לפסוק ב-20 במאי 1895, הגיש ג'קסון חוות דעת מיעוט.[33] רוב של חמישה שופטים בהובלתו של נשיא בית המשפט פולר פסק שהטלת המס מנוגדת לחוקה, ופסל אותו כמס שאסור להטילו על רקע אי חלוקתו באופן שווה בין המדינות. ג'קסון הצטרף לשופטים בראון, הרלן וויט בחוות דעת מיעוט שחלקה על פסיקת הרוב. בחוות דעת נרגשת, הוא כתב ש"החלטה זו היא, לדעתי, המכה הקשה ביותר שניחתה על סמכות החקיקה של הקונגרס".[33] הקראת חוות דעתו של ג'קסון הופרעה על ידי התקפי שיעול רבים שלו שקטעו מספר פעמים את הקראת פסק דינו שארכה 45 דקות.
רבות נכתב על השאלה כיצד מצא ג'קסון את עצמו בסופו של דבר בדעת המיעוט. ככל הנראה הסיבה לכך נבעה מכך שאחד השופטים שינה את דעתו. באותה העת הצביעה העיתונות על ג'ורג' שירס כ"שופט ההססן". הביוגרף וילארד קינג ציין ש"הוטל עליו צל כבד" על ידי אלו שהתנגדו להחלטת בית המשפט. מקורות אחרים שוללים את הטענה ששירס שינה את דעתו. אחרים טענו שהשופטים הוראס גריי ודייוויד ברואר היו אלו ששינו את דעתם, אך קיים קושי למצוא לכך סימוכין. האפשרות שנותרה היא שאף שופט לא שינה את דעתו בסופו של דבר. על פי תאוריה זו, חמישה שופטים התנגדו להטלת המס מלכתחילה, אך הם התקשו להתלכד מאחורי תאוריה משפטית אחת. בכל מקרה, חוות דעת המיעוט של ג'קסון זכתה בסופו של דבר לאישור בדמותו של התיקון ה-16 לחוקה, שהתקבל 18 שנים לאחר מתן פסק הדין פולוק, ושינה את החוקה כך שתתאפשר הטלת מס הכנסה.
פסקי דין נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדברי ימי בית המשפט העליון של ארצות הברית בלטו מעט מאוד מפסקי הדין של ג'קסון. בתקופת כהונתו על כס השיפוט הוטל עליו לכתוב מספר פסקי דין שנגעו לדיני הפטנטים, תחום בו הוא רכש ניסיון בעת כהונתו כשופט בבית המשפט הפדרלי. על רוב פסקי הדין שהוא כתב הוגשו מעט מאוד חוות דעת מיעוט, דבר המצביע על חוסר חשיבותם. לכך תרמה בריאותו הלקויה, והעובדה שהוא היה אחד השופטים החדשים במשך כל תקופת כהונתו הקצרה. בפסקי הדין המעטים שכתב ג'קסון הוא הביע תמיכה ברעיון שמערכת המשפט צריכה להיות כפופה לרשות המחוקקת.[31] חוות הדעת שלו בפסקי הדין "שורץ נגד קוק" (Schurz v. Cook) מ-1893 ו"חברת הרכבת הדרומית של קולומבוס נגד רייט" (Columbus Southern Railway v. Wright) מ-1894, דחו את הניסיונות של תאגידים לגרום לפסילתם של מגוון חוקי מס. חוות הדעת של ג'קסון היו גם עדות הן לתמיכתו בסמכות רחבה של הממשל הפדרלי והן לספקנות שלו להחלטותיהן של המדינות. בפסק הדין "חברת הרכבת של מוביל ואוהיו נגד טנסי" (Mobile & Ohio R.R. v. Tennessee) מ-1894 הוא העדיף לתת פירוש רחב יותר לסעיף החוזה בחוקה, ופסק מול ארבע חוות דעת מיעוט שמדינת טנסי פעלה באופן בלתי חוקי כאשר התכחשה בחוקתה להבטחת פטור ממס עבור חברת הרכבת. בפסק הדין "בראס נגד דקוטה הצפונית" (Brass v. North Dakota) הוא תמך ברעיון "ההליך הראוי המהותי" (Substantive due process), והצטרף לחוות דעת המיעוט של השופט ברואר שבה נטען שהתקנות של דקוטה הצפונית בנוגע לממגורות תבואה היו הפרה חוקתית של חופש החוזים. לבסוף, הוא הצטרף לדעת הרוב של חמשת השופטים בפסק הדין "פונג יו טינג נגד ארצות הברית" (Fong Yue Ting v. United States) מ-1893, שבו נפסק שהממשלה הפדרלית לא יכלה לגרש מהגרי עבודה סינים מבלי לתת להם את ההגנות של הזכות להליך הוגן.
