הכחשת רצח העם הארמני – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ קישורים פנימיים
שורה 77: שורה 77:
[[מדינת ישראל]] אינה מכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בכנסת, במשרד החינוך ובממשלה. בנוסף לחוסר ההכרה הרשמי מצד מוסדות המדינה הופעלה [[צנזורה]] על תכנים הקשורים לנושא הן במערכת החינוך והן בתקשורת.
[[מדינת ישראל]] אינה מכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בכנסת, במשרד החינוך ובממשלה. בנוסף לחוסר ההכרה הרשמי מצד מוסדות המדינה הופעלה [[צנזורה]] על תכנים הקשורים לנושא הן במערכת החינוך והן בתקשורת.


מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם [[טורקיה]] ו[[אזרבייג'ן]]. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן חברי כנסת ממרבית הסיעות ב[[הכנסת|כנסת]], הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים.
מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע [[ממשבר דיפלומטי]] עם [[טורקיה]] ו[[אזרבייג'ן]]. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן חברי כנסת ממרבית הסיעות ב[[הכנסת|כנסת]], הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים.


יש גורמים יהודיים שונים המתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ-"שואה", מרצון לייחד מילה זו ל{{ה|שואה}} שביצעה [[גרמניה הנאצית]] ומסייעי ה[[נאציזם|נאצים]] ב[[יהודים]]. במשך זמן רב ארגונים יהודים שונים הקטינו את רצח העם הארמני, בציינם את ההבדלים שיש בין שני האירועים. מצד שני יש הרואים בהכחשה, הדחקה או גימוד של רצח העם הארמני דבר שמאפשר גם עיוות של ההיסטוריה וגם גימוד או עיוות של רצח העם שבוצע נגד היהודים ועמים אחרים בזמן השואה. יש הרואים בשואה היהודית חלק מרצף היסטורי של מאורעות אחרים ורוצים להשוות בינה ובין אירועים דומים כדי להבין אותה יותר ולמנוע אירועים דומים בעתיד. לדוגמה היטלר טען בשנת 1939 כי העולם התעלם מרצח העם הארמני וייתכן כי דבר זה היווה עידוד לנאצים לנקוט במדיניות של טיהור אתני ופשעים אחרים. גורמים רבים מבקרים את אי ההכרה של מוסדות יהודים בכלל ושל ישראל בפרט כצביעות, לנוכח מלחמתה בהכחשת השואה. לפי ריצ'רד הובינסון, חוקרי שואה ופעילי זכויות אדם רבים יותר ויותר מגיעים למסקנה שהצלחה של הכחשת רצח העם הארמני, תהיה תקדים שיקל על ביצוע של הכחשה, רציונלזציה וטריוויאלציזיה של כל הפשעים האחרים. וכן הוא מציין כי יש דמיון בין השיטות של מכחישי שואות שונות.{{הערה|שם=oron2007}}
יש גורמים יהודיים שונים המתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ-"שואה", מרצון לייחד מילה זו ל{{ה|שואה}} שביצעה [[גרמניה הנאצית]] ומסייעי ה[[נאציזם|נאצים]] ב[[יהודים]]. במשך זמן רב ארגונים יהודים שונים הקטינו את רצח העם הארמני, בציינם את ההבדלים שיש בין שני האירועים. מצד שני יש הרואים בהכחשה, הדחקה או גימוד של רצח העם הארמני דבר שמאפשר גם עיוות של ההיסטוריה וגם גימוד או עיוות של רצח העם שבוצע נגד היהודים ועמים אחרים בזמן השואה. יש הרואים בשואה היהודית חלק מרצף היסטורי של מאורעות אחרים ורוצים להשוות בינה ובין אירועים דומים כדי להבין אותה יותר ולמנוע אירועים דומים בעתיד. לדוגמה היטלר טען בשנת 1939 כי העולם התעלם מרצח העם הארמני וייתכן כי דבר זה היווה עידוד לנאצים לנקוט במדיניות של טיהור אתני ופשעים אחרים. גורמים רבים מבקרים את אי ההכרה של מוסדות יהודים בכלל ושל ישראל בפרט כצביעות, לנוכח מלחמתה בהכחשת השואה. לפי ריצ'רד הובינסון, חוקרי שואה ופעילי זכויות אדם רבים יותר ויותר מגיעים למסקנה שהצלחה של הכחשת רצח העם הארמני, תהיה תקדים שיקל על ביצוע של הכחשה, רציונלזציה וטריוויאלציזיה של כל הפשעים האחרים. וכן הוא מציין כי יש דמיון בין השיטות של מכחישי שואות שונות.{{הערה|שם=oron2007}}

