חיטה – הבדלי גרסאות

חיטה
	ערך תזונתי ל-100 גרם
מים	13.1 ג'
קלוריות	327 קק"ל
חלבונים	12.6 ג'
פחמימות	71.1 ג'
פחמימות זמינות	70 ג'
שומן	1.54 ג'
כולסטרול	0 מ"ג
ויטמינים	‏
‑ ויטמין B1	0.383 מ"ג
‑ ויטמין B2	0.115 מ"ג
‑ ויטמין B3	5.464 מ"ג
ברזל	3.19 מ"ג
סידן	29 מ"ג
אשלגן	363 מ"ג
נתרן	2 מ"ג
סיבים תזונתיים	12.2 ג'
	מקור: משרד החקלאות האמריקני

חיטה
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	חד פסיגיים
סדרה:	דגנאים
משפחה:	דגניים
סוג:	חיטה
שם מדעי
	Triticum
תחום תפוצה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־10:18, 23 בדצמבר 2018

נתנאל והגיבע שלו, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון לאדם. החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים^[1].

חיטה הוא הגידול השני הנפוץ ביותר בעולם אחרי תירס ולפני אורז^[2]. היא גדלה בכל חלקי העולם מלבד האזורים הטרופיים^[1].

מינים תרבותיים של חיטה הם מרכיב המזון העיקרי בתרבויות רבות, במיוחד באזור הים התיכון, והיא נמנית בין חמשת מיני דגן; החיטה היא גם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

מבנה החיטה

הגבעולים של החיטה הם קנים זקופים המורכבים מפרקים ומפרדים. עלי החיטה מורכבים מנדן העוטף את פרקי הקנה ומטרף צר וארוך. התפרחת היא שיבולת אשר מורכבת משיבוליות המסודרות בשני טורים לאורכו של הציר^[1]. הפרחים של החיטה מואבקים על ידי הרוח או באמצעות האבקה עצמית^[1]. הפרי של החיטה מכונה גרגר והוא כולל את הזרע^[1].

הקליפות הן שלוש: המוץ, הוא החיצוני שבקליפות ונפרד בקלות יחסית על ידי הדישה; המורסן; והסובין היא קליפת הגרגר עצמו^[3]. בגרעין עצמו ישנם חלקים מהם יוצא הקמח וחלקים מהם יוצאת הסולת

מוצא החיטה

במזרח התיכון שימש צמח החיטה כמזון בסיסי כבר מראשית ימי החקלאות בתקופה הנאוליתית.

הסברה המדעית הרווחת היא שהחיטה התרבותית תורבתה על ידי האדם מאב קדמון, המכונה "אם החיטה". אהרן אהרנסון חקר את מוצא החיטה, בארץ ישראל, בראשית המאה העשרים וב-1906 זיהה את חיטת הבר כאב הקדמון של החיטה ליד ראש פינה. על פי ממצאים ארכאולוגים בויתה החיטה 10,000 עד 12,000 שנה לפני זמננו.^{[דרושה הבהרה]} ^[^{דרוש מקור]}

גנטיקה

חקר הגנטיקה בשנים האחרונות זיהה^{[דרושה הבהרה]} ^[^{דרוש מקור]} באם החיטה, אשר נמצאה באתרים ארכאולוגים רבים מאז גילויה בידי אהרונסון, צמח מוכלא משני עשבי בר דיפלואידים ודו ביתיים, אשר זווגו בטבע שנים רבות לפני תירבות החיטה. חיטת הלחם המצויה כיום, הוכלאה פעם נוספת עם עשב בר נוסף בתחילת תירבות החיטה, והיא בעלת סדרת כרומוזומים הקסאפלואידית - כלומר בעלת שלושה זוגות כרומוזומים הומולוגיים בעלי תפקידים דומים, שמקורם משלושת הצמחים המקוריים.

חוקרים ישראליים ואמריקניים^{[דרושה הבהרה]} מצאו גן באם החיטה שאבד במהלך התירבות שלה, שעשוי לשפר את החיטה המודרנית מבחינה תזונתית, ולהעשיר את החיטה בחלבונים, אבץ וברזל.

לחיטה גרעינים בחלקה העליון בלבד. במצבה התרבותי, גרעינים אלו כבדים ולא ניתנים לפיזור על ידי רוח, והיא תלויה באדם לצורך הפצה.

