אלטלנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

אלטלנהאיטלקית: Altalena) הייתה ספינה, שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947, והפליגה לישראל ביוני 1948, כשהיא מובילה על סיפונה כ- 930 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.

במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל, בין הנהגת האצ"ל, בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל, ויחידות האצ"ל במרחב ירושלים (שם שמרו יחידות האצ"ל על עצמאותן, בטענה שבהתאם להחלטת החלוקה, ירושלים לא נכללה בשטח המדינה היהודית, אלא הייתה מובלעת בחסות בינלאומית). נציגי הממשלה דרשו, שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כל לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה יעשה בו. עצם הגעתה של ספינה הנושאת נשק לחופי ישראל הייתה בעייתית, משום שהיוותה הפרה של החלטת האמברגו של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה הראשונה.

כאשר הגיעה "אלטלנה", בהנחיית ממשלת ישראל, לחוף כפר ויתקין, ב-20 ביוני 1948, וניסתה לפרוק שם את הציוד הצבאי שעל סיפונה, כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום[1] למסור באופן מיידי את הנשק, שנפרק מהאוניה, לידי שלטונות צה"ל. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הבוקר של ה-21 בחודש חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, והספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.

כאשר הגיעה "אלטלנה" מול חופי תל אביב ב-22 ביוני, התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף, כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב, עד להטבעתה מול חוף נבי-רובין, למעלה משנה לאחר מכן"‏[2] .

בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור", הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד לימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה".

הרקע לפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות (11 ביוני-9 ביולי 1948), זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה הייתה המדינה היהודית הצעירה נתונה במצב צבאי קשה, בעקבות פלישת צבאות ערב לשטח ארץ ישראל המנדטורית, שהחלה ב-15 במאי 1948. היא סבלה ממחסור חמור בציוד צבאי מכל הסוגים, ובמיוחד בנשק כבד (כלי רכב משוריינים, מטוסים וכלי ארטילריה), ונסיונותיה לרכוש נשק ולהביאו לישראל, נתקלו בקשיים חמורים עקב האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, על אספקת נשק לצדדים היריבים במלחמה בא"י.‏[3]

ההכנות להפלגת "אלטלנה", כולל מימון רכישת האונייה, איושה וציודה, נעשו לפני חתימת ההסכם לפירוק אצ"ל, אך הפלגתה והגעתה לחופי ישראל התרחשו לאחר שההסכם נחתם ב-1 ביוני. לפי ההסכם כוח האצ"ל בירושלים, שכונה "הגדוד הירושלמי", שמר על עצמאותו, אך יחידות אצ"ל אחרות הוכפפו לצה"ל, ושולבו במסגרת חטיבה 7, 8 ו-18. ההסכם נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון לאחד את כל הכוחות הצבאיים, שפעלו במסגרת היישוב היהודי בא"י (ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י) תחת מסגרת צבאית אחת (צבא הגנה לישראל), שתהיה כפופה למרות הממשלה הזמנית של מדינת ישראל.

לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה לארגוני המחתרת השונים, הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית ופוליטית של תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, ולכן התנגדו למהלכיו של בן-גוריון להביא ליצירת מערכת ביטחונית ממלכתית אחת, שכולם סרים למרותה, לאחר הקמת המדינה. ההתנגשות והמתח הטבעי בין נטיית הממשלה לקבוע כי למדינה יש מונפול בלעדי על השימוש בכוח צבאי לבין נטיית תנועות פוליטיות שונות (במיוחד אצל מי שנקראו בשם "ארגוני הפורשים", שלפני קום המדינה לא קיבלו את מרות הנהגת ההסתדרות הציונית והנהגת היישוב) להמשיך במצב הקודם, שימשה מצע נוח לפרוץ עימותים סביב נושא זה, אשר פרשת אלטלנה סימנה את שיאם.‏[3]

מהלך הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכש והגעת האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של הספינה "אלטלנה"