גרסה מ־00:20, 17 בפברואר 2017

הכחשת רצח העם הארמני  היא מעשה של הכחשה, הסתרה, גימוד וטשטוש של רצח העם המתוכנן והשיטתי של 1.5 מיליון ארמנים ואשורים, שנערך על ידי השלטון העות'מאני במהלך מלחמת העולם הראשונה. כסוג של הכחשה, ניתן להשוות בין הכחשה זו לבין הכחשות אחרות של רציחות עמים כגון הכחשת השואה והכחשת טבח ננקינג.

  מדינות המכירות רשמית ברצח העם הארמני נכון לשנת 2016. יותר ויותר מדינות מכירות באופן רשמי ברצח העם

שורשי ההכחשה

רצח העם הארמני נחשב לעובדה היסטורית כמעט על ידי כל ההיסטוריונים והחוקרים של מעשי רצח עם.[1] המונח "ג'נוסייד" ("רצח עם") עצמו הומצא על ידי המשפטן היהודי-אמריקני רפאל למקין בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 כדי לתאר את ההיקף העצום ואת ההצלחה של תוכנית שאורגנה באופן שיטתי כדי לחסל את הארמנים.[1][2] רוויזיוניסטים היסטוריים טוענים בדרך כלל כי הקונצנזוס האקדמי שאכן מדובר ברצח עם הוא מעין תעמולה אנטי-טורקית או קונספירציה שמופצת על ידי הארמנים,  וטוענים תחת זאת כי רצח העם כלל לא התרחש או שהייתה לו הצדקה כשלהי אותה התקופה.[1][3]

טורקיה וארמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה

בניגוד ליחס של גרמניה לשואה, הן השלטון הטורקי והן רוב רובה של החברה הטורקית מעולם לא הודו או לקחו אחריות על רצח העם הארמני. לכך יש כנראה מספר סיבות שקשורות גם להיסטוריה של טורקיה וארמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.

האומה הטורקית שלאחר מלחמת העולם הראשונה לא נכבשה כולה. הסכם סוור נתן לטורקים חלק משטחה של טורקיה וחילק את שאר המדינה בין המעצמות. הטורקים התנגדו לכך ובשנת 1919 החלה מלחמת העצמאות של טורקיה. במסגרתה התנהלו מלחמת יוון-טורקיה, מלחמת טורקיה-ארמניה, מלחמת טורקיה-צרפת וכן משבר צ'נקלה (מול הצרפתים והאנגלים) שבהן הדפו הטורקים את צבאות מדינות ההסכמה אשר חילקו את שטחי אסיה הקטנה ותראקיה ביניהן. המלחמה נסתיימה בשנת 1923 בחתימת הסכם לוזאן, בהכרזת העצמאות של טורקיה ובהכרה הבינלאומית בה. כך שמבחינת הטורקים התקופה לאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינה בלאומיות מתחדשת וצורך לאחד את העם הטורקי כנגד אויבים מבחוץ וביסוס השלטון העצמאי.

הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה קמה בשנת 1918, אבל הדבר לא הוסדר בהסכם בינלאומי רשמי הכולל הכרה וגבולות. הסבל של הארמנים בזמן המלחמה הביא את נשיא ארצות הברית וודרו וילסון להציע לוועידת השלום בפריז להרחיב את גבולותיה של ארמניה מה שנודע לימים בתור "ארמניה הווילסונית". תוכנית זו התקבלה עם שינויים כחלק מהסכם סוור שנחתם על ידי נציגי העות'מאנים ביום 10 באוגוסט 1920 בצרפת. הישג פוליטי זה של הארמנים, היה מנוגד בתכלית למטרתה של האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה בראשות מוסטפא כמאל אטאטורק, שמטרתה המוצהרת הייתה להדוף כל שלטון זר מתחומי אסיה הקטנה והתנגדו להקמת ארמניה עצמאית. חודש בלבד לאחר מכן, בספטמבר 1920 התקיפו צבאות טורקיים תחת פיקודו של אטאטורק את הרפובליקה הארמנית, והחלה מלחמת טורקיה-ארמניה. בתחילת אוקטובר 1920 פנתה הממשלה הארמנית אל המעצמות הגדולות בבקשה לסיוע, אך אלה היו טרודות בדיכוי התקוממויות מקומיות במדינות שכנות. הארמנים נכנעו בנובמבר אותה שנה, והסכם אלכסנדרופול נחתם ב-2 בדצמבר 1920, ולפיו אולצו הארמנים להתפרק מעיקר נשקם ולוותר על כל השטחים שניתנו להם מכוח הסכם סוור. ארמניה העצמאית שרדה רק יומיים בלבד לאחר הסכם אלכסנדרופול, שכן הצבא האדום שהחל את פלישתו מכיוון אזרבייג'ן שבוע לפני כן, כבש את ירוואן ב-4 בדצמבר.

