מיסיסיפי (נהר)

נהר מיסיסיפי
Mississippi River

המיסיסיפי סמוך לניו אורלינס
המיסיסיפי סמוך לניו אורלינס
מידע כללי
אורך	3,782 ק"מ עם המיזורי 6,027 ק"מ
ספיקה ממוצעת	סנט לואיס: 4,757 מ"ק לשניייה ויקסבורג: 21,749.5 מ"ק לשניייה באטון רוז': 16,800 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	2,980,000 קמ"ר
מוצא	אגם איטאסקה
גובה מוצא הנהר	450 מטרים
קואורדינטות מוצא	47°14′23″N 95°12′27″W
יובלים	Black River, Des Moines River, נהר מינסוטה, White River, Iowa River, אילינוי, מיזורי, נהר רוק, אוהיו, Saint Croix River, Wisconsin River, ארקנסו, Turtle River, קאסקאסקיאה, Trempealeau River, Upper Iowa River, Swan River, Skunk River, Vermillion River, Swan River, Salt River, Schoolcraft River, Wind River, Village Creek, Rush River, Minnehaha Creek, River aux Vases, Fox River, Bassett Creek, Yellow River, Coles Creek (Mississippi), Nokasippi River, Apple Creek, Brazeau Creek, Cinque Hommes Creek, Rum River, Marys River, Obion River, Wolf River, Maquoketa River, Rice Creek, Turkey River, Loosahatchie River, Big Black River, נהר סנט פרנסיס, נהר יאזו, Apple River, Big Muddy River, Prairie River, Meramec River, Chippewa River, Sucker, Henderson Creek, Little Maquoketa River, Wapsipinicon River, Duck Creek, Catfish Creek, Crow River, River des Peres, Bayou Pierre, Hatchie River
שפך	מפרץ מקסיקו באוקיינוס האטלנטי
קואורדינטות שפך	29°09′04″N 89°15′12″W
מדינות באגן הניקוז	ארצות הברית, קנדה
נהר המיסיסיפי ואגן הניקוז שלו. למקרא מפורט באנגלית הקש על המפה

הגשר "Chain of Rocks" על המיסיסיפי מצפון לסנט לואיס שבמיזורי

סכר ותא שיט מספר 5 ברוק איילנד באילינוי

נהר מיסיסיפי (באנגלית: Mississippi River) הוא הנהר השני באורכו ביבשת אמריקה הצפונית לאחר הנהר מיזורי, והנהר הראשי של אגן הניקוז השני בגודלו ביבשת זו, לאחר אגן הניקוז של מפרץ הדסון. ממקורו באגם איטאסקה בצפון מינסוטה, הוא זורם בדרך כלל דרומה לאורך 3,782 קילומטרים עד לדלתה של נהר המיסיסיפי במפרץ מקסיקו. אורכם המשותף של המיסיסיפי והיובל העיקרי שלו, מיזורי, הוא 5,970 ק"מ, ויחד הם מהווים את הנהר הרביעי באורכו בעולם, לאחר הנילוס, האמזונאס והיאנגצה.

למיסיסיפי יש יובלים רבים, ואגן הניקוז שלו משתרע ב-32 ממדינות ארצות הברית ושתי פרובינציות קנדיות בין הרי הרוקי והרי האפלצ'ים. האפיק העיקרי של הנהר הוא כולו בתוך ארצות הברית. שטח אגן הניקוז הכולל הוא 3.2 מיליון קילומטרים רבועים, מתוכם רק כאחוז אחד בקנדה. הנהר מנקז כ-37% משטח ארצות הברית הרציפה. המיסיסיפי מדורג כנהר החמישה-עשר בעולם לפי ספיקה ממוצעת בשפך (16,792 מטרים מעוקבים לשנייה). הנהר גובל או עובר דרך המדינות: מינסוטה, ויסקונסין, איווה, אילינוי, מיזורי, קנטקי, טנסי, ארקנסו, מיסיסיפי ולואיזיאנה.

ילידים אמריקאים חיו לאורך נהר המיסיסיפי ויובליו במשך אלפי שנים. רובם היו ציידים-לקטים, אבל חלקם, כמו בוני התלים , יצרו תרבויות חקלאיות ועירוניות משגשגות. הגעתם של האירופים במאה ה-16 שינתה את אורח החיים הילידי, כאשר מגלי ארצות, ואחר כך מתיישבים, הגיעו לאגן הניקוז במספרים הולכים וגדלים. הנהר שימש תחילה כמחסום, ויצר גבולות למלכות המשנה של ספרד החדשה, צרפת החדשה וארצות הברית המוקדמת, ולאחר מכן כעורק תחבורה ותקשורת חיוני. במאה ה-19, בתקופת שיא האידאולוגיה של הייעוד הגלוי, שימשו המיסיסיפי וכמה יובלים מערביים, בעיקר המיזורי, נתיבים להתפשטות של ארצות הברית מערבה.

השטח המישורי סביב הנהר, משפך הנהר אוהיו למיסיסיפי ועד למפרץ מקסיקו, הקרוי באנגלית Mississippi embayment, שנוצר משכבות עבות של מרבצי הסחף של הנהר, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר של ארצות הברית; ספינות קיטור היו בשימוש נרחב במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 למשלוח סחורות חקלאיות ותעשייתיות. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, ההשתלטות של כוחות האיחוד על המיסיסיפי הייתה נקודת מפנה לקראת ניצחון, בשל חשיבותו האסטרטגית של הנהר למאמץ המלחמתי של הקונפדרציה. בשל הגידול המשמעותי של ערים והספינות והארבות הגדולות יותר שהחליפו את ספינות הקיטור, בוצעו בעשורים הראשונים של המאה ה-20 עבודות הנדסיות מסיביות כמו סוללות, תאי שיט וסכרים, שנבנו בדרך כלל תוך שילוב ביניהם. המוקד העיקרי של עבודה זו היה למנוע מהמיסיסיפי התחתון לעבור לערוץ של הנהר אטצ'אפלאיה ולעקוף את ניו אורלינס.

מאז המאה ה-20, נהר המיסיסיפי חווה גם זיהום ובעיות סביבתיות גדולות - בעיקר רמות גבוהות של נוטריאנטים וכימיקלים ממי נגר חקלאי, התורם העיקרי לאזור המוות של מפרץ מקסיקו.

שם ומשמעות

המילה מיסיסיפי עצמה מגיעה מ-Misi zipi, העיוות הצרפתי של השם בשפת שבטי האנישינאבה (אוג'יבווה או אלגונקווין ) של הנהר, Misi-ziibi ("הנהר הגדול").

במאה ה-18 היה הנהר הגבול המערבי העיקרי של ארצות הברית הצעירה, ומאז התפשטותה של המדינה מערבה, נהר המיסיסיפי נחשב באופן נרחב לקו הפרדה נוח, אם כי משוער, בין מזרח ארצות הברית, דרום ארצות הברית והמערב התיכון. עובדה זו מודגמת על ידי קשת השער בסנט לואיס, והביטוי "טרנס-מיסיסיפי" כפי ששימש בשם התערוכה העולמית "התערוכה הטרנס-מיסיסיפית" (Trans-Mississippi Exposition) שנערכה בנברסקה ב-1898.

מקובל לסווג ציון דרך סופרלטיבי אזורי ביחס אליו, כגון "הפסגה הגבוהה ביותר ממזרח למיסיסיפי" או "העיר העתיקה ביותר ממערב למיסיסיפי". רשות התקשורת הפדרלית (FCC) משתמשת בו גם כקו המפריד עבור אותות קריאה לשידור, שמתחילים ב-W במזרח וב-K במערב.

גאוגרפיה

מסלול

ניתן לחלק את נהר המיסיסיפי לשלושה חלקים: המיסיסיפי העליון, הנהר ממקורותיו ועד למפגש עם הנהר מיזורי; המיסיסיפי התיכון, מורד הנהר מהמיזורי ועד לנהר אוהיו; והמיסיסיפי התחתון, מהאוהיו למפרץ מקסיקו.

המיסיסיפי העליון

מוצא נהר המיסיסיפי באגם איטאסקה (2004)

אזור תחילת השיט לשעבר בנהר, מפלי סנט אנתוני במיניאפוליס במינסוטה

מפגש הנהרות ויסקונסין ומיסיסיפי, במבט מהפארק המדינתי ויאלוזינג בוויסקונסין

מפגש הנהרות מיזורי ומיסיסיפי, צפונית לסנט לואיס

המיסיסיפי העליון זורם ממקורו אל מפגשו עם הנהר מיזורי בסנט לואיס, במדינת מיזורי. הוא מחולק לשני קטעים:

1. מקורות המים, 793 קילומטרים מהמקור למפלי סנט אנתוני במיניאפוליס במינסוטה.
2. ערוץ שאפשר לשוט בו, שנוצר על ידי סדרה של אגמים מעשה ידי אדם בין מיניאפוליס לסנט לואיס במיזורי, כ-1,069 קילומטרים.

המוצא של קטע מיסיסיפי העליון מקובל באופן מסורתי כאגם איטאסקה , 450 מטרים מעל גובה פני הים בפארק המדינתי איטאסקה במחוז קלירווטר . השם איטאסקה (Itasca) נבחר כדי לציין את "הראש האמיתי" של נהר המיסיסיפי כשילוב של ארבע האותיות האחרונות של המילה הלטינית לאמת (veritas) ושתי האותיות הראשונות של המילה הלטינית לראש (caput). עם זאת, האגם ניזון בתורו ממספר נחלים קטנים יותר.

ממוצאו באגם איטאסקה ועד לעיר סנט לואיס במיזורי, זרימת נתיב המים מתמתנת באמצעות 43 סכרים. ארבעה עשר מהסכרים הללו ממוקמים מעל מיניאפוליס באזור המוצא ומשרתים מטרות מרובות, כולל ייצור חשמל ונופש. 29 הסכרים הנותרים, שמתחילים במרכז העיר מיניאפוליס, כולם מכילים תאי שיט ונבנו כדי לשפר את השיט המסחרי בנהר העליון. בסך הכל מעצבים 43 הסכרים הללו באופן משמעותי את הגאוגרפיה ומשפיעים על האקולוגיה של הנהר העליון. החל ממש מתחת לסיינט פול במינסוטה, ובהמשך לאורך הנהר העליון והתחתון, המיסיסיפי נשלט עוד יותר על ידי אלפי "סכרי כנף" הממתנים את זרימת הנהר על מנת לשמור על ערוץ שיט פתוח ולמנוע מהנהר לסחוף את גדותיו.

