מלחמת פוקלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת פוקלנד
תאריך התחלה: 2 באפריל 1982
תאריך סיום: 14 ביוני 1982
משך הסכסוך: 74 ימים
מקום: איי פוקלנד, איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים-דרום האוקיינוס האטלנטי.
תוצאה: החזרת האיים לשליטה בריטית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
אבידות

258 הרוגים 777 פצועים

106 נלקחו בשבי 

649 הרוגים 1,068 פצועים

11,313 נלקחו בשבי 
מפת איי פוקלאנד
מיקומם של איי דרום ג'ורגיה ואיי סנדוויץ' הדרומיים

מלחמת פוקלנד (אנגלית:The Falklands War‏, ספרדית:Guerra de las Malvinas, מלחמת איי מלווינס, או Guerra del Atlántico Sur, מלחמת דרום האוקיינוס האטלנטי; ידועה גם כ"משבר איי פוקלנד" או "סכסוך איי פוקלנד") הייתה מלחמה שהתחוללה בין בריטניה לארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד בשנת 1982.

שורשה של המלחמה הוא בוויכוח המתמשך בין שתי המדינות בדבר הריבונות על איי פוקלנד, איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, שתי קבוצות קטנות של איים הנמצאים במרחק 460 ק"מ ו-1,390 ק"מ, בהתאמה, מזרחית לחופי ארגנטינה. כבר מן המאה ה-19 טוענת ארגנטינה לבעלות על האיים, ונכון ל-2014 תביעה זו עדיין קיימת. בשל תביעה זו הגדירה ארגנטינה את הפלישה לאיים כשחרור טריטוריה שלה. ממשלת בריטניה, לעומתה, ראתה בפעולה פלישה לשטח ריבוני בריטי. יחד עם זאת, שתי המדינות לא הכריזו רשמית על מלחמה, ופעולות האיבה התנהלו אך ורק באיים עצמם ובים שסביבם.

המלחמה פרצה ב-2 באפריל 1982 בפלישה של הכוחות המזוינים של ארגנטינה לשתי קבוצות האיים. ממשלת בריטניה שלחה כוח משימה ימי שיילחם בכוחות היבשה והים הארגנטינאיים, וישתלט מחדש על האיים באמצעות נחיתה אמפיבית. המלחמה נמשכה 74 ימים, עד ה-14 ביוני, והסתיימה בכניעת הכוחות הארגנטינאיים ובהשבת הריבונות הבריטית על האיים. ארגנטינה איבדה במלחמה 649 איש מאנשי הכוחות המזוינים שלה, ובריטניה איבדה 255 מהם. שלושה מתושבי האיים נהרגו במלחמה.

למלחמה הייתה השפעה רבה בשתי המדינות. הפלישה לאיים הביאה להתחזקות רבה של הרגש הלאומי בארגנטינה, אך הכישלון הביא להתרחבות המחאות כנגד המשטר הצבאי, וזירז את נפילתו. מנגד, הניצחון הבריטי הביא לזינוק בפופולריות של ראש הממשלה, מרגרט תאצ'ר.

תוכן עניינים

רקע גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי פוקלנד (באנגלית: Falkland Islands, בספרדית: Islas Malvinas) הם ארכיפלג של 776 איים, הנמצאים בדרום האוקיינוס האטלנטי, במרחק 480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה ובמרחק כ-940 ק"מ מאנטארקטיקה. שני האיים הגדולים והעיקריים בארכיפלג הם פוקלנד המערבי ופוקלנד המזרחי הסמוכים זה לזה, ומופרדים ביניהם על ידי מצר פוקלנד, שרוחבו בין 10 ל-20 ק"מ. האי פוקלנד המזרחי מחולק לשני חלקים, המחוברים במצר יבשה צר, וחלקו הדרומי של האי נקרא לפוניה. שטחם הכולל של האיים הוא כ-12,000 קילומטרים רבועים, כשטחו של הנגב. אורכו של הארכיפלג מצפון לדרום הוא כ-140 קילומטרים, ורוחבו כ-220 ק"מ, ממערב למזרח.

אדמת האיים סלעית, ובה בעיקר גבעות וכמה הרים; הפסגה הגבוהה ביותר היא בגובה 700 מטרים בערך. חלק מן השטח שטוח יותר וביצתי. חופי האיים מפורצים מאד. האקלים באיים הוא אקלים אוקיאני קר מאד: גשם יורד יותר ממחצית השנה, ובאיים נושבות לעתים קרובות רוחות מערביות חזקות, והשמים מעוננים‏[1]. אוכלוסיית האיים בשיאה מנתה כ-2,400 תושבים, אך ב-1980 חיו באי כ-1,800 תושבים‏[2].

איי דרום ג'ורג'יה ואיי דרום סנדוויץ' הם שתי קבוצות איים; האחת מורכבת מהאי הגדול ג'ורג'יה הדרומית וממספר איים קטנים הסמוכים לו, והשנייה כוללת 11 איים געשיים הקרויים איי סנדוויץ' הדרומיים. האי ג'ורגי'ה הדרומית נמצא כ-1,390 ק"מ ממזרח לאיי פוקלנד, ואיי סנדוויץ' הדרומיים נמצאים מדרום מזרח לג'ורג'יה הדרומית, במרחק 560 עד 800 ק"מ. שטחם הכולל הוא כ-3,900 קמ"ר, ורוב השטח מבותר והררי, ברובו מכוסה קרחונים. האקלים באיים הוא אקלים קוטבי, ורוב המשקעים הם שלג[3].

שני הארכיפלגים נמצאים בחצי הכדור הדרומי, ולפיכך הסתיו מתחיל ב-23 במרץ, והחורף ב-21 ביוני.

הסכסוך על הריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטואן לואי דה בוגנוויל
קפטן ג'ון ריינולדס, שהקים את המושבה הבריטית הראשונה על האיים

איי פוקלנד התגלו למגלי הארצות האירופיים כנראה במהלך המאה ה-16. ב-1690 חצתה אונייה בריטית את המצר שבין שני האיים, ורב החובל קרא לאיים "איי פוקלנד", על שם הלורד הראשון של האדמירליות באותה תקופה. הבריטים התעניינו באיים בשל חשיבותם האסטרטגית, כבסיס לקראת חציית כף הורן, אך הצרפתים היו הראשונים שהתיישבו בהם: ב-1764 הקים האציל הצרפתי אנטואן לואי דה-בוגנוויל (Antoine Louise de Bougainville) את היישוב פורט סן לואי באי פוקלנד המזרחי. הייתה זו התביעה הראשונה לריבונות דה פקטו על האיים. ב-1765, שנה לאחר הקמת ההתיישבות הצרפתית, סיירה באי משלחת בריטית שמיפתה את החופים, והכריזה על האיים כשייכים לכתר הבריטי. שנה לאחר מכן הקימו הבריטים יישוב על האי סאונדרס, ממערב לאי פוקלנד המערבי, שנקרא פורט אגמונט (Port Egmont)‏[4] הבריטים והצרפתים לא ידעו זה על זה בתחילה, וכאשר התבררה לכל צד נוכחותו של הצד השני באיים החל סכסוך הריבונות הראשון.

במקביל להתיישבות הבריטית על האיים, העבירה צרפת את הריבונות על האיים לספרד ב-1766, כחלק מהתחייבויותיה ב-הסכם אוטרכט, ולאור תביעותיה של ספרד לשליטה בחלקים מדרום אמריקה על פי חוזה טורדסיאס. ב-1770 גירשו הספרדים את הבריטים מפורט אגמונט. שני הצדדים היו קרובים לעימות, אך לבסוף הושג הסכם שאיפשר לבריטים לשוב לפורט אגמונט ב-1771. שני הצדדים לא ויתרו על תביעות הריבונות שלהם באיים. ואולם, ב-1774 פינו הבריטים את היישוב, בשל מדיניות צמצומים בה נקטו. הם הותירו אחריהם דגל ושֶׁלֶט המייצגים את תביעתם לבעלות על האיים. ב-1776 הושלם תהליך הפינוי הבריטי, וכעת הייתה לספרדים בעלות דה פקטו. אלה שלטו באיים עד 1811; ב-1777 הרסו הספרדים את שרידי פורט אגמונט, והשלט הבריטי הוסר ונשלח לבואנוס איירס. ואולם, ב-1811 פינו גם הספרדים את פורט לואי; בשל המרידות נגד השלטון הקולוניאלי הספרדי הוחזרה מן האיים היחידה הצבאית שהחזיקה בהם. גם הספרדים השאירו אחריהם שלט, ובו טענתם לריבונות באיים.

עד 1829 לא עשו המעצמות ניסיון לממש את ריבונותן באיים. ואולם, בדרום אמריקה עצמה אירעו שינויים עמוקים: המושבות הספרדיות השיגו את עצמאותן מספרד, והגוף המדיני שנוצר (שלאחר מכן התפרק והפך לארגנטינה, אורוגוואי ובוליביה) היה הפרובינציות המאוחדות של ריו דל פלטה. השלב הבא של המאבק על הריבונות באיים החל ב-1829, כאשר סוחר בשם לואי ורנט (Luis Vernet) הקים מחדש את היישוב בפורט סן לואי, שנקראה בפי הספרדים פוארטו סולדד. ורנט ביקש את רשות הממשלה בבואנוס איירס לצעד זה, וזו מינתה אותו כמושל האיים מטעמה. ואולם, ורנט תיאם את צעדיו גם עם השלטון הבריטי, וזה נתן את הסכמתו העקרונית. הבריטים החלו לסגת מהסכמתם כאשר הסתבר להם שצעדיו של ורנט מובילים לריבונות של הפרובינציות המאוחדות על האיים. הבריטים מחו על תביעתו של ורנט לזכויות בלעדיות על הדיג וציד כלבי הים באזור האיים, אך השלטון בדרום אמריקה התעלם מהמחאות הבריטיות. ב-2 בינואר 1833 הגיעה ספינה בריטית לאיים, ודרשה את הורדת הדגל הארגנטינאי. למפקד המקומי לא הייתה ברירה אלא להיכנע; הכוח הבריטי היה עדיף, ומעבר לכך רוב אנשיו של הכוח הארגנטינאי היו שכירי חרב בריטיים שסירבו להילחם כנגד בני עמם.

עם התפנות הכוח הארגנטינאי השתלטו הבריטים על האיים, ומאותו תאריך שלטו בהם ברציפות עד הפלישה הארגנטינאית ב-1982. ואולם, ארגנטינה לא ויתרה על תביעתה לריבונות באיים‏[5].

