התקפת האצ"ל על יפו

האנדרטה למגיני תל אביב ולכובשי יפו

ב-25 באפריל 1948 פתח אצ"ל בהתקפה על יפו. לאחר שלושה ימי לחימה הצליחו כוחותיו לנתק את שכונת מנשייה ולכובשה. בלחץ הבריטים נסוג האצ"ל מעמדותיו ומסרם ללוחמי ההגנה. בעקבות התקפת האצ"ל החלה מנוסה המונית מיפו ולא נותר בה כוח לוחם משמעותי. בהתקפה נהרגו 41 לוחמי אצ"ל, רובם מאש הבריטים.

רקע היסטורי

מערכת הקרבות ביפו החלה מיד לאחר החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. תושבי תל אביב סבלו במשך כל המערכה מיריות וצליפות בלתי פוסקות מיפו. בייחוד התפרסם מסגד חסן בק שמצריחו הגבוה צלפו על העוברים ושבים בתל אביב (1100 נפגעים בחמישה חודשים על פי יוסקה נחמיאס‏‏). ההפגזות והצליפות גרמו לפינוי השכונות הדרומיות בתל אביב ויצרו בעיית פליטים מעיקה בעיר.

בחודש אפריל 1948 היה ברור שמצרים תצטרף לצבא הפלישה וכי יפו תהיה בסיס לפעולה שלו נגד תל אביב. ביפו היו באותה תקופה 90,000 תושבים. מפקדת ההגנה העדיפה להשתלט על הכפרים מסביב ליפו במקום להסתער עליה ישירות דבר שהיה כרוך בהיתקלות עם הצבא הבריטי שהיה באזור.

לאחר הצלחת ההגנה בכיבוש טבריה וחיפה החליט האצ"ל לצאת להתקפה גדולה לכיבוש יפו כדי להכלילה במדינה היהודית האמורה לקום. התוכנית הייתה לפרוץ בתחילה לעבר הים, לנתק את שכונת מנשייה ולהפסיק את הצליפות על תל אביב ובשלב שני לפרוץ לתוך יפו ולכבשה. במשך כל ההתקפה תתבצע הפגזה על יפו שמטרתה מניעת תנועה צבאית סדירה בעיר, שבירת רוחם של חיילי האויב וגרימת אנדרלמוסיה ובהלה באוכלוסייה האזרחית שתסייע לשתי המטרות הראשונות על ידי תנועת בריחה המונית.

ההכנות להתקפה

חלק אחורי של האנדרטה עם סמלי המדינה, ההגנה, האצ"ל ותל אביב

התקפת האצ"ל על יפו התאפשרה לאחר שתי פעולות מוצלחות של החרמת נשק ואמצעי לחימה.

ב-6 באפריל 1948 חדרו לוחמי אצ"ל לבושים במדים בריטים ומסתייעים בשני משוריינים בריטים שהוחרמו, למחנה 80 ליד פרדס חנה. הם פרצו למחסן הנשק והחלו להעמיס 62 רובים, 39 תת מקלעים, 21 מקלעי ברן, פגזי פיאט ותחמושת לרוב. הבריטים תקפו את הכוח והתפתח קרב קשה בו נהרגו מפקד המחנה בדרגת קולונל ושבעה מחייליו. חייל אצ"ל אחד נהרג. כן הוחרם זחל בריטי אחד.

ב-17 באפריל 1948 תקפו לוחמי אצ"ל בפיקודו של עמיחי פאגלין, רכבת נשק בריטית ליד חדרה. 120 לוחמים ושבעים מכוניות רוכזו בשוני. בק"מ ה-41 מחיפה מוקשה הרכבת במוקש קל ונאלצה לעצור. מיד עם עצירתה פתחו עליה אנשי האצ"ל באש. הבריטים השיבו אש ובחילופי היריות נהרגו שלושה בריטים ושלושה אנשי אצ"ל. רק לאחר שפאגלין איים כי הרכבת תפוצץ על נשקה יצאו ממנה הבריטים כשידיהם מורמות לאות כניעה. ברכבת היו 6,000 פגזים למרגמות 3 אינץ'. בעזרת הבריטים הועמסו הפגזים והועברו למרתפי היקב בזכרון יעקב. לפגזים אלה הייתה חשיבות מכרעת בהתקפה על יפו.

האצ"ל גייס 600 איש ממיטב אנשיו וריכז אותם ב"מחנה דב" (על שם דב גרונר) ברמת גן (כיום שכונת קריית בורוכוב). הוקם בית חולים צבאי בבית החולים ליולדות פרויד (רחוב יהודה הלוי 9) שנעזב עקב ההפגזות מיפו.

