מלחמת פוקלנד
| מלחמת פוקלנד | |||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||||||||
מלחמת פוקלנד הייתה מלחמה בין בריטניה לארגנטינה (אצל הארגנטינאים היא מכונה מלחמת המלווינס, כשמם של האיים בפיהם). המלחמה פרצה ב-2 באפריל 1982 ונמשכה עד 14 ביוני אותה שנה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למלחמה
סיבת המלחמה הייתה סכסוך על איי פוקלנד, המצויים כ-500 ק"מ מחופי ארגנטינה. באיים אלה יושבים בריטים מאז המאה ה-19. הכת הצבאית ששלטה בארגנטינה ב - 1982 החליטה לממש בכוח את תביעתה ההיסטורית של ארגנטינה על האיים, שנקראים בפיהם "איי מלווינס", וכבשה את עיר הבירה סטנלי.
בריטניה, בהנהגתה של מרגרט תאצ'ר, תבעה מארגנטינה לסגת בשם זכותם של אנשי פוקלנד להגדרה עצמית.[1] לבריטניה היו מניעים חשובים נוספים להגנה על פוקלנד: רצון לשמירת מאחז חשוב בנתיב הצוללות סביב דרום אמריקה וספקולציות על הימצאות שדות נפט באזור.[2] בריטניה לא יכולה הייתה לוותר גם משיקולי דעת קהל פנימית[3] ומחשש לאובדן יוקרה צבאית[4] ומאבקי יוקרה ותקציב בין הצי לצבא. נוסף על כך, בריטניה חששה שאבדן איי פוקלנד יהווה תקדים לאבדנם של מאחזים אסטרטגיים נוספים שהיו בשליטתה ברחבי העולם, החשוב בהם הוא גיברלטר.[5] משסירבה ארגנטינה, תקפה בריטניה את הכוחות היבשתיים של ארגנטינה באי ואת כוחותיה הימיים שמסביבו. הארגנטינאים השיבו מלחמה, אך הכוחות הבריטיים השתלטו על האיים והכוחות הארגנטינאים נכנעו.
[עריכה] המלחמה
לאחר מספר אזהרות של בריטניה, אספה בריטניה צי גדול של ספינות מלחמה, לרבות נושאות מטוסים, שכונה בעיתונות העולמית "ארמדה". הצי הפליג מדרום אנגליה אל דרום האוקיינוס האטלנטי, והטיל הסגר ימי על אזור איי פוקלנד, תוך אזהרה כי כל ספינה או כלי טיס שייכנסו לתחום ההסגר - יותקפו. ספינת מלחמה ארגנטינאית בשם "גנרל בלגרנו", שהתקרבה לתחום ההסגר, הותקפה על ידי הכוחות הבריטיים וטובעה. אקט זה פתח את שלב הלחימה. הארגנטינאים הגיבו בהתקפות זעם נחושות, בעיקר על ידי מטוסים, על ספינות הצי הבריטי, וטיבעו בשלב מוקדם שתי ספינות, אחת מהן HMS (ספינת הוד מלכותה) "קובנטרי". בהמשך המלחמה איבדו הבריטיים ארבע ספינות נוספות, ובסה"כ איבדו שישה כלי שיט. למזלם של הכוחות הבריטיים, במהלך הקרבות טובעה ספינת אספקה שלהם, ולא ספינת נושאת גייסות ולוחמים ששייטה לידה. במהלך המלחמה תקפו מטוסים בריטיים גם בסיסים של חיל האוויר ושל הצי הארגנטינאי בארגנטינה עצמה, ביבשת.
בסוף שלחה בריטניה חיל משלוח יבשתי בכדי לתפוס מחדש את השליטה באיים גופא. הכוח כלל את חטיבת הקומנדו השלישית של חיל הנחתים המלכותי[6], אשר כללה בתוכה את גדודי הקומנדו (40, 42 ,45) של החיל, ויחידות נוספות ובהן שני גדודים מן הרגימנט המוצנח וכן אלמנטים מן הכוחות מיוחדים ובהם צוותים משירות הסירות המיוחד והSAS. כוחות הנחתים והצנחנים, עליהם פיקד בריגדיר ג'וליאן תומפסון[7], איש חיל הנחתים המלכותי, נחתו בסאן קרלוס שבאי פוקלנד המזרחי. במסע רגלי מפרך ובסדרה של קרבות חי"ר קשים, ובהם בין היתר קרב על גוז גרין, בו הצטיין הגדוד השני של הרגימנט הצנחנים[8] כבשו אותו מידי חיילי ארגנטינה, והשלימו את ההשתלטות מחדש על האיים.
[עריכה] בעקבות המלחמה
התבוסה תרמה לנפילת הכת הצבאית בארגנטינה בשנת 1983 ולהקמתו של משטר אזרחי שם, הארוך ביותר בארגנטינה מאז 1930.
בבריטניה נחשבה המערכה כניצחון גדול, שהושג במחיר של 258 חיילים הרוגים, 6 ספינות, 34 מטוסים, ועלות כוללת של 1.6 מיליארד ליש"ט. גל פטריוטי שטף את בריטניה, הפופולריות של מרגרט תאצ'ר זינקה, וסייעה לה להיבחר לכהונה נוספת ב-1983.
[עריכה] לקריאה נוספת
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- מלחמת פוקלנד, באנציקלופדיה ynet
- עמליה גולדפישר, הפלישה לאיי פוקלנד – נקודת מבט ארגנטינאית
- דורון אלמוג, פיקוד מעולה, מיומנות ואומץ, מערכות 328, פברואר 1993, עמ' 46-52
- גנרל ג'וליאן תומפסון, מערכת פולקלנד בחכמה-שלאחר-מעשה, מערכות 333, דצמבר 1993, עמודים 53-55
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יקיר, עמרי, המלחמה בפוקלנד (1982) ובסואץ (1956): ניתוח ע"פ תאוריות של משברים בינלאומיים, עבודת גמר לתואר "מוסמך במדעי החברה", תל אביב 1989, עמ' 61-62, 70-72.
- ^ Freidman, Norman, “The Falklands War: Lessons Learned and Mislearned”, Orbis, 26 (4), Winter 1983, p. 908
- ^ מבחינה פנימית עוררה הפלישה הארגנטינית גל לאומיות ומחאה על הכבוד הלאומי הבריטי שנרמס, שהפך משמעותי במידה כזו שתגובה כל שהיא להשבת האיים לריבונות בריטית הפכה לכורח הישרדותי של הממשלה. דוגמאות לסערת הרוחות בבריטניה ניתן לראות בסקר דעת קהל לאומי שפורסם ב-"Daily Mail" ב-6 באפריל, שגילה ש-80% מהבריטים האשימו את הממשלה בפלישה, וש-36% האשימו את תאצ'ר עצמה. 25% האמינו כי עליה להתפטר. שבוע לאחר מכן ערך ה-"Times" סקר גאלופ שגילה כי תאצ'ר עמדה בראש רשימת ראשי הממשלה הגרועים ביותר שהיו לבריטניה עם 48% מהקולות, סקר בו "ניצח" בקביעות נוויל צ'מברלין, שבאותו סקר קיבל 12% בלבד. מצוטט אצל Lebow, Richard Ned, “Miscalculations in the South Atlantic: The Origins of the Falklands War", in Jervis, Robert, & Lebow, Richard Ned, & Stein, Janice Gross, Psychology and Deterrence, Johns Hopkins University Press, Maryland 1989, p. 116.
- ^ יקיר, שם, עמ' 76.
- ^ Falkcoff, Mark, “The Falkland Conflict Revisited”, Global Affairs, 5 (1), Winter 1990, p. 148
- ^ ג'וליאן תומפסון, לא פיקניק, הוצאת מערכות, 1992, עמוד 17, "אנשי חטיבתי היו יחידים ומיוחדים. חטיבת הקומנדו 3 היתה זו שנחתה באי פוקלנד המזרחי ביום הע', צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי- בעיקר ברגל וגם במסוקים- נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה".
- ^ ג'וליאן תומפסון, לא פיקניק, הוצאת מערכות, 1992, עמוד 15, "כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח".
- ^ ג'וליאן תומפסון, לא פיקניק, הוצאת מערכות, 1992, עמוד 101, "אחר-כך שלחתי מכרק למפקד רג'ימנט הצנחנים באולדרשוט, שנפתח במילים הבאות: ברצוני לבשר לך שבקרב שנערך היום על דארווין וגוז גרין ניצחה רוח- הלחימה המפוארת של גדוד הצנחנים 2. הגדוד ניצח בקרב זה כמעט בלי עזרה מכל גורם חיצוני".