הטענות לריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריטים מספר טענות, שעליהן מתבססת טענתם לריבונות על האיים. הם היו הראשונים שטענו לריבונות על האיים עוד בשנת 1690, כאמור, ובנוסף הקימו התיישבות על האיים כבר בשנת 1765, עוד לפני שארגנטינה הייתה קיימת כישות מדינית ריבונית. בנוסף, בריטניה שולטת על האיים מאז שנת 1833; הבריטים טוענים כי ההתיישבות הארגנטינאית באיים עד אז הייתה "ספורדית ולא משמעותית". הטענה הבריטית המשמעותית ביותר היא הטענה לזכותם של תושבי האיים להגדרה עצמית[6]. בסקר שנערך ב-1994 העדיפו 87% מתושבי האיים להישאר תחת שלטון בריטי, ובמשאל שנערך ב-2013 ענו 99% מהמצביעים "כן" לשאלה האם להישאר תחת שלטון בריטניה‏[7]. חוקרים העריכו, כי לבריטניה היו מניעים חשובים נוספים להגנה על פוקלנד: הרצון לשמור על מאחז חשוב בנתיב הצוללות סביב דרום אמריקה וספקולציות על הימצאות שדות נפט באזור.‏‏‏[8].

מאידך, ארגנטינה טוענת כי גילוי האיים בידי בריטניה ב-1690 אינו יכול להוות בסיס לטענת ריבונות. כאמור, הראשונים שהתיישבו באיים היו הצרפתים, ובכך קיבלו את הריבונות על האיים; זכות זו הועברה לספרד, ולאחר הקמתה של ארגנטינה העצמאית הפכה זו האחרונה לריבונית (בריטניה חולקת על עיקרון זה). עוד טוענת ארגנטינה כי הבריטים ויתרו למעשה על זכותם באיים כאשר נטשו את פורט אגמונט ב-1776, כמתואר לעיל, והמשיכו את הוויתור מתוך הסכמה שבשתיקה לאחר שלא מחו על שנות הכיבוש הספרדי באיים. כיבוש האיים מחדש על ידי בריטניה הייתה מעשה לא חוקי, שארגנטינה לא פסקה למחות עליו. ארגנטינה גם חולקת על עקרון ההגדרה העצמית, וסוברת שעיקרון זה אינו חל על תושבים שאינם התושבים המקוריים; התושבים הבריטיים באיים הובאו אליהם לאחר שהתושבים הספרדיים גורשו עם הכיבוש הבריטי.

שינויים במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עברה האימפריה הבריטית תהליך של דה-קולוניזציה. רוב המושבות של האימפריה זכו לעצמאות במידה כזו או אחרת, והאימפריה הבריטית העצומה הצטמצמה מאד. איי פוקלנד היו במצב הפוך מזה של רוב המושבות: בעוד רובן של אלה ביקשו להתנתק מבריטניה, ביקשו איי פוקלנד דווקא להישאר קשורים אליה.

צמצום האימפריה היה תוצאה גם של המשבר הכלכלי העמוק אליו נקלעה בריטניה בעקבות המלחמה. הצמצום השפיע על איי פוקלנד בשני מישורים: ראשית, ממשלות בריטניה בחנו שוב ושוב במשך השנים את הצורך בהחזקת האיים ואת העלות הכלכלית של החזקה זו; ושנית, הצמצום הכלכלי הביא לצמצום משמעותי מאד בכוחו של הצי המלכותי הבריטי. במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע משרד הביטחון הבריטי למסקנה שהצי הבריטי לא יצטרך לבצע יותר מבצעים אמפיביים, שיכללו הנחתה או פינוי של כוח מחוץ לטווח החיפוי של מטוסים שימריאו משדות תעופה יבשתיים. לאור מסקנה זו, הוצאו מן השירות רוב נושאות המטוסים של הצי, שעלויות הבנייה והתפעול שלהן היו גבוהות מאד. ב-1981 פרסם מזכיר הביטחון הבריטי, ג'ון נוט (Nott) ספר לבן, שעל פיו הייתה אמורה נושאת המטוסים הוותיקה של הצי, אה"מ הרמס (R12), לצאת משירות, ואילו נושאת המטוסים אה"מ אינווינסיבל הייתה אמורה להימכר לאוסטרליה. גם אוניות הלוחמה האמפיבית, אה"מ אינטרפיד ואה"מ פירלס (Fearless) היו אמורות לצאת משירות, ואילו חיל הנחתים המלכותי היה אמור להצטמצם. אחד מסעיפי הקיצוץ כלל את הוצאתה מן השירות של אוניית המחקר אה"מ אנדיורנס (Endurance), שפעלה באיי פוקלנד‏[9].

השלטון בארגנטינה פירש מהלכים אלה כמביעים חוסר רצון בריטי להמשיך ולהחזיק באיים. הוכחה נוספת לכך, לכאורה, הייתה בחוק הלאומיות הבריטי שעבר גם הוא ב-1981; החוק נועד למנוע אזרחות מתושביה הסיניים של הונג קונג, וקבע כי אזרחות בריטית תינתן רק למי שאחד מסביו הייתה אזרחות כזו. החוק פגע בתושבים הבריטים במושבות אחרות, ובהן איי פוקלנד; לתושבי האיים הסתבר כי לא יוכלו להיות אזרחי בריטניה. גם צעד זה התפרש על ידי ארגנטינה כחוסר נכונות בריטית להמשיך ולשלוט באיים‏[10].

ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמירל חורחה אנאייה, מפקד הצי הארגנטינאי ומראשי החונטה הצבאית

ב-24 במרץ 1976 הודחה איסבל פרון, נשיאת ארגנטינה, מתפקידה בידי הצבא, ובמקומה תפסה את השלטון חונטה צבאית. בכך החלה תקופת המשטר הצבאי בארגנטינה. ב-1982 הייתה ארגנטינה, בשלטון החונטה, במצב של חוסר יציבות: המדינה הייתה נתונה במשבר כלכלי עמוק, שהביא לתסיסה חברתית נרחבת כלפי השלטון. גם הכת הצבאית השלטת עברה זעזוע: באמצע שנת 1981 עברה הנהגת החונטה מידיו של הגנרל חורחה רפאל וידלה, שחולל את ההפיכה, להנהגתו של גנרל רוברטו אדוארדו ויולה; בסוף השנה שוב חל שינוי בהנהגה, ואת ראשות הכת הצבאית תפס גנרל לאופולדו גלטיירי. שני חברי החונטה הבכירים שליוו את גלטיירי בהשתלטות על הנהגתה היו איש חיל האוויר הארגנטינאי, בריגדיר גנרל באזיליו לאמי דוזו, ואדמירל חורחה אנאיה (Jorge Anaya). אנאיה היה הכוח המניע מאחורי הניסיון להשיג פתרון צבאי לסכסוך על איי פוקלנד; הוא העריך שבריטניה לא תגיב צבאית לפעולה של ארגנטינה.

לציבור בארגנטינה היו רגשות פטריוטיים עזים כנגד השלטון הבריטי באיי פוקלנד. גלטיירי וממשלתו קיוו שפעולה צבאית תזכה לתמיכה גורפת בארגנטינה, ותסיח את דעת הקהל מן המצב הכלכלי הקשה ומהפרת זכויות האדם הנרחבת והנמשכת של המשטר. יתרון נוסף שפעולה צבאית הייתה אמורה להביא הייתה חיזוק הלגיטימיות של המשטר, שהלכה ונחלשה.

ארגנטינה קיוותה שארצות הברית לא תתערב, אם יתפתח סכסוך בין ארגנטינה לבריטניה. קציני מודיעין מארגנטינה סייעו ל-CIA במאבק כנגד הקונטראס בניקרגואה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, והחונטה הצבאית קיוותה שכגמול על תמיכתה לא תתערב ארצות הברית כנגד ארגנטינה. בנוסף הסתמכו המתכננים על אירועי משבר סואץ ב-1956, במהלכו התנגדה ארצות הברית לפעולה הצבאית שביצעה בריטניה וכפתה עליה, ועל צרפת, נסיגה. ארגנטינה הסתמכה על תקדים היסטורי נוסף, דומה לכאורה לזה של איי פוקלנד: ב-1961 סיפחה הודו בכוח את גואה, שהייתה בשליטת פורטוגל עד אז, ללא תגובה ממשית של הקהילה הבינלאומית.

שיחות והיערכות לפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו בריטניה וארגנטינה בשיחות לגבי המשך הריבונות באיים. נבחנו מספר אפשרויות, כמו ריבונות משותפת של בריטניה וארגנטינה על האיים (קונדומיניום), קביעת מועד להעברת הריבונות לאחר מספר רב של שנים (כמו שנעשה בהונג קונג), ועוד. השיחות התנהלו במשך 17 שנים, בתדירות משתנה, אך הרעיונות שהועלו בהן זכו להתנגדות חריפה בבריטניה, בעיקר מצד השדולה החזקה של איי פוקלנד בפרלמנט[11]. שיחות סודיות שהתקיימו ב-1980 הציעו את העברת האיים לריבונות ארגנטינאית, תוך חכירה בריטית לתקופה שנעה בין 75 ל-200 שנים, וממשל משותף בשנים אלה. ההצעה זכתה לתמיכה במשרד החוץ הבריטי ובצד הארגנטינאי, אך התנגדות חריפה של תושבי האיים ושל האופוזיציה בבריטניה מנעה את יישום ההסכם‏[12].

למרות המתיחות, החלו שיחות בין סגן שר החוץ הבריטי למקבילו הארגנטינאי בניו יורק, לגבי עתיד האיים. השיחות החלו ב-25 בפברואר, וב-1 במרץ פרסמו שני הצדדים הודעה לעיתונות שתיארה את רוח השיחות כ"לבבית וחיובית". ואולם המתח עלה שוב למחרת, כאשר שר החוץ של ארגנטינה דחה את ההודעה והודיע כי ארגנטינה שומרת לעצמה את הזכות להשתמש ב"אמצעים אחרים" אם בריטניה תסרב לוותר על ריבונותה באיים. הבריטים עדיין היססו; חברי פרלמנט שביקשו את עמדת הממשלה לגבי הגנת האיים נענו בהתחמקות, ושר החוץ הבריטי, הלורד קרינגטון, סירב לאשר שליחת צוללת גרעינית לאזור.

המודיעין הארגנטינאי אסף מודיעין רב על האיים באמצעות נציג חברת התעופה הממשלתית LADE ששהה בקביעות בסטנלי (לרגל טיסותיה של החברה לאי), וכן על ידי רב החובל של אוניית מסחר ארגנטינאית שנחכרה על ידי מנהלת האיים למטרות מסחריות. ארגנטינה החלה בתכנון הפלישה בתחילת ינואר 1982. על פי התכנון, הייתה הפלישה אמורה להתבצע על ידי הנחתת כוח של 3,000 חיילים. גודלו של הכוח היה אמור למנוע שפיכות דמים מיותרת. הפלישה נועדה להיות סמלית בלבד, מכיוון שההערכה הייתה שלא תהיה תגובה צבאית בריטית. הכוח הפולש היה אמור לגרש מן האיים את חיילי חיל הנחתים המלכותי שהיו באיים, את פקידי הממשל ואת התושבים שיתנגדו לממשל הארגנטיני. הכוח הפולש היה אמור לחזור לבסיסיו בתוך 48 שעות.

על פי התכנון, התכוונה ארגנטינה למנות מושל מטעמה לאיים, ולהותיר בהם חיל מצב של כ-500 חיילים. התוכנית המקורית הייתה ליישב את האיים מחדש באזרחי ארגנטינה, אך מחשש לתגובת הקהילה הבינלאומית הוחלט להציע לתושבים המקוריים פיצוי כספי אם יסכימו להגר מרצונם מן האיים.