תחילת האזור שממנו אפשר לשוט בספינות במיסיסיפי הוא סכר קון ראפידס (Coon Rapids Dam) בקון ראפידס , הפרוור הצפוני של מיניאפוליס במינסוטה. לפני שנבנה בשנת 1913, היו ספינות קיטור יכולות מדי פעם לעלות במעלה הזרם עד לסנט קלאוד במינסוטה, בהתאם לתנאי הנהר.

תא השיט העליון ביותר והסכר על נהר המיסיסיפי העליון הוא הסכר העליון של מפלי סנט אנתוני במיניאפוליס. מעל הסכר גובה פני המים בנהר הוא 244 מטרים מעל פני הים. מתחת לסכר גובה הנהר הוא 230 מטרים. ירידה זו של קרוב ל-15 מטרים היא הגדולה ביותר מכל תאי השיט והסכרים של נהר המיסיסיפי. מקור הירידה הדרמטית הוא מפל מים שהשתמר בצמוד לתא השיט מאחורי חומת בטון. מפלי סנט אנתוני הם המפל האמיתי היחיד בכל נהר המיסיסיפי. גובה המים ממשיך לרדת בתלילות כשהוא עובר דרך הערוץ שנחצב על ידי המפל.

לאחר השלמת תא השיט והסכר של מפלי סנט אנתוני ב-1963, עברה תחילת האזור שממנו אפשר לשוט בספינות של הנהר במעלה הזרם, אל סכר קון ראפידס. עם זאת, תאי השיט נסגרו ב-2015 כדי לשלוט בהתפשטות הקרפיונים האסיאתיים הפולשים (מהמינים כסיף שפל-עין וקרפיון גדול-ראש), מה שהפך את מיניאפוליס שוב לאתר של תחילת האזור שממנו אפשר לשוט.

במיסיסיפי העליון יש כמה אגמים טבעיים ומלאכותיים, כאשר הנקודה הרחבה ביותר שלו היא אגם וויניביגושיש , ליד גרנד ראפידס במינסוטה, שרוחבו מעל 18 קילומטרים. אגם אונלסקה (Lake Onalaska), שנוצר על ידי תא שיט וסכר מס' 7, ליד לה קרוס בוויסקונסין, רוחב יותר מ-6.4 קילומטרים. אגם פפין , אגם טבעי שנוצר מאחורי הדלתה של הנהר צ'יפווה של ויסקונסין כשהוא נשפך למיסיסיפי העליון, ברוחב של יותר מ-3.2 קילומטרים.

כשהמיסיסיפי העליון מגיע לסיינט פול במינסוטה, מתחת לתא השיט ולסכר מס' 1, הוא ירד יותר ממחצית גובהו המקורי והוא נמצא בגובה 209 מטרים מעל פני הים. מסיינט פול לסנט לואיס במיזורי, גובה הנהר יורד הרבה יותר לאט והוא נשלט ומנוהל כסדרה של אגמים שנוצרו על ידי 26 תאי שיט וסכרים.

אל נהר המיסיסיפי העליון מצטרף הנהר מינסוטה בפורט סנלינג במטרופולין מיניאפוליס–סנט פול; הנהר סנט קרואה ליד פרסקוט בוויסקונסין; הנהר קנון ליד רד וינג במינסוטה; הנהר זומברו בוואבאשה במינסוטה; הנהרות בלאק , לה קרוס ורוט בלה קרוס בוויסקונסין; הנהר ויסקונסין בפרירי דו שיין בוויסקונסין; הנהר רוק בקוואד סיטיס ; הנהר איווה ליד ואפלו באיווה; הנהר סקאנק מדרום לברלינגטון באיווה; והנהר דה מוין בקאוקוק באיווה. יובלים עיקריים אחרים של המיסיסיפי העליון כוללים את נהר הקראו במינסוטה, הנהר צ'יפווה בוויסקונסין, הנהר מקיוקטה והנהר ואפספיניקון באיווה, והנהר אילינוי באילינוי.

המיסיסיפי העליון הוא ברובו זרם פזרות עם הרבה שרטונים ואיים. ממפגשו עם נהר סנט קרואה במורד הזרם ועד לדובוק באיווה, הנהר זורם באפיק בודד, כשמשני צדדיו משתרעים צוקי סלע גבוהים. גובהם של הצוקים הללו יורד מדרום לדובוק, אם כי הם עדיין משמעותיים דרך סוואנה באילינוי. טופוגרפיה זו היא בניגוד ברור למיסיסיפי התחתון, שהוא נהר המתפתל באזור רחב ושטוח, הזורם רק לעיתים רחוקות לצד צוק (כמו בוויקסבורג במיסיסיפי).

המיסיסיפי התיכון

נהר המיסיסיפי ידוע בתור המיסיסיפי התיכון מהמפגש של נהר המיסיסיפי העליון עם נהר המיזורי בסנט לואיס במיזורי, לאורך 310 קילומטרים עד למפגשו עם נהר אוהיו בקהיר באילינוי.

המיסיסיפי התיכון זורם חופשי יחסית. מסנט לואיס ועד למפגש עם הנהר אוהיו, יורד המיסיסיפי התיכון 67 מטרים לאורך 290 קילומטרים, קצב ממוצע של 23 סנטימטרים לכל קילומטר. במפגש עם הנהר אוהיו, המיסיסיפי התיכון נמצא בגובה 96 מטרים מעל פני הים. מלבד הנהרות מיזורי ומראמק במיזורי והנהר קסקסקיה באילינוי, לא נשפכים יובלים מרכזיים לנהר המיסיסיפי התיכון.

המיסיסיפי התחתון

מפגש הנהרות המיסיסיפי (משמאל) ואוהיו (מימין) בקהיר באילינוי, קו הגבול בין נהר המיסיסיפי התיכון והתחתון

נהר המיסיסיפי התחתון בניו אורלינס

נהר המיסיסיפי נקרא נהר המיסיסיפי התחתון ממפגשו עם הנהר אוהיו ועד לשפך במפרץ מקסיקו, מרחק של כ-1,600 קילומטרים. במפגש של אוהיו והמיסיסיפי התיכון, הספיקה הממוצעת במדידה ממושכת של הנהר אוהיו בקהיר באילינוי היא 7,970 מטר מעוקב לשנייה, בעוד שהספיקה הממוצעת במדידה ממושכת של המיסיסיפי בתבס (Thebes) באילינוי (ממש במעלה הנהר מקהיר) היא 5,900 מטר מעוקב לשנייה. לפיכך, לפי נפח, הענף העיקרי של מערכת נהר המיסיסיפי בקהיר יכול להיחשב כנהר האוהיו (ונהר אלגיני במעלה הזרם), ולא המיסיסיפי התיכון.

בנוסף לנהר אוהיו, היובלים העיקריים של נהר המיסיסיפי התחתון הם הנהר וייט , הזורם בשמורת החי-בר הלאומית וייט ריוור במזרח-מרכז ארקנסו; הנהר ארקנסו, הנשפך למיסיסיפי בארקנסו פוסט ; הנהר ביג בלאק במיסיסיפי; והנהר יאזו , הפוגש את המיסיסיפי בוויקסבורג במיסיסיפי.

הטיית מים מכוונת במבנה הבקרה של הנהר הישן בלואיזיאנה מאפשרת לנהר אטצ'אפלאיה בלואיזיאנה להוות הסתעפות מרכזית של הנהר המיסיסיפי, כאשר 30% מהזרם המשולב של הנהרות המיסיסיפי והנהר האדום זורמים למפרץ מקסיקו בנתיב זה, במקום להמשיך במורד הערוץ הנוכחי של המיסיסיפי על פני באטון רוז' וניו אורלינס במסלול ארוך יותר למפרץ. למרות שהנהר האדום נחשב בטעות כיובל נוסף של המיסיסיפי, מימיו זורמים בנפרד אל מפרץ מקסיקו דרך הנהר אטצ'אפלאיה.

שינויים במסלול

היווצרות דלתת המיסיסיפי באונות לאורך השנים

	לפני 4600 שנים
	לפני 4600-3500 שנים
	לפני 3500-2800 שנים
	לפני 2800-1000 שנים
	לפני 1000-300 שנים
	לפני 750-500 שנים
	מלפני 550 שנים ועד ההווה

לאורך זמן גאולוגי, חווה נהר המיסיסיפי שינויים גדולים וקטנים רבים במסלולו העיקרי, כמו גם תוספות, ביטולים ושינויים אחרים בין יובליו הרבים, ונהר המיסיסיפי התחתון השתמש בנתיבים שונים כערוץ הראשי שלו למפרץ מקסיקו לאורך אזור הדלתה.

באמצעות תהליך טבעי המכונה נתק או החלפת דלתה, העביר נהר המיסיסיפי התחתון את מסלולו הסופי אל פתחו של מפרץ מקסיקו כל אלף שנים בערך. זה קורה מכיוון שמרבצי הסחף והמשקעים מתחילים לסתום את הערוץ, מעלים את מפלס הנהר וגורמים לו למצוא בסופו של דבר מסלול תלול וישיר יותר למפרץ מקסיקו. הערוצים הנטושים מצטמצמים בנפחם ויוצרים מה שמכונה באיו . תהליך זה גרם, במהלך 5,000 השנים האחרונות, לקו החוף של דרום לואיזיאנה להתקדם לכיוון המפרץ מ-24 עד 80 קילומטרים. הדלתה הפעילה כיום נקראת דלתת רגלי הציפורים, על שם צורתה, או דלתת הבאליז, על שם לה באליז בלואיזיאנה, היישוב הצרפתי הראשון בשפך המיסיסיפי.

מסלולים פרהיסטוריים

הצורה הנוכחית של אגן נהר המיסיסיפי עוצבה ברובה על ידי מעטה הקרח לורנטייד של עידן הקרח האחרון. ההיקף הדרומי ביותר של הקרחון העצום הזה השתרע גם לתוך ארצות הברית ואגן המיסיסיפי של ימינו. כאשר יריעת הקרח החלה לסגת, הושקעו מאות מטרים של משקעים עשירים, שיצרו את הנוף השטוח והפורה של עמק המיסיסיפי. במהלך ההפשרה, מצאו נהרות קרחונים ענקיים נתיבי ניקוז לתוך פרשת המים של מיסיסיפי, ויצרו מאפיינים כמו עמקי הנהרות מינסוטה , ג'יימס ומילק . כאשר מעטה הקרח נסוג לחלוטין, רבים מהנהרות ה"זמניים" הללו מצאו נתיבים למפרץ הדסון או לאוקיינוס הארקטי, והותירו את אגן המיסיסיפי עם מאפיינים רבים "גדולים מדי" עבור הנהרות הקיימים שנחצבו באותה תקופה.

