כפרות

משפחה יהודית באירופה מבצעת את מנהג הכפרות. ליתוגרפיה, סוף המאה ה-19/ראשית המאה ה-20

כפרות הוא מנהג יהודי עתיק שנערך בערב יום הכיפורים (ובעת הצורך גם בעשרת ימי תשובה). על פי המסורת, מסובבים תרנגול מעל ראשו של כל יהודי ומבקשים שהתרנגול ילך למיתה, ותמורתו ילך האדם לחיים טובים ולשלום. לאחר מכן נמסר התרנגול לשחיטה, וניתן לרוב כצדקה לעניים, או נפדה בכסף הנמסר לעניים, ונקרא "פדיון כפרות". יש כאלה המקיימים את המנהג בדג או בכסף במקום בתרנגול.

סביב המנהג התפתח פולמוס על רקע מניעים שונים. עם התומכים הבולטים למנהג נמנים, הרמ"א, הרא"ש והאר"י, ובין המתנגדים למנהג ניתן למנות את הרמב"ן ורבי יוסף קארו. יש המקיימים את המנהג באמצעות כסף אשר נתרם ישירות לעניים ובכך מדגיש את מימד הצדקה במנהג. קיום המנהג בצורה זו נקרא פדיון כפרות.

כיום הנושא מושך התנגדות גדולה מצד ארגוני זכויות בעלי-חיים ורבנים כאחד, בטענה שקיום המנהג באמצעות בעלי-חיים עלול לגרום לעבירה על איסור צער בעלי חיים.

תיאור המנהג

כפרות במאה שערים

נהוג לקיים את מנהג הכפרות השכם בבוקר בערב יום הכיפורים, או קודם לכן, בעשרת ימי תשובה.

יש להחזיק את התרנגול (לזכר) או התרנגולת (לנקבה), או את כסף ה'כפרות' ביד ימין ולומר:

בְּנֵי אָדָם יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: אֱוִוילִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, וּמֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם, וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: וַיִּזְעֲקוּ אֶל אֲ-דֹנָי בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם, וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: יוֹדוּ לַא-דֹנָי חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ, אֶחָד מִנִּי אָלֶף, לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ, וַיאמֶר, פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת, מָצָאתִי כפֶר:

— תהילים, ק"ז, י', י"ד, י"ז–כ"א, איוב, ל"ג, כ"ג–כ"ד

מסובבים את התרנגול או הכסף מעל הראש שלוש פעמים, ואומרים:

זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה [מי שמשתמש בכסף יגיד: זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה], וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם:

אומרים את כל התפילה שלוש פעמים; את כסף ה'כפרות' נהוג לתת לצדקה. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו (וישנם כאלו שנותנים אותו לעניים), ולתרום את הכסף לצדקה.

מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם, אלא לצרור את המעות ולהניחן על משטח (לרוב שולחן), להניח את ידם על הצרור ואז לומר "זו כפרתי", את הצרור מוסרים לצדקה.

מקור המנהג

מקורות השראה אפשריים

ניתן לראות בטקס השעיר לעזאזל שבוצע בבית המקדש ביום הכיפורים אב טיפוס למנהג הכפרות, בשל הדמיון הרב שביניהם, שבו עוונות האדם מושתים על חיה שנשלחת למיתה, כדי לכפר עליו. ההבדל העיקרי ביניהם שבעוד ששילוח השעיר היה לאומי ומיועד לחול על כל העם, הטקס בתרנגול הוא טקס פרטי שבו כל אדם אחראי לעצמו. סביר להניח כי לאחר חורבן בית המקדש השני וביטול טקס הכפרה באמצעות השעיר, מצאו האנשים בכפרות תחליף לטקס זה.

סדר הכפרות והמילים שנאמרים במהלכו דומים לסדר שהיה נהוג בעת קיום מצוות פדיון הבן בתקופת הגאונים:

ונוטל הכהן הכספים ומעבירם על ראש הבן ואומר: זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן ונכנס הבן הזה לחיים, לתורה וליראת שמים.

— פירוש רבינו חננאל על התורה, הועתק בר' בחיי בפרשת שופטים

הרב שלמה גורן טען שמקור המנהג הוא בתלמוד הבבלי שם יש לו רמז בדמות כפרות עם צמחים:

שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר.