לאחר המלחמה התברר כי התכנון מוקדם היה לקוי, וחלק מההיערכות של ארגנטינה הייתה מאולתרת. כך למשל, לא נפרסו מוקשים ימיים באזורי נחיתה אפשריים; חלק נכבד מחיילי חיל הרגלים שנשלחו לאי היו מגויסים טריים, שהחלו את אימוניהם חודשים ספורים לפני כן (ראו להלן). הסברה כי ההחלטה הארגנטינאית על הפלישה הייתה חפוזה, ושההערכה הייתה כי לא תהיה תגובה צבאית בריטית, נשענת גם על כך שלו הייתה הפעולה נדחית בשנה היה חיל האוויר הארגנטינאי משלים את הצטיידותו בטילי אקסוסט חדשים ומטוסי דאסו ברגואה סופר אטנדר מתוצרת צרפת, וכן בספינות מלחמה חדשות מתוצרת גרמניה.

גורם נוסף שהשפיע על היערכותה של ארגנטינה למלחמה היה החשש כי צ'ילה תנצל את המצב ותנסה להשתלט על חלק מפטגוניה. בשל כך נותר חלק ניכר מן הצבא הארגנטינאי ביבשת במהלך המלחמה. אכן, צ'ילה נערכה בכוחות מוגברים באזור הגבול במהלך המלחמה, אך לא ברור האם עשתה זאת מחשש שארגנטינה תפלוש גם לתחומה או כהכנה לפלישה יזומה על ידה. ייתכן גם שהיערכות זו נעשתה כדי לסייע לבעלת בריתה, בריטניה, כלחץ על ארגנטינה.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחיתה באיי דרום ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי דרום ג'ורגי'ה

בסוף 1981 קיבל יזם ארגנטינאי פרויקט לגריטת תחנה ישנה לציד לווייתנים באיי דרום ג'ורגי'ה. הוא ערך סקר ראשון בשטח, ללא ביקור בבסיס משלחת הסקר הבריטית לאנטארקטיקה (British Antarctic Survey, BAS) בגריטוויקן (Grytviken), כמקובל. הממשלה הבריטית הגישה בעקבות זאת מחאה דיפלומטית רשמית. היזם התקשר אישית לשגרירות בבואנוס איירס כדי להתנצל, והתחייב כי אנשיו יקיימו את הנהגים המקובלים בעתיד. בעקבות זאת אושר לו להמשיך בעבודתו. ב-1 במרץ הפליגו העובדים הארגנטינאיים אל האיים, ואולם ביניהם היו גם נחתים של הצי הארגנטינאי, שהסתננו אל ביניהם כשהם מוסווים כמדענים.

ב-19 במרץ הגיעו העובדים ליעדם. הם לא עברו בגריטויקן אלא הפליגו ישירות ליעדם במפרץ ליית' (Leith). קבוצה של אנשי ה-BAS שנשלחה לבדוק את המתרחש גילו שארגנטינאים הקימו מחנה, הרסו תמרורים ושלטים בריטיים, פרצו לבקתה של ה-BAS ונטלו ממנה מנות חירום, צדו איילים, בניגוד לתקנות שמירת הטבע באיים (עצם הנחיתה עם כלי נשק הייתה בלתי חוקית), הניפו את דגל ארגנטינה ונעו, חלקם, במדי צבא.

מושל איי פוקלנד הבריטי, ולאחר מכן משרד החוץ הבריטי דרשו מן הארגנטינאים להוריד את הדגל, להחתים את דרכוניהם ולעזוב את האי. במקביל, הגישה בריטניה לארגנטינה תלונה רשמית על הנחיתה. הארגנטינאים סירבו להחתמת הדרכונים (שכן בכך היו מודים בריבונות הבריטית באיים), אך הדגל הורד ורובם עזבו את האי. ב-21 במרץ נשלחה אה"מ אנדורנס, כשעל סיפונה 22 נחתים למפרץ ליית', כדי לפנות את הארגנטינאים שנותרו שם, ואולם כאשר הגיעה האונייה הבריטית למקום ב-24 במרץ הורה לה משרד החוץ הבריטי לא להתקרב, כדי למנוע הסלמה. הנחתים הבריטיים נצטוו להימנע מעימות, ולהסתפק בתצפית על המצב. במקביל הנחיתה אונייה הארגנטינאית באהיה פראיסו (Bahia Paraiso) אספקה וחיילים מן הכוחות המיוחדים (Buzos Tacticos). ב-26 במרץ הודיעה ממשלת ארגנטינה כי תגן על הארגנטינאים באיי דרום ג'ורג'יה. ב-28 במרץ שבה ארגנטינה והכריזה על תביעתה לריבונות על איי פוקלנד, והכריזה כי לא תסיג את אנשיה מאיי דרום ג'ורג'יה. החונטה הצבאית החליטה על הקדמת מבצע הנחיתה, מבצע "רוזריו", שנועד לכתחילה להתבצע בסוף מאי או בתחילת יוני, ולבצע אותו בימים הקרובים. כל החופשות בצבא ארגנטינה בוטלו, והוחל בהיערכות מהירה לקראת המבצע.

ב-26 במרץ דיווחו מקורות ביון בריטיים בבואנוס איירס כי הארגנטינאים מתכוונים לפלוש לאיי פוקלנד בתוך ימים ספורים. הבריטים התעלמו מן האזהרה; משרד ההגנה הבריטי יעץ לממשלה כנגד תגובה צבאית. למרות זאת הוחל בתכנונים לקראת משלוח כוח משימה לאיים, ולקראת סוף החודש הורתה ראש הממשלה תאצ'ר לשלוח שלוש צוללות גרעיניות לאיים. עם זאת קיוותה בריטניה עדיין לפתרון מדיני; שר החוץ הבריטי פנה לארצות הברית בבקשה שתסייע בתיווך, וגם ראש הממשלה פנתה לנשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, בבקשה שיתווך. מועצת הביטחון של האומות המאוחדות התכנסה לדיון, לבקשת בריטניה, וקראה לאיפוק. במקביל, החליטה החונטה הצבאית על פעולה ב-2 באפריל, והחלה בהכנות; זאת, על רקע גל של הפגנות כנגדה בכל רחבי המדינה.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏מבצע רוזריו. ראו הסבר בגוף הערך.

במהלך יום חמישי, 1 באפריל 1982, התברר כי ניסיונות התיווך של ארצות הברית ולחצה על ארגנטינה אינם עולים יפה. ממשלת בריטניה הודיעה למושל האיים, רקס האנט, כי הפלישה צפויה בכל רגע; בשעה 3:30 לפנות בוקר יום ששי, 2 באפריל, הכריז המושל על מצב חירום באיים. למעשה, הפלישה הארגנטינאית החלה כבר כמה שעות לפני כן.

ב-2 באפריל הונחת הכוח הארגנטינאי העיקרי ליד בירת האיים, סטנלי. המבצע נקרא מבצע "רוזריו" (ספרדית: Operación Rosario, מבצע מחרוזת תפילה; שמו המקורי היה מבצע "כחול", Azul). הכוח הארגנטינאי מנה כ-600 לוחמים וקצינים, שהגיעו לאי בנחתת "קאבו סן אנטוניו". בנוסף סייעה למבצע הצוללת "סנטה פה" והמשחתת "סנטיסימה טרינידד".

המבצע החל בערב שלפני כן כאשר 84 אנשי הכוחות המיוחדים ירדו מן המשחתת לסירות גומי, בכוונה לנחות בערוץ מולט (המספרים להלן מתייחסים למפה שמשמאל). הסירות הסתבכו בקלפ שצף במים והתעכבו (1), ולפיכך הוחלט על נחיתה בנקודה סמוכה יותר, בלייק פוינט. הכוח הגיע אל החוף בשעה 23:00 (2), והתפצל לשני כוחות משנה: האחד פנה לבית המושל, והשני לקסרקטין של הנחתים הבריטיים באי, במוּדי קריק. כמה שעות לאחר מכן, בשעה 4:30, הנחיתה הצוללת קבוצה נוספת של אנשי הכוחות המיוחדים (3) במפרץ יורק (Yorke Bay).

בשעה 5:30 הגיע הכוח הארגנטינאי למודי קריק, אך הקסרקטין היה ריק (4). בשעה 6:00 הונחת הכוח העיקרי במפרץ יורק ב-20 רכבים אמפיביים(5, 6). במקביל הגיעו 16 חיילים ארגנטינאיים לבית המושל, שהוגן על ידי כ-40 חיילים בריטיים(7). בקרב אש שהתפתח נפצעו 3 מהחיילים הארגנטינאיים. לאחר היתקלות קלה עם חיילים בריטיים בדרך לסטנלי (8), השתלט הכוח העיקרי על העיר סטנלי, והשלים את ההשתלטות עליה בשעה 8:30 (9). כוחות אחרים השתלטו על שדה התעופה ועל המגדלור(9, 10). בשעה 9:15 הורה המושל הבריטי על כניעה. המושל הודיע ללונדון על הכניעה בשדר טלקס לקוני, בו שידר: "יש לנו חברים חדשים". הכוח הארגנטינאי הפולש עצר את המושל הבריטי ועמו פקידים וחיילים בריטיים. הם הועברו באותו יום למונטווידאו. כמושל האיים מטעם ארגנטינה מונה בריגדיר גנרל מריו מננדז, ושמה של העיר סטנלי הוסב לפוארטו ארגנטינו.

במקביל לנחיתה ליד סטנלי, הונחת כוח ארגנטינאי ליד גריטויקן. כוח הנחתים שהפליג למקום בימים שלפני כן ניהל קרב מר עם הכוח הארגנטינאי, אך נכנע בסביבות השעה 14:30, בשל עדיפותם הרבה של הארגנטינאים. למחרת תיגבר צבא ארגנטינה את כוחו באיי דרום ג'ורג'יה, וביום שלאחר מכן השתלטה ארגנטינה על העיירות גוּס גרין ודרווין, באי פוקלנד המזרחי. כ-1,200 חיילים השתלטו על שני היישובים, ואסרו את התושבים המקומיים.

התגובה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לסערת הרוחות בבריטניה ניתן היה לראות בסקר דעת קהל לאומי שפורסם בעיתון דיילי מייל ב-6 באפריל, ממנו עלה כי כ-80% מהבריטים האשימו את הממשלה באחריות לפלישה, ו36% האשימו ישירות את ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר. 25% האמינו כי עליה להתפטר. סקר גאלופ שפרסם העיתון טיימס שבוע לאחר מכן גילה כי תאצ'ר עמדה בעיני הציבור בראש רשימת ראשי הממשלה הגרועים ביותר שהיו לבריטניה, הרבה לפני נוויל צ'מברלין[13]

דעת הקהל בבריטניה סערה כאשר נודע דבר הפלישה. הפלישה הארגנטינית עוררה גל של לאומיות ומחאה על הכבוד הלאומי הבריטי שנרמס, והסערה הציבורית הייתה כה משמעותית, עד שתגובה כל שהיא להשבת האיים לריבונות בריטית הפכה לכורח הישרדותי של הממשלה. הבריטים חששו מאובדן יוקרה צבאית‏‏‏[14], ומכך שאבדן איי פוקלנד עלול להוות תקדים לאבדנם של מאחזים אסטרטגיים נוספים שהיו בשליטתה ברחבי העולם, החשוב בהם הוא גיברלטר[15]. עוד ביום הפלישה הורתה בריטניה לדיפלומטים ארגנטינאיים לעזוב את המדינה, והבנק של אנגליה הקפיא נכסים של ארגנטינה. בישיבת חירום של קבינט ממשלת בריטניה הוחלט על משלוח כוח משימה לכיבוש מחדש של האיים.

