אליעזר קשאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליעזר קשאני
Kashani1.jpg
נולד 18 במרץ 1923, פתח תקווה
נהרג 16 באפריל 1947, כלא עכו, ארץ ישראל
השתייכות Irgun.svg אצ"ל

אליעזר קשאני (18 במרץ 1923 - 16 באפריל 1947), מעולי הגרדום, היה לוחם מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה.

ילדותו ונערותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשאני נולד ב-א' בניסן תרפ"ג, 18 במרץ 1923 בפתח תקווה למלכה ובן-ציון. הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות, אשר מוצאה מפרס. אביו היה סייד ועבד קשה לפרנסת ביתו. בשל המצוקה הכלכלית במשפחה עזב אליעזר בגיל מוקדם את לימודיו ועבד כלוטש יהלומים. בצעירותו היה חבר בתנועת "המכבי הצעיר". רבים מחבריו החזיקו בשאיפות לאומיות, אך הוא עצמו לא ביטא דעות בנושא וסירב להצטרף לשורות המחתרת משום שלא הרגיש כי הוא מכיר מספיק את רעיונותיה[דרוש מקור]. אותם זמנים היו ימי הסזון, בהם בהנחיית בן-גוריון ננקטו פעולות נגד אנשי אצ"ל. גם בסניף "מכבי" בפתח תקווה הכריזו ראשי הסניף כי חברי אצ"ל צריכים לצאת מתוכו. אליעזר קם נגדם ואמר כי זהו מעשה מלשינות. בעקבות המעשה נחשד כחבר במחתרת וסולק עם אחרים מהסניף. מעשה ההדחה השפיע על קשאני מאוד[דרוש מקור]. בקיץ 1944 נחשד על ידי הבריטים בהשתייכות לאצ"ל, נאסר, והובא למחנה המעצר בלטרון. משם הוגלה לאריתריאה שבאפריקה עם עצורי המחתרות. בהיותו באפריקה התעקש קשאני להצטרף למחתרת, על אף שסירבו לקבלו בתחילה בשל היותו במעצר. באריתריאה עסק בספורט וניסה להשלים את החסך בלימודיו שהטריד אותו, למד עברית על בוריה ואנגלית וקרא ספרים. הוא אף כתב אל אחיו וביקש כי ישלח לו מילונים מארץ ישראל.

פעילותו במחתרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול ישראלי לזכרו

בפברואר 1945 שוחרר עם עוד שבעה-עשר אחרים מן המעצר. לאחר השחרור חזר לארץ ישראל וחיפש את דרכו אל שורות האצ"ל, אך בתחילה ללא הצלחה. בזמן הקמת "תנועת המרי העברי" החל הצבא הבריטי לערוך חיפושים אחר נשק ביישוב, ויחד עם אנשי "ההגנה" הגיע אליעזר לעזרת שפיים ורשפון. הוא נאסר על פעולה זו ונשלח בשנית ללטרון. לאחר שבוע בלבד התמזל מזלו ושוחרר. לאחר שחרורו הצליח להיכנס לשורות האצ"ל. במחתרת עסק בענייני מודיעין, נשק ופעולות צבאיות. הוא אף התחיל הכשרת קורס מפקדים, אך לא הספיק לסיימו לפני מותו.

ב-29 בדצמבר 1946 יצא קשאני עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, חיים גולובסקי (גלעד), ואברהם מזרחי, לפעולה כחלק מ"ליל ההלקאות", שבה היו אמורים להלקות קצינים בריטיים כנקמה על הלקאתו והשפלתו של לוחם אצ"ל. ליד צומת הטייסים, סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם של החמישה במחסום משטרתי, ממנו נפתחה עליהם אש. הנהג, אברהם מזרחי, מת מפצעיו. אליעזר ושלושת הלוחמים הנותרים נתפסו והועברו למחנה צבאי סמוך, שם עברו מסכת התעללות. במשך 20 שעות רצופות הוכו מכות קשות. לאחר חמישה ימים שבהם הושפלו והולקו, הועברו הלוחמים אל בית הסוהר בירושלים.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר קשאני בצעירותו, בטיול בתל חי

ב-10 בפברואר 1947 נערך משפטם הצבאי של הארבעה. אלקחי, קשאני, דרזנר וגולובסקי לבשו מכנסי וגרבי חאקי, נעליים שחורות ומעיל אפור, לראשיהם חבשו כיפות כחולות-לבנות. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה קשאני נשא דברים כנגד השלטון הבריטי: "קם בארץ זו דור עברי חדש, שלא יסבול השפלה, שלא ישלים עם שעבוד, שיילחם על כבודו בכל מחיר". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים בגין נשיאת נשק. עונשם של אלקחי, קשאני ודרזנר הוא עונש מוות שיבוצע בתלייה, ואילו גולובסקי שהיה בן 17, נידון למאסר עולם בשל גילו הצעיר.

מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול את "התקווה". הנידונים הובלו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם. קשאני נלקח מזרועות אמו, וקרא אל העיתונאים: "ראו וספרו זאת לעולם!". הוא הועבר עם חבריו, דרזנר ואלקחי, אל בית הסוהר המרכזי בירושלים שבו הצטרפו אל לוחם האצ"ל דב גרונר (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל אוולין יו בארקר, נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו יומיים לאחר מכן, ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשרו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים.

ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בכלא ירושלים חלה קשאני, אך סירב לבקש טיפול רפואי כל עוד הוא כבול בתאו. גם להפצרות משפחתו לבקש חנינה לא נענה. פרקליטו, ד"ר להרפרוינד שטיפל גם בהחזרתו מאריתריאה, הפציר בו כי יחתום על בקשת חנינה. אליעזר ענה לו כי אינו מכיר בשלטון האנגלי ולכן לא יעביר את חתימתו אליהם. בנוגע לאמו ואביו ענה כי יש לחשוב פחות על עצמנו ויותר על האומה והמולדת. כשיצא הפרקליט אמר לו אחד הקצינים האנגלים שנכח במקום: "הנער לא יחתום לעולם. הם החליטו לחיות כבני חורין או למות, וגם הצעיר הזה ימות. אל תצפה לתשובתו"[דרוש מקור]. בקשות לחנינת השלושה הועברו אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה עצומה להצלת בניה. אליעזר, מרדכי, יחיאל ודב פנו אל העיתונות ובקשו להפסיק את גינויי ההוצאה להורג המתוכננת ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם.

ההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הסבר על ליל ההלקאות בגן עולי הגרדום בפתח תקוה

ב-15 באפריל הועברו ארבעת הנידונים בחשאי מכלא ירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, החל מהשעה 4 בבוקר, הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. באותם ימים פיזרו השלטונות רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות החנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטלה הקצבת המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול. קשאני נתלה אחרון, ונאבק חמש דקות עם המוות[דרוש מקור].

את גופות הארבעה הובילה שיירה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, ללא שהודיעו לחברא קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר כנען. בכך גם לא כובדה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן יוסף. בשבע בבוקר הודיע הרדיו על ההוצאות להורג, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עיר זו הייתה נתונה בעוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו עולי הגרדום ליד קורבנות מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ט. זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, וגינויים יצאו מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות לזכרם.

חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים. אליעזר קשאני היה בן 24 במותו. כתגובה על ההוצאות להורג נעשה ניסיון של האצ"ל לחטוף אזרח בריטי ולתלותו. הנסיון נכשל לאחר שברגע האחרון התברר שהחטוף אמנם בריטי אך ממוצא יהודי‏[1].

על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (תל אביב - יפו, באר שבע וירושלים).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
  • אריה אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות, הוצאת ספרית מעריב, ת"א תשל"ט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה אשל, שבירת הגרדומים, זמורה ביתן, 1990, ע"מ 311


עולי הגרדום

שלמה בן יוסףאליהו בית צוריאליהו חכיםדב גרונרמרדכי אלקחייחיאל דרזנראליעזר קשאנימאיר פיינשטייןמשה ברזנייעקב וייסאבשלום חביבמאיר נקר