נחמן שי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נחמן שי
Nahman Shai.jpg
נחמן שי ב-2009
תאריך לידה 28 בנובמבר 1946 (בן 70)
תאריך לידה עברי ה' בכסלו ה'תש"ז
כנסות 18 - 20
סיעה קדימה, העבודה, המחנה הציוני
עיסוק קודם
תפקידים בולטים
נחמן שי
Ci-Club21.jpg
תאריך לידה 28 בנובמבר 1946 (בן 70)
מקום לידה מבשרת ציון עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי המרגיע הלאומי
השתייכות IDF new.png  צבא הגנה לישראל
דרגה תת אלוף  תת אלוף (דרגת ייצוג)
תפקידים צבאיים
מפקד גלי צה"ל, דובר צה"ל
מלחמות וקרבות
מלחמת המפרץ
תפקידים אזרחיים
איש תקשורת, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יו"ר רשות השידור, יו"ר חברת החדשות, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט, חבר כנסת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא חבר כנסת במפלגת העבודה בכנסת ה-20 מטעם המחנה הציוני. בעבר כיהן כחבר הכנסת מטעם סיעת "קדימה" (בכנסת ה-18), כמפקד גלי צה"ל, דובר צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יועץ תקשורת, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כנחמן שייקביץ בארץ ישראל, לחווה שעלתה לארץ ישראל מפולין ולאליעזר, שעלה לארץ ישראל מרוסיה. את לימודיו עשה בגימנסיה העברית רחביה. עם גיוסו לצה"ל בשנת 1964 החל את פעילותו כאיש תקשורת, כאשר שירת במערכת כתב העת "במחנה נח"ל". אחר כך המשיך ב"קול ישראל" ככתב לענייני ירושלים, יהודה ושומרון ומשטרה. בשנים 1972–1977 היה כתב בטלוויזיה הישראלית לענייני צבא וביטחון. בשנת 1977 יצא לשנה ללימודים בארצות הברית מטעם מכון העיתונות האמריקני. בשובו לישראל היה כתב הטלוויזיה הישראלית בכנסת.

בשנת 1979 הושאל למשרד החוץ ושימש עד 1981 מזכיר העיתונות של משלחת ישראל לאו"ם ועד 1983 יועץ התקשורת של שגרירות ישראל בוושינגטון. עם מינויו של משה ארנס לשר הביטחון הוא הזמין את שי להתלוות אליו כיועץ תקשורת והוא המשיך בתפקידו עם שר הביטחון הבא, יצחק רבין. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 1985[1], עת מונה למפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל ובספטמבר 1989 לדובר צה"ל, בדרגת ייצוג תא"ל. הוא זכור בתפקידו זה בעיקר מתקופת מלחמת המפרץ, אז זכה לכינוי "המרגיע הלאומי".

כאשר סיים את תפקידו כדובר צה"ל בשנת 1991, התמנה למנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושימש גם יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. בשנת 1999 מונה על ידי מתן וילנאי למנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט. לאחר מכן, בשנים 2000–2002, שימש יו"ר רשות השידור.

בשנים 20052006 הופיע כשופט בתוכניות המציאות "השגריר" ו"השגריר - חמש יבשות".

בשנים 2002–2009 כיהן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC. כמו כן שימש מרצה בכיר בתוכנית ללימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל.

ב-2013 פרסם את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013[2].

שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית ומדע המדינה, ומוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים; בעל תואר דוקטור בתקשורת ובמדע המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים ב-2009, בהנחיית פרופ' איתן גלבוע[3]. עבודת הדוקטורט של שי זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.

נשוי ואב לשלושה ילדים. מתגורר במבשרת ציון.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת בחירות 2006 ניסה להשתלב ברשימת "קדימה" לכנסת, אך לא הצליח[4]. ב-3 בנובמבר 2008 התפקד ל"קדימה" ונבחר מטעמה בבחירות לכנסת השמונה עשרה[5]. במסגרת תפקידיו בכנסת היה יושב ראש השדולה לקידום הדיפלומטיה הציבורית, יושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי ועמד בראש משלחת הכנסת לפרלמנט האירופי.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה פרש מ"קדימה", והתמודד בפריימריס במפלגת העבודה. שי הוצב במקום ה-14 ברשימת המפלגה לכנסת ונבחר לכנסת ה-19. במסגרת תפקידיו בכנסת ההיה חבר בוועדת החוץ והביטחון וועדת הפנים. בנוסף, כיהן כיושב ראש השדולה לחיזוק הקשר עם העם היהודי, השדולה לחיזוק יחסי ארצות הברית-ישראל, השדולה למען ירושלים, שדולת כחול לבן, השדולה לביטחון העורף ושדולת הגמלאים. כמו כן, הוא ראש משלחת הכנסת למועצת אירופה ויו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-גרמניה. ב-28 במאי 2014 נבחר לשמש סגן יו"ר הכנסת מטעם סיעת העבודה.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים הוצב במקום ה-20 של רשימת המחנה הציוני המשותפת למפלגה העבודה והתנועה[6] ונבחר לכנסת.

ב-6 בפברואר 2017 שגריר גרמניה בישראל, קלמנס פון גטצה, העניק לשי עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבור "תרומתו הגדולה והמשמעותית לקידום יחסי ישראל - גרמניה".[7]

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טלילה בן זכאימפגשים מן הסוג האישי - נחמן שי, מעריב, 20 במאי 1983
  2. ^ פרס לספר "מלחמדיה", באתר "Israel Defense",‏ 18 ביולי 2013
  3. ^ נחמן שי, דיפלומטיה ציבורית ולחימה בעצימות נמוכה: ישראל 2005-2000, עבודה לתואר שלישי, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2009
  4. ^ לפי האמור בתוכנית "זוג או פרט" עם עמית סגל ונדב פרי, ערוץ הכנסת, 3 במרץ 2009
  5. ^ אטילה שומפלבי, התשובה למירי רגב: נחמן שי רץ לכנסת בקדימה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2008
  6. ^ מורן אזולאי, העבודה בחרה: יחימוביץ', שפיר ושמולי במקומות הראשונים, באתר ynet, 14 בינואר 2015
  7. ^ הענקת עיטור לנחמן שי - אתר כנסת ישראל


מפקדי גלי צה"ל Glzlogo.jpg
צבי ברוש בנו צור דן בוהם יצחק לבני מרדכי נאור צבי שפירא רון בן ישי נחמן שי אפרים לפיד עמוס גלבוע משה שלונסקי זאב דרורי אבי בניהו יצחק טוניק ירון דקל שמעון אלקבץ
19501952 19521965 19651967 19671974 19741978 19781983 19831985 19851989 19891991 1991 19911997 19972000 20012007 20072011 20122017 2017 -