לאחר עצמאותה של טורקיה, הממשלה ברשותו של אטאטורק סרבה להעניק לארמנים שטחים או פיצויים. אטאטורק שעיצב במידה רבה את דמותה של הרפולביקה הטורקית המודרנית עיצב גם את מדיניות ההכחשה הטורקית שנמשכת עד היום, והכחשה זו היא אחד מהיסודות של הזהות הטורקית המודרנית.[4]

הכחשת הרצח לאחר מלחמת העולם השנייה

נכון לשנת 2016, רק ממשלות טורקיה ואזרבייג'ן מכחישות בצורה רשמית כי רצח העם הארמני התקיים.[5][6][7] טורקיה הצליחה למנוע אזכור של רצח העם בדו"ח של ארגון האומות המאוחדות משנות ה-70. רק בשנת 1985 הכירה תת-ועדה של האו"ם ברצח העם.[4]

משנות ה-90 של המאה ה-20 החלו יותר ויותר מדינות להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני והאשורי. נכון ל-2016, הכריזו 29 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. האחרונה היא גרמניה שהכירה ברצח ב-2 ביוני 2016.[8] בנוסף ל-29 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015. הכחשת רצח עם, ובכלל זה רצח העם הארמני, מנוגדת לחוק באופן רשמי באיטליה, שווייץ, יוון, קפריסין וסלובקיה.[9][10][11]

עם זאת, מדינות רבות אחרות נמנעות במתכוון מלהכיר באופן רשמי ברצח העם, כדי למנוע פגיעה ביחסים עם טורקיה. ממשלת טורקיה מאיימת ולוחצת על ממשלות בעולם כדי למנוע מהן להשתמש במונח "רצח עם" ולהכיר בנושא באופן כללי.[1] בין המדינות המעוררות מחלוקת באי-ההכרה הרשמית שלהן ברצח העם הארמני נמצאות ארצות הברית, בריטניה, וישראל[12][13][14] מדינות מערביות נוספות שלא מכירות ברצח העם באופן רשמי כוללות את יפן, אוסטרליה, ספרד, נורווגיה, אירלנד ופורטוגל. בחלק מהמדינות כמו אוסטרליה, ספרד, ארצות הברית ובריטניה יש הכרה של מחזות או מדינות ברצח העם, בנפרד מהרמה הלאומית.

הבדלים בהכרה ובתעוד בין השואה לבין רצח העם הארמני

בניגוד להכחשה הטורקית הרחבה, הגרמנים הכירו בקיום השואה ובאחריות שלהם אליה, וגם הציבור בעולם התייחס בצורה שונה. ניתן לראות מספר הבדלים שיכלו לתרום לכך:

היחס הגרמני לעבר הנאצי בתום המלחמה

גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה עברה שינוי מהותי – 1945 הייתה "שעת האפס" (Stunde Null) של התודעה הקולקטיבית בגרמניה, של התודעה הפוליטית וההומניסטית וכן של הספרות, האמנות והתרבות. הטראומה שידע העם הגרמני, תחושת הבגידה של ההנהגה והתחושה של אוזלת היד - כל אלה הובילו למחיקה טוטלית של הנאציזם משדרות העם. תרמו לכך גם העובדה שבשלבים המלחמה הסופיים הופנה חלק מהאכזריות הנאצית נגד העם הגרמני עצמו. מחיר המלחמה הורגש היטב- רבע מכל הילדים היו יתומים מאב, חלק גדול מערי גרמניה הופצץ והיה מחסור במזון, בדלק ומוצרי יסוד אחרים. רוב ההנהגה הנאצית נהרגה או הוצאה להורג במהלך משפטי נירנברג, כל שטחה של גרמניה נכבש ונשלט בידי מדינות זרות במשך שנים רבות. בעלות הברית הכובשות הכתיבו מדיניות של דה-נאציפיקציה, הוציאו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית ואת גופיה השונים אל מחוץ לחוק והסירו את כל הסממנים והסמלים הנאציים. גרמנים רבים נחקרו באשר לעברם הנאצי. במשרדי ממשלה רבים הוחלפה הפקידות וכן הוכשר תוך מספר חודשים סגל הוראה חלופי לבתי הספר שתפקידו היה לצמצם את השפעת סגל ההוראה הישן שנחשד כמזוהה עם עברה הנאצי של גרמניה. כל הדברים האלה יחד היוו רקע לסלידה עזה של הגרמנים מהשלטון הנאצי, וממעשיו והיו חלק מהמוכנות של גרמניה להכיר בשואה ובהשלכותיה. להכרה זו היו גם השלכות מעשיות כגון הסכם השילומים שנחתם בין גרמניה המערבית לבין ישראל ב-1952. כל זאת בניגוד לרוח הלאומית הטורקית ששאפה לאחד את העם הטורקי ולהצעיד אותו קדימה.

עידוד זכר השואה על ידי מדינת לאום של הנרצחים

הן רצח העם הארמני והן השואה נתנו רוח גבית לתמיכה בינלאומית בהקמת מדינת לאום עבור הקורבנות בסמוך לתום המלחמה. בשני המקרים מדינת הלאום סייעה לאסוף עדויות ולהכיר בטרגדיה, אבל שבניגוד לישראל הרפובליקה הארמנית התפרקה בתוך שנתיים בלבד מתום המלחמה ופעילות למען הכרה ציבורית עולמית נדחתה רק עם הקמתה של ארמניה המודרנית בשנת 1991.

קיום של מסמכים וצילומים רבים יותר

הבדל נוסף הוא הבדל עצום בהיקף התעוד - השואה התרחשה כ-25 שנה לאחר רצח העם הארמני, באזור מודרני יותר, שבו הן הרוצחים והן הנרצחים היו עשירים יותר ומשכילים יותר ביחס לטורקים ולארמנים של מלחמת העולם הראשונה. משום כך יש הרבה יותר תעוד של תקופת השואה בצורה של יומנים, מסמכים, תעודות, צילומים, סרטים וכו' כאשר דבר זה בוצע על ידי הגרמנים, תושבי העמים הכבושים, היהודים וקורבנות אחרים וכן על ידי חיילי הצבאות המשחררים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובתוך טורקיה גופה מצלמות היו נדירות הרבה יותר שלא לדבר על מצלמות קולנוע.

היקף ושמירה על מסמכים ממשלתיים

כמו כן היות שהיהודים חיו במדינות מודרניות יחסית, והודות לכיבוש גרמניה בידי כוחות הברית, נשתמרו עדויות רבות יותר מטעם השלטונות. היבטים כמו כמות היהודים שחיו בפולין ובמדינות אחרות לפני המלחמה, כמות הנרצחים, תעודות הנוגעות לפעילות הצבא הגרמני ופעילות מחנות ההשמדה נמצאו ותעודו לאחר המלחמה. כל ההיבטים האלה חסרו בטורקיה. כמדינה עניה היא ניהלה רישום פחות מדוקדק של אזרחיה והיה לשלטון בטורקיה זמן רב להשמיד מסמכים ועדויות נוספות.