כוח המשימה הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול הצי הבריטי אל איי פוקלנד

לממשלת בריטניה לא הייתה תוכנית חירום למקרה של פלישה לאיים, אך בתוך ימים ספורים הורכב כוח משימה. הכוח הבריטי הורכב משלושה מרכיבים עיקריים:

כלי השיט הראשון שיצא דרומה, ב-4 באפריל, הייתה הצוללת הגרעינית אה"מ קונקורר (HMS Conqueror). שתי נושאות המטוסים יצאו לדרכן יום לאחר מכן, בליווי אוניות סיוע רבות. ב-7 באפריל גויסה אוניית הנוסעים קנברה למטרת תובלת גייסות, ויומיים לאחר מכן הפליגה כשעליה חטיבת הקומנדו 3 של הצבא הבריטי. כשבוע לאחר מכן, ב-12 במאי, הפליגה אוניית נוסעים מגוייסת נוספת, קווין אליזבת II, ועליה חטיבת חי"ר 5. בסופו של דבר כלל כוח המשימה הבריטי 127 אוניות: 43 אוניות של הצי הבריטי, 22 אוניות עזר של הצי, ו-62 אוניות סוחר מגויסות.

הקושי העיקרי שעמד בפני הבריטים הייתה נחיתות הכוח האווירי שלהם. לבריטים היו 42 מטוסי קרב, מול 122 מטוסי קרב ארגנטינאיים שכ-50 מהם היו מטוסי קרב לעליונות אווירית והשאר למשימות תקיפה. צי ארצות הברית העריך כי פלישה בריטית היא בלתי אפשרית.

כוח המשימה הבריטי התרכז באמצע אפריל בבסיס חיל האוויר המלכותי באי אסנשן, במרכז האוקיינוס האטלנטי. הכוחות תרגלו נחיתה מן הים, ועסקו באימוני נשק ואימונים טקטיים, בהמתנה להחלטה להמשיך דרומה לנחיתה באיים. באי התמקם גם כוח אווירי של חיל האוויר המלכותי, שכלל מפציצים מדגם אברו וולקן, מטוסי תדלוק מדגם הנדלי פייג' ויקטור, ומטוסי קרב מדגם מקדונל דאגלס F-4 פנטום.

מגעים ראשונים בין הצדדים היו כבר במהלך חודש אפריל. מטוס בואינג 707 של חיל האוויר הארגנטינאי עקב אחרי אוניות הצי הבריטי במהלך מסען דרומה, אך לא הותקף מכיוון שעדיין התנהלו מגעים דיפלומטיים בניסיון למנוע מלחמה, ובריטניה טרם החליטה סופית על כניסה למלחמה. ב-23 באפריל יורטה טיסה מסחרית של חברת ואריג הברזילאית, בדרכה לדרום אפריקה.

המערכה הדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגנטינה, קיוותה, כאמור, שהפלישה תעבור ללא התייחסות בינלאומית חריפה ומבלי תגובה בריטית. ואולם, הבריטים לא התכוונו לוותר. הישג דיפלומטי ראשון של הבריטים הייתה החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות; החלטה 502 שהתקבלה פחות מ-48 שעות לאחר הפלישה הארגנטינאית קבעה כי על ארגנטינה לסגת מיד מן האיים וכי על הצדדים לחפש פתרון שלום ברוח מגילת האומות המאוחדות. ההישג הדיפלומטי הבריטי היה משמעותי: הם השיגו רוב של 10 מתוך 15 חברות המועצה; רק מדינה אחת (פנמה התנגדה, וארבע אחרות נמנעו. וטו של ברית המועצות, שממנו חששה בריטניה, לא אירע. ארגנטינה ספגה תבוסה ראשונה בשדה זה‏[16]. שבוע לאחר מכן השיגה בריטניה הישג דיפלומטי נוסף, כאשר מדינות השוק האירופי המשותף הביעו את תמיכתכם בה, והחליטו על הטלת עיצומים כלכליים על ארגנטינה‏[17]

גם בזירה שבה קיוותה ארגנטינה להשיג תמיכה דיפלומטית, בארגון מדינות אמריקה (OAS). ואולם, מדינות הארגון לא מיהרו להתכנס למרות בקשתה של ארגנטינה. רק ב-26 באפריל, כאשר כוח המשימה הבריטי כבר היה בדרכו דרומה אל האיים, התכנסה מזכירות הארגון. ואולם, לאכזבתה של ארגנטינה ההחלטה שהתקבלה קראה להפסקת אש בלבד, ולא לחזרתו של הכוח הבריטי (כפי שקיוותה ארגנטינה); אך גרוע מכך, מבחינת החונטה הצבאית, החלטת הארגון קראה לכבד את החלטת האו"ם 502‏[18].

ניסיונות להשגת הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייג ותאצ'ר בעת ביקורה בארצות הברית, כשנה לאחר המלחמה‏[19]

הפלישה מצאה את ארצות הברית במצב מביך, כאשר שתי מדינות שאמורות להיות ידידותיות כלפיה נמצאות בעימות זו עם זו. בשנים שלפני המלחמה השקיעה ארצות הברית מאמץ רב בחיזוק הקשרים עם ארגנטינה, והידידות עם בריטניה, מאידך, הייתה ארוכת שנים. ארצות הברית חששה גם שהעימות עלול לגרום להסחת דעת מול האויב העיקרי, ברית המועצות, מצב שיאפשר לאחרונה ליזום התקפת פתע. בממשל של הנשיא רונלד רייגן הייתה מחלוקת לגבי דרך ההתייחסות למלחמה; שגרירת ארצות הברית לאו"ם, ג'ין קירקפטריק, תמכה בארגנטינה וצידדה בהישארות ארצות הברית בעמדה נייטרלית; מזכיר המדינה של ארצות הברית, אלכסנדר הייג, תמך במדיניות פרו-בריטית. גם במחלקת המדינה של ארצות הברית, משרדו של הייג, היו חלוקים בשאלת ההתייחסות למשבר: היו שסברו שעדיף לשמור על הקשרים הטובים עם מדינות דרום אמריקה, ואילו אחרים (ובהם סגן מזכיר המדינה לעניינים אירופיים, לורנס איגלברגר) סברו שהמדיניות האמריקאית צריכה לתת עדיפות עליונה לאירופה, ולכן לצדד בבריטניה‏[20][21].

הייג החליט לצאת למסע דילוגים בין בואנוס איירס ללונדון, כדי לתווך בין הצדדים ולנסות ולהשיג הסכם שימנע מלחמה, וב-8 באפריל הגיע מטוסו של הייג ללונדון. הארגנטינאים תמכו בניסיון התיווך, ואילו הבריטים חששו מ"בוגדנות אמריקאית" ודרשו שהבסיס לדיונים יהיה החלטה 502 של מועצת הביטחון. כדי להדגיש את עמדתם הכריזו הבריטים, במקביל להגעתו של הייג ללונדון, על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) בהיקף 200 מייל (כ-320 ק"מ) מסביב לאיים, שייכנס לתוקף ב-12 באפריל, המועד המשוער להגעתה של הצוללת הבריטית "ספארטאן" לאזור‏[22]. לאחר ששמע את העמדה הבריטית טס הייג לבואנוס איירס; הצוות האמריקאי מצא ברחובות העיר הפגנות תמיכה ענקיות בחונטה הצבאית, ואי אמון מוחלט מצד ההנהגה הארגנטינאית בנחישותה של בריטניה להילחם. הארגנטינאים דרשו את החזרתו של הצי הבריטי כתנאי מוקדם לפתיחת השיחות.

הייג הציע פתרון שהיה מבוסס על נסיגת כל הכוחות, ממשל משותף, בשיתוף צד שלישי נייטרלי, ודיונים על הריבונות בתוך פרק זמן מוסכם. הארגנטינאים התחמקו מהחלטה, ובתחילת השבוע השני למסע הדילוגים איים עליהם הייג, באמצעות שיחת טלפון שהתקיימה בין הנשיא רייגן לראש החונטה הארגנטינאית, גלטיירי, כי אם לא יקבלו את הצעותיו תתייצב ארצות הברית לצידה של בריטניה. הארגנטינאים איימו בתגובה כי ארצות הברית תאבד את תמיכתה של ארגנטינה במצב זה‏[21]. לתפיסת הגנרלים הארגנטינאיים משלוח כוח המשימה הבריטי הייתה העמדת פנים בלבד, והבריטים אינם מוכנים או יכולים להילחם; אוניותיהם לא תעמודנה בקשיי הים הסוער בשיא החורף האנטיפודי, במרחק עצום מבסיסיהן. לאחר מסע דילוגים בן 12 ימים, הבין הייג ששני הצדדים אינם מעוניינים למעשה בפתרון; החונטה סירבה לסגת מעמדותיה, ובריטניה הבינה כי הצעותיו של הייג אינן זוכות להסכמת הארגנטינאים, ולפיכך חסרות משמעות‏[23][21]. ב-18 באפריל ביקר הייג בפעם האחרונה בבואנוס איירס, ושבוע וחצי לאחר מכן, לאחר דיון של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, הודיע הנשיא רייגן על תמיכתה של ארצות הברית בבריטניה‏[21].

למרות הכרזה זו, ניסה הייג ליזום מהלך נוסף שימנע את המלחמה, והפעם בתיווך מזכ"ל האו"ם, חוויאר פרז דה קוויאר, ונשיא פרו, פרננדו בלאונדה. ואולם, ניסיון זה נקטע באיבו, כאשר הצוללת הבריטית קונקורר (HMS Conquerer) הטביעה את הסיירת הארגנטינאית אדמירל בלגרנו ב-2 במאי (ראו להלן). האבדות הכבדות שספגו הארגנטינאים גרמו להם להשעות את מאמצי השלום עד שיהיו בעמדה נוחה יותר, מצב שלא אירע עד לכניעתם כחמישה שבועות מאוחר יותר‏[21].

תחילת הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה משתלטת מחדש על איי דרום ג'ורג'יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעד הראשון שנכבש מחדש על ידי הבריטים היו איי דרום ג'ורג'יה. ב-19 באפריל הגיע אל האיים כלי השיט הבריטי הראשון, הצוללת הגרעינית Conqueror, ולמחרת חלף מעליהם מטוס סיור וצילום מדגם הנדלי פייג' ויקטור.