זני חיטה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

החיטה כוללת 16 מינים, מתוכם 13 צמחי תרבות ושלושה צמחי בר^[1].

החיטה הקשה Triticum durum, המוכרת גם כחיטת דורום או חיטת מקרוני, מוכרת מהמאה הראשונה לספירה והיא נפוצה גם בתקופה המודרנית. היכולת של זן זה לעמוד בפני היובש הפכה אותו לזן השולט בחקלאות המסורתית של כל ארצות הים התיכון^[1]. הקמח של החיטה הקשה לא מתאים לאפיית לחם רגיל, אלא למאפים מסוגים אחרים שאינם מצריכים תפיחה כמו פיתות ומצות. שימושו העיקרי של קמח זה הוא בתעשיית האיטריות (פסטה), אשר מיוצרות מהסולת הדקה^[1].

חיטת הלחם T. vulgare גדלה בעיקר באזורים ממוזגים, קרים וחמים למחצה. גידולה נעשה בחורף, תנובתה גדולה מאוד והקמח המופק ממנה עולה בתכונותיו על זה של שאר מיני החיטה^[1].

שימושים

גרגירי החיטה מכילים כ- 70% עמילן וכ- 10% של חומרים חלבוניים, בהתאם לכך היא משמשת למאכל^[1]. מגוון אופני ההכנה והמאכלים המבוססים על החיטה הוא רב והיא נחשבת למוצר יסוד. אמנם ניתן גם לבשל את גרגירי החיטה כמאכל בפני עצמו^[4]; אך השימושים העיקריים של החיטה מבוססים על הקמח שלה. טחנות קמח טוחנות את זרעי החיטה ומכינות מהם קמח - שממנו מכינים לחם, עוגות, פשטידות, פסטה ומוצרי בצק אחרים. החיטה משמשת כיום גם כמקור למספוא, לייצור שמן חיטה לצרכים רפואיים, לייצור בירה, ולהפקת אתנול לצורכי מאכל, רפואה ודלק בר-קיימא.

בירת חיטה היא בירה, בדרך כלל מסוג אֵיְיל, אשר מבושלת עם כמות גדולה של חיטה. ברוב המקרים מדובר בשילוב של לתת חיטה עם לתת שעורה, בשיעור שווה או גבוה יותר של החיטה. בירת חיטה בושלה כבר לפני אלפי שנים במצרים העתיקה ובבל. בתקופה המודרנית מרכז הייצור של בירות החיטה הוא במחוז הגרמני בוואריה ובבלגיה.

גרגירי החיטה משמשים גם להכנת פניני חיטה המכונים בורגול, אשר משמשים להכנת דייסות ופתיתי חיטה^[1].

עשב חיטה נוצר מהנבטה של זרעי חיטה והצמחתה לגובה של 10–15 ס"מ. את העשב טוחנים במטחנה שהיא בעצם מעין מסחטה ייחודית. הנבט מכיל כלורופיל ברמות גבוהות, המקנה לו את צבעו הירוק. כמו כן, עשב החיטה מכיל ויטמינים רבים, מינרלים, סיבים, נוגדי חמצון וחלבונים. המיצוי של עשב החיטה ניתן לשימוש בדרכים רבות ומועילות, בעיקר בשתייה.

הסובין של החיטה משמשים בעיקר להזנה של בעלי החיים^[1].

קש החיטה משמש כמזון לבעלי חיים וכחומר גלם להפקת תאית עבור תעשיית הנייר^[1].

שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים ועד ימינו

בימי הביניים שימשו מיני חיטה שונים לריפוי מחלות עור, קצרת, פצעים מוגלתיים וכן לשיפור עור הפנים, לניקוי רפואי אינטימי לנשים ולהקלת כאבי חזה וכליות. ברפואה העממית בימינו משמשת החיטה לניקוי ורענון עור הפנים, לטיפול בדלקת פרקים, בשיעול, בסתימות בדרכי השתן וכן לשיכוך כאבים ולשיפור הזיכרון^[5].

משק החיטה בישראל

שיבולי חיטה על מטבע של אגורה אחת, מסדרת הל"י, שנת התשל"ד.

לפני קום המדינה נהגו הפלחים הערבים לגדל זן מקומי מתאים לכל אזור בארץ, כמו נורסית, ג'לג'ולית ואבו פאשית. עם הקמת ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, במשק העברי היו זורעים זנים של חיטה קשה. לאחר התבססות החקלאות היהודית והתפתחות המחקר בתחום, עברו החקלאים היהודים לזנים מתאימים של חיטה רכה כמו חיטת הלחם T. vulgare^[1].