זהות קורבנות מערביים ואוניברסליים יותר

היבט נוסף הוא זהות הקורבנות. הארמנים הם אמנם נוצרים, אבל הם שייכים לכנסייה האפוסטולית הארמנית שרחוקה למדי מהזרמים הנוצריים המערביים הנפוצים. כמו כן הם משתייכים לעם שהיה יחסית עני, לא משכיל, מבודד ולא מוכר בתרבות המערבית. הארמנים גם דוברים ארמנית שהיא שפה רחוקה מהשפות המערביות האחרות. מלבד הארמנים נטבחו גם אשורים ויוונים אבל בכמויות קטנות יותר. וכן רוב הנרצחים היו גם אזרחי האימפריה האותמית. מבחינה מערבית רוב הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה מיוחסות לקרבות עם הצבא הגרמני ולא לחזית הטורקית. לעומת זאת קורבנות השואה היו בעלי מאפיינים אחרים, אוניברסלים ומערביים יותר. בעוד שחלק גדול מהקורבנות של השלטון הנאצי היו יהודים, הנאצים רצחו גם חיילים שבויים ואזרחים בני לאומים רבים אחרים על רקע אידואולגי ועל רקע שליטה בעמים אחרים באירופה. מאפיינים אלה סיפקו מוטיבציה לעמים שלחמו בגרמניה הנאצית לזכור את פשעי הנאצים ובכללם את השואה. כמו כן מבחינת חלק מהעמים בעיקר בחלק המערבי של אירופה, הקורבנות היהודים של השואה היו לא רק בני העם היהודי אלא גם אזרחים של מדינות הלאום שלהם (כך שאנא פרנק לדוגמה זכורה לא רק בתור יהודיה, אלא גם בתור יהודיה-הולנדית שנרצחה בידי הנאצים). בנוסף היהודים עצמם היו קרובים יותר לתרבות המערבית והשפיעו עליה הרבה יותר - כך שיצירות של יוצרים כמו אנה פרנק, אלי ויזל, פרימו לוי ואחרים הביאו את זכר השואה בצורה נגישה יותר ונפוצה יותר לקהל המערבי.

אי הכרה ברצח העם הארמני בארצות הברית

החל משנות ה-80 לחץ מצד טורקיה הצליח למנוע החלטות של הקונגרס בארצות הברית לקיים יום זיכרון לאומי לציון רצח העם הארמני, וזאת בזמן כהונתם של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן. בנוסף הממשלה הטורקי ניסה לסלק מספרי הלימוד בארצות הברית כל איזכור של רצח העם וזכה להצלחות חלקיות.[4] נשיא ארצות הברית ברק אובמה נמנע מלהזכיר את המונח "רצח עם" בהתייחסות שלו לנושא. זאת למרות הכרה פומבית קודמת שלו בנושא ותמיכה בחוקים שנועדו להכיר ברצח העם, כמו כן הדבר עומד בניגוד להבטחה רשמית שלו להכיר ברצח העם הארמני.[15] בנאום שלו משנת 2015 הוא התייחס לאירוע כאל "הזוועה ההמונית" הראשונה של המאה ה-20.[16]

הליגה נגד השמצה סירבה בעבר להכיר ברצח וסירבה לתמוך בהצעת חוק שנועדה להכריח את ממשלת ארצות הברית להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני. עמדה זו נתפסה כצביעות בעקבות מאבקה הנרחב של הליגה בהכחשת השואה. בעקבות ביקורת נרחבת עליה, הכירה הליגה ברצח העם הארמני בשנת 2007.[17]

אי הכרה ברצח העם הארמני בישראל

מדינת ישראל אינה מכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני, וזאת לאחר שנים של מאבק בין גורמים שונים בכנסת, במשרד החינוך ובממשלה. בנוסף לחוסר ההכרה הרשמי מצד מוסדות המדינה הופעלה צנזורה על תכנים הקשורים לנושא הן במערכת החינוך והן בתקשורת.

מצד אחד עומדים המתנגדים להכרה, ובראשם משרד החוץ, המבקשים להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. מנגד עומדים ישראלים רבים וכן חברי כנסת ממרבית הסיעות בכנסת, הרואים חשיבות רבה בהכרה ברצח העם, וזאת מתוך שותפות גורל שחשים בני העם היהודי עם הארמנים.

יש גורמים יהודיים שונים המתנגדים לתיאור רצח העם הארמני כ-"שואה", מרצון לייחד מילה זו לשואה שביצעה גרמניה הנאצית ומסייעי הנאצים ביהודים. במשך זמן רב ארגונים יהודים שונים הקטינו את רצח העם הארמני, בציינם את ההבדלים שיש בין שני האירועים. מצד שני יש הרואים בהכחשה, הדחקה או גימוד של רצח העם הארמני דבר שמאפשר גם עיוות של ההיסטוריה וגם גימוד או עיוות של רצח העם שבוצע נגד היהודים ועמים אחרים בזמן השואה. יש הרואים בשואה היהודית חלק מרצף היסטורי של מאורעות אחרים ורוצים להשוות בינה ובין אירועים דומים כדי להבין אותה יותר ולמנוע אירועים דומים בעתיד. לדוגמה היטלר טען בשנת 1939 כי העולם התעלם מרצח העם הארמני וייתכן כי דבר זה היווה עידוד לנאצים לנקוט במדיניות של טיהור אתני ופשעים אחרים. גורמים רבים מבקרים את אי ההכרה של מוסדות יהודים בכלל ושל ישראל בפרט כצביעות, לנוכח מלחמתה בהכחשת השואה. לפי ריצ'רד הובינסון, חוקרי שואה ופעילי זכויות אדם רבים יותר ויותר מגיעים למסקנה שהצלחה של הכחשת רצח העם הארמני, תהיה תקדים שיקל על ביצוע של הכחשה, רציונלזציה וטריוויאלציזיה של כל הפשעים האחרים. וכן הוא מציין כי יש דמיון בין השיטות של מכחישי שואות שונות.[4]