במהלך שלב האילינוי , כ-300,000 עד 132,000 שנים לפני זמננו, חסמו יריעות קרח את המיסיסיפי ליד רוק איילנד (Rock Island) באילינוי, והפנו אותו לערוץ הנוכחי שלו רחוק יותר מערבה לגבול המערבי הנוכחי של אילינוי. תעלת הנפין (Hennepin Canal) עוקבת בערך אחר הערוץ העתיק של המיסיסיפי במורד הזרם מרוק איילנד עד הנפין באילינוי. מדרומית להנפין ועד לאלטון באילינוי, חופף נהר אילינוי הנוכחי לערוץ העתיק בו השתמש נהר המיסיסיפי לפני שלב האילינוי.

מבט לאורך אפיק הנהר לשעבר בקו המדינה טנסי/ארקנסו ליד רוורי בטנסי (2007)

לוח זמנים של שינויי המסלולים:

• סביב 5000 לפני הספירה: הסתיים עידן הקרח האחרון; פני הים בעולם הפכו למה שהם עכשיו.
• סביב 2500 לפני הספירה: באיו טש הפך למסלול העיקרי של המיסיסיפי.
• סביב 800 לפני הספירה: המיסיסיפי הוסט מזרחה יותר.
• סביב 200 לספירה: באיו לאפורש הפך למסלול העיקרי של המיסיסיפי.
• סביב שנת 1000 לספירה: המיסיסיפי עבר למסלולו בימינו.
• לפני שנת 1400 לספירה: הנהר האדום (דרום ארצות הברית) זרם במקביל למיסיסיפי התחתון אל הים
• המאה ה-15: עיקול טרנבול (Turnbull's Bend) במיסיסיפי התחתון השתרע כל כך מערבה עד שכבש את הנהר האדום של דרום ארצות הברית. הנהר האדום מתחת לקטע שנכבש הפך לנהר אטצ'אפלאיה .
• 1831: קפטן הנרי מילר שרב חפר מסלול קצר חדש למיסיסיפי דרך צוואר עיקול טרנבול.
• 1833 עד נובמבר 1873: פונתה "הרפסודה הגדולה " (פקק ענק של בולי עץ בנהר אטצ'אפלאיה). הנהר אצ'אפלאיה החל לכבוש את המיסיסיפי ולהפוך למסלול התחתון הראשי החדש שלו.
• 1963: הושלמה המערכת הקרויה מבנה בקרת הנהר העתיק (Old River, כלומר "הנהר העתיק" הוא כינוי למיסיסיפי) השולטת בכמות המים של המיסיסיפי שנכנסים לאטצ'אפלאיה.

שינויי מסלול היסטוריים

במרץ 1876, המיסיסיפי שינה לפתע את מסלולו ליד היישוב רוורי בטנסי, והותיר חלק קטן ממחוז טיפטון של טנסי, מחובר לארקנסו ומופרד משאר טנסי על ידי ערוץ הנהר החדש. מכיוון שאירוע זה היה נתק, ולא השפעת סחיפה והשקעה מצטברים, קו המדינה עדיין עוקב אחר הערוץ הישן.

העיירה קסקסקיה באילינוי ניצבה פעם על חצי אי במפגש הנהרות מיסיסיפי וקסקסקיה . היא נוסדה כקהילה קולוניאלית צרפתית, והפכה מאוחר יותר לבירת הטריטוריה של אילינוי והייתה בירת המדינה הראשונה של אילינוי עד 1819. החל מ-1844, הצפות עוקבות גרמו לנהר המיסיסיפי לחדור לאט מזרחה. שיטפון גדול בשנת 1881 גרם לו להשתלט על 16 הקילומטרים התחתונים של נהר קסקסקיה, תוך יצירת ערוץ מיסיסיפי חדש וניתוק העיר משאר המדינה. שיטפונות מאוחרים יותר הרסו את רוב העיר שנותרה, כולל בית המושל המקורי. כיום, האי הנותר בשטח של 9,300 דונם וקהילה של 14 תושבים הם מובלעת של אילינוי ונגישים רק מהצד של מיזורי.

אגן הניקוז

אנימציה של הנחלים והנהרות הזורמים באגן המיסיסיפי

אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי הוא הרביעי בגודלו בעולם. האגן משתרע על יותר מ-3,220,000 קילומטרים רבועים, כולל כל או חלקים של 32 מדינות בארצות הברית ושתי פרובינציות קנדיות. כ-72 מיליון תושבים (רבע מאוכלוסיית ארצות הברית) חיים באגן המיסיסיפי. המים מאגן הניקוז נשפכים למפרץ מקסיקו, חלק מהאוקיינוס האטלנטי. אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי מכסה כמעט 40% משטחן של 48 המדינות הרציפות של ארצות הברית. הנקודה הגבוהה ביותר בתוך קו פרשת המים היא גם הנקודה הגבוהה ביותר של הרי הרוקי, הר אלברט בגובה 4,400 מטרים מעל גובה פני הים.

בארצות הברית, נהר המיסיסיפי מנקז את רוב השטח שבין קו הפסגות של הרי הרוקי לקו הפסגות של הרי האפלצ'ים, למעט אזורים שונים המתנקזים למפרץ הדסון באמצעות הנהר האדום של הצפון ; לאוקיינוס האטלנטי דרך הימות הגדולות והנהר סנט לורנס; ולמפרץ מקסיקו באמצעות הנהר ריו גראנדה, והנהרות אלבמה טומביגבי , צ'אטהוצ'י ואפלצ'יקולה , ונחלים קטנים יותר לאורך המפרץ.

נהר המיסיסיפי נשפך לתוך מפרץ מקסיקו כ-160 קילומטרים במורד הזרם מניו אורלינס. מדידות אורכו של המיסיסיפי מאגם איטאסקה ועד למפרץ מקסיקו משתנות במקצת, אך הנתון של הסקר הגאולוגי של ארצות הברית הוא 2,340 מיילים (3,770 ק"מ). הזמן שלוקח למים לזרום מאגם איטאסקה למפרץ הוא כשלושה חודשים.

השיפוע הממוצע של כל הנהר הוא 0.012%, ירידה של 450 מטרים על פני 3,766 קילומטרים.

האזור הסייסמי של ניו מדריד

האזור הסייסמי של ניו מדריד , לאורך נהר המיסיסיפי ליד ניו מדריד במיזורי, בין ממפיס לסנט לואיס, קשור לבקע כושל שנוצר במקביל למפרץ מקסיקו. אזור זה עדיין פעיל למדי מבחינה סייסמית. לארבע רעידות אדמה גדולות ב-1811 וב-1812, המוערכות בכ-8 בסולם ריכטר, היו השפעות מקומיות אדירות באזור שהיה מיושב בדלילות אז, והורגשו במקומות רבים אחרים במערב התיכון ובמזרח ארצות הברית. רעידות אדמה אלו יצרו את אגם רילפוט בטנסי מהנוף שהשתנה ליד הנהר.

גבולות המדינות

נהר המיסיסיפי עובר דרך 10 ממדינות ארצות הברית או לאורכן, ממינסוטה ועד לואיזיאנה, ומשמש להגדרת חלקים מגבולות המדינות הללו, עם ויסקונסין, אילינוי, קנטקי, טנסי ומיסיסיפי לאורך הגדה המזרחית של הנהר, ואיווה, מיזורי, וארקנסו לאורך הגדה המערבית שלו. חלקים מהותיים של מינסוטה וגם של לואיזיאנה נמצאים משני צדי הנהר, אם כי המיסיסיפי מגדיר חלק מהגבול של כל אחת ממדינות אלו.

בכל המקרים הללו, שימש אמצע אפיק הנחל בזמן קביעת הגבולות כקו להגדרת הגבולות בין מדינות סמוכות. באזורים שונים הנהר זז מאז, אך גבולות המדינה לא השתנו, עדיין על פי הערוץ הקודם של נהר המיסיסיפי עם קביעתם, מה שמותיר כמה אזורים מבודדים קטנים של מדינה אחת מעבר לערוץ הנהר החדש וצמודים למדינה השכנה. כמו כן, עקב נפתולים בנהר, חלק קטן ממערב קנטקי צמוד לטנסי, אך מבודד משאר המדינה.

אגם פפין, החלק הטבעי הרחב ביותר במיסיסיפי, הוא חלק מגבול מינסוטה-ויסקונסין.

נהר המיסיסיפי במרכז העיר באטון רוז'

יישובים מרכזיים לאורך הנהר

במינסוטה, נהר המיסיסיפי זורם דרך מטרופולין מיניאפוליס–סנט פול (2007)

היישוב	אוכלוסייה
מטרופולין מיניאפוליס–סנט פול	3,946,533
סנט לואיס	2,916,447
ממפיס	1,316,100
ניו אורלינס	1,214,932
באטון רוז'	802,484
קוואד סיטיס	387,630
סנט קלאוד	189,148
לה קרוס	133,365
קייפ ג'יררדו –ג'קסון	96,275
דובוק	93,653

גשרים מעל הנהר

גשר קשת האבן, גשר השדרה השלישית וגשר שדרת הנפין במיניאפוליס (2004)

הכביש הראשון החוצה את המיסיסיפי העליון עובר על גשר פלדה פשוט, שדרכו זורם הנהר (ששמו המקומי "ניקולט קריק" (Nicolet Creek)) צפונה מאגם ניקולט מתחת ל"דרך האזור הבראשיתי" (Wilderness Road) אל הזרוע המערבית של אגם איטאסקה, בתוך הפארק המדינתי איטאסקה .

הגשר הקדום ביותר על פני נהר המיסיסיפי נבנה בשנת 1855. הוא השתרע על פני הנהר במיניאפוליס, שם נמצא גשר שדרת הנפין הנוכחי.