מחלתו ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שבעת מינויו נראה ג'קסון בקו הבריאות, שנה אחת לאחר מכן הוא לקה בשחפת. הוא שב במהרה לתפקידו, אך מחלתו החמירה באופן כזה שהוא נאלץ לעזוב את וושינגטון. באוקטובר 1894 הוא נסע למערב מתוך תקווה שמזג האוויר הנוח שם ישפר את מצבו. חודשים ספורים לאחר מכן הוא נסע לתומאסוויל שבג'ורג'יה. מצב ריאותיו השתפר, אף בריאותו החלה להתדרדר באופן משמעותי כאשר הוא לקה בבצקת. בשל מחסור במקור הכנסה משל עצמו, לא היה באפשרותו של ג'קסון לפרוש מכהונתו ללא חוק מיוחד של הקונגרס שיעניק לו פנסיה. בשל מצבו הבריאותי הוא לא השתתף בהצבעה בפסקי הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co.) ו"בעניין דבס" (In re Debs). בפברואר 1895 שב ג'קסון לביתו שבטנסי. מצב בריאותו החל להשתפר והוא הביע תקווה שיעלה בידו לשוב למלא את תפקידו המשפטי בסתיו. בסופו של דבר, רצונו להשתתף בדיונים בפסק הדין בנוגע למס ההכנסה הוביל אותו לשוב לוושינגטון כבר במאי. המסע לבירה גבה מג'קסון מחיר בריאותי. האוויל ג'קסון נפטר בנאשוויל ב-8 באוגוסט 1895, 11 שבועות לאחר שהוגשה חוות דעתו בפסק דין פולוק. הוא נטמן בבית הקברות מאונט אוליב שבעיר.
חייו האישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1859 נשא ג'קסון לאישה את סופי מלוי, בתו של בנקאי מממפיס. לזוג נולדו שישה ילדים, ששניים מתוכם נפטרו בינקותם, עד למותה של סופי ב-1873. שנה לאחר מכן נישא ג'קסון בשנית למרי הרדינג, בתו של תושב טנסי בעל ההשפעה ויליאם גילס הרדינג. אחיו של ג'קסון, ויליאם היקס ג'קסון, ששירת כבריגדיר גנרל בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים, היה נשוי גם הוא לאחת מבנותיו של הרדינג. כאשר נפטר הרדינג ב-1886 ירשו האחים ג'קסון ונשותיהם את אחוזת המטעים שלו, שבה גודלו סוסי ת'ורוברד. חלקו של האוול ג'קסון בניהול האחוזה היה שולי, וב-1890 הוא מכר לאחיו את חלקו בה. בשטח של אלף אקרים שהיה חלק אחר באחוזתו של הרדינג ניצב ביתו, שנחשב לאחד הנאים בטנסי. מאשתו השנייה נולדו לג'סון שלושה ילדים. הוא היה נוצרי אדוק, שימש כחבר פעיל בכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה של נאשוויל ואהב לעסוק בציד שועלים ולצפות במרוצי סוסים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האוול ג'קסון באת המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- האוול ג'קסון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- האוול ג'קסון באנציקלופדיה לתרבות וההיסטוריה של טנסי (באנגלית)
- האוול ג'קסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- האוול ג'קסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 41-42.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 42-43.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 44.
- ^ 1 2 Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 46-47.