— רש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב

בהמשך נמצא גם כתרנגול ממש בתשובות גאוני בבל לעיל. לעומתו בתלמוד הירושלמי לא נמצא למנהג כל זכר.

התפתחות המנהג

המקור המפורש הקדום ביותר למנהג הוא מתשובות מר רב שושנא גאון (סורא, המאה ה-7). מובא גם בפסקי הרא"ש בסוף מסכת יומא:

וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוהכ"פ תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? והשיב רב שושנא גאון: הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר ממבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר...

ממקור זה המזכיר את "חכמינו הראשונים" ניתן להסיק שמנהג הכפרות היה נפוץ לכל הפחות כבר במאה ה-6 בבבל בתקופת רבנן סבוראי. מסקנה זו מקרבת את שרשי המנהג לתקופת התלמוד. ואכן, בתלמוד ישנם רמזים למנהג שהיו שוחטים עופות ובהמות בערב יום הכיפורים, ואת החלקים הללו היו זורקים לעופות השונים כדי שיאכלום, אולם לא מוזכר עניין הכפרה או סיבוב ראש התרנגול מעל לראש המתכפר. לפי זה היו נפוצים קטעים ממנהג הכפרות כבר במאה הרביעית.

נראה שאצל העשירים היה מקובל לבצעו אף עם בהמה (כנראה שלא סובבו אותה מעל הראש אלא סמכו עליה את ידיהם כמו בקורבן), למרות שרב שושנא מצדיק בדבריו את השימוש בתרנגול. באשכנז נהגו לשחוט אווזים ותרנגולים. המנהג שהתחיל כנראה בבבל עבר משם לספרד לצרפת ולאשכנז, ומשם לכל תפוצות ישראל. לתימן לא הגיע מנהג זה.

הפולמוס על המנהג

מתנגדים

קופות כפרות על בימת בית הכנסת יד משה בחשמונאים בערב יום כיפור

בהדפסה הראשונה (שנת ה'של"ח) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". הרמ"א חלק על דעת השו"ע אך לא שינה את הכותרת המקורית.
בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".

על המנהג להשתמש בתרנגול לטקס זה, ניטש פולמוס נוקב לאחר שבספרד קמו לו מתנגדים. הרמב"ן סבר שהמנהג הוא "מדרכי האמורי", כלומר מקורו בעבודה זרה או אמונה טפלה שמקורה אינו יהודי. הרשב"א מעיד על המנהג בעירו בספרד:

היו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה.

התנגדות נוספת למנהג הייתה מצד דמיונו להקרבת קרבן, מה שאסור מחוץ לבית המקדש. על פי טעם זה היו שרצו גם לאסור את התרנגול לאכילה כי החשיבו אותו כ"קודשים בחוץ" (קורבנות שנשחטו מחוץ לבית המקדש). אולם הרשב"א בספרד, על אף שיצא נגד המנהג בחריפות וביטל את המנהג בעירו, דחה טעם זה כיוון שהתרנגול ממילא אינו ראוי לקרבן.

הרמב"ם לא הזכיר את המנהג, ומשום כך התימנים אינם נוהגים מנהג כפרות כלל. רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, המשיך את הקו של רבני ספרד וטען כי יש לבטל את המנהג, למרות שבדרך כלל צידד במנהגים והלכות שהגיעו מהקבלה. על כך כתב (אורח חיים, סימן תר"ה) "וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר." בהדפסה הראשונה של שלחן ערוך, אורח חיים, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא". "הבית יוסף" ואחרים התנגדו למנהג בעיקר בשל החשש שמא החיפזון בשחיטת התרנגולים בערב יום הכיפורים יגרום לפגם בכשרות שלהם.