בחינוך ובתרבות

במדינת ישראל גרים ארמנים מאז המאה ה-4. ניצולים מרצח העם הארמני, הגיעו לישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. כמו כן גורמים שונים ביישוב הציוני, לרבות חלק ממיסדי ניל"י תיארו את מעשי הזוועה בהם חזו. האוכלוסייה הארמנית בארץ ישראל בשיאה מנתה יותר מ–25,000 תושבים (בשנת 1948). המוזיאון הארמני הנמצא ברובע הארמני בירושלים מציג תערוכה בנושא רצח העם הארמני.

בספרי הלימוד המאושרים על ידי משרד החינוך לא מתייחסים לרצח העם הארמני כאל "שואה", "רצח עם" או "ג'נוסייד", ותחת זאת הם מתוארים כ"טבח", "פוגרומים" או "טרגדיה".[18]יוסי שריד בהיותו שר החינוך הכניס תכנים על רצח העם הארמני לתוכנית הלימוד, אולם אלו הוצאו ממנה בתקופת כהונתה של לימור לבנת.[19]

בשנת 1989 רשות השידור תכננה להקרין סרט תיעודי בנושא בשם "המסע לאררט", בערוץ הראשון, אך עקב התערבות משרד החוץ בוטל השידור. ביטול השידור עורר דיון ציבורי בו אמר בנימין נתניהו, סגן שר החוץ דאז את המשפט הבא:[20]

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת"

נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה ביום העצמאות 2003 בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר את רצח העם הארמני בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת.[21]

בנאומו של נשיא ישראל, רובי ריבלין על במת האו"ם בטקס יום השואה הבינלאומי ב-28 בינואר 2015, הזכיר ריבלין את רצח העם הארמני ואת ההכחשה שלו:[22]

בשנת 1915 בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני כתב אבשלום פיינברג, איש ניל"י את הדברים הבאים: "כבר נשחקו שינַי מחרון, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? וגם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?" כך כתב אבשלום פיינברג, לפני 100 שנים בדיוק. 100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם מזי רעב אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום.

עמדה רשמית של הכנסת, הממשלה ומוסדות אחרים

בשנת 2000, בהיותו שר החינוך, השתתף יוסי שריד ביום הזיכרון ה-85 לרצח העם בכנסייה הארמנית בירושלים. בכנס קרא שריד לממשלת ישראל בראשותו של אהוד ברק להכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני, אך הממשלה התנערה מדברים אלה. מאוחר יותר, בשנת 2005, בהיותו חבר הכנסת, השתתף שריד ביום הזיכרון ה-90 לרצח העם הארמני בעיר ירוואן, בירת ארמניה.[23]

בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד".

בשנת 2007 החליטה הכנסת להסיר מסדר היום הצעה של חבר הכנסת חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.[24]

באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה-ישראל יפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין.[25] כעבור שנה החליטה הכנסת לאפשר דיון בנושא, למרות לחץ שהפעיל משרד החוץ.

בדצמבר 2011 התקיים לראשונה דיון פומבי בוועדת החינוך של הכנסת בנושא זה, ביוזמת חברי הכנסת אריה אלדד וזהבה גלאון. עקב רגישות העניין והחשש ממשבר נוסף עם טורקיה (לאחר אירועי המשט לעזה), השתתפו בדיון גם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, סגן שר החוץ דני איילון ונציגי משרדי ממשלה נוספים.[26]

ב-15 באפריל 2015 שלחה הכנסת משלחת ראשונה של שני חברי כנסת (נחמן שי (המחנה הציוני) וד"ר ענת ברקו (ליכוד)), לטקסי הזיכרון המרכזיים של רצח העם בארמניה לציון 100 שנה לרצח העם. אליהם התלווה השגריר הלא תושב של ישראל בארמניה, שמואל מירום. שליחת הנציגים אינה מבטאת בהכרח שינוי בעמדת הממשלה לנושא, אלא נחשבת כחובה מוסרית.[27]