- ^ Hudspeth, Harvey Gresham (Summer 1999). "Howell Edmunds Jackson and the Making Of Tennessee's First Native-Born Supreme Court Justice, 1893 - 1895". Tennessee Historical Quarterly. 58 (2), p. 141.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 48.
- ^ Hudspeth, Harvey Gresham (Winter 2003). "In Service to the Confederacy: Howell Edmunds Jackson, West Tennessee's Receiver of Sequestered Property, 1861-1862". Tennessee Historical Quarterly. 62 (4), pp. 357-359.
- ^ Hudspeth, Harvey Gresham (Winter 2003). "In Service to the Confederacy: Howell Edmunds Jackson, West Tennessee's Receiver of Sequestered Property, 1861-1862". Tennessee Historical Quarterly. 62 (4), pp. 359-361.
- ^ 1 2 3 4 Hudspeth, Harvey Gresham (Winter 2003). "In Service to the Confederacy: Howell Edmunds Jackson, West Tennessee's Receiver of Sequestered Property, 1861-1862". Tennessee Historical Quarterly. 62 (4), p. 362.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 49-50.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 51-52.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 52-53.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 55.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 59-60.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 62-63.
- ^ 1 2 McKellar, Kenneth Douglas (1942). Tennessee senators as seen by one of their successors. Kingsport, TN: Southern Publishers, p. 407.
- ^ Reilly, Don; Murphy, Norman; Timanus, Chuck, eds. (1992). The Supreme Court of the United States: Its Beginnings & Its Justices, 1790-1991. Commission on the Bicentennial of the United States Constitution, p. 150.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 65.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), pp. 68-69.
- ^ 1 2 Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 69.
- ^ 1 2 3 Hudspeth, Harvey Gresham (1998). "Seven Days in Nashville: Politics, the State Debt, and the Making of a United States Senator; January 19-26, 1881". West Tennessee Historical Society Papers. 52, p. 91.
- ^ "Howell E. Jackson, of Madison County, The Dark Horse, Who Wins on the Thirtieth Ballot". The Daily Memphis Avalanche. January 27, 1881. p. 1.
- ^ Calvani, Terry (January 1977). "The Early Legal Career of Howell Jackson". Vanderbilt Law Review. 30 (1), p. 70.
- ^ "Howell E. Jackson Dead". The New York Times. August 9, 1895. p. 1.
- ^ Hardaway, Roger D. (1976). "Howell Edmunds Jackson: Tennessee Legislator and Jurist". West Tennessee Historical Society Papers. 30, p. 106.
- ^ Hudspeth, Harvey Gresham (2002). "The Rise and Fall of the Greene Doctrine: The Sherman Act, Howell Jackson, and the Interpretation of "Interstate Commerce", 1890 — 1941". Essays in Economic & Business History. 20 (1), p. 98.
- ^ Meese, Alan J. (1999). "Liberty and Antitrust in the Formative Era". Boston University Law Review. 79 (1), pp. 37-38.
- ^ Hudspeth, Harvey Gresham (2002). "The Rise and Fall of the Greene Doctrine: The Sherman Act, Howell Jackson, and the Interpretation of "Interstate Commerce", 1890 — 1941". Essays in Economic & Business History. 20 (1), pp. 104-108.
- ^ 1 2 3 Hardaway, Roger D. (1976). "Howell Edmunds Jackson: Tennessee Legislator and Jurist". West Tennessee Historical Society Papers. 30, p. 108.
- ^ 1 2 3 4 Hardaway, Roger D. (1976). "Howell Edmunds Jackson: Tennessee Legislator and Jurist". West Tennessee Historical Society Papers. 30, pp. 109-110.
- ^ 1 2 3 Hardaway, Roger D. (1976). "Howell Edmunds Jackson: -Tennessee Legislator and Jurist". West Tennessee Historical Society Papers. 30, p. 112-113.
- ^ Harvey G. Hudspeth, Howell Edmunds Jackson, Tennessee Encyclopedia, Tennessee Historical Society.
- ^ 1 2 Hardaway, Roger D. (1976). "Howell Edmunds Jackson: Tennessee Legislator and Jurist". West Tennessee Historical Society Papers. 30, p. 118-119.
| בקרת זהויות |
|
|---|