כוח הנחיתה, שכלל נחתים מגדוד 42 של חטיבת הקומנדו 3, יחד עם צוותים של יחידות SAS וSBS ומסוקים, הגיע אל האיים על גבי המיכלית טיידספרינג. את המיכלית ליוו הפריגטות אה"מ אנטרים (Antrim) ובריליאנט (Brilliant) ואוניית המחקר אנדורנס. ב-21 באפריל נחתו באיים צוותים של יחידת SAS, אך בשל מזג האוויר הקשה במיוחד התרסקו שניים מן המסוקים הבריטיים. מסוק שלישי חילץ את אנשי הקומנדו ואת צוותי המסוקים, ללא אבדות לבריטים. ב-23 באפריל ניתנה לכוח התראה מפני צוללת ארגנטינאית אפשרית באזור, והאונייה הבריטית התרחקה כדי למנוע גילוי. הצוללת הארגנטינאית הייתה סנטה פה, שהגיעה אל איי דרום ג'ורג'יה כדי להביא אספקה לחיל המצב הארגנטינאי במקום.

יום לאחר ההתראה החלה האונייה הבריטית לשוב אל האיים. ב-25 באפריל גילו הבריטים את הצוללת הארגנטינאית כשהיא מפליגה על פני השטח; מסוקים מן הפריגטות תקפו אותה בפצצות עומק, בטורפדו, בטילים ובירי תותחים. הצוללת נפגעה ולא הייתה יכולה לצלול. צוותה נאלץ לשוב לכף קינג אדוארד, באי דרום ג'ורג'יה, ולאחר שהצליחו לעגון במזח נטשו אותה.

אף על פי שהכוח העיקרי, על גבי המיכלית "טיידספרינג", היה עדיין מרוחק מן האיים, החליטו הבריטים לתקוף עם הכוחות שכבר היו על האיים, בעיקר צוותי ה-SAS וה-SBS, וכן נחתים. לאחר הפגזה של הפריגטות תקף הכוח הבריטי (ובו כ-75 איש) את גריטויקן. המגינים הארגנטינאים, כ-140 איש כולל צוות הצוללת הפגועה, נכנעו ללא קרב. היה זה ההישג הבריטי הראשון במלחמה, וחשיבותו הפוליטית הייתה רבה‏[24].

תקיפות בריטיות ראשונות על איי פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציץ אברו וולקן בריטי שב מגיחת הפצצה על איי פוקלנד, 18 במאי 1982

המתקפה הבריטית הראשונה על האיים עצמם אירעה ב-1 במאי: מפציץ אברו וולקן בודד שהמריא מהאי אסנשן הפציץ את מסלול ההמראה בסטנלי. הייתה זו גיחת ההפצצה הארוכה ביותר בהיסטוריה הצבאית (עד למלחמת המפרץ); אורכה הכולל של הטיסה, מהמראה לנחיתה, היה 15,000 ק"מ, ומשך הטיסה היה 16 שעות. במהלכה נדרשו מספר רב של תדלוקים אויריים, כולל מספר תדלוקים של מטוסי התדלוק עצמם.

ערכן של ההפצצות אינו ברור. מסלול הנחיתה נפגע, ובכך נמנע תגבור האיים במטוסי קרב ארגנטינאיים. הימצאותם של מטוסים מסוג זה באיים הייתה עלולה ליצור קושי חמור לכוח המשימה הבריטי. מאידך, צוותי קרקע ארגנטינאיים השמישו את המסלול לנחיתת מטוסי תובלה ומטוסי תקיפה מדגם פוקרה, ובכך נכשלו הבריטים במשימת ניתוק האיים מאספקה.

הבריטים ביצעו חמש גיחות כאלה, שנקראו מבצעי "אייל שחור" (Black Buck). שלוש הראשונות כוונו כנגד שדה התעופה בסטנלי, ושתי האחרונות כנגד מתקני מכ"ם באיים. בגיחות אלה נעשה שימוש בטילי שרייק.

הלחימה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח המשימה הימי הבריטי מגיע לאיי פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באפריל הכריזה בריטניה על "אזור הרחקה" (Exclusion Zone) ברדיוס של 200 מייל (כ-320 ק"מ) סביב האיים. הבריטים הזהירו כי אוניות אויב בתוך אזור זה יוטבעו. יום למחרת, ב-1 במאי, נכנס לאזור ההרחקה כוח המשימה הימי, ובו שתי נושאות המטוסים. כבר באותו יום הפציצו מטוסי "הרייר" את שדה התעופה בסטנלי ומתקנים נוספים ליד העיירה, ומטוסים נוספים תקפו את חיל המצב הארגנטינאי בגוז גרין. ספינות הליווי של הכוח הפגיזו מן הים מטרות בחופי האיים.

הארגנטינאים העריכו כי המדובר בניסיון בריטי לנחות באיים, והפעילו מספר רב של גיחות מטוסי קרב והפצצה כנגד כלי השיט הבריטים. המטוסים הארגנטינאיים נאלצו לפעול בתנאים קשים: היה עליהם לטוס כ-480 ק"מ מבסיסיהם ביבשת עד שיגיעו אל אזור הקרב, ולפיכך נותרו להם דקות ספורות בלבד לפעול כנגד הבריטים. המרחק הרב הגביל גם את יכולתם של המטוסים להפעיל מבערים אחוריים, ובכך פגע מאד ביכולתם לנהל קרב אוויר. ואולם, למרות קשיים אלה השיגו הארגנטינאיים מספר פגיעות בכלי שיט בריטיים, במחיר של ארבעה מטוסים שהופלו על ידי מטוסי הרייר בריטיים בקרבות אויר.

במקביל למתקפה האווירית, החל הצי הארגנטינאי לנוע לכיוון האיים בשני כוחות משימה, מצפון ומדרום. כוח המשימה מצפון התרכז סביב נושאת המטוסים ויינטיסינקו דה מאז'ו (Veinticinco de Mayo). מדרום, התקרבה אל האיים הסיירת גנרל בלגרנו, שליוותה שתי משחתות נושאות טילי אקסוסט. הצוללות הגרעיניות הבריטיות שהיו באזור עקבו אחרי הכוחות הימיים הללו.

הטבעות ראשונות: "גנרל בלגרנו" ואה"מ "שפילד"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיירת "גנרל בלגרנו" של הצי הארגנטינאי

אף על פי ש"גנרל בלגרנו" עדיין לא נכנסה לתחום ההסגר הימי שהכריזו הבריטים, העריכו אלה כי היא מהווה סיכון חמור לנושאות המטוסים, והצוללת הבריטית אה"מ "קונקורר" (Conqueror), שעקבה אחרי הכוח הארגנטינאי, נצטוותה לפגוע בה. ב-2 במאי אחר הצהריים ירתה הצוללת הבריטית 2 טילי טורפדו על האונייה הארגנטינאית, והטביעה אותה. אבדות הארגנטינאים היו כבדות: 323 מאנשי הצוות נספו, כ-50% מכלל ההרוגים הארגנטינאים במלחמה כולה. 772 מלחים וקצינים חולצו על ידי אוניות אחרות‏[25]. הייתה זו ההטבעה הראשונה של כלי שיט על ידי צוללת בריטית מאז מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מההטבעה נסוג הצי הארגנטינאי לבסיסיו, ולא היווה גורם משמעותי בהמשך המלחמה, והבריטים השיגו עליונות ימית בזירה; ב-7 במאי הרחיבה בריטניה את אזור ההרחקה והזהירה את ארגנטינה כי כל כלי שיט שיימצא במרחק העולה על 12 מייל (כ-19 ק"מ) מחופי היבשת יוטבע ללא אזהרה‏[26].

מטוס סופר אטנדר של הצי הארגנטינאי

ואולם, לבריטים לא הייתה עדיין עליונות אווירית, ובמשך השבועות הקרובים הייתה הזירה האווירית הזירה העיקרית בין שני הצדדים. הבריטים היו מודעים לטילי ה"אקסוסט" שבידי ארגנטינה ולאיום שהיוו, ולפיכך פרשו את הצי - שכעת היה ממזרח לאיי פוקלנד - במערך שנועד לגלות מראש מטוסים ארגנטינאיים בדרך למתקפה. ואולם, ב-4 במאי הצליחו שני מטוסי סופר אטנדר, למרות היערכות זו, לשגר שני טילים ממרחק כ-40 ק"מ. טיל אחד פגע ללא אזהרה מוקדמת במשחתת הבריטית אה"מ שפילד; ראש הנפץ לא התפוצץ, אך הדלק שנותר בטיל ועוצמת הפגיעה גרמו לדליקה בלתי נשלטת, שהביאה לנטישת האונייה. 20 מאנשיה נהרגו, ושאר 260 אנשי הצוות חולצו והועברו לאוניות אחרות. נעשה ניסיון לגרור את האונייה הפגועה, אך היא טבעה למחרת‏[27].

הטבעתה של "שפילד" הביאה לחששות כבדים בצי הבריטי מפני פגיעה דומה באחת מנושאות המטוסים. פגיעה כזו הייתה עלולה להביא לאסון כבד ולכישלון של המערכה כולה. בשל כך, החליט מפקד כוח המשימה הבריטי להסיג את נושאות המטוסים למרחק 200 מייל (כ-320 ק"מ) ממזרח לאיים. מיקום זה הוציא את נושאות המטוסים מן הטווח היעיל של הטילים הארגנטינאיים, אך הגדיל את זמן הטיסה של מטוסי ההרייר עד לאיים וצמצם את הזמן שבו היו יכולים לספק חיפוי אווירי.

המשך הלחימה בים והפשיטה על האי פֶּבֶּל (Pebble)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי השיט הבריטיים ומטוסי ההרייר מנושאות המטוסים המשיכו להפגיז ולהפציץ את האיים, במטרה למשוך את מטוסי חיל הים וחיל האוויר הארגנטינאיים לקרב, להעריך את יכולתם ולהשיג עליונות אווירית. מטרה נוספת הייתה להטעות את הארגנטינאים לגבי מיקום הנחיתה המיועד, דבר שנעשה על ידי הפגזת חופים שונים באזור העיירה סטנלי. במקביל החלו מסוקים בריטיים להנחית צוותים של יחידות העילית SAS וSBS בחשאי באיים. צוותים אלה ביצעו תצפיות שנועדו לסייע בנחיתה המתוכננת, וכן להעריך את כוחו של הצבא הארגנטינאי, מיקומו והיערכותו. צוותים אחרים הונחתו בארגנטינה עצמה; ב-17 במאי נמצאו בצי'לה שרידי מסוק ווסטלנד סי קינג ולידו אנשי צוותו, שהסגירו עצמם לשלטונות. רק כעשר שנים מאוחר יותר הסתבר שהמסוק נשא עליו לוחמי SAS, שהתמקמו ליד שדות התעופה בארגנטינה ומשם דיווחו על המראות המטוסים לתקיפות באיי פוקלנד. לוחמי ה-SAS עצמם חולצו על ידי צוללות.

בלילה שבין 10 ל11 במאי עברה הפריגטה אה"מ אלאקריטי (Alacrity) במצרי פוקלנד, מדרום לצפון, במטרה לגלות האם המצרים ממוקשים. בדרכה נתקלה הפריגטה הבריטית באוניית אספקה ארגנטינאית, והטביעה אותה. היה זה העימות היחיד בין אוניות שטח במלחמה כולה.