ב-2 ביוני 2016 קיבלה נשיאות הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית החלטה על הכרה ברצח העם הארמני.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רצח העם הארמני

כתבות

הכחשת רצח העם הארמני: בין אינטרסים למצפון נאומו של יאיר צבן ביום הזיכרון הארמני ה-98 באוניברסיטה העברית בירושלים, 29/04/13

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 Why scholars say Armenian Genocide was genocide but Obama won't, Newsweek
  2. ^ "Senate Resolution 106 – Calling on the President to ensure that the foreign policy of the United States reflects appropriate understanding and sensitivity concerning issues related to Human Rights, Ethnic Cleansing, and Genocide Documented in the United States Record relating to the Armenian Genocide". Library of Congress.
  3. ^ A list of genocide denial websites, Southern Poverty Law Center
  4. ^ 1 2 3 4 ספר זמין ברשת יאיר אורון, ג'נוסייד - רצח העם הארמני, השכחה והכחשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ז - 2007
  5. ^ "History News Network - Christopher Hitchens: Turkey Denies History". hnn.us.
  6. ^ "Радио Свобода: Наши гости: Факты и мнения". svoboda.org.
  7. ^ "Q&An Armenian 'genocide'". BBC. 12 באוקטובר 2006. נבדק ב-29 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ טורקיה זועמת: גרמניה הכירה ברצח העם הארמני באתר ynet, ‏ 2 ביוני 2016
  9. ^ Lomsadze, Giorgi (10 בספטמבר 2014). "Greece Bans Denials of Armenian Genocide". EurasiaNet. Open Society Institute. אורכב מ-המקור ב-26 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "Armenia praises Greece for law banning denial of genocide". Kathimerini. 10 בספטמבר 2014. אורכב מ-המקור ב-26 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Cyprus criminalizes denial of 1915 Armenian genocide by Turks". Reuters. 2 באפריל 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Armenian Issue Presents a Dilemma for U.S. Jews, The New York Times
  13. ^ The 1915 Armenian Genocide – Why Is It Still Denied By Turkey (And The U.S.)?, TheBlaze
  14. ^ 'Israel and the Jewish People can't ignore the Armenian Holocaust', The Jerusalem Post
  15. ^ "Barack Obama Campaign Promise No. 511" Recognize the Armenian genocide , politifact.com
  16. ^ "Statement by the President on Armenian Remembrance Day - Obama" (Press release). The White House, Office of the Press Secretary. 23 April 2015. Retrieved 14 April 2016.
  17. ^ שמואל רוזנר, הליגה נגד השמצה הודתה: טבח הארמנים - ג'נוסייד, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
  18. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         דליה שחורי, האבל הארמני עדיין שנוי במחלוקת, באתר הארץ, 17.4.2005
  19. ^ השואה שאנו מכחישים 29.3.2005 וואלה
  20. ^ הכחשת רצח העם הארמני: בין אינטרסים למצפון נאומו של יאיר צבן ביום הזיכרון הארמני ה-98 באוניברסיטה העברית בירושלים, 29/04/13
  21. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         דליה שחורי, אני, נעמי נלבנדיאן, דור שלישי לשואה הארמנית, מדליקה משואה זו, באתר הארץ, 04 במאי 2003
  22. ^ ריבלין מקצר ביקורו בארצות הברית: "על האו"ם מוטלת חובת הוכחה", גלי צה"ל, 28/1/2015
  23. ^ יוסי שריד משתתף בטקסים לציון 90 שנה לרצח העם הארמני עומר כרמון, מעריב, 22/04/2005
  24. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         גדעון אלון, בהוראת אולמרט - הכנסת לא תדון ברצח העם הארמני, באתר הארץ, 14 במרץ 2007
  25. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         ברק רביד, טורקיה לישראל: עזרו לנו לעצור הכרה אמריקאית בשואה הארמנית, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2007
  26. ^ גדעון אלון, שלמה צזנה ויעל ברנובסקי ראש המל"ל ביקש להשתתף בדיון על שואת הארמנים, ישראל היום, 26 בדצמבר 2011.
  27. ^ אריק בנדר, לראשונה: ח"כים ייסעו לטקסי זיכרון לציון רצח העם הארמני - באתר מעריב
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכחשת_רצח_העם_הארמני&oldid=20164332"