גשר הרכבת הראשון על פני המיסיסיפי נבנה בשנת 1856. הוא השתרע על הנהר בין רוק איילנד ארסנל באילינוי לדיבנפורט (Davenport) באיווה. קברניטי ספינות הקיטור של אז, שחששו מתחרות ממסילות הברזל, ראו בגשר החדש סכנה לשיט. שבועיים לאחר פתיחת הגשר התנגשה ספינת הקיטור אפי אפטון (Effie Afton) בחלק מהגשר, עלתה באש וטבעה, כשהלהבות אפפו גם את הגשר (שתוקן במהירות). הבעלים של הספינה תבע את חברת הרכבת בטענה שהגשר מסוכן ויש לפרקו. התנהלו הליכים משפטיים, כאשר אברהם לינקולן ייצג את חברת הרכבת. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שפסק לטובת חברת הרכבת.

כיום יש מעל ל-130 גשרים החוצים את המיסיסיפי, כשאין מנהרות של כביש מהיר או מסילת ברזל החוצות מתחת לנהר המיסיסיפי. הגשר הארוך ביותר הוא גשר גרינוויל (33°17′14″N 91°09′15″W) בין רפיוג' (Refuge) במיסיסיפי לשיבאס (Shives) בארקנסו שאורכו 4,133 מטרים. הגשר הגבוה ביותר מעל הנהר הוא גשר הוראס וילקינסון (30°26′22″N 91°11′47″W) המחבר בין שני חלקים של באטון רוז' בלואיזיאנה בגובה 53 מטרים מעל פני הנהר.

מידות

אורך

כאשר נמדד ממקורו המסורתי באגם איטאסקה , אורך המיסיסיפי הוא 3,782 קילומטרים. כאשר נמדד ממקור הנחל הארוך ביותר שלו (המקור הרחוק ביותר מהים), מעיין ברואר (Brower's Spring) במונטנה, מקור הנהר מיזורי, אורכו 5,970 קילומטרים, מה שהופך אותו לנהר הרביעי באורכו בעולם לאחר הנילוס, האמזונאס והיאנגצה. כאשר נמדד לפי מקור הנחל הגדול ביותר (לפי נפח מים), יהיה המקור הנהר אוהיו, ובהרחבה הנהר אלגיני, והמיסיסיפי יתחיל בפנסילבניה.

רוחב

באגם איטסקה, רוחב הנהר בין 6 ל-9 מטרים, הקטע הצר ביותר לכל אורכו. החלק הרחב ביותר של המיסיסיפי הוא באגם וויניביגושיש ליד בנה במינסוטה, שם הוא רחב יותר מ-18 קילומטרים. הקטע הרחב ביותר בערוץ שבו אפשר להשיט ספינות במיסיסיפי הוא אגם פפין , שבו רוחב הערוץ יותר מ-3 קילומטרים.

עומק

במקורו באגם איטאסקה, עומק נהר המיסיסיפי הוא כמטר. העומק הממוצע של נהר המיסיסיפי בין סנט פול לסנט לואיס הוא 2.7–3.7 מטרים, החלק העמוק ביותר הוא אגם פפין, שעומקו בממוצע 6–10 מטרים ובעל עומק מרבי של 18 מטרים. בין המקום שבו נהר מיזורי מצטרף למיסיסיפי בסנט לואיס, מיזורי וקהיר באילינוי, העומק הממוצע הוא 9 מטרים. ממורד הנהר מקהיר, היכן שמצטרף נהר אוהיו, העומק בממוצע הוא 15–30 מטרים. החלק העמוק ביותר של הנהר נמצא בניו אורלינס, שם הוא מגיע לעומק של 61 מטרים.

ספיקה

רצף תמונות של לוויין MODIS של נאס"א המציג את זרימת המים המתוקים מהמיסיסיפי (חצים) אל מפרץ מקסיקו (2004)

הספיקה השנתית הממוצעת היא בין 6,000 ו-20,000 מטרים מעוקבים בשנייה. אף על פי שזהו הנהר החמישה עשר בגודלו בעולם בנפח המים הזורמים בו, זרימה זו היא חלק קטן מהתפוקה של נהר האמזונאס, כ-209,000 מטרים מעוקבים בשנייה בעונה הגשומה. בממוצע זורמים במיסיסיפי רק 8% מכמות המים הזורמים בנהר האמזונאס, המנקז יערות גשם בעוד שחלק גדול מאגן הניקוז של המסיסיפי צחיח למדי.

מי נהר מתוקים הזורמים מהמיסיסיפי למפרץ מקסיקו אינם מתערבבים במים המלוחים מיד. התמונות מפרויקט הלוויינים MODIS (ראשי תיבות של Moderate Resolution Imaging Spectroradiometer) של נאס"א מציגות תימרה גדולה של מים מתוקים, המופיעה כסרט כהה על רקע המים הסובבים בצבע כחול-בהיר יותר. תמונות אלו מדגימות שהתימרה לא התערבבה עם מי הים שמסביב מיד. במקום זאת, היא נשארה שלמה בזמן שהיא זרמה דרך מפרץ מקסיקו, לתוך מצר פלורידה, ונכנסה לזרם הגולף. מי נהר המיסיסיפי הקיפו את הקצה של פלורידה וזרמו במעלה החוף הדרום-מזרחי עד לקו הרוחב של ג'ורג'יה לפני שלבסוף התערבבו בצורה כל כך יסודית עם האוקיינוס עד שלא ניתן היה לזהות אותם עוד על ידי MODIS.

לפני שנת 1900 שינע נהר המיסיסיפי כ-400 מיליון טון של משקעים בשנה מפנים ארצות הברית לחוף לואיזיאנה ולמפרץ מקסיקו. במהלך שני העשורים האחרונים, מספר זה היה רק 145 מיליון טון בשנה. ההפחתה במשקעים המוסעים במורד נהר המיסיסיפי היא תוצאה של שינוי הנדסי של הנהרות מיסיסיפי, מיזורי ואוהיו ויובליהם על ידי סכרים, חיתוך נפתולים, מבנים שנועדו לשפר את אופי הנהר, סוללות בגדות ותוכניות בקרת סחיפת קרקע באזורים המנקזים על ידם.

לנהר שתי עונות שיא:

• הראשונה, בין דצמבר לינואר (בחורף) - גשמים היורדים בהרי הרוקי והאפלצ'ים, שיא קטן.
• השנייה, מאפריל עד מאי (באביב) - הפשרת שלגים, לאורך הנהר הוקמו סוללות עפר מחוזקות בטבעות בטון גבוהות כדי למנוע הצפות ופגיעות בנהר.

דלתת המיסיסיפי, מהדלתות הגדולות בעולם, נוצרה כתוצאה משקיעת סחף במשך אלפי שנים. האוכלוסייה היושבת בדלתה נמצאת על סוללות מלאכותיות הבנויות עפר ובטון, והעיר ניו אורלינס בנויה על סוללה טבעית. מרבית הדלתה אינה מיושבת בגלל ביצות, והמאבק בטבע הוא על ידי בניית תעלות לניקוז, על מנת שאפשר יהיה להביא סירות ולעבד את האדמה.

שיט ובקרת שיטפונות

ספינת גרר וארבות בממפיס, בטנסי

ספינות בחלק התחתון של המיסיסיפי

ארבה בחלק התחתון של המיסיסיפי

תא שיט וסכר מספר 11, צפונית לדובוק באיווה (2007)

היווצרות של הנהר אטצ'אפלאיה ובניית מבנה הבקרה של הנהר הישן.

חיילי המשמר הלאומי של מיזורי עורמים שקי חול בגדות הנהר בקלארקסוויל, יוני 2008, בעקבות שיטפון.

עבור הארבות וכלי השיט האחרים שהופכים את האפיק הראשי של המיסיסיפי לאחד מנתיבי המים המסחריים הגדולים בעולם נדרש ערוץ נהר פנוי ממכשולים. המשימה של תחזוקת ערוץ השיט היא באחריות חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית, שהוקם ב-1802. פרויקטים מוקדמים יותר החלו כבר בשנת 1829 להסרת מפגעים, סגירת ערוצי משנה וחפירת סלעים ושרטונות.

ספינות קיטור בבעלות סוחרים החלו לפעול בשנות ה-20 של המאה ה-19, כשהתקופה 1830–1850 הפכה לתור הזהב של ספינות הקיטור. מכיוון שהיו מעט כבישים או מסילות ברזל באדמות שנקנו ברכישת לואיזיאנה, התעבורה בנהרות הייתה פתרון אידיאלי. כותנה, עץ ומזון הושטו במורד הנהר, וכך גם פחם מהרי האפלצ'ים. הנמל של ניו אורלינס פרח מכיוון שהיה נקודת ההעברה לאוניות של הים הפתוח. כתוצאה מכך, דמותה של ספינת הקיטור של המיסיסיפי בדמות עוגת החתונה, נכנסה למיתולוגיה האמריקאית. ספינות קיטור עברו את כל המסלול מהזרזיף של מונטנה ועד לנהר אוהיו; במורד המיזורי והטנסי, לאפיק הראשי של המיסיסיפי. רק עם הגעת מסילות הברזל בשנות השמונים של המאה ה-19 פחתה תנועת ספינות הקיטור. ספינות הקיטור המשיכו לפעול עד שנות ה-20 של המאה ה-20. רובן הוחלפו על ידי ספינות גרר שגוררות ארבות. כמה ספינות שרדו כסמלים – למשל, "מלכת הדלתה " ו"מלכת הנהר ".

סדרה של 29 תאי שיט וסכרים במיסיסיפי העליון, שרובם נבנו בשנות ה-30 של המאה ה-20, נועדה בעיקר לשמור על ערוץ בעומק של 2.7 מטרים לתנועת דוברות מסחריות. האגמים שנוצרו משמשים גם לשיט פנאי ולדיג. הסכרים הופכים את הנהר לעמוק ורחב יותר אך אינם עוצרים אותו. הם אינם מיועדים לבקרת שיטפונות. בתקופות של ספיקה גבוהה, השערים, שחלקם תת-מימיים, נפתחים לחלוטין והסכרים פשוט מפסיקים לתפקד. מדרום לסנט לואיס, המיסיסיפי זורם באופן חופשי יחסית, אם כי הוא מוגבל בין סוללות רבות ונשלט על ידי סכרי כנף רבים.

במיסיסיפי התחתון, מבאטון רוז' ועד לשפך המיסיסיפי, עומק השיט הוא 14 מטרים, מה שמאפשר לאוניות מכולות וספינות תענוגות לעגון בנמל ניו אורלינס ולספינות מטען בתפזורת שרוחבן פחות מ-46 מטרים שמאפשר מעבר מתחת לגשר יואי פ. לונג כדי לעבור את המיסיסיפי אל באטון רוז'. קיימת בדיקת היתכנות לחפור את החלק הזה של הנהר לעומק של 15 מטרים כדי לאפשר מעבר של ספינת במידות של פנמקס חדש.