תקיפות האוויר הארגנטינאיות נמשכו, וב-12 במאי הפילה הפריגטה הבריטית אה"מ "בריליאנט" שלושה מתוך ארבעה מטוסי A-4 סקייהוק שתקפו אותה; דקות ספורות לאחר מכן תקפה רביעייה נוספת את המשחתת גלזגו. פצצה אחת פגעה במשחתת ולא התפוצצה, אך הנזק היה כזה שהמשחתת נאלצה לשוב לבריטניה לתיקונים. אחד מן המטוסים התוקפים הופל בטעות על ידי תותחי נ"מ ארגנטינאיים בדרכם חזרה.

כשבוע לפני הנחיתה האמפיבית פשט כוח של SAS על האי פֶּבֶּל (Pebble Island), במטרה להשמיד את מטוסי התקיפה הארגנטינאיים מדגם FMA IA 58 פוקרה. מטוסים אלה היו כלולים לסכן מאד את הנחיתה מן הים, במיוחד בשל זריזותם ויכולת התמרון הרבה שלהם. כוח התקיפה שהונחת במסוקים הצליח להשמיד ששה מטוסי פוקרה, ארבעה מטוסי אימון מדגם T-34 מנטור, ומטוס תובלה אחד. בנוסף, הוצא מסלול הנחיתה מכלל שימוש לזמן מה. לבריטים היו שני פצועים בלבד במבצע.

הנחיתה באיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אה"מ פירלס במפרץ סן קרלוס, באחד הימים שלאחר הנחיתה מן הים

הבריטים בחרו להנחית את הכוח היבשתי במפרץ סאן קרלוס, בצד המערבי של האי המזרחי, מתוך הנחה שזהו המפרץ הנוח ביותר לכניסת אוניות הנחיתה, והנוח ביותר להגנה מפני אויב ביבשה ובים. חסרונו של החוף היה המרחק ממנו לסטנלי, אך מאידך היה בכך גם יתרון: ההגנה הארגנטינאית התמקמה סביב סטנלי, והיה יסוד סביר להניח שלא תהיה התקפת נגד מידית על הכוח הנוחת. בפועל, הפתיעו הבריטים האת הארגנטינאים בבחירה זו.

לנחיתה קדמו שתי פשיטות של כוחות מיוחדים: כוח אחד של SBS נחת בכף פאנינג, השולטת מצפון על הכניסה למצר סן קרלוס. בנקודה זו היה ממוקם כוח ארגנטינאי, שהיה יכול לחסום בקלות את דרכו של כוח הנחיתה. הכוח הבריטי הונחת בשני מסוקים מן הפריגטה "אנטרים". החיילים הבריטים התקרבו לחיילים הארגנטינאים וקראו להם להיכנע; אלה סירבו, והתפתח קרב אש שהסתיים בנסיגת הארגנטינאים תוך כדי שהם סופגים כמה הרוגים. במקביל הונחת כוח של SAS מדרום לאזור הנחיתה. כוח זה חסם באש כבדה ניסיונות אפשריים של הכוחות הארגנטינאיים בגוס גרין לנוע צפונה ולשבש את הנחיתה. כוח זה הסתייע בפריגטה "ארדנט".

בלילה שבין 21 ל22 במאי נחת כוח המשימה האמפיבי בחוף המיועד. הספינות התקרבו לחוף תחת מעטה של ערפל ומזג אוויר גרוע, שמנע מן המטוסים הארגנטינאיים לזהות מבעוד מועד את התקרבותן. למרות בלבולים וטעויות, נחתו עד הבוקר כ-4,000 אנשי חטיבת הקומנדו 3, בצירוף שני גדודי הצנחנים המסופחים. יחידות החי"ר התקדמו מיד לתפיסת שטחים שולטים על שטח הנחיתה, ומסוקים החלו בהעברת יחידות ארטילריה, רפואה ונ"מ לחוף, במקביל להעברת אספקה ותחמושת. זאת, כדי לאפשר לאוניות התובלה הפגיעות להתפנות מן המפרץ מהר ככל האפשר, לפני שיתחילו תקיפות האוויר הארגנטינאיות הצפויות. עדיפות עליונה ניתנה להצבת סוללות טילי הנ"מ מדגם "רייפייר" (Rapier), על ציודן. בנוסף, הוצבה אחת הפריגטות בכניסה למפרץ, בתפקיד שהוגדר "שוער" (Goalkeepr) - למניעת תקיפות אוויריות בעזרת טילי הנ"מ שעליהן. מטוסי הוקר סידלי הרייר מנושאות המטוסים חיפו על אזור הנחיתה מן האוויר.

מתקפת האוויר הארגנטינאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המענה הארגנטינאי המידי לנחיתה היה על ידי מתקפה אווירית, אך למטוסים הארגנטינאים היו כמה מגבלות: ראשית, הטווח הגדול מן היבשה לא איפשר שהות של יותר מכמה דקות מעל אזור המטרה. שנית, הארגנטינאים הכירו את מערכות הנ"מ הבריטיות וידעו שהדרך הנכונה ביותר לתקוף את כלי השיט הבריטיים המוגנים על ידיהן היא בטיסה בגובה נמוך. בהטלת פצצה מגובה כזה יש להשתמש בפצצות המצוידות במנגנון המשהה את התפוצצותן, אחרת הפיצוץ יפגע במטוס עצמו. המרעומים של פצצות אלה תוכננו להידרך לאחר שיוטלו מגובה מסוים, ואולם הטייסים הארגנטינאיים נאלצו להטיל אותם בגובה נמוך יותר ובשל כך הפצצות שהוטלו לא התפוצצו לעתים קרובות. שלישית, זמן השהייה הקצר לא איפשר למטוסי הקרב המחפים של הארגנטינאים להיכנס לקרב אוויר עם המטוסים הבריטיים המגנים. מאידך, לבריטים לא היה מטוסי שליטה ובקרה, שהיו מאפשרים התראה מוקדמת על הגעתם של מטוסי הקרב הארגנטינאיים; אלו התגלו לאוניות הבריטיות רק שניות ספורות לפני תחילת התקיפה, ולבריטים היו שניות בודדות להפעיל נגדם אמצעי נ"מ.

למרות קשיים אלה, החלו הארגנטינאים במתקפה נמרצת על האוניות הבריטיות מיד לאחר שנתגלו על ידי מטוס סיור, בשעות הבוקר. המטוסים הראשונים שתקפו היו מטוסי תקיפה מדגם "פוקרה" שהמריאו מגוס גרין, מרחק קצר מחופי הנחיתה; אחד מהם הופל על ידי טיל סטינגר. תקיפה שנייה התבצעה מיד לאחר מכן על ידי מטוס אארמקי MB-339, שהמריא מסטנלי. ואולם, עיקר התקיפות התבצעו על ידי מטוסי נשר וסקייהוק, שהמריאו מבסיסיהם בארגנטינה. חמש מן האוניות הבריטיות נפגעו באש תותחים ופצצות; המשחתות אנטרים (Antrim) וארגונאוט (Argonaut) נפגעו מפצצות שלא התפוצצו, והוצאו מהן מאוחר יותר; הפצצות שפגעו בפריגטה ארדנט (Ardent) התפוצצו וגרמו לה נזק כבד, שחייב את נטישתה. הפריגטה טבעה למחרת בבוקר. גם הארגנטינאים סבלו מאבדות כבדות: במהלך היום הפילו הבריטים, באמצעות טילי נ"מ שנורו מן הספינות ומטוסי הרייר שהיו בפטרול הגנתי, עוד עשרה מטוסים ארגנטינאיים - מטוס פוקרה נוסף, ארבעה מטוסי נשר וחמישה מטוסי סקייהוק‏[28].

אה"מ אנטלופ לאחר שנפגעה. עשן עולה מחלקה הקדמי

ביום שלמחרת, 22 במאי, לא תקפו הארגנטינאים. ואולם, בימים שלאחר מכן שבו מטוסי נשר וסקייהוק לתקיפות על אוניות כח המשימה. ב-23 במאי נפגעה הפריגטה אה"מ אנטילופ (Antelope) משתי פצצות, ובעת הניסיון לנטרל אותן התפוצצה אחת מהן וגרמה לנזק כבד, שחייב את נטישתה. האונייה עלתה באש והתפוצצה במהלך הלילה, עד שטבעה לפנות בוקר. למחרת, 24 במאי, נפגעו שלוש אוניות עזר (אה"מ סר גאלאהאד, סר לאנסלוט וסר בדיבר (Sir Galahad, Sir Lancelot, Sir Bedivere). למחרת, 25 במאי, נפגעה הפריגטה אה"מ ברודסורד (Broadsword) מפצצה שלא התפוצצה, אך זה היה הנזק הקל יותר; באותו יום ספגו הבריטים מכה קשה בהרבה, כאשר מטוסי קרב ארגנטינאיים הטביעו את המשחתת אה"מ קובנטרי, ועשרים מאנשי צוותה נהרגו. מטוסי סופר אטנדר של הצי הארגטינאי ירו שני טילי אקסוסט, שפגעו באוניית המשא אטלנטיק קונבייר (Atlantic Conveyor) והטביעו אותה. 12 מלחים נהרגו, אך מעבר לכך מטענה של האונייה - מסוקי צ'יינוק ומסוקים נוספים, שהיו חיוניים מאד לכוח היבשתי, אבדו יחד עמה.

דעת הקהל הבריטית סערה בעקבות האבדות הרבות, והפיקוד הבריטי הודה מאוחר יותר כי המצב היה עלול להיות חמור בהרבה: "ששה מרעומים טובים יותר והיינו מפסידים את המלחמה"‏[29] ואולם, למרות האבדות הכבדות לבריטים, התהפך למעשה הגלגל באותם ימים. במקביל לאבדות הבריטיות ספגו הארגנטינאים אבדות רבות למטוסיהם, ובשבוע שלאחר הנחיתה איבדו עוד 8 מטוסי סקייהוק וארבעה מטוסי נשר. בסך הכל איבדו הארגנטינאים מאז תחילת הקרבות (עוד לפני הנחיתה האמפיבית) 11 מטוסי נשר ו-17 מטוסי סקייהוק, קרוב לשליש מכלל המטוסים מסוגים אלה שהיו ברשות ארגנטינה‏[30]. חיל האוויר הארגנטינאי נאלץ להוריד את קצב התקיפות ואת מספר המטוסים התוקפים, אם כי התקיפות לא הפסיקו והבריטים היו עתידים לספוג אבדות נוספות בהמשך.