צער בעלי חיים

על המנהג נמתחת ביקורת להבדיל גם מצד אגודות צער בעלי חיים שמוחות נגדו על שום הצער הנגרם לתרנגולים, וישנם רבנים שהצטרפו לקריאה להחליף את התרנגולים בכסף, בעיקר מקרב רבני עדות המזרח, שפוסקים לפי הבית יוסף שסבור כי מדובר במנהג של שטות. בין היתר אמר הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים:

"ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים"

— שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז

גם הרב המקובל יצחק כדורי אמר בשנת תשס"ב כי יש להעדיף תרומה לעניים עקב צער בעלי חיים, שהוא איסור מן התורה, ובעיית הכשרות. הרב פנחס זביחי, מחבר "עטרת פז" מתנגד אף הוא מהטיעון שאין למנהג שורש בש"ס. הרב שלמה אבינר כתב כי לנוכח בעיות כשרות וצער בעלי חיים, ולאור דברי כל הרבנים שלעיל, יש להמליץ ולהעדיף לעשות כפרות על ידי כסף. הרב שלמה זלמן אויערבאך נהג בתחילה לעשות כפרות בתרנגול, בהמשך עבר להשתמש דגים, ובשנותיו האחרונות היה מסובב עם מעות שמסר לאחר מכן כצדקה לעניים, אם כי לא ידוע מה הנימוק לשינוי זה, והאם נבע מהחשש לצער בעלי חיים..

המעבר לשימוש בכסף הוביל מוסדות רבים לפזר קופות צדקה בימים הנוראים בבתי הכנסת הקוראים לתרום להם בעין יפה תחת הכותרת "פדיון כפרות".

תומכים

לעומתם, רבי משה איסרליש (הרמ"א), בהסתמך על מסורת אשכנז מבית מדרשם של בעל הטורים ואביו הרא"ש, הגן על מנהג זה באופן חריף ביותר וכותב "ואין לשנות". גם האר"י היה נזהר לקיים מנהג זה ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. הרב שניאור זלמן מלאדי, מציין בספרו שלחן ערוך הרב כי במקומו נוהגים לערוך כפרות.

בישראל

שחיטת תרנגולות לאחר הכפרות לנשים

במהלך שנות ה-50 עברה ישראל משחיטה מקומית לשחיטה בבתי מטבחיים גדולים. באמצע שנות ה-60 נקבע איסור בחוק לבצע שחיטה בלא פיקוח וטרינרי, למעט במקרים של שחיטה של כמות קטנה לצריכה עצמית, אולם האיסור לא נאכף על שחיטת תרנגולות לכפרות.

בספטמבר 2007 הורשע לראשונה אדם על שחיטת תרנגולות לכפרות. באותה תקופה החלו רשויות שונות להפסיק לבצע שחיטת כפרות בהיעדר פיקוח וטרינרי. למשל, בפתח תקווה, בוטלה השחיטה לכפרות. במקום אחד בוצע מנהג הכפרות על תרנגולות, אך התרנגולות הועברו בחיים לשחיטה בבית מטבחיים. בשנת 2014 משרד החקלאות הוציא הנחיות לגבי ביצוע מנהג הכפרות הקובעות שהשחיטה תתבצע רק בבית מטבחיים. בלחץ של גורמים דתיים הוצאו בשנה לאחר מכן תקנות מקילות במעט המתירות באישור ראש רשות מקומית הקמת בית מטבחיים נייד לצורך כפרות. תקנות אלו עוררו דיון בכנסת ונציגי הציבור החרדי הבהירו שתקנות שיאפשרו קיום כפרות הן הכרח לצורך שמירת הקואליציה.

לקראת יום כיפור תשע"ו יזמו שר החקלאות אורי אריאל ועמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים קמפיין הקורא להפסקת השימוש בתרנגולות למנהג הכפרות והחלפתו בפדיון כפרות.. במקביל, באותה שנה, התעמתו פעילי זכויות בעלי חיים עם מקיימי המנהג בבני ברק, ברחובות, בפתח תקווה ובאשדוד.

קישורים חיצוניים

• כפרות בלקסיקון לתרבות ישראל מבית מט"ח
• אליהו רחמים זייני, מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים
• הרב שלמה אבינר מדבר בעד פדיון כפרות
• גם ביהדות יש התנגדות למנהג ה"כפרות", באתר וואלה‏, 27 בספטמבר 2006
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:וואלה!
  פרמטרים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית דדי שי‏, לא מבינים מוסר השכל, באתר וואלה‏, 7 באוקטובר 2008
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ח"כים ורבנים: די לכפרות עם תרנגולים, באתר ynet, 3 באוקטובר 2011
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
  פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית הרב לאו על הכפרות: היזהרו ממצווה הבאה בעברה, באתר ynet, 1 בספטמבר 2013
• זאב גלילי - "כפרות – מקור המנהג, שולליו, תומכיו וגלגוליו".