האונייה "אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של אצ"ל בארצות הברית. היא שימשה במקור כנחתת טנקים של חיל הים האמריקני בשם LST 138. השם החדש שניתן לאונייה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי. במקור נועדה האונייה להביא עולים חברי אצ"ל מאירופה לארץ ישראל, אולם בסוף השנה הוחלט להשתמש בה גם כאוניית נשק. באונייה הפליגו כ-930 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה על סיפונה ציוד צבאי רב. מרבית הציוד הצבאי שהועמס על האונייה (נשק ששויו הוערך בכ-153 מיליון פרנק) הועבר לידי האצ"ל בחינם על ידי ממשלת צרפת, במסגרת הסכם חשאי, שנחתם בין נציגי הארגון לג'ורג' בידו, שר החוץ הצרפתי, פרטי ההסכם והמניעים שגרמו לממשלת צרפת להעביר את הנשק לידי האצ"ל אינם ברורים. הסבר אפשרי אחד הוא חששה של ממשלת צרפת מהשתלטות צבא עבר-הירדן על ירושלים, ורצונה לשמור על האינטרסים המיוחדים של צרפת בעיר באמצעות חימוש הצבא הישראלי (הצרפתים היו מעוניינים שירושלים תישאר מובלעת בחסות בינלאומית, בהתאם להחלטת החלוקה). הסבר אפשרי נוסף הוא, שצרפת הייתה מעוניינת בכך, שהאצ"ל יתפוס את השלטון במדינה היהודית הצעירה (בעזרת הסיוע הצרפתי), ובתמורה יעניק לצרפת זכויות מיוחדות בשטח ישראל. חלק קטן מהנשק, שהיה על סיפון "אלטלנה", נקנה על ידי נציגי האצ"ל מידי ארגונים ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים ולוחמי מחתרות אנטי נאציות.

לפי עדותו של מפקד האונייה, אליהו לנקין, הציוד הצבאי שהועמס על "אלטלנה" כלל כ-5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים.‏[4] כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. רב החובל של האונייה היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא הפליגה מצרפת רק ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן כתוצאה ממנו "אלטלנה" הייתה אמורה להגיע לחופי ישראל לאחר כניסת ההפוגה הראשונה במלחמה בא"י. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב אצ"ל בצה"ל, במסגרתו הוסכם, שאצ"ל יפסיק כל פעילות עצמאית לרכישת נשק. בעקבות ההסכם מסרו נציגי אצ"ל לממשלת ישראל על קיום אוניית הנשק ועל תוכנית ההפלגה שלה, אך מועד ההפלגה המדויק שלה מצרפת לא היה ידוע להם.

האדם שקיבל את ההחלטה על מועד ההפלגה הסופי של האונייה היה שמואל כץ, ששימש כמנהל מפקדת האצ"ל באירופה. הוא החליט לא להודיע להנהגת האצ"ל בישראל על מועד ההפלגה, משום שלטענתו "לא חשב שהדבר נחוץ", טעות שהתבררה בדיעבד כגורלית .‏[5] מספר חוקרים סוברים, שמשלוח ה"אלטלנה" לישראל נעשתה ביוזמת מפקדת האצ"ל בחו"ל, במסגרת מאבק כוחות פנימי בתוך האצ"ל על הנהגת הארגון. לטענתם, ראשי האצ"ל בחו"ל התנגדו להחלטתו של בגין לשלב את האצ"ל במסגרת המדינה היהודית החדשה, לקבל את מרות הממשלה הזמנית, ולא לנסות לתפוס בכוח את השלטון במדינה, ומשלוח ה"אלטלנה" היה בעצם נסיון הפיכה פנימית בהנהגת האצ"ל.

על רקע זה יצאה האונייה לדרכה בחשאי, מבלי להודיע למפקדת אצ"ל בישראל, אך דבר הפלגתה התגלה על ידי הסווארים בנמל שפתחו בשביתה והדליפו זאת לצהובון בריטי (כנראה בשל מסדר שנעשה בנמל לפני העלייה) וממנו הגיעה השמועה לרויטרס, AP, ולבסוף גם ל-BBC, שם שמע לראשונה מנחם בגין, מפקד אצ"ל, על ההפלגה. בגין ניסה לעכב את הגעת האונייה, אך לא הצליח בכך, לטענת אליהו לנקין, מפקד האונייה, הסיבה הייתה בעיות קשר אך יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי לנקין "ביים" "הצגה" כאילו מערכת הקשר לא עובדת.‏[6]

המשא והמתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה מפליגה לעבר חופי ישראל בניגוד להוראתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחיית ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי על האונייה להגיע במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה. ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי אצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". בניגוד להצעת אצ"ל להעגנת הספינה בתל אביב שם היו לאצ"ל תומכים רבים, קבעה הממשלה על עגינתה בחוף כפר ויתקין.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: בגין דרש כי חמישית מהנשק יועבר ל"גדוד הירושלמי", והשאר ליחידות צה"ל עם קדימות ליחידות אצ"ל, בעוד בן-גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים, אך עמד על כך ששאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל ללא תנאים מוקדמים.

גזרת כפר ויתקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזח כפר ויתקין בחוף בית ינאי

חילוקי הדעות לא מנעו את הגעת האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, ובתוכם בגין עצמו, מספר חיילי הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח) שהתאמנו בפעולות הנחתה וחברי מושב הדייגים מכמורת. חיילי הפלי"ם סייעו בפריקת העולים ובפריקת רוב הנשק[דרוש מקור] מהספינה ואף סייעו להם באימוני נשק ולחימה לאחר שנוכחו שהמפקדים במקום מסכנים את חיי העולים באימונים מסוכנים. חלק מהנשק (בעיקר בריחי הרובים) הושלכו הימה[דרוש מקור] על ידי מפקדי האנייה כדי שלא יגיעו לידי צה"ל והמדינה. משהחל הוויכוח על יתרת הנשק שנותר בספינה, הוציאו חיילי הפלי"ם את סירותיהם מכלל שימוש וטענו כי אינם יכולים להמשיך בפריקה.‏[7]

ב-19 ביוני נערכה ישיבת ממשלה טעונה במיוחד. במהלך הישיבה, ניתנה סקירה של התפתחות הפרשה. השר בנטוב דרש פעולה תקיפה, הכוללת מעצר של בגין וכן "לפרק את הנשק מאנשים בכל מחיר. אם יצטרכו לירות - יירו ואם יוכלו להימנע מכך יימנעו". שר הדתות הרב פישמן-מיימון לעומתו ביקש להורות על ריכוז כוח מאיים לבד, שכן "קרב מסוכן לשני הצדדים", וכן ביקש לשלוח התראה לבגין - בקשה שאליה בן-גוריון הסכים. הצעת ההחלטה של הממשלה שהתקבלה הייתה "לתת סמכות למטה לפעולה נגדית, באם ירכז כוח מספיק במועד הדרוש. על המפקד במקום להשתדל למנוע בלי כוח, אם באם לא יקבלו דינו - ישתמש בכוח". 8 שרים הצביעו בעד, ושר אחד, הרב פישמן, נמנע. בשעה 11 בערב שיגר יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל צה"ל, מברק למפקדי חטיבות "קרייתי" ו"גבעתי": "לרגל אפשרות של התקוממות גדודי האצ"ל לפקודתך בעקב פעולות העלולות להתרחש מהלילה, עליך לנקוט בכל האמצעים הפרבנטיבים שהגדודים הנ"ל לא יוכלו לבצע את ההתקוממות הזאת".‏[8] לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האונייה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות.‏[1] יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט. בנוסף, יש שטוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר, אולם הנימוק שניתן על ידי הממשלה הייתה כי שהות ארוכה בחוף הייתה עלולה לגרום לנהירה נוספת לחוף ולעימות חריף אף יותר מזה שהיה. בנאום לפני העולים החדשים ציין מר בגין שהנשק הובא לאצ"ל להגן על ירושלים ולא יימסר לצבא אלא אם יהיה צורך למסור משהו ממנו. מר בגין ציין שהאצל יגן על ירושלים וצבא ההגנה לישראל (הגנה בהדגשה - בציניות) יגן על תל אביב.

בגין ראה באולטימטום הדחוק עלבון, וסגנו יעקב מרידור ניסח זאת כך: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה? אנחנו פושעים? איזו גישה זאת? לא עשינו בשביל המולדת משהו, כדי שהם יוכלו לתת את הפקודות האלה? זה קומם אותנו". דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום ומשניסו משאיות הנשק לפרוץ את המצור, החלו חילופי-אש, שבהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. בשלב זה (לפי מרידור הסיבה הייתה חשש לחייו של בגין) האונייה נמלטה אל לב ים בהפלגה לכיוון חיפה אך סבה לתל אביב לאחר שספינות חיל הים שהוזעקו מחיפה רדפו אחריה ועל סיפונה בגין וכ-100 אנשי אצ"ל, מיעוטם עולים.

שתי אוניות, "אח"י וג'ווד" ו"אח"י אילת", בפיקודו של מפקד חיל הים פול שולמן, נשלחו כדי לרדוף אחר אלטלנה ולמנוע ממנה להגיע לחופי תל אביב. כדי למנוע את הטבעתה ניסתה אלטלנה להיצמד ככל האפשר לקרבת החופים, הווג'ווד ואילת ניסו ליצור עם אלטלנה קשר ולבקש ממנה לפנות ללב ים באמתלאות שונות, אולם לנקין שהבין את כוונתם עשה עצמו כלא מבין. בהמשך התפתח קרב ימי קצר, ואלטלנה הצליחה להתחמק לחוף תל אביב, שם נתקעה בשרטון.

גזרת תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-גוריון שלח את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בליווי כוחות יבשה גדולים של צה"ל ובפרט אנשי פלמ"ח. מולם עמדו אנשי האצ"ל, שאף שהצטרפו לצה"ל עוד ב-1 ביוני כיחידות שלמות, עזבו את בסיסיהם, והגיעו למקום. חלקם החל לסייע בפריקת הנשק מהאונייה. התפתחות האירועים הובילה לפריצת קרב נוסף, שעיקרו התחולל על החוף בין צה"ל לאצ"ל. כמה מלוחמי אצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אחים. זו גם גרסת בגין עצמו בספרו המרד; אולם בספרו של לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, נכתב שמספר בחורים שהיו בספינה שכבו ליד המעקה המשוריין של הסיפון ופתחו באש עד שאחד הלוחמים (ג'רי) חטף את הרובים מידם וציווה עליהם לחדול מהירי ולרדת למטה.

יצחק רבין פיקד על כוחות שהגנו על מטה הפלמ"ח במלון "ריץ" בחוף תל אביב, וציין בספרו פנקס שירות, שבקרב כוחות הפלמ"ח נפוצו שמועות על כך ש"האצ"ל מתכוון להשתלט על תל אביב כולה". הוא כתב שפעילי אצ"ל השתלטו על כמה עמדות סמוך לחוף ושחלק מלוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם על מנת להימנע מלהשתתף במלחמת האחים. לעומתם חיילי חטיבת גבעתי לא נסוגו מעמדותיהם ובינם לבין עמדות של אנשי אצ"ל על החוף התפתחו חילופי אש.

"איש מבוגר אחד... מאבד שליטה וצועק "למה אתם יורים ביהודים? למה ביהודים?" אני משיב: "כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים".

יהודים יורים ביהודים. שעות ארוכות. יהודים נפגעים ונהרגים - מכדוריהם של יהודים אחרים. בהפוגה שבין מערכה אחת במלחמת העצמאות לבין המערכות הבאות, כאשר חשיבותו של כל לוחם בודד לא תסולא."

– יצחק רבין, 'פנקס שירות, כרך שביעי, עמ' 567.

פרשיות הסירוב בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספרו של שלמה נקדימון אלטלנה, היו סירובי פקודה בפרשת אלטלנה. חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גורדון לויט (Levett, אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו Flying Under Two Flags (עברית: "גוי של שבת"), כי היימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם אלה סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לקפוץ לי, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים".[דרוש מקור] לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה אינה קיימת, ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג, בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.

בסרט "אלטלנה" של אילנה צור מוצגים מסמכים המעידים כי עוד שמונה אנשים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה להשתתף בכיתור האונייה (ב"פנקס שירות" מופיע סיפור דומה אך שם הם מוזכרים כחיילי חטיבת קרייתי).

הפגזת האונייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר של ה-22 ביוני נתן בן-גוריון לראש אג"מ (והרמטכ"ל בפועל), יגאל ידין, הוראה לפיה : "עליך לעשות את כל הצעדים, ריכוז צבא, כוח אש (תותחים, מכונות ירייה), זורקי להבות ... למען הבא את האונייה לכניעה ללא תנאי". בעקבות הוראה זו נשלחו כוחות מחטיבות יפתח, כרמלי והנגב לאזור תל אביב וסוללת תותחים הוצבה באזור מחנה יונה. בשעה 15:30 נמסר לסגן רב החובל של "אלטלנה" אולטימטום, שכלל דרישה לכניעת האונייה עד שעה 16:00. לאחר שחלף מועד האולטימטום, פתח תותח של צה"ל באש התראה לעבר האונייה. הפגז השני שנורה מהתותח פגע במחסן האונייה וגרם להתלקחות דליקה. לאחר שנכשלו המאמצים לכבות את האש המתפשטת, נאלץ רב-החובל לפקוד על נטישת הספינה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שעל סיפונה. האנשים שהיו על "אלטלנה" קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה.

בקרב על חוף תל אביב נהרגו עשרה חברי אצ"ל וחייל צה"ל (סך ההרוגים בקרבות בחוף ויתקין ובחוף תל אביב: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל). מבין הנופלים מאצ"ל, שלושה היו מהעולים החדשים שהפליגו עם אלטלנה והשאר ישראלים ותיקים (יחסית), בהם גם אברהם סטבסקי, אחד מהנאשמים בפרשת רצח חיים ארלוזורוב.

יצחק רבין כתב בזכרונותיו, שבראותם את ה"אלטלנה" בוערת, אנשי האצ"ל על החוף נתקפו בהיסטריה וצעקו "בגין על האונייה! הצילו את בגין!". לפי עדות רבין, אנשי הפלמ"ח הגבירו בתגובה את עוצמת האש שירו על האונייה, ואילו הוא ומפקדים נוספים של הפלמ"ח, שנמצאו במלון ריץ (מטה הפלמ"ח בתל אביב) ניסו להפסיק את הירי על האונייה, לאחר שהבינו שהקרב נסתיים למעשה, ולא נשקפת עוד סכנה מצד "אלטלנה" : "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" כלפי הארגונים [ארגוני "הפורשים" - האצ"ל והלח"י] ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש. איני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש"‏[9].

בראיון שנערך עימו‏[10] אמר רבין, כי הורה להפסיק את האש לאחר שראה שהאוניה בוערת, ושהירי מכיוונה נפסק. הוא הוסיף, שלאחר הפסקת הירי על האוניה, אנשי האצ"ל שעל החוף, שהיו בפאניקה, הזהירו כי התחמושת וחומרי הנפץ שעל סיפונה עלולים להתפוצץ ולגרום הרס רב באזור חוף תל אביב. בסרטון מופיע גם לוחם פלמ"ח בשם אורי ירום, המודה כי נורתה אש גם לעבר אנשי אצ"ל פצועים, שקפצו מהאוניה וניסו להגיע לחוף.

תוצאות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר חללי אלטלנה בחוף תל אביב
האנדרטה לזכר חללי אלטלנה בבית הקברות נחלת יצחק

בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל ושוחררו ברובם לאחר מספר שבועות, בעוד שחלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד 27 באוגוסט. בסך הכל מתו 19 אנשים מחילופי האש (16 מהאצ"ל ו-3 מצה"ל). כמו כן, פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל ופוזרו בצה"ל, וכעבור כמה חודשים פורק גם "הגדוד הירושלמי". למשך כשנה עמד גוף הספינה מעלה חלודה ומפוחם מול חופי תל אביב.‏[11]

הפרשה שעוררה הדים רבים נחשבת לציון דרך חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. המאורעות המדויקים, ומניעי הצדדים המעורבים, ובמרכזם בגין ובן-גוריון, נתונים לפרשנויות רבות וסותרות, המושפעות לא מעט מעמדת המפרש. בניסיון להבין את מניעי בגין, יש הטוענים, כי דרישתו לקבל את חמישית הנשק בספינה נועדה להעלות את מורל חייליו שלא משכבר נאלצו לקבל את עולו של צה"ל, אך בעיקר כדי לחזק את כוחות אצ"ל בירושלים.‏[1] לעומתם נטען, כי שאיפת בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית על ידי השארת אצ"ל תחת פיקודו, ולחתור תחת הנהגת הצבא.‏[12]

הטיעון הרשמי של בן-גוריון בזכות הוראתו היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בכל הקשור למניעים אחרים של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו מפא"י ומעמדו; ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי. על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו ניסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך".‏[13] הביטוי "תותח קדוש" אינו נמצא בפרוטוקול הרשמי של הדיון אך הוא נמצא בדיווחים של עיתונאים שנכחו באולם.‏[14] ערב מלחמת ששת הימים הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור לראשות הממשלה (ממנה פרש ארבע שנים קודם לכן). בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים".‏[1] מנגד, על סף מותו אמר בראיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג".[דרוש מקור]. מצד שני, נקדימון, בספרו "אלטלנה"‏[15], מציין שבראשית שנות ה-70, אמר מקורבו של בן-גוריון, שמעון פרס לבגין, שהיה אז שר בממשלת הליכוד הלאומי, "הגענו למסקנה כי בעניין 'אלטלנה' הטעו את בן-גוריון". משביקש בגין מפרס, לאחר מכן, להסביר את דבריו, סירב הלה לעשות זאת. בגין, מצידו, פירש את המילים "הגענו למסקנה" בכך שנעשתה בדיקה וזו העלתה את הממצאים האלה. בהזדמנות אחרת, אמר פרס: "היה מי שהטעה את בן-גוריון, הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בראיון פומבי לאחר-מכן, סירב בן-גוריון להתייחס לאפשרות שקיבל מידע לא-נכון מישראל גלילי[16].

בספרו האוטוביוגרפי המרד כרך מנחם בגין את פרשה זו יחד עם תיאור הסזון בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים - לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים: "עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל".‏[17] לפני מותו אמר שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.

הנצחה וזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות נזכרת אלטלנה בשיח הציבורי לטוב ולרע בדיונים בין ימין ושמאל בפוליטיקה הישראלית. הקריאה "דרושה אלטלנה שנייה" נקראה על ידי עמי איילון לפני תוכנית ההתנתקות וכן בעקבות אירועי חוות גלעד.

בשנת 1980, ביום הזיכרון להטבעת אלטלנה, ביקש ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, מחילה "בשם חיילי צה"ל".‏[18]

באחדות מערי ישראל (אשדוד, באר שבע, ראשון לציון) נקראו רחובות בשם "אלטלנה".

במלאת 60 שנה לטיבוע "אלטלנה" נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ"ל (לא מוזכרים בה שלושת חיילי צה"ל שנהרגו באירוע). האנדרטה, דמוית אונייה טובעת, עוצבה בידי דן רפפורט והיא עשויה אבן גיר גלילית. בנוסף לשמות לוחמי אצ"ל שנהרגו, נכתבה על האנדרטה תמצית האירועים, על פי רוח יוצאי אצ"ל, בעברית ובאנגלית, וחקוקים עליה משפטים שאמר מנחם בגין ודברי איש אצ"ל ששהה על הספינה. התותח שהטביע את אלטלנה הוצא מהמחסן ב-2010, והוא מוצג בבסיס של צה"ל[דרוש מקור]. ב-22 ביולי 1949 הודיע משרד הביטחון על כוונתו למשות מן המים את האניה "אלטלנה" המוחרמת, כלשון ההודעה, ולפרקה.‏[19] ב-23 ביוני 2011 פורסם כי בעקבות יוזמה של המרכז למורשת בגין, מתכוון משרד ראש הממשלה להוציא משלחת חיפוש בעלות של 200,000 ש"ח, אשר תאתר את מקום טביעת האונייה. בהמשך יוחלט מה לעשות עם השרידים, וישקלו "הקמת אנדרטה בלב-ים או משיית חלקים מהאנייה לשם הקמת אנדרטה על החוף"‏[20]

בטקס האזכרה לאלטלנה בקיץ 2011 אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כי "ממרחק השנים הפקודה לפתוח באש על הספינה, ולא להידבר עם מפקדיה, הייתה נמהרת ולא אחראית".‏[21]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אלטלנה, באתר האצ"ל
  2. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 467-465.
  3. ^ 3.0 3.1 תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 215-163
  4. ^ מספרים אחרים ניתנו על ידי מנחם בגין בנאום אי האמון שלו בי"ג בשבט תשי"ט, שם הוא דיבר על 5,500 רובים, 300 מקלעי ברן, 50 מקלעי שפנדאו, 4 מליון כדורי 303, 10,000 פגזי נ"מ, 50 רובי נ"ט מדגם פיאט, 1,000 פגזי מרגמה ו-4 זחלים משוריינים.
  5. ^ בראיון עם שמואל כץ, במסגרת הסרט "אלטלנה" של אילנה צור, העיד האחרון ש"תפס את שערותיו" כשהבין את משמעות החלטתו
  6. ^ אורי ברנר, בספרו "אלטלנה"
  7. ^ ראיון עם נחום בן גל (חתולי) בסרט "אלטלנה" של אילנה צור
  8. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 188.
  9. ^ יצחק רבין, פנקס שירות, פרק שביעי, עמ' 568.
  10. ^ [http://www.youtube.com/watch?v=ztX7KIM3ShM סרטון ביוטיוב הכולל קטעים מראיון עם יצחק רבין
  11. ^ בוריס סניור, שמים חדשים, כנרת זמורה ביתן, 1998, עמ' 131.
    עת להזכיר, שייקה בן פורת, כנרת זמורה ביתן, 1994, עמ' 120
  12. ^ יפעת גדות, אש נפתחת על ספינת האצ"ל אלטלנה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  13. ^ המשפט המלא שאמר בישיבת מועצת המדינה הזמנית הוא: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת. מובן, שטוב היה לולא היה צורך להשתמש בו, בנשק, בכלל, ואילו האונייה הייתה נמסרת לנו בשלמות - אבל לאחר שלא נמסרה - הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לעשות - להטביע אותה."
  14. ^ אילנה צור בסרטה "אלטלנה"
  15. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 469-470.
  16. ^ שלמה נקדימון, "אלטלנה" עמ' 471-470.
  17. ^ מנחם בגין, המרד, עמ' 251-250.
  18. ^ אבי שילון, בגין , 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 330
  19. ^ . פורסם בעיתון "דבר"
  20. ^ .המדינה רוצה למשות את אלטלנה מהמצולות
  21. ^ בנימין נתניהו: הלקח מאלטלנה - לא למלחמת אחים; ח"כ לוין: חללי אלטלנה נרצחו באתר הארץ