הלוחמה היבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי הכוחות הבריטיים: מימין, אדמירל ג'ון (סנדי) וודוורד, מפקד הכוח הימי; משמאל, מייג'ור גנרל ג'רמי מור, מפקד הכוחות היבשתיים. מור לבוש בחליפת הצלה, לאחר שעבר לאוניית הדגל של וודוורד, "אה"מ הרמס" מאוניית הנחיתה "פירלס"

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהסתבר לארגנטינה כי בריטניה מתכוונת להגיב בכוח על הפלישה לאיים הוחל בתגבור הכוח הקטן שהונחת בהם. כאשר נחתו הבריטים באי המזרחי ב-21 במאי, היו באי כ-12,000 חיילים ארגנטינאים - פי 3 ממספרם של החיילים הבריטיים מחטיבת הקומנדו 3 הבריטית שהונחתה ראשונה. גם לאחר שהונחתה באיים חטיבת חי"ר 5 ב-1 ביוני, עדיין הייתה לארגנטינאים עדיפות מספרית משמעותית על הבריטים. יתרון נוסף שהיה לארגנטינאים היה יתרון לוגיסטי: הבריטים נאלצו לנהל מלחמה במרחק 13,000 ק"מ מבסיסיהם, לעומת מרחק של כ-480 ק"מ בלבד מן הבסיסים בארגנטינה: הבריטים לא הצליחו, עד תום המערכה, למנוע טיסות אספקה קבועות של חיל האוויר הארגנטינאי לאיים מדי יום.

למרות עדיפות זו, רמתם הצבאית של הארגנטינאים הייתה נמוכה בהרבה מזו של הבריטים. רוב החיילים הארגנטינאיים היו מגויסי חובה, שגויסו לשנה אחת בלבד. רובם לא ידעו כלל היכן הם נמצאים ומה מטרתם. רובם היו ברמת הכשרה צבאית נמוכה, אם כי היו גם יחידות בעלות רמה גבוהה, כמו הנחתים. כדי לתגבר את הכוחות הושלם סדר הכוחות של היחידות על ידי חיילים מיחידות אחרות; כך נוצר מצב שקציני היחידות לא הכירו את כל החיילים שתחת פיקודם.

המספר הרב של החיילים שהוצבו באיים הכביד על ההתנהלות הלוגיסטית. אספקה רבה זרמה לאיים, אך זו לא הועברה ליחידות שבקווים הקדמיים, והחיילים הפשוטים סבלו ממחסור ומקור. לארגנטינאיים לא היו די מסוקים להוביל את הכוחות בעת הצורך. מפקד הכוחות הארגנטינאיים באיים, גנרל מריו בנחמינו מננדז, נשלח לסטנלי כדי להיות מושל צבאי, ולא הייתה לו את ההכשרה המתאימה כדי לנהל קרב מול צבא אויב - ניסיונו היה בעיקר במאבק בלוחמי גרילה ובהדרכה. גם שאלת ההיערכות לא הייתה פשוטה: היה על הארגנטינאיים להגן על מספר חופי נחיתה אפשריים, ולא ניתן היה להגן על כולם באותה עת. בסופו של דבר החליט הפיקוד הארגנטינאי לרכז את כל כוחותיו סביב סטנלי.

לעומת מגויסי החובה הארגנטינאיים, הצבא הבריטי היה צבא מקצועי, ובו מתנדבים בלבד. חטיבת הקומנדו 3 הייתה (ועודנה) יחידת עילית, שנועדה - בתרחישי לחימה אפשריים באירופה - להילחם בנורבגיה. בשל כך אומנו החיילים בלוחמת חורף בתנאים קשים, יכולת שסייעה להם מאד בלחימה בתנאי מזג האוויר הגשום והקר בפוקלנד. גם ההתארגנות הלוגיסטית הבריטית הייתה מעולה; מעבר להזרמת הציוד הנדרש, חייבה מסורת הצבא הבריטי את הקצינים לעשות הכל לרווחת חייליהם‏[31]

קרבות היבשה במלחמת פוקלנד

הקרב על גוס גרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחץ המתמשך על אוניות הנחיתה והסערה הציבורית בעקבותיו הביאו את הממשלה בלונדון לדרוש פעולה מידית של הכוח היבשתי. חטיבת הקומנדו 3 הייתה זקוקה לכמה ימים כדי להתבסס בחוף הנחיתה: היה צורך להעביר מן האוניות את האספקה הרבה שהייתה חיונית לתחילתה של הפעולה היבשתית. פריקת האספקה הייתה איטית, וזאת, מכיוון שלא ניתן היה לעשותה באור יום, בשל החשש מתקיפה אווירית. אוניות האספקה היו נכנסות למפרץ סן קרלוס לאחר חשיכה, פורקות את מטענן, ויוצאות לפני עלות השחר חזרה לים הפתוח. במהלך היום העבירו מסוקים את האספקה שנפרקה לגדודים הפרושים סביב המפרץ, אך טיסות אלה נעשו תחת הסיכון של יירוט על ידי מטוסי אויב.

למרות כל הקשיים האלה, הנחה הפיקוד הבריטי העליון את מפקד חטיבת קומנדו 3 לתקוף את גוס גרין, במרחק של מספר קילומטרים לדרומו. בריגדיר גנרל ג'וליאן תומפסון, המח"ט, התכוון בתחילה לרכז את כל הכוח למתקפה על סטנלי ולהשאיר רק כוח קטן שיחסום לכיוון גוס גרין. ואולם, עם קבלת הפקודה הטיל תומפסון את המשימה על גדוד הצנחנים 2. ב-27 במאי החלו הצנחנים, יחד עם כוחות ארטילריה, לנוע דרומה. בשעה 2:30 לפנות בוקר 28 במאי החל הקרב, שנמשך על הלילה ובמהלך היום. הצנחנים הבריטיים נעזרו בסיוע ארטילרי מתותחים ומרגמות, ובמהלך הלילה באש תותחי הפריגטה אה"מ ארו (Arrow). רגימנט החי"ר ה-12 של צבא ארגנטינה שהגן על שני היישובים הקטנים נלחם באומץ ובעקשנות, ואף תוגבר במהלך היום על ידי פלוגות מרגימנטים 12 ו-25 הארגנטינאים, שהיו ערוכים סביב סטנלי.

בסופו של היום הצליחו הבריטים לכתר את הכוח הארגנטינאי ומפקדיו החליטו להיכנע. בסך הכל נהרגו בקרב 17 חיילים בריטיים, בהם מפקד הגדוד (שזכה לאחר מותו בצלב ויקטוריה על אומץ ליבו בקרב). 47 חיילים ארגנטינאיים נהרגו, ו-961 אחרים נכנעו; מספרם הרב של הארגנטינאים הפתיע את הבריטים, שהעריכו את כוחם במחצית ממספר זה בלבד. הבריטים הופתעו גם מנכונותם של הארגנטינאים להיכנע, למרות עדיפותם המספרית‏[32].

ההתקדמות הבריטית בציר הצפוני למפרץ טיל (Teal) ולהר קנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לתנועה של גדוד צנחנים 2 לכיוון גוס גרין, הורה תומפסון לגדוד קומנדו 45 ולגדוד צנחנים 3 לנוע מזרחה. המטרה הייתה להתייצב על הר קנט, אחת מן הפסגות הגבוהות באי המזרחי. מיקומו של ההר היה בעל חשיבות אסטרטגית רבה, וממנו ניתן היה להתבסס לקראת מתקפה על העיירה סטנלי. התכנון לכתחילה היה להטיס את הגדודים ליעד במסוקי צ'יינוק, ואולם אלו הושמדו כאשר אוניית הסוחר "אטלנטיק קונבייר" נפגעה מטיל אקסוסט. לבריטים לא הייתה ברירה אלא לצעוד רגלית, מסן קרלוס אל ההר, דרך היישובים דגלס (Douglas Settelment)‏[33] ומפרץ טיל (Teal Inlet)‏[34] ומשם דרומה אל ההר עצמו. משמעות הדבר הייתה תנועה בשטח קשה, בגשם ובקור, כאשר החיילים נושאים עליהם את כל הציוד, למרחק כ-60 ק"מ.

הבריטים חששו שההר מוחזק על ידי כוחות ארגנטינאיים, ושלחו שני צוותים של יחידות מובחרות לסיור מוקדם בשטח: צוות אחד של SAS, והשני של סגל האימון ללוחמה הררית וארקטית[הערות 1] הפיקוד הארגנטינאי אכן שלח לאזור את מחלקת הקומנדו ה-602 ואת הצוות ה-601 של הכוחות המיוחדים של המשמר הלאומי. במהלך הימים הבאים - החל ב-28 במאי - התרחשו היתקלויות בין הכוחות היריבים סביב הר קנט. ב-30 במאי הצטרפו גם מטוסי "הארייר" לקרבות, ואחד מהם הופל באש מנשק קל; במקביל, הצליחו אנשי SAS להפיל מסוק אארוספטיאל SA-30 פומה ארגנטינאי, שהוביל את חיילי היחידות המיוחדות. עד 31 במאי הצליחו הכוחות המיוחדים הבריטיים להדוף את הכוחות הארגנטינאיים מהאזור, ובאותו יום הונחתה בהר מחלקה מגדוד 42, ומחלקה נוספת הונחתה בהר צ'אלנג'ר הסמוך.

ההתקדמות הבריטית בציר הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 ביוני נחתה בסאן קרלוס חטיבת חי"ר 5, ובה כ-5,000 חיילים בשלושה גדודים: הגדוד הראשון של המשמר הסקוטי, הגדוד הראשון של המשמר הוולשי, והגדוד הראשון מרגימנט הגורקה ה-7 של הדוכס מאדינבורו. שני הגדודים האחרונים שימשו במשימות טקסיות שונות בחודשים שלפני המלחמה, ורמתם הצבאית הייתה נמוכה מזו של הגדודים האחרים. יחד עם חטיבה 5 הגיע לאי מייג'ור גנרל ג'רמי מוּר, והוא היה מעתה מפקד כוחות היבשה הבריטיים, שהתארגנו כעת כדיוויזיה. עם הארגון מחדש, הועברו גדודי הצנחנים 2 ו-3 לחטיבה 5 (שלה היו שייכים במקור). גדוד הנחתים 40 נותר להגנת אזור סן קרלוס.

במקביל לתנועה בחלקו הצפוני של האי המזרחי, שתוארה בפסקה הקודמת, החלו הכוחות הבריטיים לנוע מזרחה, לכיוון סטנלי, גם בציר דרומי. תחילת התנועה בציר זה החלה ביוזמה מקומית של גדוד צנחנים 2. יחידות של הגדוד נעה למפרץ סוואן (Swan Inlet)‏[35], באמצעות מסוקים. הכוח רצה להמשיך לכיוון היישוב פיצרוי, אך לא היה ידוע אם נמצאים שם כוחות ארגנטינאיים. התשובה לספק זה הגיעה בדרך פשוטה: החיילים התקשרו לפיצרוי בטלפון קווי רגיל, ויצרו קשר עם התושבים במקום. אלה דיווחו שהארגנטינאים נסוגו ליישוב מפרץ בלאף, מזרחה משם. ללא קבלת אישור מהדרגים שמעליו, החרים מפקד חטיבה 5 את מסוק הצ'יינוק היחיד שנותר, והטיס באמצעותו כוח של הגדוד שהשתלט על פיצרוי.