האנשים צוידו ב-180 רובים, 400 סטנים, 35 מקלעים, 2000 רימונים, ארבעה משוריינים, שתי מרגמות, שני מטולי פיא"ט ואלפי פגזי מרגמה.

ב-24 באפריל 1948 כונסו הלוחמים למסדר יציאה במחנה דב. במרכז עמדו עמיחי פאגלין (גידי) ומפקד האצ"ל מנחם בגין שנשא דבריו ליוצאים לקרב:

	חיילי המעמד! אתם יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים על עצמאות ישראל. דעו מי עומד לפניכם, זכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב, לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב, כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו, שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו. להתקפה יוביל אותכם גונדר גדעון המנוסה בקרבות. זכרו את דגל המעמד. כיוון אחד לפניכם - קדימה!

הלוחמים עלו על המכוניות ויצאו בשיירה ארוכה לתל אביב. בשעה מאוחרת בלילה הגיעו לבית הספר אליאנס בשכונת נוה צדק (כיום מרכז סוזן דלל) שם מוקמה המפקדה. בגלל הצורך בארגון הלוחמים, פריסת קווי טלפון והצבת המרגמות, נדחתה ההתקפה לשעה תשע בבוקר.

יום ההתקפה הראשון

טבלת הנצחה על מגדל השעון ביפו ללוחמי האצ"ל שנפלו בקרב על יפו

בנין בית החולים ליולדות פרויד ששימש כבית חולים של אצ"ל בעת ההתקפה על יפו

ב-25 באפריל 1948 בשעה 9:00 החלו שתי מרגמות של 3 אינץ' להפגיז את יפו ולא פסקו במשך כל ימי ההתקפה. מפקד כח המרגמות היה צבי אלטשולר, שהיה גם סגן מפקד מחלקת "הדלק" (מודיעין) ולאחר מכן מפקד מחלקת "המס" (היחידה שהייתה אחראית על גיוס משאבים כלכליים). יש הטוענים שההפגזה על מסגד חסן בק הייתה החלטה עצמאית של אטלשולר (כינוי מחתרתי "יוחנן") והיא זו שהביאה למעשה למנוסה המונית של תושבי העיר. באותו הזמן החלו חיילי האצ"ל לתקוף את "צוואר הבקבוק" בין מנשייה ויפו בכיוון הים. שתי פלוגות יצאו מבית הספר אליאנס (היום מרכז סוזן דלל), הפלוגה בפיקודו של אליהו כץ "גונדר עלי" נעה לאורך רחוב זרח ברנט והפלוגה בפיקודו של אליהו טמלר-סנד "גונדר יהושע" נעה תחילה דרומה ואחר כך לאורך רח' ישיבת וולוז'ין לכיוון תחנת הרכבת. כל פלוגה כללה שלוש מחלקות ובכל מחלקה 3 כיתות שמנו כ"א כ 6 לוחמים. הפלוגות נעו במערך המוכר כיום בהגעה הצבאית כ"אחד לפנים". הכוחות נתקלו באש עזה מכלי נשק שונים בעיקר ממקלעי "שפנדאו". התברר שהכוחות הערבים בהדרכת הבריטים היו ערוכים כהלכה והעמדות היו מאוישות ומצוידות היטב. גם ארגון העמדות הבטיח כי כל עמדה תקבל חיפוי מהאגפים ומהעורף. כתוצאה מכך כיתת החוד בפלוגתו של אליהו כץ נתקלה באש עזה ונעצרה. מהפלוגה של אליהו טמלר סנד נשלחה כיתה לכבוש עמדה מבוצרת ולחפות ממנה על הכוח של אליהו כץ. הפורצים נתקלו באש יעילה שנורתה לאורך הרחוב ממשוריין בריטי, נותקו מהכוח העיקרי והתבצרו בחנות עזובה. שני הכוחות ניסו לחבור על ידי השלכת רימונים ואכן מספר לוחמים הצליחו בחסותם לחצות את הכביש אולם המשוריין הבריטי התקרב אל אזור החציה. בתגובה לרימון שנזרק אליו ירה המשוריין פגז אל חצר הבית. בשלב זה החלה גם עמדה ערבית סמוכה לרכז את אישה אל עבר החצר. המשוריין הבריטי ניסה להמשיך ולהתקרב אולם עצר לאחר שרימון נוסף הושלך לעברו. גם ניסיון לקרב את אחד ממשוריני האצ"ל אל אזור הקרב לא עלה יפה ומאחר שהכוח שתפס את המבנה היה קטן ותחמושתו מצומצמת הם נאלצו לסגת עם הרוגים ופצועים.