עם קום המדינה חקלאי ישראל סיפקו 10%-12% מתצרוכתה של האוכלוסייה ובשנת 1982 האספקה העצמית הגיע לכמחצית התצרוכת, זאת למרות הגידול באוכלוסייה^[1].

רוב החיטה בישראל גדלה בנגב. גידול החיטה בארץ ממוכן ומצריך כמות קטנה מאוד של עבודת ידיים^[1].

בשנת 2010 נקצרו בישראל 150 אלף טונות חיטה, ויובאו 900 אלף טונות. רוב החיטה המשמשת לייצור קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארצות הברית. וזאת משתי סיבות^[6]:

יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת.
חלק מהחיטה המיוצרת נחשבת כבעלת איכות נמוכה.

ייצור חיטה בעולם

יצרניות החיטה הגדולות בעולם הן סין, הודו וארצות הברית, אך בניגוד לשתי הראשונות בהן כל החיטה משמשת לצריכה מקומית, בארצות הברית מיוצא כמחצית מייבול החיטה לרחבי העולם. בשנת 2010 הייתה תפוקת החיטה העולמית 653,654,525 טונות.

מגבלות

אלרגיה לחיטה היא תגובה חיסונית שלילית לחיטה המתאפיינת בכאבי בטן, אנמיה, פריחה והפרעות עיכול. היא אינה נחשבת אלרגיה לגלוטן או צליאק^[7].

חולי צליאק הם אנשים הרגישים לגלוטן ועל כן הם אינם יכולים לאכול חיטה ומוצריה. זוהי מחלה הנובעת מרגישות לחלבון בשם גליאדין (Gliadin), המרכיב, יחד עם חלבון נוסף בשם גלוטנין, את הגלוטן המצוי בדגנים מסוימים. הטיפול היחיד המבטל את כל התסמינים (אך אינו מרפא את המחלה), הוא הימנעות קפדנית מאכילת מזונות המכילים גלוטן.

מושגים הקשורים בגידול או עיבוד החיטה

חריש - יצירת תלמים בשדה, כחלק משלב עיבוד האדמה לקראת זריעה.
זריעה - פיזור הזרעים לתוך התלמים החרושים וכיסויים באדמה.
קציר - חיתוך ואיסוף שיבולי החיטה הבשלה באמצעות מגל או חרמש בשיטה הידנית, או באמצעות קומביין תבואות בשיטה הממוכנת.
גורן - משטח פתוח המשמש לאיסוף שיבולי החיטה לאחר הקציר, כדי לדוש אותן (ראה להלן).
דיש - הפרדת גרעיני החיטה מהשיבולים היבשות בעזרת הכאה במקל, דריכה של רגלי בהמות, או בעזרת גרירת מורג.
מתבן - מבנה מקורה המשמש לאחסון החיטה לאחר הדיש או גבעולי החיטה (לאחר הפרדת הגרגרים ולצורך מאכל לבהמות).
איסום - אחסון החיטה במבנה סגור הנקרא אסם.

החיטה בתרבות

החיטה נזכרת 30 פעמים במקרא, בראש רשימת גידולי היסוד של ארץ ישראל (דברים, ח', ח'). היא כלולה בשבעת המינים^[8]. במקרא מוזכר גידול חיטה באזורים שונים בארץ: בעפרה שבנחלת בנימין (שופטים, י"א, ל"ג), בבית שמש (שמואל א', ו', י"ג), בירושלים (דברי הימים א', כ"א, כ') ובעבר הירדן גדלו מיני חיטים משובחות - בעמון (יחזקאל, כ"ז, י"ז; שופטים, י"א, ל"ג) ובגלעד (שמואל ב', י"ז, כ"ח) וכן בארם נהריים (בראשית, ל', י"ד) ובמצרים (שמות, ט', ל"ב).

