הסזון

הסזון (בצרפתית: saison – "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" – "עונת הציד") הוא הכינוי של המאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, וכלל הסגרת אנשיו לידי הבריטים. מטרת המעשים הייתה לאלץ את האצ"ל לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי.

רקע

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל לדילמה. אנשי היישוב נקרעו בנפשם בין המאבק בבריטים למען עלייה חופשית ומדינה עברית לבין הרצון להלחם בגרמניה הנאצית לצד הבריטים. יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון קרא: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן".‏ ואכן במהלך שנת 1940 הפסיק אף האצ"ל את פעולותיו נגד שלטון המנדט ושלח את אנשיו לסייע לבריטים במשימות שונות. באחת מהן, בעיראק, אף נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל.

מדיניות ההנהגה הרשמית בראשות בן-גוריון התבססה על שיתוף פעולה עם בריטניה וניסתה להשפיע על ממשלתה שתאות לקבץ את החיילים הארץ-ישראלים שבצבאה במסגרת בריגדה יהודית. פעולות האצ"ל והלח"י הציקו מאוד לשלטונות המנדט. הבריטים שנקטו במדיניות של הפרד ומשול ביחס ליהודים וערבים, החליטו לסגל אותה מדיניות ביחסם לישוב היהודי. הם הזהירו את ראשי המוסדות שאם לא ירוסנו לוחמי המחתרת, לא תאושר הקמת הבריגדה והצבא הבריטי יאלץ להשתמש באמצעים נמרצים נגד היישוב כולו. לנציגי המוסדות באנגליה נרמז כי פעולות האצ"ל והלח"י מחזקות את ידידי הערבים באנגליה. (בסופו של דבר השהו הבריטים את החלטתם עד יולי 1944 והבריגדה היהודית יצאה לחזית רק בסוף פברואר 1945).

בשנת 1943 כאשר התברר שהכף במלחמה החלה ליטות לטובתן של בעלות הברית ובריטניה בתוכן, נתקבלה החלטה אסטרטגית אצל ראשי הסוכנות היהודית לפיה יש לסייע לבריטים בכל דרך, הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו. ראשי האצ"ל והלח"י התנגדו להחלטה אסטרטגית זו, והתפתח עימות חריף ביניהם ובין ראשי הסוכנות.

בחודשי הסתיו של שנת 1943 חזר הלח"י לנקוט פעולות צבאיות נגד הכוחות הבריטים. כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1944 הכריז מפקד האצ"ל מנחם בגין על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי. הצהרת מרד זו גרסה כי הבריטים מעלו באמון שנתן בהם היישוב היהודי וכי האכיפה הנוקשה של חוקי הספר הלבן המונעת עליית יהודים המבקשים לברוח מאירופה הינה מעשה נפשע. אי לכך הכריז האצ"ל כי יחל לבצע התקפות כנגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי הסוכנות, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מפעולות אלה.

בין פברואר 1944 ונובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י בניסיון לאחות את הקרע ולהגיע למדיניות מוסכמת, אך ללא הועיל - כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם. הוויכוח היה עמוק יותר מסוגיית המאבק בבריטים והציף את שאלת "המרות הלאומית" - האם בסמכותם של ראשי הסוכנות להטיל את מרותם על היישוב גם בהיעדר סמכות ממלכתית רשמית מתוקף בחירות? מנהיגי הסוכנות, ששאפו להבטיח את מעמדם הבלעדי כמנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בשאלה זו מבחן כוח חשוב. עם זאת, במקביל לניהול המשא ומתן בין הצדדים, החלו כוחות ה"הגנה" להיערך לפתרון הסכסוך בכוח, במקרה הצורך.

ההחלטה

ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אליהו חכים ואליהו בית צורי, אנשי הלח"י, בחייו של השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין. האירוע היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הנהגת הסוכנות, והתקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י:

• שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים
• פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים
• מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים
• מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים

הביצוע

אליהו גולומב

הסזון כוון כנגד אנשי האצ"ל ולא כנגד אנשי הלח"י. זאת, ככל הנראה, בשל התחייבות של נתן ילין-מור בפני ההגנה שלא לפעול כנגד הבריטים‏.

בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, שמעון אבידן, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות, הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם אף הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה.

אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. חוליות של אנשי היחידה, שתפקידם היה לחטוף אנשי האצ"ל, עצרו "חטופים" במקומות מסתור בקיבוצים (בעין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, אף הוסגר לידי הבריטים, ואילו יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות קשות ואלימות והוחזקו בתנאים קשים‏.

נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.

האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות כדי למנוע מלחמת אחים. בשלב זה החריף העימות בין הארגונים כשירדה ההוראה מהנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. ציות להוראה זו היה התנדבותי בלבד, והיו אנשי "הגנה" ששוחררו מתפקידם כיוון שלא הסכימו לפעולה תקיפה זו. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל.

במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע על אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע לבריטים בוצעה בעיקרה על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע שהועבר עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו, וחלקם אף הוגלו על ידי הבריטים למחנות מעצר באפריקה, באריתריאה; ישנן גם מספר עדויות לפיהן ניצלו אנשי הסוכנות את המצב ומסרו גם את שמותיהם של פעילים מסוימים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו כלל חברי אצ"ל, ככל הנראה ממניעים פוליטיים. אחד מהחשובים והמאלפים שבהם הוא מכתבו של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 שבו הוא כותב (מתורגם מאנגלית בידי יהודה לפידות) "למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן התיישים."

עוד הוא כותב שם שבתגובה לגל החטיפות של אנשי ההגנה "הביע מורת רוח לד"ר חיים ויצמן, ואת החלטתו הנחושה לשים להן קץ." ואכן בעקבות התערבותו, "הצהירה עתה הסוכנות כי החטיפות הסתיימו. החטופים כולם הוחזרו בשלום, הגם שלא כולם במצב גופני הכי טוב." ממכתב זה עולה כי השלטונות הבריטים לא ראו בעין יפה את חטיפות ו"חקירות" ההגנה, שהיה בהם משום הפרה של הריבונות הבריטית וזעמו עליהם.

למרות מאמצי כוח הסזון, לא התגלה מקום מחבואו של מפקד האצ"ל מנחם בגין. אולם הפעילות פגעה באופן קשה בארגון. במקביל גברה המחאה בקרב היישוב העברי נגד פעולות הסזון, ובחודש מרץ החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקתו בעקבות התנגדות ציבורית עזה ביישוב היהודי‏. בסוף חודש אוקטובר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי", שבה חברו יחדיו "ההגנה", האצ"ל, והלח"י למאבק אלים נגד שלטון המנדט.

ההשלכות על השיח והמבנה הפוליטי במדינת ישראל

תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ניתן להסתכל על תקופת הסזון גם כצעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. חלק מהחוקרים סבורים כי מעמד הבכורה של הסוכנות, ובן-גוריון כמנהיגה, איפשר את קום מדינת ישראל ללא מאבק פנימי אלים בין הפלגים השונים בישוב העברי - שלב שמאפיין הקמת מדינות רבות. פרופ' מיכאל הרסגור רואה בסזון עצמו מיני מלחמת אזרחים, שהייתה כמעין זריקת חיסון לחברה הישראלית.

עם זאת, תקופת הסזון השאירה את רישומה על השיח ומערך הכוחות הפוליטי במדינת ישראל גם עשרות שנים לאחר סיומה, ויש הקושרים בינה לבין המתח בין מפלגת חרות למפלגת מפא"י, ובמיוחד בין מנהיגי המפלגות - בגין ובן-גוריון. המתח התבטא לא אחת כאשר בן-גוריון היה מכנה בנאומיו בכנסת את בגין "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת באדר", כמו גם באיזכור "התותח הקדוש" אליבא דבן-גוריון שירה על ה"אלטלנה". וכמובן, בקביעתו של בן-גוריון לגבי השותפות האפשריות לקואליציה: "בלי חרות ובלי מק"י".

"הסזון הקטן"

"הסזון קטן" הוא כינוין של פעולות שביצעו אנשי "ההגנה" באביב ובקיץ 1947, שנועדו לסכל את פיגועי האצ"ל והלח"י בבריטים בעת שהטיפול בשאלת ארץ ישראל עבר מידי בריטניה לידי האו"ם וועדת אונסקו"פ. במהלך "הסזון הקטן" לא שיתפה ה"הגנה" פעולה עם השלטונות הבריטים ולא הסגירה אנשים לידיהם.

בין האירועים בתקופה זו:

• נסיון הפיצוץ של בית הדר בתל אביב על ידי האצ"ל שסוכל על ידי חברי ההגנה.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב שפירא 11 בחיפה, בה נהרג יהודה ליטמנוביץ מדלת ממולכדת שהכין האצ"ל.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב ירושלים 8 בחיפה, שהתגלו בו שני סליקים שהאצ"ל הצליח לרוקן לפני הפשיטה.
• הכאת אנשי אצ"ל

כמו כן נהוג לכנות בשם "סזון קטן" גם את הפעולות שנקטו אנשי ההגנה נגד אנשי הלח"י בשנת 1940. באותה שנה פרשו חלק מאנשי האצ"ל והקימו את הלח"י, מכיוון שהתנגדו להחלטה שהתגבשה באצ"ל להפסיק את הפעולות נגד השלטון הבריטי עד שיחול מפנה במלחמה.

לקריאה נוספת

• יעקב שביט, עונת הציד, הסזון: העימות בין "היישוב המאורגן" לארגוני המחתרת 1947-1937, הוצאת הדר, 1976
• מנחם בגין, המרד, הוצאת אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 211-189
• חגי סגל, רק לא מלחמת אחים, הוצאת שילה / ברכץ בית אל / מקור ראשון, 2009

קישורים חיצוניים

• יהודה לפידות, הסזון - ציד אחים, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב, 1994, באתר דעת (מהדורה מחודשת)

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• הסזון באתר ההגנה.
• יהודה לפידות, הסזון ושאלת המרות הלאומית, באתר האצ"ל
• גילי חסקין, הסזון - פרשת תפישתם של אנשי אצ"ל על ידי הפלמ"ח ומסירתם לבריטים, באתר הבית של גילי חסקין