כיתת החוד בפלוגתו של אליהו טמלר סנד נותקה אף היא במהלך קרב עם עמדה אשר אוישה בחיילים עיראקיים. הלוחמים קעקעו את הקיר האחורי של המבנה בו מצאו מחסה וזחלו לחדר סמוך ממנו נמלטו לחצר מוקפת חומה. רימון שהושלך אל החצר הוטל בקור רוח אל חזרה על ידי מפקד הכוח שעזב אחרון את החצר. גם כאן אל מול עדיפות הכוח הערבי ביקשו הלוחמים סיוע של משוריין. המשוריין קרב לעמדה הערבית למרחק של כ 20 מ' ופתח עליה באש ממקלע "ברן". לאחר חצי שעה של חילופי אש אזלה התחמושת במשוריין והוא נסוג. במקומו הגיע משוריין שני עם שלוש פצצות פיא"ט (מטול ח"יר אנטי טנקים). הפצצה השנייה פגעה במטרה והכוח פרץ לעמדה וכבש אותה אולם עוד לפני שהספיק הכוח להתבסס בעמדה הופיע באזור משוריין בריטי מצויד אף הוא בפיא"ט ואילץ אותם לסגת. בשעות הצהריים חזרו שתי הפלוגות אל שטח ההפקר והתארגנו למגננה מחשש להתקפת נגד ערבית.

במהלך קרבות יום זה נהרגו זאב צוויג, אברהם מזרחי, מכאל לסקה, ושמואל ווכטפוגל.

יום ההתקפה השני

ב-26 באפריל 1948 חודשה ההתקפה. הערבים היו מוכנים היטב. הקרב נמשך כל היום אך הכוחות לא הצליחו לכבוש שום עמדה טקטית חשובה ונאלצו לסגת שוב. ברוב העיתונים הופיעו מאמרים של ביקורת ולגלוג על פעולת האצ"ל, עיתון "הארץ" פרסם כי "האצ"ל יצא להתקפה בכוחות שאינם מספיקים למבצע מסוג זה וההתקפה עצמה לא באה אלא רק להתחרות עם ההגנה על אהדת הציבור שהיא זכתה לו תודות לכיבוש חיפה". העיתון "דבר" כינה את ההתקפה "הצ'יזבאט הצבאי הלאומי", עיתון על המשמר כתב כי "זה היה יום של פרובוקציה גדולה וקלון גדול ועם קוביוסטוסים צבאיים וציבוריים אין מגע, אין שיתוף ואין הסכם. מפקדת ההגנה פירסמה הודעה לעיתונות כי "האצ"ל ריכז כוחות מכל הארץ ולפי התכונה של אצ"ל ברחובות תל אביב נתקבל הרושם שיותר מאשר התכוון לרחוב בוסטרוס ביפו, התכוון לרחוב אלנבי בתל אביב".

גם הלח"י שלא שותף בהתקפה הודיע כי "אצ"ל עשה שגיאה צבאית בפתחו בקרב על דעת עצמו מתוך חישוב שיוכל לכבוש בעצמו את יפו המבוצרת".

המשבר

טבלת הנצחה ל-41 לוחמי האצ"ל שנפלו בקרב על יפו במלחמת העצמאות

עם כישלון ההתקפה השנייה כינס מנחם בגין את מפקדי האצ"ל ומסר להם כי נפגש באתו יום עם ראשי ההגנה שנתנו הסכמתם להמשכת הקרב אם יש סיכוי לפרוץ במשך עשרים וארבע השעות הקרובות את קווי האויב.

אולם-הוסיף בגין:

	איני חושב שעלינו להמשיך לנפץ ראשינו אל הביצורים האלה אשר מאחוריהם עומדים טנקים בריטים. עשינו יומיים כמיטב יכולתנו, השגנו השגים חשובים, ההפגזה על יפו עוד תתן תוצאותיה. האויב שהתקיף את תל אביב במשך חדשים עבר להתגוננות. הקרבנו קורבנות בדם בחורינו. ברור לי כי אלמלא תמיכת הטנקים הבריטים היינו כובשים את כל השטח אולם עובדה היא שהטנקים שם. בתנאים אלה אין זו בושה- גם לא בשביל המעמד- להפסיק את ההסתערות הישירה. נחזיק בקו שכבשנו ונשאיר בו יחידת חלוץ חזקה לימים הבאים. המעמד אינו זקוק להכרה בכושר המלחמה שלו. לא היה זה כישלון. פשוט, כוחו המשולב של האויב גדול פי כמה מכוחנו. כל הבחורים נלחמו יפה אך איני רוצה שנטיח בראשינו אל הסלע.

.

לאחר התייעצות של המפקדים בראשות "גידי" נתקבלה דעתו של בגין והוחל במתן פקודות להסיג את הכוחות מקו החזית ולהשאיר ב"אליאנס" כוחות מצומצמים אבל הלוחמים סירבו לבצע את פקודת הנסיגה ומידי פעם הופיעו משלחות בחדר המפות ובקשו לתת להם עוד נסיון אחד. לבסוף חזר "גידי" מסיור בקו והציג תוכנית חדשה לפריצה. התוכנית התבססה על התקדמות על ידי פריצת קירות הבתים המחוברים זה לזה. במעבר בין הבתים יוקמו מחסומים על ידי בניית קירות משקי חול ומעבר הכוחות ללא צורך להילחם על כל עמדה ערבית. לאחר דיון נתקבלה החלטה לבטל את הנסיגה ולפתוח למחרת בהתקפה נוספת לפי התוכנית החדשה.

יום ההתקפה השלישי

מוזיאון "בית גידי"

ב-27 באפריל 1948 בשעה 15:00 החלה ההתקפה השלישית והמכרעת. הקרב התנהל כל הלילה ורק לפנות בוקר, ה-28 באפריל 1948 בשעה 7:00 הצליחו הכוחות להגיע לים ולנתק את שכונת מנשייה. מיד הוחל בסריקת השכונה. נלקחו כחמישים שבויים, רובם הגדול נושאי נשק. השבויים הוכנסו לאחד מבתי "כרם התמנים" שהותקנו בו סורגים ושמירה. עם הקמת מחנה השבויים הכללי של צה"ל הם הועברו לרשות הצבא.

לאחר קרב קצר נכבש מסגד חסן בק ודגל עברי הונף על צריחו לרווחת תושבי תל אביב. כל אותו זמן נמשכה הפגזת המרגמות על יפו. מנוסת התושבים נמשכה והם נמלטו דרך הים. מאוכלוסייה של 90,000 נשארו 3,600.

ב-27 באפריל 1948 נכנס לתוקף ההסכם בין האצ"ל להגנה ובו נקבע כי "בכל מקום בו מוצבות עמדות של האצ"ל- הן עומדות לפקודת מפקדת החזית של ההגנה באמצעות המפקד של עמדות האצ"ל".

ב-28 באפריל 1948 החלו כוחות ההגנה במבצע חמץ ונכבשו כל הכפרים הערביים באזור יפו - סלמה, יאזור, סקיה, כפר עאנה, חיריה ועוד. יפו נותקה והדרך אליה התאפשרה רק בחסות הבריטים.

תגובת הבריטים

מסגד חסן בק, ממנו צלפו על תל אביב (לאחר שיקום)

לפי תוכנית החלוקה, אמורה הייתה יפו להשאר על כנה כמובלעת ערבית המוקפת במדינה היהודית, לכן הצבא הבריטי קיבל הוראה למנוע מהיהודים לכבוש את העיר.

ב-27 באפריל 1948 הודיעו הבריטים לישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב כי הצבא הבריטי ימנע בכוח את כיבושה של יפו. מפקד הכוחות הבריטים בעיר אמר כי: "קיבלתי פקודה להציל את העיר (יפו) בשביל הערבים בכל מחיר, בייחוד לאור העובדה שהיהודים כבשו את חיפה".

האצ"ל סירב לאולטימטום הבריטי לסגת ממנשייה. הבריטים השיטו שתי אניות מלחמה לנמל יפו וצבא רב החל לנחות בחוף. 4,500 חיילים בריטים נצבו להגנת יפו ומטוסים בריטים חגו מעל מנשייה.

ב-29 באפריל 1948 בשעה 08:00 פתחו הכוחות הבריטים בירי תותחים, משוריינים וטנקים לעבר עמדות האצ"ל במנשייה. חיילי האצ"ל פוצצו בתים שחסמו את הדרך לבריטים אבל סבלו אבידות כבדות בהרוגים ובפצועים. האצ"ל שלח אולטימטום לבריטים כי יתחיל להפגיז את אזור המושבה הגרמנית ביפו שם רוכז הכוח הבריטי. הבריטים הפסיקו את ההפגזה ונפגשו עם נציגי ההגנה. הם דרשו בתחילה פנוי כל כוחות האצ"ל ממנשייה אבל אחר כך הסתפקו במסירת משטרת מנשייה ופתיחת הרחוב הראשי בשכונה למעבר כלי רכב. האצ"ל הגיב לדרישה זו בפיצוץ בניין משטרת מנשייה ובפיצוץ בתים לאורך הרחוב שמנעו בהריסותים את התנועה בו. כשנוכחו הבריטים בעמידה העקשנית של האצ"ל הם נסוגו מדרישותיהם פרט לדרישה שאנשי אצ"ל ייסוגו מעמדותיהם וימסרו אותן להגנה. לכך נתנה מפקדת האצ"ל את הסכמתה לאור ההסכם עם ההגנה. כוחות האצ"ל יצאו ממנשייה ועברו במצעד ברחובות תל אביב.

כניעת יפו

לאחר כיבוש מנשייה ו"מבצע חמץ" נותרו ביפו רק 3% מאוכלוסייתה המקורית. רוב האוכלוסייה כולל ראש העיר וחברי "הוועדה הלאומית" ברחו. בעיר לא היה חשמל ואספקת המים נפגעה קשה. כל המוסדות הציבוריים היו משותקים ובעיר השתוללו כנופיות שוד ורצח. נציגי הערבים שנשארו בעיר פנו בתזכירים למוסדות בינלאומיים שונים, לשלטונות הבריטיים, לנציגויות וקונסוליות ובהם הצעות לפירוז העיר ופיקוח בינלאומי, אבל כל זה לא הועיל.

ב-12 במאי 1948 הודיעו נציגי הערבים למפקדת ההגנה של אזור תל אביב על נכונותם למשא ומתן על כניעת העיר. לאחר משא ומתן מייגע נחתם הסכם הכניעה ב-13 במאי 1948.

ב-14 במאי 1948, בשעה שדוד בן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, נכנסה שיירה של כוחות האצ"ל וההגנה ליפו. בעיר הוכרז משטר צבאי. מרכז העיר הופקד בידי האצ"ל שהקים את מטהו בבנין בית המשפט ושאר חלקיה - לידי ההגנה שהמטה שלה התמקם בבית הדואר הראשי. השלטון הצבאי נמשך כשנה.

בהתקפת האצ"ל על יפו נהרגו 41 חיילים רובם מאש הבריטים ונפצעו 80. מהנופלים יש לציין את מפקד האצ"ל במחוז תל אביב, יוסף לוי (גונדר עוזי) והכדורגלן הנודע נתן פנץ, שנהרגו מאש הבריטים. יפו עצמה לא נכבשה פיזית אלא נכנעה. אין ספק שהתקפת האצ"ל למרות הטעויות הקשות שנעשו בה, תרמה תרומה מכרעת לכניעת העיר משום שלאחריה לא נותר בה כוח לוחם בגלל הבריחה ההמונית.

הנצחת הנופלים

• ב-1987 הוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי") באחד הבתים הבודדים שנשארו במנשייה. במוזיאון פרטים על פעולות האצ"ל במלחמת העצמאות בכלל ובהתקפה על יפו בפרט.
• מחוץ למוזיאון, בגן צ'ארלס קלור, נמצאת טבלת הנצחה ל-41 הנופלים חללי האצ"ל בהתקפה על יפו.
• על מגדל השעון ביפו נמצאת טבלת זיכרון לחללי האצ"ל בהתקפה על יפו שהונחה לרגל חמש שנים לכניעת יפו.
• ב"גן הכובשים" בתל אביב לא רחוק ממסגד חסן בק יש אנדרטת זיכרון משותפת להגנה ולאצ"ל "למגיני תל אביב ולכובשי יפו" ועליה חקוק מנשרים קלו, מאריות גברו. בצד האחורי של האנדרטה חקוקים סמל המדינה, תל אביב, האצ"ל וההגנה.

ראו גם

• תל אביב במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

• דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי: חלק שישי, ע' 98-111, 1980.
• מנחם בגין, המרד, ע' 428-470, 1978.
• יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב, 1949.

קישורים חיצוניים

• עמיחי אתאלי, הקרב שנשכח - ראיון עם יוסקה נחמיאס, מפקד בקרב האצ"ל על יפו. מעייני הישועה שמ"ה, ז' ניסן תשס"ח (הקישור אינו פעיל, 7.1.12)
• יוסף עבו עברון, 60 שנה למערכה על יפו, מזכר, 15 באפריל 2004
• יונה בנדמן, התערבות הצבא הבריטי בהתקפת האצ"ל על מנשייה, עיונים בתקומת ישראל ‏2, 1992, עמ' 316-279