המאה ה-19

בשנת 1829 נערכו סקרים של שני המכשולים העיקריים במיסיסיפי העליון, אשדות דה מוין (Des Moines Rapids) ואשדות רוק איילנד (Rock Island Rapids), שם הנהר היה רדוד ואפיק הנהר היה סלעי. אורכם של אשדות דה מוין היה כ-18 קילומטרים וממש מעל לשפך הנהר דה מוין למיסיסיפי בקאוקוק באיווה. אשדות רוק איילנד היו בין רוק איילנד למולין. שני האשדות נחשבו כמעט בלתי עבירים.

בשנת 1848 נחפרה תעלת אילינוי ומישיגן כדי לחבר את נהר המיסיסיפי לימת מישיגן דרך הנהר אילינוי ליד פרו באילינוי. התעלה אפשרה שיט ספינות בין דרכי המים החשובים הללו. בשנת 1900 הוחלפה התעלה בתעלת התברואה והספינות של שיקגו. התעלה השנייה, בנוסף לשיט ספינות, אפשרה לשיקגו גם לטפל בבעיות בריאותיות ספציפיות (טיפוס הבטן, כולרה ומחלות אחרות הנישאות במים) על ידי שליחת הביוב שלה במורד מערכות הנהרות של אילינוי ומיסיסיפי במקום שיזהם את מקור המים שלה באגם מישיגן.

חיל ההנדסה המליץ על חפירת ערוץ בעומק של 1.5 מטרים באשדות דה מוין, אך העבודה החלה רק לאחר שסגן רוברט אדוארד לי אישר את הפרויקט ב-1837. מאוחר יותר החל החיל גם לחפור את אשדות רוק איילנד. עד 1866, התברר שהחפירה אינה מעשית, והוחלט לבנות תעלה סביב אשדות דה מוין. התעלה נפתחה ב-1877, אך אשדות רוק איילנד נותרו מכשול. בשנת 1878 אישר הקונגרס לחיל לחפור תעלה בעומק 1.4 מטרים שתושג על ידי בניית סכרי כנף המכוונים את הנהר לערוץ צר הגורם לו לחתור ערוץ עמוק יותר, על ידי סגירת ערוצים משניים ועל ידי דלייה. פרויקט הערוץ הושלם כאשר תא שיט מולין, שעקף את אשדות רוק איילנד, נפתח בשנת 1907.

כדי לשפר את השיט בין סנט פול, מינסוטה, ופרירי דו שיין בוויסקונסין, הקים החיל מספר סכרים על אגמים באזור מקורות הנהר, כולל אגם ויניביגושיש ואגם פוקגמה (Lake Pokegama). הסכרים, שנבנו החל משנות ה-80 של המאה ה-19, אצרו נגר שנוצר באביב אשר שוחרר בזמן שפל של המים כדי לסייע בשמירה על עומק הערוץ.

המאה ה-20

בשנת 1907 אישר הקונגרס פרויקט ערוץ בעומק 1.8 מטרים בנהר המיסיסיפי, שלא הושלם כאשר הוא ננטש בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 לטובת פרויקט הערוץ בעומק 2.7 מטרים.

בשנת 1913 הושלמה בנייתו של "תא השיט והסכר מספר 19" בקאוקוק, איווה, הסכר הראשון מדרום למפלי סנט אנתוני. הוא נבנה על ידי חברת חשמל פרטית (Union Electric Company of St. Louis) להפקת חשמל (במקור עבור חשמליות בסנט לואיס), סכר קאוקוק היה אחד המפעלים ההידרו-אלקטריים הגדולים בעולם באותה תקופה. הסכר גם ביטל את אשדות דה מוין. "תא שיט וסכר מספר 1" הושלם במיניאפוליס, מינסוטה בשנת 1917. "תא שיט וסכר מספר 2", ליד הייסטינגס במינסוטה, הושלם ב-1930.

לפני השיטפון הגדול בנהר המיסיסיפי (1927) הייתה האסטרטגיה העיקרית של החיל לסגור כמה שיותר ערוצים צדדיים כדי להגביר את הזרימה בנהר הראשי. חשבו שמהירות הנהר תגרום לסחיפה של משקעים מתחתית הערוץ, תעמיק את הנהר ותקטין את האפשרות להצפות. השיטפון של 1927 הוכיח שזה כל כך שגוי עד שהקהילות המאוימות על ידי השיטפון החלו ליצור פרצות בסוללה משלהן כדי לצמצם את עוצמת הנהר הגואה.

חוק הנהרות והנמלים משנת 1930 אישר את פרויקט ערוץ 9 רגל, אשר דרש ערוץ שיט בעומק 9 רגל 2.7 מטרים ורוחב 120 מטרים על מנת להכיל כמה ארבות נגררות במקביל. מטרה זו הושגה על ידי סדרה של תאי שיט וסכרים, ועל ידי חפירה. עשרים ושלושה תאי שיט וסכרים חדשים נבנו במיסיסיפי העליון בשנות ה-30 של המאה ה-20 בנוסף לשלושה שכבר היו קיימים.

עד שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה סכר מדרום ל"תא שיט וסכר מספר 26" באלטון באילינוי. תא שיט "צ'יין אוף רוקס" (Chain of Rocks Lock, "תא שיט וסכר מספר 27"), המורכב מסכר נמוך ותעלה באורך 13.5 קילומטרים, נוסף ב-1953, ממש מתחת למפגש עם הנהר מיזורי, בעיקר כדי לעקוף סדרה של מדפי סלע בסנט לואיס. סכר זה גם משמש להגנה על צריכת המים של העיר סנט לואיס בתקופות של ספיקה נמוכה.

מדענים של ממשלת ארצות הברית קבעו בשנות ה-50 של המאה ה-20 כי נהר המיסיסיפי החל לעבור לערוץ נהר אטצ'אפלאיה בגלל שיפועו התלול הרבה יותר לעבר מפרץ מקסיקו. בסופו של דבר, נהר אטצ'אפלאיה יכבוש את נהר המיסיסיפי ויהפוך לערוץ הראשי שלו למפרץ מקסיקו, וישאיר את ניו אורלינס בערוץ צדדי. כתוצאה מכך אישר הקונגרס האמריקני פרויקט בשם "מבנה הבקרה של הנהר הישן" (Old River Control Structure), אשר מנע מנהר המיסיסיפי לנטוש את הערוץ הנוכחי שלו המתנקז למפרץ דרך ניו אורלינס.

מכיוון שההיקף הגדול של זרימת מים בעלי אנרגיה גבוהה איים לפגוע במבנה, נבנתה תחנת עזר לבקרת הזרימה בצמוד לתחנת הבקרה הקיימת. פרויקט זה בסך 300 מיליון דולר הושלם בשנת 1986 על ידי חיל ההנדסה. החל משנות ה-70, החיל יישם מודלים של הסעה הידרולוגית כדי לנתח את הזרם בשיטפון ואת איכות המים של המיסיסיפי. סכר מספר 26 באלטון, אילינוי, שהתגלו בו בעיות מבניות, הוחלף ב"תא שיט וסכר מל פרייס" (Mel Price Lock and Dam) בשנת 1990. "תא השיט והסכר מספר 26" המקורי נהרס.

המאה ה-21

החיל יוצר ומתחזק באופן פעיל מברצים ודרכי הגאות כדי להסיט את נחשולי המים התקופתיים אל תעלות צדדיות ואגמים, כמו גם מנתב חלק מהזרימה של המיסיסיפי לאגן אטצ'אפלאיה ומשם למפרץ מקסיקו, תוך עקיפה של באטון רוז' וניו אורלינס. המבנים העיקריים הם "דרך הגאות בירדז פוינט-ניו מדריד" (Birds Point-New Madrid Floodway) במיזורי; מבנה בקרת הנהר הישן ו"מברץ מורגנזה" (Morganza Spillway) בלואיזיאנה, המפנים את עודפי המים בצד המערבי והמזרחי (בהתאמה) של נהר אטצ'אפלאיה; ו"מברץ בונה קארה" (Bonnet Carré Spillway", גם הוא בלואיזיאנה, המפנה את מי השיטפונות לאגם פונטצ'רטריין. כמה מומחים מאשימים את ההתפשטות העירונית בעלייה של הסיכון והתדירות של ההצפות בנהר המיסיסיפי.

חלק מהאסטרטגיה שלפני 1927 עדיין בשימוש כיום, כאשר החיל חותך באופן פעיל את הצוואר של עיקולי הפרסה, מאפשר למים לנוע מהר יותר ומפחית בכך את גובה השיטפון.

היסטוריה

לפני כ-50,000 שנה היה מרכז ארצות הברית מכוסה בים פנימי, אשר נוקז על ידי המיסיסיפי ויובליו אל מפרץ מקסיקו - תוך יצירת מישורי הצפה גדולים והרחבת השטח היבשת דרומה בתהליך. האדמה באזורים כמו לואיזיאנה הפכה לאחר מכן פורייה מאוד.

ילידים

אזור אגן נהר המיסיסיפי יושב לראשונה על ידי עמים ילידים שהיו ציידים-לקטים ונחשב לאחד מהמרכזים העצמאיים הבודדים של ביות צמחים בהיסטוריה האנושית. עדויות לגידול מוקדם של חמנייה, Chenopodium berlandieri , סמבוק ביצה ודלעת מקומית מתוארכות להאלף ה-4 לפנה"ס. אורח החיים הפך בהדרגה ליותר להתיישבות קבע לאחר 1000 לפני הספירה במהלך התקופה המכונה תקופת היערות , עם עדויות הולכות וגדלות לבניית מחסות, קדרות, אריגה ומנהגים אחרים.

תל הנזיר בקהוקיה היישוב הבולט בתרבות המיסיסיפי

רשת של נתיבי מסחר המכונה תחום יחסי הגומלין של הופוול הייתה פעילה לאורך נתיבי המים בין השנים 200 ל-500 לספירה בערך, תוך הפצת מנהגים תרבותיים נפוצים על פני כל האזור שבין מפרץ מקסיקו לימות הגדולות. לאחר מכן הגיעה תקופה של קהילות מבודדות יותר, וחקלאות שיובאה ממסו-אמריקה, המבוססת על "שלוש האחיות" (תירס, שעועית ודלעת), החלה להיות דומיננטית בהדרגה. בסביבות שנת 800 לספירה קמה חברה חקלאית מתקדמת המכונה תרבות המיסיסיפי, עם עדויות למשטרי צ'יף מורכבים ומרובדים ומרכזי אוכלוסייה גדולים.

הבולט שבהם, המכונה כיום קהוקיה, יושב בין השנים 600 ל-1400 לספירה לערך, שבשיאו מנה בין 8,000 ל-40,000 תושבים, גדול יותר מלונדון, אנגליה של אותה תקופה. בזמן המגע הראשון עם האירופים, נטשו תושבי קהוקיה וערים רבות אחרות של תרבות מיסיסיפי את ישובם ועברו להתיישב במקומות אחרים, וממצאים ארכאולוגיים מעידים על מתח חברתי מוגבר.

שבטים אינדיאניים מודרניים המאכלסים את אגן המיסיסיפי כוללים את: שאיין, סו, אוג'יבווה , פוטוואטומי , הו-צ'אנק , מסקוואקי , קיקאפו , טמארואה , מוינגונה , קוואפאו וצ'יקאסאו .

המילה מיסיסיפי עצמה מגיעה ממסיפי (Messipi), העיוות הצרפתי של השם בשפת שבטי האנישינאבה (אוג'יבווה או אלגונקווין ) לנהר, "מיסי-זייבי" (Misi-ziibi, "הנהר הגדול"). לאחר המשלחות של ג'אקומו בלטראמי והנרי סקולקראפט, נקרא הנהר הארוך ביותר מעל המפגש של בין הנהרות כנף העורב (Crow Wing) וג'יצ'י-זיבי (Gichi-ziibi) בשם "הנהר מיסיסיפי". בני שבט הצ'יפווה האינדיאני של נהר המיסיסיפי , שישבו באזור מקורות המיסיסיפי, מכונים בשפתם ג'יצ'י-זיביוויניניווג (Gichi-ziibiwininiwag) על שם קטע נהר המיסיסיפי הידוע בשם ג'יצ'י-זיבי. השאיין, אחד השבטים המוקדמים ביותר של נהר המיסיסיפי העליון, כינה אותו בשפת שאיין בשם "Máʼxe-éʼometaaʼe" (נהר שמנוני גדול). השם באראפהו לנהר הוא Beesniicíe. השם בשפת פאוניי הוא Kickaátit.

בתקופה שהצרפתים שלטו בלואיזיאנה נכתב שם הנהר כ-Mississipi או Missisipi, כמו גם ריווייר סן-לואי (Rivière Saint-Louis).

חוקרי ארצות אירופאים

"גילוי המיסיסיפי על ידי דה סוטו 1541" מאת ויליאם הנרי פאוול מתאר את ארננדו דה סוטו והקונקיסטאדורים הספרדים רואים את נהר המיסיסיפי בפעם הראשונה.

בשנת 1519 הפך חוקר הארצות הספרדי אלונסו אלוורס דה פינדה לאירופאי המתועד הראשון שהגיע לנהר המיסיסיפי, ואחריו גילה את הנהר הקונקיסטאדור ארננדו דה סוטו שהגיע לנהר ב-8 במאי 1541, וקרא לו "ריו דל אספיריטו סנטו" (Río del Espíritu Santo, "נהר רוח הקודש"), באזור מה שהוא כיום מדינת מיסיסיפי.

מסלול משלחת מארקט-ז'ולייה של 1673

חוקרי הארצות הצרפתים לואי ז'ולייה וז'אק מארקט החלו לחקור את המיסיסיפי במאה ה-17. מארקט סייר בחברת אינדיאני משבט סו שקרא לנהר נה טונגו (Ne Tongo, "נהר גדול" בשפת הסו) בשנת 1673. מארקט הציע לקרוא לו "נהר העיבור ללא חטא".

כאשר לואי ז'ולייה חקר את עמק המיסיסיפי במאה ה-17, הילידים הדריכו אותו לדרך מהירה יותר לחזור לקנדה הצרפתית דרך הנהר אילינוי. כאשר מצא את פורטאז' שיקגו , הוא ציין שתעלה של "רק חצי ליגה" (כ-3 קילומטרים) יכולה לחבר בין המיסיסיפי והימות הגדולות. בשנת 1848, נפרץ קו פרשת המים היבשתי המפריד בין מימי הימות הגדולות ועמק המיסיסיפי על ידי תעלת אילינוי ומישיגן דרך הנהר שיקגו. תעלה זו גם האיצה את הפיתוח, וגם שינתה לעד את האקולוגיה של עמק המיסיסיפי והימות הגדולות.

בשנת 1682 הגיע רנה-רובר קוואלייה, אדון לה-סאל דרך נהר אילינוי עד מפגשו עם המיסיסיפי ומשם הפליג עם משלחתו במורד המיסיסיפי בסירות קאנו עד השפך במפרץ מקסיקו. לה-סאל ואנרי דה טונטי תבעו באותה שנה את כל עמק נהר המיסיסיפי עבור צרפת, וקראו לנהר "נהר קולבר" על שם ז'אן בטיסט קולבר ולאזור לה לואיזיאן, על שם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. לה-סאל בנה מבצר קטן בשם "מבצר פרודום", שהפך מאוחר יותר לעיר ממפיס. ב-2 במרץ 1699 גילה פייר לה מואן ד'איברוויל מחדש את שפך המיסיסיפי, לאחר מותו של לה סאל. הצרפתים בנו שם את המבצר הקטן של לה באליז כדי לשלוט במעבר.

בשנת 1718 הוקמה ניו אורלינס, כ-160 קילומטרים במעלה הנהר לאורך עיקול הנהר, על ידי ז'אן-בטיסט לה מואן דה ביינוויל, עם תוכנית בנייה על פי היישוב מחדש בשנת 1711 במפרץ מובייל של מוביל, בירת לואיזיאנה הצרפתית ב-1718 באותה תקופה.

בשנת 1727, החל מושל לואיזיאנה הצרפתית אטיין פרייה לעבוד, באמצעות פועלים אפריקאים משועבדים, על הסוללות הראשונות על נהר המיסיסיפי.

התיישבות

בעקבות ניצחונה של בריטניה במלחמת שבע השנים הפך המיסיסיפי לגבול בין האימפריה הבריטית לאימפריה הספרדית. חוזה פריז (1763) העניק לממלכת בריטניה הגדולה זכויות על כל הקרקעות ממזרח למיסיסיפי ולספרד זכויות על קרקע ממערב למיסיסיפי. ספרד גם ויתרה על פלורידה לבריטניה כדי להחזיר לשלטונה את קובה, אותה כבשו הבריטים במהלך המלחמה. לאחר מכן חילקה בריטניה את השטח למזרח ומערב פלורידה.

"בית על המיסיסיפי", קורייר ואייבס (1871)

סעיף 8 בחוזה פריז (1783) קובע: "השיט בנהר המיסיסיפי, ממקורו אל האוקיינוס, יישאר לעד חופשי ופתוח לנתיני בריטניה הגדולה ולאזרחי ארצות הברית". עם הסכם זה, שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית, ויתרה בריטניה גם על מערב פלורידה והחזירה אותה לספרד כדי להחזיר לעצמה את איי בהאמה, שספרד כבשה במהלך המלחמה. המחלוקות הראשוניות סביב התביעות של ארצות הברית וספרד נפתרו כאשר הופעל לחץ על ספרד לחתום על הסכם פינקני בשנת 1795. אולם בשנת 1800 כפה נפוליאון בונפרטה על ספרד ויתור על חלק לא מוגדר של מערב פלורידה לטובת צרפת בהסכם הסודי של סן אילדפונסו . ארצות הברית הבטיחה אז שליטה אפקטיבית בנהר כאשר קנתה את טריטוריית לואיזיאנה מצרפת ברכישת לואיזיאנה של 1803. רכישה זו עוררה מחלוקת בין ספרד לארצות הברית בשאלה אילו חלקים ממערב פלורידה מסרה ספרד מלכתחילה לצרפת, מה שקבע אילו חלקים ממערב פלורידה קנתה ארצות הברית מצרפת ברכישת לואיזיאנה. בעקבות קולוניזציה מתמשכת של ארצות הברית שיצרה עובדות בשטח, ופעולות צבאיות של ארצות הברית, ויתרה ספרד הן על מערב פלורידה והן על מזרח פלורידה בשלמותן לארצות הברית בהסכם אדמס-אוניס משנת 1819.

האתגר האירופי הרציני האחרון לשליטה של ארצות הברית בנהר הגיע בסיומה של מלחמת 1812 כאשר הכוחות הבריטיים תקפו את ניו אורלינס - המתקפה נהדפה על ידי צבא אמריקאי בפיקודו של הגנרל אנדרו ג'קסון.

בהסכם 1818, הסכימו ארצות הברית ובריטניה לתקן את הגבול העובר מאגם היערות להרי הרוקי לאורך קו הרוחב 49 צפון. למעשה, ארצות הברית ויתרה לבריטים על הקצה הצפון-מערבי של אגן המיסיסיפי בתמורה לחלק הדרומי של אגן הנהר האדום של הצפון .

כל כך הרבה מתנחלים נדדו מערבה דרך אגן הנהר של מיסיסיפי, כמו גם התיישבו בו, עד שצדוק קריימר (Zadok Cramer) כתב מדריך בשם "הנווט" (The Navigator), המפרט את המאפיינים והסכנות ואת נתיבי המים הניתנים לשיט של האזור. הספר היה כל כך פופולרי שהוא עדכן והרחיב אותו ל-12 מהדורות על פני תקופה של 25 שנים.

הקולוניזציה של האזור כמעט שלא הואטה על ידי שלוש רעידות האדמה ב-1811 וב-1812, המוערכות בדרגה 8 בסולם ריכטר, שמרכזן היה ליד ניו מדריד במיזורי.

עידן ספינות הקיטור

שרטונות חול שנדדו כל הזמן היקשו על השיט המוקדם.

הסופר מארק טוויין, שהתגורר ליד הנהר במאה ה-19 ועבד על ספינות קיטור ששטו עליו, תיאר את הווי החיים סביב הנהר ברבים מספריו ובמיוחד ב"הרפתקאותיו של תום סויר" וב"הרפתקאותיו של האקלברי פין". ספרו "החיים על המיסיסיפי", תיאר את הסחר באמצעות ספינות הקיטור שהתרחש מ-1830 עד 1870 על הנהר לפני שספינות מודרניות יותר החליפו את ספינת הקיטור. הספר פורסם לראשונה בשנת 1875 כסדרה בת שבעה חלקים בהרפר'ס וייקלי . הגרסה המלאה, כולל קטע מהספר הבלתי גמור "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ויצירות של מחברים אחרים, פורסמה על ידי חברת James R. Osgood & Company ב-1885.

ספינת הקיטור הראשונה ששטה לכל אורכו של המיסיסיפי התחתון מנהר אוהיו לניו אורלינס הייתה "ניו אורלינס" (New Orleans) בדצמבר 1811. הפלגת הבכורה שלה התרחשה במהלך סדרת רעידות האדמה בניו מדריד (1811–1812). המיסיסיפי העליון היה בוגדני, בלתי צפוי, ויתר על כך, האזור לא מופה או נסקר כראוי. עד שנות ה-40 של המאה ה-19, התבצעו רק שני שיוטים בשנה אל מיניאפוליס על ידי ספינות קיטור, מה שמרמז שהם לא היה רווחיים במיוחד.

תחבורה בספינות קיטור הייתה פעילה, הן מבחינת נוסעים והן מבחינת משאות עד סוף העשור הראשון של המאה ה-20. בין כמה מחברות ספינות הקיטור של מערכת נהר המיסיסיפי בלטה חברת "אנקור ליין" (Anchor Line), שהפעילה, בין השנים 1859 עד 1898, צי של ספינות קיטור יוקרתיות בין סנט לואיס לניו אורלינס.

החוקר האיטלקי ג'אקומו בלטראמי, כתב על מסעו ב"ווירג'יניה" (Virginia), שהייתה ספינת הקיטור הראשונה שהגיעה לפורט סנט אנתוני (Fort St. Anthony) במינסוטה. הוא התייחס למסע שלו כטיול על המיסיסיפי. עידן ספינות הקיטור שינה את הכלכלה והחיים הפוליטיים של המיסיסיפי, כמו גם את אופי המסע עצמו. המיסיסיפי השתנה לחלוטין בעידן ספינות הקיטור כשהוא הפך למקור לתיירות משגשגת.

מלחמת האזרחים

קרב ויקסבורג, צויר סביב 1888

נהר המיסיסיפי מיוניס, ארקנסו, יישוב שנהרס על ידי ספינות תותחים במהלך מלחמת האזרחים.

השליטה בנהר הייתה יעד אסטרטגי של שני הצדדים במלחמת האזרחים האמריקנית, והייתה חלק מתוכנית אנקונדה של צבא האיחוד. בשנת 1862 כוחות האיחוד שנעו במורד הנהר טיהרו בהצלחה את המתחמים של צבא הקונפדרציה באי מספר 10 ובממפיס בטנסי, בעוד שכוחות הצי שהגיעו במעלה הנהר ממפרץ מקסיקו כבשו את ניו אורלינס בלואיזיאנה. מעוז הקונפדרציה המרכזי שנותר היה על הרמות המשקיפות על הנהר בוויקסבורג במיסיסיפי, ומערכת ויקסבורג של האיחוד (דצמבר 1862 עד יולי 1863), וכניעתו של פורט הדסון , השלימו את השליטה בנהר המיסיסיפי התחתון. ניצחון האיחוד שסיים את המצור על ויקסבורג ב-4 ביולי 1863, היה מכריע לניצחון הסופי של האיחוד במלחמת האזרחים.

המאות ה-20 וה-21

"הקיפאון הגדול" של 1918–1919 חסם את תנועת הנהרות מצפון לממפיס בטנסי, ומנע את הובלת הפחם מדרום אילינוי. הוא גרם למחסור נרחב, מחירים גבוהים וקיצוב פחם בינואר ופברואר.

באביב 1927 הנהר פרץ את גדותיו ב-145 מקומות, במהלך השיטפון הגדול בנהר המיסיסיפי (1927) והציף 70,000 קילומטרים רבועים לעומק של עד 30 רגל (9.1 מטרים).

בשנת 1930 היה פרד ניוטון (Fred Newton) לאדם הראשון ששחה לאורכו של הנהר, ממיניאפוליס לניו אורלינס. המסע ארך 176 ימים לאורך 2,954 קילומטרים.

בשנת 1962 נשפכו עקב תאונה תעשייתית 3,700 מטרים מעוקבים של נפט לנהר המינסוטה (יובל של המיסיסיפי), שנה אחר כך ב-1963 נשפכו כתוצאה מתאונות נוספת 13,000 מטרים מעוקבים של שמן סויה לנהר מיסיסיפי. השמן כיסה את נהר המיסיסיפי מסנט פול ועד אגם פפין, ויצר אסון אקולוגי ודרישה לשלוט בזיהום המים.

ב-20 באוקטובר 1976 נפגעה מעבורת המכוניות MV George Prince מספינה ששטה במעלה הזרם בזמן שהמעבורת ניסתה לחצות מדסטרהאן, לואיזיאנה, ללולינג, לואיזיאנה. שבעים ושמונה נוסעים ואנשי צוות מתו; רק שמונה עשר שרדו את התאונה.

בשנת 1988 ירד מפלס המים של המיסיסיפי ל-3 מטרים מתחת לאפס במד ממפיס. שרידי ספינות בעלות גוף עץ נחשפו בשטח של 18 דונם בקרקעית נהר המיסיסיפי במערב ממפיס בארקנסו. הם מתוארכים לסוף המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20. מדינת ארקנסו, הסקר הארכאולוגי של ארקנסו והאגודה הארכאולוגית של ארקנסו הגיבו במאמץ של חודשיים לשחזור נתונים. עבודת השטח זכתה לתשומת לב תקשורתית ארצית כחדשות טובות בעיצומה של בצורת.

בשנת 1993 התרחש השיטפון הגדול של 1993, שיטפון שאירע לאורך הנהרות מיסיסיפי ומיזורי והיובלים שלהם, מאפריל עד אוקטובר של אותה השנה. ב-1 באוגוסט 1993 נרשמה על נהר המיסיסיפי ליד סנט לואיס רמת ההצפה הגבוהה ביותר. הנהר גאה בגובה של 15.1 מטר, כ-6 מטר מעל מפלס ההצפה. בעת זו נרשמה בנהר ספיקה של 30,600 מ"ק/שנייה. השיטפון גרם לנזקים עצומים ברכוש, המוערכים ב-15 מיליארד דולר, ונחשב לאחד מאסונות הטבע הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. בשיטפון נספו 50 בני אדם.

שני חלקים של המיסיסיפי הוגדרו כנהרות מורשת אמריקאית בשנת 1997: החלק התחתון סביב לואיזיאנה וטנסי, והחלק העליון סביב איווה, אילינוי, מינסוטה, מיזורי וויסקונסין. הפרויקט של חברת שמירת הטבע בשם "יוזמת קו פרשת המים של הנהרות של אמריקה" (America's Rivershed Initiative) הכריז על הערכת גיליון ציונים של כל האגן באוקטובר 2015 והעניק את הציון D+ (סביב 68). ההערכה ציינה את התשתית המזדקנת של השיט ובקרת שיטפונות יחד עם בעיות סביבתיות מרובות.

אתר קמפינג בנהר בארקנסו

בשנת 2002 שחה השחיין הסלובני למרחקים ארוכים מרטין סטרל לכל אורכו של הנהר, ממינסוטה ועד לואיזיאנה, במהלך 68 ימים. בשנת 2005, "משלחת מהמקור לים" (Source to Sea Expedition)‏ חתרה על נהרות מיסיסיפי ואצ'אפלאיה לטובת מסע התעמולה "קמפיין נהר המיסיסיפי העליון" (Audubon Society's Upper Mississippi) של אגודת אודובון.

עתיד

גאולוגים משערים שהמיסיסיפי התחתון יכולה לסטות למסלול חדש למפרץ. כל אחד משני המסלולים החדשים - דרך אגן אטצ'אפלאיה או דרך אגם פונטצ'רטריין - עשוי להפוך לערוץ הראשי של המיסיסיפי אם המים יעברו מעל למבני בקרת שיטפונות, או שהמבנים ייפגעו קשות במהלך שיטפון חמור.

מתחם מבנה בקרת הנהר הישן. הנוף הוא למזרח-דרום-מזרח, מבט במורד הנהר של המיסיסיפי, עם שלושת הסכרים על פני ערוצי הנהר אטצ'אפלאיה מימין למיסיסיפי. קונקורדיה פאריש, לואיזיאנה נמצאת בחזית, מימין, ומחוז ווילקינסון, מיסיסיפי, נמצא ברקע, מעבר למיסיסיפי משמאל.

סביר להניח שכשל של מבנה הבקרה של הנהר הישן, מברץ מורגנזה או סוללות סמוכות, ינתבו מחדש את הערוץ הראשי של המיסיסיפי דרך אגן אטצ'אפלאיה של לואיזיאנה ובמורד נהר אטצ'פלאיה כדי להגיע למפרץ מקסיקו מדרום למורגן סיטי בדרום לואיזיאנה. מסלול זה הוא נתיב ישיר יותר למפרץ מקסיקו מאשר ערוץ נהר המיסיסיפי הנוכחי דרך באטון רוז' וניו אורלינס. בעוד שהסיכון להסטה כזו קיים במהלך כל אירוע שיטפון גדול, שינוי כזה נמנע עד כה על ידי התערבות אנושית אקטיבית הכרוכה בבנייה, תחזוקה ותפעול של סוללות שונות, מברצים ומבני בקרה אחרים על ידי חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית.

מבנה בקרת הנהר הישן, בין ערוץ נהר המיסיסיפי הנוכחי לאגן אטצ'אפלאיה, ממוקם בגובה המים הרגיל ומשמש בדרך כלל להסטת 30% מהזרימה של המיסיסיפי לנהר אטצ'אפלאיה. יש כאן ירידה תלולה הרחק מהערוץ הראשי של המיסיסיפי לתוך אגן אטצ'אפלאיה. אם המתקן הזה ייכשל במהלך שיטפון גדול, קיים חשש כבד שהמים ישחקו ויסחפו את קרקעית הנהר מספיק כדי לכבוש את הערוץ הראשי של המיסיסיפי. המבנה כמעט אבד במהלך השיטפון של 1973, אך תיקונים ושיפורים בוצעו לאחר שהמהנדסים חקרו את הכוחות הפועלים. חיל ההנדסה במיוחד ביצע שיפורים רבים ובנה מתקנים נוספים לניתוב מים בסביבה. מתקנים נוספים אלו מעניקים לחיל הרבה יותר גמישות ויכולת זרימה פוטנציאלית מאשר ב-1973, מה שמפחית עוד יותר את הסיכון לכשל קטסטרופלי באזור זה במהלך שיטפונות גדולים אחרים, כמו זה של 2011.

מכיוון שמברץ מורגנזה מעט גבוה יותר ומרוחק מהנהר, הוא בדרך כלל יבש משני הצדדים. גם אם מבנה זה ייכשל במהלך שיטפון חמור, מי השיטפון יצטרכו לשחוק לרמת מפלסי מים נורמליים לפני שהמיסיסיפי יוכל לדלג לצמיתות לערוץ אחר במיקום זה. במהלך השיטפון של 2011 פתחו המהנדסים של חיל ההנדסה עד 1/4 מהיכולת שלו לאפשר ל-4,200 מטרים מעוקבים בשנייה של מים להציף את נתיבי הגאות של מורגנזה ואטצ'אפלאיה ולהמשיך ישירות למפרץ מקסיקו, תוך עקיפת באטון רוז' וניו אורלינס. בנוסף להפחתת גובה המים בנהר המיסיסיפי במורד הזרם, הטיה זו הפחיתה את הסיכויים לשינוי ערוץ על ידי הפחתת הלחץ על שאר המרכיבים של מערכת הבקרה.

כמה גאולוגים ציינו שהאפשרות לשינוי מסלול לאטצ'אפלאיה קיימת גם באזור שמצפון למבנה הבקרה של הנהר הישן. הגאולוג של חיל ההנדסה של הצבא פרד סמית' אמר פעם: "המיסיסיפי רוצה ללכת מערבה. 1973 הייתה שיטפון של ארבעים שנה. השיטפון הגדול קיים שם בחוץ איפשהו - כשהמבנים לא יכולים לשחרר את כל מי השיטפונות והסוללה לא עומדת בלחץ. זה הזמן שבו הנהר יקפוץ מעל גדותיו וינסה לפרוץ".

שינוי מסלול אפשרי נוסף עבור נהר המיסיסיפי הוא סטייה לאגם פונטצ'רטריין ליד ניו אורלינס. נתיב זה נשלט על ידי "מברץ בונה קארה", שנבנה כדי להפחית את ההצפה בניו אורלינס. מברץ זה וסוללה טבעית בלתי מושלמת בגובה של כ-4-6 מטרים הם כל מה שמונע מהמיסיסיפי לסטות למסלול חדש וקצר יותר דרך אגם פונטצ'רטריין למפרץ מקסיקו. לסטייה של הערוץ הראשי של המיסיסיפי דרך אגם פונטצ'רטריין יהיו השלכות דומות להסטה לאטצ'אפלאיה, אך במידה פחותה, מאחר שערוץ הנהר הנוכחי יישאר בשימוש מעבר לבאטון רוז' ואל אזור ניו אורלינס.

נופש

כביש הנהר הגדול בוויסקונסין סמוך לאגם פפין (2005)

ספורט סקי המים הומצא על הנהר באזור רחב בין מינסוטה לוויסקונסין המכונה אגם פפין . ראלף סמואלסון מלייק סיטי במינסוטה, יצר ושכלל את טכניקת הסקי שלו בסוף יוני ובתחילת יולי 1922. מאוחר יותר הוא ביצע את קפיצת סקי המים הראשונה ב-1925, ונמשך במהירות של 130 קילומטרים לשעה על ידי סירה מעופפת של קרטיס מאוחר יותר באותה שנה.

ישנם שבעה אתרים של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית לאורך נהר המיסיסיפי. אזור הנהר והנופש הלאומי של מיסיסיפי הוא אתר של שירות הפארקים הלאומיים המוקדש להגנה ולהבנת נהר המיסיסיפי עצמו. ששת האתרים האחרים של שירות הפארקים הלאומיים לאורך הנהר הם (מצפון לדרום):

• המונומנט הלאומי אפיג'י מאונדס
• הפארק הלאומי קשת השער (כולל קשת השער)
• הפארק הצבאי הלאומי ויקסבורג
• הפארק ההיסטורי הלאומי נאצ'ז
• פארק הג'אז ההיסטורי הלאומי ניו אורלינס
• הפארק והשמורה ההיסטוריים לאומיים ז'אן לאפיט

אקולוגיה

חדקן שיניים אמריקאי הוא משאר בנהר המיסיסיפי

אגן המיסיסיפי הוא משכן למגוון גדול של בעלי חיים מימיים והוא מכונה "פאונת האם" (mother fauna) של המים המתוקים באמריקה הצפונית.

דגים

זוהו כ-375 מיני דגים באגן המיסיסיפי, מספר העולה בהרבה על אגני נהרות אחרים של חצי הכדור הצפוני, באזורים ממוזגים/סובטרופיים, מלבד היאנגצה. בנהר המיסיסיפי עצמו זוהו לפחות 260 מיני דגים, המהווים כ-25% מכמות מיני הדגים באמריקה הצפונית. בתוך אגן המיסיסיפי, נחלים שמקורם ברמות של הרי האפלצ'ים והרי אוזארק מכילים מינים רבים במיוחד. בין מיני הדגים באגן יש מספר רב של מינים אנדמים, כמו גם משארים כמו חדקן שיניים אמריקאי, חדקן, דגי תנין וקשות-סנפיר.

בגלל גודלו ומגוון המינים הגבוה, אגן המיסיסיפי מחולק לרוב לתת-אזורים. נהר המיסיסיפי העליון לבדו הוא משכן של כ-120 מיני דגים, לרבות Sander vitreus ‏, Sander canadensis , בס גדול-לוע, בס קטן-לוע, בס לבן , זאב נהרות צפוני, כחול-זים, Pomoxis , שפמנון תעלות , שפמנון שטוח-ראש, נוטרופיס בורק מצוי , Aplodinotus grunniens וסקפירינכוס פלטורינכוס.

בעלי חיים אחרים

בנוסף לדגים, מספר מינים זוחלים, בהם צבים (כגון צב נשכן מצוי, צב מצחין, צב מבאיש , צב מפה , צב קוטר , צבגון מצויר וצב רך אמריקני), אליגטור אמריקני, ודו-חיים מימיים (כגון סלמנדרת ענק אמריקנית, נקטורוס , Amphiuma tridactylum וסירן קטן , וסרטנים מהמשפחה Cambaridae (כגון סרטן ביצות אדום ) הם מינים מקוריים של אגן המיסיסיפי. בסך הכל יש מעל ל-50 מיני יונקים ו-145 מיני דו-חיים וזוחלים במיסיסיפי העליון. 60% מכל מיני העופות של אמריקה הצפונית (326 מינים) משתמשים באגן הנהר מיסיסיפי כנתיב הנדידה שלהם.

מינים זרים

מינים מיובאים רבים נמצאים במיסיסיפי וחלקם מינים פולשים. בהם ניתן למצוא דגים כמו כסיף שפל-עין וקרפיון גדול-ראש שידועים לשמצה בזכות יכולת התחרות עם דגים מקומיים והנוהג שלהם לקפוץ מהמים בשל בהלה וההתנגשות בינם לבין שייטים עלולה להיות מסוכנת. הם התפשטו לאורך רוב האגן, אפילו התקרבו (אך עדיין לא פלשו) לימות הגדולות. מחלקת המשאבים הטבעיים של מינסוטה (Minnesota Department of Natural Resources) הגדירה חלק גדול מנהר המיסיסיפי במדינה כמים שבהם שורצים המינים האקזוטיים של צדפת הזברה וצמח המים אלף עלה משובל .

ראו גם

• השיטפון הגדול של 1993
• טביעתה של האונייה סולטנה

לקריאה נוספת

• ברוס ברקוט, מבצע הצלה בדלתת הנהר, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 149, אוקטובר 2010

• Ambrose, Stephen. The Mississippi and the Making of a Nation: From the Louisiana Purchase to Today (National Geographical Society, 2002) heavily illustrated
• Anfinson, John O.; Thomas Madigan; Drew M. Forsberg; Patrick Nunnally (2003). The River of History: A Historic Resources Study of the Mississippi National River and Recreation Area. St. Paul, MN: U.S. Army Corps of Engineers, St. Paul District. OCLC 53911450.
• Anfinson, John Ogden. Commerce and conservation on the Upper Mississippi River (US Army Corps of Engineers, St. Paul District, 1994)
• Bartlett, Richard A. (1984). Rolling rivers: an encyclopedia of America's rivers. New York: McGraw-Hill. ISBN 0-07-003910-0. OCLC 10807295.
• Botkin, Benjamin Albert. A Treasury of Mississippi River folklore: stories, ballads & traditions of the mid-American river country (1984).
• Carlander, Harriet Bell. A history of fish and fishing in the upper Mississippi River (PhD Diss. Iowa State College, 1954) online (PDF)
• Daniel, Pete. Deep'n as it come: The 1927 Mississippi River flood (University of Arkansas Press, 1977)
• Fremling, Calvin R. Immortal river: the Upper Mississippi in ancient and modern times (U. of Wisconsin Press, 2005), popular history
• Milner, George R. "The late prehistoric Cahokia cultural system of the Mississippi River valley: Foundations, florescence, and fragmentation." Journal of World Prehistory (1990) 4#1 pp: 1–43.
• Morris, Christopher. The Big Muddy: An Environmental History of the Mississippi and Its Peoples From Hernando de Soto to Hurricane Katrina (Oxford University Press; 2012) 300 pages; links drought, disease, and flooding to the impact of centuries of increasingly intense human manipulation of the river.
• Penn, James R. (2001). Rivers of the world: a social, geographical, and environmental sourcebook. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. ISBN 1-57607-042-5. OCLC 260075679.
• Smith, Thomas Ruys (2007). River of dreams: imagining the Mississippi before Mark Twain. Baton Rouge: Louisiana State University Press. ISBN 978-0-8071-3233-3. OCLC 182615621.
• Scott, Quinta (2010). The Mississippi: A Visual Biography. Columbia, MO: University of Missouri Press. ISBN 978-0-8262-1840-7. OCLC 277196207.
• Pasquier, Michael (2013). Gods of the Mississippi. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-00806-0.

קישורים חיצוניים

• מיסיסיפי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)