זיהויה של החיטה המופיעה במקרא עם הסוג טריטיקום Triticum אינו מוטל בספק. השם חיטה משותף לכל השפות השמיות. לגידול זה קיימת מסורת זיהוי רציפה וברורה בשל היותו צמח חשוב ביותר במזונו של האדם החל מהמהפכה החקלאית. זהו מין הדגן השכיח ביותר בעולם העתיק, ואין ספק שבתקופת המקרא היה מבוית בכל התרבויות של אזור הסהר הפורה. מוסכם על כל החוקרים שמיני החיטים השכיחים ביותר היו חיטה קשה (T. durum) וחיטה רכה (T. aestivum). למעשה, החיטה הקשה, שלה מספר זנים, הייתה הדגן העיקרי והיא מהווה כ- 90% מכלל הממצא הבוטני הארכאולוגי (שכולל מאות רבות של אתרים). החיטה המשיכה להוות גידול מרכזי גם בתקופת חז"ל ובימי הביניים^[9].

ראו גם

קישורים חיצוניים

חיטה, באתר צמח השדה
חיטה, באתר IPNI (באנגלית)
יפתח גלעדי, עוזי נפתליהו ועידן ריצ'קר, גידול חיטה לגרגירים ולמספוא, באתר משרד החקלאות ופיתוח הכפר, דצמבר 2012
גן של "אם החיטה" יסייע בשיפור התזונה בעולם, מחקר משותף של חוקרים באוניברסיטאות חיפה וקליפורניה
פרופ' ציון פחימה, ‏משבר המזון העולמי וגן החיטה - וידאו, באתר הערוץ האקדמי, 25/03/2009
שרה ליבוביץ-דר, המביא לחם: החיטה צומחת שוב?, באתר nrg‏, 8 ביוני 2011
יעל גרטי, חיטה ואחיותיה, באתר ynet, 7 ביוני 2011
הסוג חיטה, באתר צמח ישראלי
רונית ורד, הפרויקט המהפכני להצלת זני החיטה של ארץ ישראל, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
דודי גולדמן, מדעני החיטה

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ ¹⁴ ¹⁵ ¹⁶ ליבנה, מ', (1996). גן רחל – מדריך לצמחי המקרא וארץ ישראל. דפוס "תרבות מולכו" בע"מ.
^ טבלה לפי ארצות, יבולים ושנים, אתר FAOSTAT
^ פוסט בנושא סולת באתר מכון המקדש
^ יעל גרטי, חיטה ואחיותיה - על בישול גרגרי החיטה, ynet‏ אוכל, 7.6.2011
^ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 106.
^ דודי גולדמן, מדעני ה…חיטה, באתר רשימות על מדע ופיוטים קצרים, ‏11 באוקטובר 2010
^ אלרגיה לחיטה, באתר אלרגיה - פורטל האלרגיה של ישראל
^ עזריה אלון (2005), שבעת המינים. רעננה: הקיבוץ המאוחד.
^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 96

[גןרחל-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² ¹³ ¹⁴ ¹⁵ ¹⁶ ליבנה, מ', (1996). גן רחל – מדריך לצמחי המקרא וארץ ישראל. דפוס "תרבות מולכו" בע"מ.

[2] טבלה לפי ארצות, יבולים ושנים, אתר FAOSTAT

[3] פוסט בנושא סולת באתר מכון המקדש

[4] יעל גרטי, חיטה ואחיותיה - על בישול גרגרי החיטה, ynet‏ אוכל, 7.6.2011

[5] אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 106.

[6] דודי גולדמן, מדעני ה…חיטה, באתר רשימות על מדע ופיוטים קצרים, ‏11 באוקטובר 2010

[7] אלרגיה לחיטה, באתר אלרגיה - פורטל האלרגיה של ישראל

[שבעת_המינים-8] עזריה אלון (2005), שבעת המינים. רעננה: הקיבוץ המאוחד.

[9] זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 96

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

@@ שורה 13: / שורה 13: @@
 [[קובץ:PikiWiki_Israel_7816_Fields_of_Bethlehem_of_Galilee.JPG|שמאל|ממוזער|250px|שדה חיטה ב[[בית לחם הגלילית]]]]
-'''חיטה''' ([[שם מדעי]]: ''Triticum'') היא [[סוג (טקסונומיה)|סוג]] במשפחת ה[[דגניים]], הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון ל[[אדם]].
+נתנאל והגיבע שלו, הכולל מינים תרבותיים חשובים ביותר כמקור מזון ל[[אדם]].
 החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי עם ציצית שורשים{{הערה|שם=גןרחל}}.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חיטה
ערך מילוני בוויקימילון: חטה
ערך מילוני בוויקימילון: קמה
ציטוטים בוויקיציטוט: חיטה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיטה