יעקב מרידור
יעקב מרידור (29 בספטמבר 1913 – 30 ביוני 1995), היה לוחם ומפקד מחתרת האצ"ל וחבר כנסת מטעם התנועות חרות, גח"ל, והליכוד, אשר כיהן כשר הכלכלה בממשלת ישראל ה-19 וה-20.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
יעקב מרידור נולד ב-1913 בשם יעקב ויניארסקי בעיירה ליפנו שבפולין. בשנת 1930 הצטרף לתנועת בית"ר הוא עיברת את שמו בהשראת ז'בוטינסקי שכתב על האחים מרידור (דור של מורדים) ורמידור.
ב-1932 עלה לארץ ישראל. הצטרף לאצ"ל וכונה בארגון "בן-חנוך". בעת מלחמת העולם השנייה השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק, בשליחות הבריטים. לאחר שדוד רזיאל נהרג בפעולה זו, במאי 1941 התמנה מרידור במקומו למפקד האצ"ל ושימש בתפקיד זה עד דצמבר 1943, עת העביר את הפיקוד על האצ"ל למנחם בגין. בגין מינה את מרידור לסגנו.
לאחר מלחמת העולם השנייה נודע מרידור בסדרה של נסיונות בריחה ממעצרו באפריקה, שם הוחזק כאחד מגולי אצ"ל ולח"י. נסיונות הבריחה, שהאחרון שבהם, במרץ 1948 הסתיים בהצלחה, מתוארים בספרו "ארוכה הדרך לחרות".
עם קום המדינה חזר לארץ. הוא נעצר אחרי פרשת אלטלנה, ולדבריו, הציע לו איסר הראל עם שחרורו לכהן כסגן הרמטכ"ל, אך הוא סירב. נבחר לכנסת הראשונה והשנייה כנציג "חרות". במהלך כהונת הכנסת השנייה פרש לעסקים, וב-1951 הקים יחד עם אשר בן נתן ויוסף קלרמן את החברה "אינקודה" שייבאה בשר משומר בקופסאות מאריתראה וחבש. פעילותה של החברה נקלעה לקשיים על רקע ה"צנע" של שנות ה-50, והממשלה נאלצה לרכוש את החברה. לאחר הכישלון העסקי שב מרידור ב-1955 לכנסת השלישית, וכיהן ברציפות עד הכנסת השישית. משך כל שנים אלו כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון.
לאחר פרישתו מהכנסת המשיך בפעילותו העסקית. יחד עם מילה ברנר הקים עוד בעת כהונתו בכנסת, בשנת 1960, את חברת הדיג "אטלנטיק", אל השניים הצטרפה חברת רסקו אשר פרשה מאוחר יותר מהשותפות. בשנת 1962 הקימו השניים את "החברה הימית להובלת פרי", שעסקה בהובלת מטענים בקירור ברחבי תבל. החברה צמחה במהירות, ובשיא פעילותה הפעילה 42 אוניות (חלקן אוניות חכורות ואוניות בניהולה), שהפליגו בדגלי ישראל, בריטניה וגרמניה, והחזיקה בכמחצית מנפח ההובלה בקירור של אוניות מודרניות בעולם. בנוסף להובלה בקירור נכנסו בעלי החברה (באמצעות חברות-בת של "החברה הימית") לתחומי פעילות נוספים, ובהם בניית מכליות והובלת נפט. משבר האנרגיה של 1973 גרר זעזועים חריפים במחירי הדלק (שעלו) אך גם במחירי המכליות (שירדו). כתוצאה מכך נקלעה "החברה הימית" לקשיי נזילות חמורים. אוניות החברה, ששימשו ערבות למיזמי הבנייה החדשים, נמכרו, ובשנת 1977 חדלה "החברה הימית" להתקיים. ב-1976 הועברה בכנסת חקיקה מיוחדת שאיפשרה למרידור הקדמת פדיון אגרות מילווה מלחמה שרכש בשווי 21 מיליון לירות. הקדמת הפדיון ב-12 שנים לפני המועד הנקוב בהן, נעשתה כדי לאפשר למרידור להשיב חובות לנושי החברה הימית. מרידור נחל כשלונות עסקיים אחדים, אולם היו לו גם הצלחות שהפכוהו לאדם עשיר [דרוש מקור].
לאחר הפסקה של 12 שנים, חזר מרידור לכנסת בשנת 1981 כחבר הכנסת העשירית, וכיהן כשר הכלכלה והתיאום הבין-משרדי, משרד שהוקם עבורו, בממשלות בגין ושמיר בכנסת זו (1981-1984).
עם חזרתו לפוליטיקה, ערב הבחירות, ב-1981, הכריז על המצאת אנרגיה מהפכנית שתשחרר את העולם מעריצותו של הנפט, שאותו, לדבריו, "הערבים יוכלו לשתות". בהכרזה זו החלה פרשת "הנורה שתאיר את כל רמת גן". המדענים הגיבו בספקנות. לאחר כשנה, ב-1982, עם הפרסום הפומבי של פרטי אותה ההמצאה, התברר שאין בה ממש, והיא נמסרה למרידור על ידי נוכל שהורשע בפלילים. בעקבות כך, האשימה העיתונות את מרידור בהסתבכויות נוספות במיזמים עסקיים וקראה להתפטרותו. הוא לא נענה לקריאה, אך לא נשא בתפקידים פוליטיים בבחירות אחרי פרשה זו.
נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק. רחובות על שמו נקראו בשכונת תל-ברוך צפון בתל אביב-יפו ובשכונת כפר גנים בפתח תקווה.
[עריכה] משפחתו
מרידור היה נשוי לציפורה, ולהם בן ושתי בנות:
- רחל קרמרמן מרידור[1], אלמנת חבר הכנסת לשעבר יוסף קרמרמן מסיעת הליכוד, ואמה של המגישה והדוגמנית לשעבר איה קרמרמן, שחזרה בתשובה.
- דוד מרידור - יזם , מנכ"ל ונשיא תעשיות לייזר 1977-1992
- מיקה בשן-מרידור, מעצבת אופנה הנשואה לזמר יגאל בשן.
יעקב וציפורה מרידור ומשפחות שתי בנותיהם התגוררו כל השנים בשכנות באותו בניין מגורים, בצפון תל אביב.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות. הוצאת אחיאסף.
- דבורה עומר, "הבריחה אל החופש".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יעקב מרידור, באתר הכנסת
- דן מרגלית, תחקיר: האם סולק מרידור מהאצ"ל, מתוך עיתון מעריב 6.11.81, באתר רוטר
[עריכה] הערות שוליים
| שרי הכלכלה והתכנון בממשלת ישראל | ||
|---|---|---|
|
