מרקוס קלינגברג

מרקוס קלינגברג

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	7 באוקטובר 1918 ורשה, פולין
פטירה	30 בנובמבר 2015 (בגיל 97) הרובע השישי של פריז, צרפת
תאריך עלייה	נובמבר 1948
מקום קבורה	פר לשז
שם לידה	Abraham Marcus Klingberg
לימודי רפואה	אוניברסיטת ורשה אוניברסיטת מינסק
התמחות	אפידמיולוגיה
תואר	פרופסור לאפידמיולוגיה
תפקידים	רופא גדודי ראש ענף בחיל הרפואה חוקר במכון למחקר ביולוגי מרצה באוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	עיטור הדגל האדום של העמל
בן או בת זוג	Wanda Yashinskaya (1946–1990)
צאצאים	סילביה קלינגברג

אברהם מרקוס קְלִינְגְברג (7 באוקטובר 1918 – 30 בנובמבר 2015) היה פרופסור לאפידמיולוגיה וחוקר במכון למחקר ביולוגי בישראל שבשנת 1983 הורשע ונידון לעשרים שנות מאסר באשמת ריגול למען ברית המועצות.

קורות חיים

מרקוס קלינגברג נולד ב-1918 כ"אברהם מרדכי" למאיר והינדה קלינגברג, במשפחה חרדית בוורשה, בירת פולין. סבו היה רבי משה חיים קלינגברג, האדמו"ר מזאלושיץ משושלת קומרנה. בנעוריו עזבו הוריו את פולין בשל מחלת אביו והפקידו אותו בידי סבו שוחר הידע, שטיפח את זהותו האינטלקטואלית של נכדו.

בשנת 1935 החל ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה, שם התוודע לאידאולוגיה המרקסיסטית. בסוף שנת הלימודים הרביעית, בספטמבר 1939, קטעה מלחמת העולם השנייה את לימודיו. אמו של קלינגברג דחתה ניסיונות להציל את עצמה ומשפחתה מהנאצים, ולמעשה חרצה את גורלה וגורל המשפחה כשנותרה בצד הפולני. קלינגברג עצמו הצליח, בעידודו של אביו, להימלט לשטחי ברית המועצות, שם המשיך בלימודיו באוניברסיטת מינסק והיה פעיל בקומסומול. עם פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, התנדב לצבא האדום, שבו שירת כרופא המתמחה באפידמיולוגיה בדרגת קפיטן (מקביל לסרן). במהלך המלחמה הגיע לעמדה רפואית בכירה למדי במנגנון הבריאות הסובייטי של בלארוס. על פועלו בצבא האדום הוענק לו עיטור הדגל האדום.

לקראת סוף המלחמה שב קלינגברג לפולין. הוא גילה כי בית הוריו והפנסיון שאותו ניהלו נתפש על ידי פולנים. קלינגברג ניסה לברר פרטים אצל שכניו לשעבר על אודות משפחתו שנרצחה בטרבלינקה ונתקל בסרוב לסייע לו אך הצליח להבחין בביתם בחפצים מבית הוריו. בפולין הכיר את אשתו לעתיד, יהודייה בת למשפחה עשירה שנספתה, ששינתה את שמה מ"אדג'יה אייסמן" לשם בעל צליל פולני נוצרי: ונדה וישינסקיה. אייסמן-וישינסקיה הייתה מיקרוביולוגית בהשכלתה, שהצליחה לשרוד בגטו ורשה עד למרד, ולאחר מכן עברה לחלק הפולני של העיר בזהות בדויה של נוצרייה קתולית, בעזרת מסמכים מזויפים ובזכות המראה הארי שלה. לאחר המלחמה, עזבו השניים לשוודיה, שם נולדה בתם היחידה, סילביה.

בישראל

בנובמבר 1948 כחצי שנה לאחר קום מדינת ישראל עלה קלינגברג כאיש מח"ל לארץ עם אשתו ונדה ובתו התינוקת סילביה. ביומו הרביעי בארץ הוא גויס לצה"ל והוצב בחיל הרפואה. כבר בשנת 1950 הגיע לדרגת סגן-אלוף.

בשנת 1952 השתחרר מצה"ל ונמנה עם ראשוני העובדים במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה. במכון התקדם לתפקיד סגן המנהל המדעי ומנהל המחלקה לאפידמיולוגיה, ולמעשה נחשף לכל המידע שהצטבר בנושאים ביולוגיים. גם במישור האקדמי התפרסם קלינגברג בזכות מאמריו, היה לפרופסור מן המניין לאפידמיולוגיה ועמד בראש החוג לרפואה מונעת וחברתית בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. קלינגברג שימש גם כנשיא האגודה האירופאית לטרטולוגיה, היה יו"ר הוועדה הבינלאומית לאפידמיולוגיה של מומים מולדים, וכן היה נשיא הוועדה המדעית הבינלאומית לאסון סווסו באיטליה (מ-1976 ועד היעלמותו).

פרשת הריגול

במשך השנים התעוררו בשב"כ חשדות על היותו סוכן זר. הוא נחקר לראשונה בשנת 1965 על ידי השב"כ בחשד לריגול לטובת פולין. קלינגברג הכחיש בתוקף את החשדות והסכים לבדיקת פוליגרף. בבדיקה הכחיש שריגל לטובת פולין ונמצא דובר אמת. לאחר יום חקירות אינטנסיבי שוחרר. מספר ימים לאחר החקירה לקה בהתקף לב. בשנת 1976 נחקר שוב על ידי השב"כ ונשאל בעיקר אם נפגש עם סוכן זר במהלך ביקוריו הרבים במדינות אחרות. הפעם סירב להיבדק בפוליגרף.

בשנת 1977 בעקבות מידע שמסר סוכן כפול שמכונה "השומרוני", פתח השב"כ בחקירה סמויה שכללה מעקב ממושך של כשנתיים שבסופו הוחלט לעצור את קלינגברג. זמן קצר לפני שהתכוון לצאת לשנת שבתון באנגליה, הוא התבקש מטעם משרד ראש הממשלה לצאת לנסיעה חשאית לסינגפור, בטענה שאירעה שם תאונה קשה במפעל, שבמהלכה דלפו חומרים כימיים מסוכנים לאוויר הפתוח. ב-19 בינואר 1983, לפנות בוקר, הוא נאסף מביתו אך במקום לשדה התעופה הוא הובא לדירת מסתור בצפון תל אביב בטענה ששם יקבל כרטיס טיסה, כסף ותדריך ביטחוני. בדירה נעצר ונחקר על ידי שלושה חוקרי שב"כ. במהלך החקירה הופעל עליו לחץ נפשי כבד. החוקרים הטיחו בו האשמות ישירות ובוטות שבגד במדינתו ובבני משפחתו. בלילה שלאחר היום השני לחקירתו כשהוא לבדו בחדר שבו נחקר ניסה לשים קץ לחייו באמצעות החדרת מספריים לשקע החשמל אולם בדירת המסתור היה מותקן התקן נגד התחשמלות. לאחר ארבעה ימי חקירה רצופים שבהם דבק בגרסתו לפיה לא קיים מעולם קשר עם סוכן זר, נשבר והודה במיוחס לו.

במהלך חקירתו חשף קלינגברג את קשריו עם מפעיליו תוך שהוא מסתיר או מעוות חלקים מהפרטים. בתחילה טען שגויס כמרגל בשנת 1960 על ידי עמית לעבודה שנפטר. בהמשך החקירה שינה את גרסתו מספר פעמים והקדים בהדרגה את שנת גיוסו. גרסתו האחרונה שאותה כתב בספרו הייתה שגויס בשנת 1950 על ידי קומוניסט שפגש בעת ששהה בבית הבראה בקיבוץ גבעת ברנר אך טען שאינו זוכר את שמו. התברר שבתקופת פעילותו העביר לסובייטים כמות עצומה של מידע על הפעילות במכון בתחומים הכימיים והביולוגיים. כתוצאה מכך, מצבה של ישראל במישורים אלו היה גלוי לחלוטין בפני ברית המועצות.

המפגשים הראשונים עם מפעילו התקיימו ברכב של שגרירות ברית המועצות שאסף אותו מנקודת איסוף קבועה כאשר במושב האחורי ממתין לו מפעילו "ויקטור" כאשר המידע הועבר במהלך נסיעה סתמית ברחובות יפו. בהמשך התקיימו המפגשים בכנסייה הרוסית באבו כביר בפגישות אלה סיפק צילומי מסמכים מהמכון הביולוגי שצילם לבקשת מפעיליו בביתו. בהדרגה העלו מפעיליו בקשות נוספות באיתור מדענים נוספים שיכולים לשמש סוכנים. בעקבות בקשה זו הצליח קלינגברג לגייס גם את אשתו ד"ר ונדה קלינגברג שעבדה גם היא במכון הביולוגי ושני מדענים נוספים. באחד המפגשים הסכים למסור למפעילו תרבית חידקים מזן אלים. פעולה זו בוצעה על ידי ונדה בשבת בזמן שהפעילות במכון הביולוגי מועטה והייתה מסוכנת הן בשל סיכויי גילוי גנבת המבחנה על ידי עובדי המכון והן בשל הסיכון שבחשיפה לחיידק המסוכן. על פעולה זו זכה לדבריו להערכה רבה ממפעיליו.

בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים סגרה ברית המועצות את השגרירות בישראל. זמן קצר לפני פינוי סגל השגרירות נקרא קלינגברג לפגישה דחופה שבה נפרד ממנו מפעילו והבטיח לשמור על קשר בעתיד. לאחר כחמש וחצי שנות נתק בינואר 1973 בעודו בביקור בחו"ל במסגרת עבודתו יצרו עמו קשר גורמי הביון הסובייטים וביקשו ממנו לחזור ולעבוד עבורם. קלינגברג הביע הסתייגות בטענות שונות אך לבסוף נעתר והמשיך לרגל עבור ברית המועצות כאשר המפגשים עם מפעיליו נערכו במהלך ביקוריו הרבים במדינות אירופה. לדבריו בשנת 1977 הודיע למפעילו כי ברצונו לנתק את הקשר עמם ולא נעתר עוד להפצרותיהם.

על פי קלינגברג, הוא לא הסכים לקחת כסף מהסובייטים ופעילותו הייתה מונעת ממטרות אידאולוגיות: הכרת תודה לברית המועצות שהצילה אותו מידי הנאצים, ואיפשרה לו ללחום בפאשיזם, וכן רצון לשמור על האיזון בין הגושים במלחמה הקרה. הוא סבר שלא בגד במדינת ישראל, וטען שהקפיד שלא לחשוף סודות שהיו יכולים לפגוע בישראל. טענה נוספת שלו, שאחר כך חזר בו ממנה, הגרסה שרווחת מאז בשב"כ, הייתה שנסחט על כך שלא סיים את לימודי הרפואה שלו, שכן באמת חסרה לו שנה אחת להשלמת התואר ופחד מכך שהדבר יתגלה.

מאסרו ושארית חייו

מרקוס קלינגברג - אוטוביוגרפיה תמציתית, פורסמה ב-4 בדצמבר 2015, לאחר מותו

לאחר שהודה בריגול הועבר למעצר עד תום ההליכים בבית המעצר באבו כביר שם ניסה פעם נוספת לשים קץ לחייו באמצעות בליעת עשרות גלולות קומדין לדילול דם אולם נשלח בבהילות לבית חולים, שם בוצעה לו שטיפת קיבה. בתקופת החקירות נעצרה ונחקרה גם אשתו ונדה בחשד לריגול. ונדה הכחישה בתוקף את החשדות. במהלך החקירות ניסתה גם היא לשים קץ לחייה, באמצעות חיתוך ורידיה בסכין. היא הובהלה לבית חולים ואושפזה באותה המחלקה בה אושפז קלינגברג מבלי שידעו זה על זה. קלינגברג נשפט בבית המשפט המחוזי בדלתיים סגורות בהרכב של שלושה שופטים באשמת ריגול. לאחר כארבעה חודשים נידון לעשרים שנות מאסר. על דבר תפיסתו ומאסרו הוטל צו איסור פרסום וזהותו הוסתרה גם ממפקד בית סוהר שקמה בו נאסר בתנאי בידוד על פי בקשתו. בתקופת המאסר הוצג כ"אברהם גרינברג", איש אקדמיה מתחום מדעי החברה שביצע עבירות ביטחון. סיפור כיסוי להיעלמותו של קלינגברג מסביבתו המקצועית והחברתית היה אשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי באירופה. בתחילת תקופת מאסרו ניסה לשים קץ לחייו בפעם השלישית באמצעות חלק מסכין גילוח שהצליח לפרק ולהסתיר בחדרו (סכיני הגילוח נמסרו לאסירים ונלקחו מהם בסוף השימוש במטרה למנוע התאבדויות). הוא חתך את ורידיו בידיים ובצוואר אך נתגלה על ידי הסוהרים שהבהילו אותו לבית חולים והצילוהו. בשנת 1985 כשנתיים לאחר שנאסר הצליח להעביר לבתו סילביה במהלך ביקורה בכלא פתק שבו ביקש ממנה לידע את מפעיליו הסובייטים שנתפס. סילביה יצרה קשר בצרפת עם עורך דין ממזרח גרמניה שהתמחה בעסקאות חליפין לשחרור מרגלים. בשנת 1987 סילביה זומנה לברלין לפגישה עם אנשי ביון סובייטיים שביררו פרטים על מאסרו במטרה להציע עסקה לשחרור מרגלים. כתוצאה מהמגעים עם הסובייטים ולאחר שריצה כעשר שנות מאסר פורסמו בעיתונות פרטים ראשונים על הפרשה. באמצעות עו"ד אמנון זכרוני ששימש כמתווך ישראל הביעה הסכמה לשחרור קלינגברג בתמורה לשחרור הנווט השבוי רון ארד מידי ארגון חזבאללה אולם לאחר שנחטף עבד אל-כרים עובייד במבצע של צה"ל בלבנון בשנת 1989 נחשב ל"קלף מיקוח" מתאים יותר ונזנחו המגעים לשחרור קלינגברג.

בשנת 1997 פנה ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בבקשה לשיפור תנאי מאסרו של קלינגברג מסיבות רפואיות.

אחרי שש עשרה שנות מאסר ומאבק מתוקשר, הוא שוחרר לביתו בשנת 1998 בתנאים מגבילים, על אף התנגדותו של הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), יחיאל חורב, ובסיוע ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. מעצר הבית נעשה תוך קביעת תנאים מגבילים ופיקוח קפדני. בין היתר קלינגברג חויב בהתקנת מצלמות בדירתו שיאפשרו מעקב של השב"כ אחר תנועותיו בזמן אמת, הוא חויב בליווי של שומר שזהותו אושרה על ידי השב"כ. נקבע עוד כי עלויות האבטחה שנכפו עליו ימומנו על ידו. עלויות אלה רוששו אותו בתוך חודשים אחדים והוא נכנס לחובות שאותם כיסה באמצעות מכירת דירתו בתל אביב ובסיוע כספי של עורך דינו באותה העת אביגדור פלדמן. לאחר שחרורו המשיך לקבל מצה"ל תשלום פנסיה כגמלאי בדרגת סגן-אלוף. השב"כ עתר לבית המשפט פעמיים בניסיון לשלול תשלומי פנסיה אלה ואף דרש חלק מהם רטרואקטיבית אך בית המשפט דחה את בקשת השב"כ ותשלומי הפנסיה שולמו לו ברציפות עד לפטירתו.

בינואר 2003 הסתיימו עשרים שנות המאסר שנגזרו על קלינגברג, והוא היגר לצרפת באשרת תייר שאותה חידש מעת לעת. שם חי בדירת חדר בשטח 35 מ"ר בפריז בקרבת בתו ונכדו. במהלך שהותו בפריז המשיך לגלות עניין בנעשה בישראל ונהג לרכוש עיתונים בעברית.

ב-2007 יצא לאור ספרו "המרגל האחרון" בו הוא מגלה שגייס עוד שני מרגלים לעבוד למען הביון הסובייטי: מהנדס שהכיר ומדען ידוע שהיה חברו הקרוב. קלינגברג נקב בשמו של המדען, אך ההוצאה השמיטה את שמו עקב התנגדות המשפחה. כמו כן מגלה קלינגברג כי העביר למפעיליו צילומים של מסמכים סודיים מהמכון - וזאת בניגוד להודאתו בחקירה, כי הסתמך אך ורק על זיכרונו.

גם לאחר התפרקות ברית המועצות ועד למותו קלינגברג נותר קומוניסט וסוציאליסט ולא הביע חרטה מעולם על מעשיו. הוא נפטר בפריז ב-30 בנובמבר 2015, גופתו נשרפה ואפרו נטמן בבית הקברות פר לשז בעיר.

הערכה

לאחר שחרורו טען קלינגברג כי אשתו, ונדה, ריגלה גם היא למען ברית המועצות (בשב"כ אישרו זאת בדיעבד, והודו כי קלינגברג הצליח להוליך אותם שולל בעניין אשתו), וכי היו לו מסייעים נוספים שאותם הצליח שלא לחשוף במהלך חקירותיו. קלינגברג מעולם לא הביע חרטה על מעשיו, ואולם טען כי הוא מתבייש בכך שנשבר והודה ביום הרביעי לחקירתו.

על פי העיתונאים יוסי מלמן ואיתן הבר בספרם "המרגלים":

...מעטים היו כמותו בתולדות מעשי הריגול בהיסטוריה המודרנית. מכל הבחינות, הצלחתו של קלינגברג היא מן ההישגים הגדולים ביותר של שירותי המודיעין של ברית המועצות והכישלון הגדול ביותר של שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל. לא היה כמותו.

משפחתו

משפחתו של קלינגברג נספתה בשואה. אשתו, ד"ר ונדה קלינגברג, נפטרה בשנת 1990 מהתקף לב בזמן מאסרו של קלינברג. לאחר מותה נתגלה שגם היא ריגלה עבור הסובייטיים ואף שהשתתפה בהברחת מבחנה שנמסרה למפעיליה ובה תרבית חיידקים מזן אלים מהמכון הביולוגי.

לקלינגברג בת יחידה, סילביה, שהייתה חברה בתנועת השמאל הרדיקלי "מצפן". היא נישאה לאודי אדיב בתקופת מאסרו, אך התגרשה ממנו לאחר שלוש שנים. בהמשך עברה לצרפת ונודעה כפעילה קומוניסטית. היא נישאה לאלן ברוסה, פרופסור לפילוסופיה בסורבון, ובשנת 1980 נולד בנם, יאן ברוסה (Ian Brossat). לאחר שנים אחדות, הזוג התגרש.

יאן ברוסה, נכדו היחיד של קלינגברג, שמר על קשר קבוע עם סבו החל מתקופת המאסר של קלינגברג, בה עוד היה ילד, ועד למותו. יאן ברוסה פעיל במפלגה הקומוניסטית של צרפת ומכהן מטעמה כסגנו של ראש עיריית פריז וכחבר מועצה בעיריית פריז.

ספרו

• מרקוס קלינגברג, המרגל האחרון, נכתב יחד עם מיכאל ספרד, תל אביב, הוצאת מעריב הד ארצי, 2007 (הספר בקטלוג ULI)

לקריאה נוספת

• ראובן מרחב, מקום במרחב – כשהאדם נפגש עם נתיבות ההיסטוריה, ידיעות ספרים, 2022, פרק 7, עמודים 80–96

קישורים חיצוניים

• מידע על מרקוס קלינגברג בקטלוג הספרייה הלאומית
• Last KGB Spy to be Released in Israel, באתר פראבדה, 15 בינואר 2003 (באנגלית)
• יוסי מלמן, ישראלי במאה אחוז, באתר הארץ, 12 במאי 2006
• אור הלר, פריז, הממשיך האידיאולוגי של המרגל הסובייטי, באתר nrg‏, 19 במאי 2007
• מרקוס קלינגברג, קלינברג מציג: הדברים שלא סיפרתי לשב"כ, באתר nrg‏, 24 באוגוסט 2007
• יוסי מלמן, הותר לפרסום: סוכן סובייטי כפול הסגיר את המרגל קלינגברג לשב"כ, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
• יוסי מלמן, כך גייסתי את קלינגברג, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2007
• עופר אדרת, מת מרקוס קלינגברג, הישראלי שריגל עבור ברית המועצות, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2015
• איתי בלומנטל, המרגל מרקוס קלינגברג הלך לעולמו בגיל 97, באתר ynet, 30 בנובמבר 2015
• עידו דיסנצ'יק, ‏האיש שידע יותר מדי: הסיפור שלא סופר על המרגל מרקוס קלינגברג, באתר מעריב אונליין, 22 במאי 2021
• מרקוס קלינגברג, דף שער בספרייה הלאומית