ההשתלטות על פיצרוי יצרה קושי חמור לפיקוד הכולל הבריטי: הכוח בפיצרוי היה במרחק 48 ק"מ מן הכוח הבריטי הקרוב ביותר (בעיירה דרווין), ללא תמיכה וללא סיוע. לא ניתן היה לתספק את הכוח מן האוויר, מכיוון שעומס הדרישות מכוח המסוקים היה גדול מדי גם כך. ניתן היה לתגבר את הכוח בחיילים נוספים על ידי שליחתם במסע רגלי, אך את הציוד הכבד והאספקה היה צורך להעביר בדרך הים. מפקדת הדיוויזיה הורתה למחצית מגדוד המשמר הולשי לצעוד רגלית לפיצרוי בליל ה2 ביוני. המחצית השנייה של הגדוד, יחד עם גדוד המשמר הסקוטי, היו אמורים להגיע לפיצרוי בדרך הים, על אוניית הלוחמה האמפיבית "אינטרפיד" ועל אונית העזר "סיר טריסטרם". הצי חשש שתקיפה אווירית עלולה להטביע את "אינטרפיד", דבר שיהווה פגיעה חמורה בצי; הפשרה הייתה ש"אינטרפיד" תשהה במקום יום אחד ותפרוק ככל שניתן, ואז תעזוב. "סיר טריסטרם" תישאר במקום ותפרוק את מטענה על ידי דוברות מונעות.

ואולם, גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל. צמרת הצי וההנהגה הפוליטית בבריטניה חששו לסכן את "אינטרפיד" ואת אחותה, "פירלס". הוחלט לשלוח רק את אוניות העזר, יחד עם הנחתות של "אינטרפיד" ו"פירלס"; שתי אוניות הנחיתה הגדולות הפליגו במשך כמה לילות עד למחצית הדרך, שם העבירו את מטענן לנחתות. במקביל, נכשל הניסיון להעביר את מחצית גדוד המשמר הולשי בדרך היבשה, מכיוון שהחיילים לא הצליחו לעמוד בצעדיה הקשה. הכוח הוחזר לסן קרלוס ומשם הפליג על "פירלס", והגיע למפרץ בלאף על גבי הנחתות שלה. ב-6 ביוני הגיעה אוניית העזר "סר טריסטרם" אל חוף הנחיתה, סמוך לפיצרוי, ולמחרת הצטרפה אליה אוניית האחות "סר גאלהאד".

קובץ:RFA Sir Tristram.1982.jpg
אוניית הנחיתה "סיר טריסטרם" לאחר שנפגעה בידי מטוסי חיל האוויר הארגנטינאי

בשל חוסר תיאום וחוסר תכנון של הבריטים, התעכבה הנחיתה. מפקדי הכוח התלבטו בין נחיתה בפיצרוי, שתחייב את החיילים במסע של כ-10 ק"מ אל מפרץ בלאף (וזאת, מכיוון שהגשר בין שני היישובים פוצץ על ידי הארגנטינאים הנסוגים), ובין המתנה ללילה ואז הנחתה במפרץ בלאף עצמו. קציני גדוד המשמר לא היו עדים למתקפות האוויר הארגנטינאיות בסן קרלוס כשבוע לפני כן, ולא היו מודעים לפגיעוּת הרבה של אוניותיהם; אף על פי שניתן היה להנחית את החיילים בתוך כעשרים דקות, הם סירבו להפצרות קציני חטיבה 3, והתעקשו להמתין ללילה. סביב אוניות הנחיתה לא היו אוניות מלחמה שיספקו הגנת נ"מ; תצפיות ארגנטינאיות גילו את שתי האוניות, שהיוו כעת מטרה נוחה. בשעה 14:00 תקפו חמישה מטוסי סקייהוק את "סר טריסטרם" ו"סר גאלאהד". 48 מלחים וחיילים בריטיים נהרגו, ו-115 אחרים נפצעו. "סר גאלהאד" ואחת מהנחתות של אה"מ "פירלס" טובעו. הייתה זו המכה הקשה ביותר שספגו הבריטים במהלך המלחמה בהיבט של אובדן חיי אדם, וההכנות למתקפה על סטנלי התעכבו ביומיים. מאידך, הארגנטינאים האמינו שהבריטים ספגו הרבה יותר אבדות - כ-900 נפגעים, להערכתם - ולפיכך הוטעו לחשוב שהמתקפה הבריטית תתעכב ואולי אף תתבטל‏[36]

המתקפה על סטנלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כמה ימי התארגנות, החלו הבריטים במתקפה לכיוון סטנלי. בשלב זה הייתה סטנלי מוקפת משלושת הצדדים: גדוד צנחנים 3 היה פרוס מצפון, בצפון מערב ובמערב גדודי חטיבת הקומנדו 3, ובדרום מערב ובדרום היו גדודי חטיבת חי"ר 5 וגדוד צנחנים 2. בליל 11 ביוני תקפו הבריטים שלושה הרים: גדוד צנחנים 3 תקף את הר לונגדון (Mount Longdon)‏[37], גדוד נחתים 45 תקף את רכס "שתי האחיות" (Two Sisters Ridge)‏[38], וגדוד נחתים 42 תקף את הר הארייט (Mount Harriet)‏[39]. הבריטים הצליחו להשתלט על כל היעדים, במחיר של 33 הרוגים ו-90 פצועים; לארגנטינאים היו 69 הרוגים, וכ-220 פצועים; למעלה מ-400 חיילים ארגנטינאים נפלו בשבי.

ביום שלמחרת הצליחו הארגנטינאים לשגר טיל אקסוסט ממשגר קרקעי מאולתר (הטיל פורק מאונייה והותאם לשיגור קרקעי, הישג טכנולוגי לא מבוטל) והצליחו לפגוע במשחתת הבריטית אה"מ גלמורגן (Glamorgan).‏ 14 חיילים וקצינים נהרגו, ורבים נפצעו. ואולם, פגיעה זו לא מנעה את השלב השני של המתקפה הבריטית. בלילה שבין 13 ל-14 ביוני תקף גדוד צנחנים 2 את רכס ווירלס ("אלחוט", Wireless Ridge)‏[40], וגדוד 2 של המשמר הולשי (יחד עם יחידות מגדודים אחרים וטנקים קלים) תקף את הר טמבלדאון (Tumbledown Mountain)‏[41]. לבריטים היו 13 הרוגים ו-64 פצועים, ואילו הארגנטינאים ספגו 55 הרוגים ולמעלה מ-230 פצועים. קרוב ל-70 חיילים ארגנטינאיים נפלו בשבי.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים ארגנטינאים שנכנעו, תחת שמירה של חיילי גדוד צנחנים 2 (בכומתות האדומות)

הגדוד הראשון מרגימנט הגורקה ה-7 החל בהתקדמות לקראת התקפה על הרכס הבא, הר ויליאם (Mount William). הגדוד היה אמור לכבוש את ההר בהתקפת לילה, אך זו התעכבה ונראה היה שההתקפה תתקיים באור יום. ואולם, בבוקר ה-14 ביוני הסתבר שלא יהיה צורך בקרב: החיילים הבריטים על ההרים הסובבים את סטנלי הבחינו במאות חיילים ארגנטינאיים נסוגים מעמדותיהם אל העיירה. היחידות הבריטיות החלו להתקדם אל סטנלי, והחלו מגעים עם הפיקוד הארגנטינאי לכניעה. שליט ארגנטינה, גנרל לאופולדו גלטיירי, הורה לחייליו להמשיך בלחימה, אך מפקד הכוחות באיים, הגנרל מננדז, החליט לשאת ולתת על כניעה. המגעים נמשכו במהלך היום, ולקראת ערב נחתם הסכם על כניעת הכוחות הארגנטינאים בשני האיים, המזרחי והמערבי. היחידות הבריטיות נעו אל תוך סטנלי למחרת בבוקר, 15 ביוני.

בעת הכניעה היו בסטנלי שלושה רגימנטים ארגנטינאים שלמים, פחות או יותר: רגימנט החי"ר ה-3, ה-6 וה-25, ולהם אספקה ותחמושת קלה רבה, אם כי התחמושת לארטילריה הייתה מועטה וכל השטחים השולטים על סטנלי היו בידי הבריטים. החיילים הארגנטינאים הנכנעים הועברו למחנה שבויים בשדה התעופה שליד סטנלי. ביום שלמחרת הכניעה, 15 ביוני, עברה פלוגה מגדוד נחתים 40 לאי המערבי וקיבלה את כניעת רגימנט החי"ר 5 הארגנטינאי שהיה מוצב באי, ויחידה בריטית נוספת הונחתה באי המערבי כדי לקבל את כניעת רגימנט החי"ר 8. גם חיילים אלה הועברו כשבויים למחנה שבשדה התעופה שליד סטנלי. כצעד אחרון להשלמת ההשתלטות הבריטית על האיים, נשלחו שלוש אוניות לאי הקטן ת'ולה הדרומית; ב-20 ביוני הגיע הכוח לאי הקטן, הדרומי שבאיי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, וקיבל את כניעת הכוח הארגנטינאי הקטן שהחזיק במקום.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתארגנות הבריטית לאחר סיום הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידי הבריטים היו אלפי שבויים ארגנטינאיים. כדי להפחית את העומס העצום על תשתיות האי, בשל הצורך להזין ולמצוא מקום לינה לאלפי בני אדם (ארגנטינאיים ובריטים) היה צורך להשיב את השבויים מהר ככל האפשר לארצם, וכך נעשה תוך ימים ספורים. כ-500 קצינים בכירים יותר וטכנאים נותרו בידי הבריטים, כמעין "בני ערובה" כנגד מצב של התחדשות הלחימה.

הארגנטינאים השאירו אחריהם כמויות נכבדות של חומרי לחימה, כולל תותחים, רק"ם, טילים ומערכות מכ"ם, ואף מטוסים ומסוקים שונים. בכללם היו 11 מטוסי פוקרה, 3 מטוסי אימון מדגם אארמקי MB-339, ו-15 מסוקים. כן לכדו הבריטים שתי ספינות קטנות.

משימה נוספת וחשובה ביותר הייתה ניקוי האיים ממוקשים יבשתיים וימיים. שולות מוקשים בריטיות סרקו את מפרץ סטנלי ופורט ויליאם, אך לא נתגלו בהם מוקשים. לעומת זאת, על האיים היו - ועודם - שדות מוקשים רבים, חלקם לא מסומנים. הטיפול במוקשים אלה נמשך עד היום (2013), ועדיין רחוק מסיום.

בסיס חיל האוויר הבריטי מאונט פלזנט, שנבנה במרכז האי המזרחי לאחר המלחמה

כדי למנוע פלישה ארגנטינאית נוספת, החלו הבריטים במאמצים נרחבים כדי לחזק את הגנת האיים, ובמיוחד את האפשרות לתספק אותם בדרך האוויר במהירות. בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה שהתה באזור האיים דרך קבע אחת מנושאות המטוסים הבריטיות, ובהם אה"מ אילוסטריוס (Illustrius) שהושקה שבועות ספורים לאחר המלחמה. נושאות המטוסים שהו באזור עד להארכת וחיזוק המסלול בנמל התעופה בסטנלי, והצבת מטוסי קרב מדגם F-4 פנטום במקום. גם בכך לא היה די; בשנים שאחר המלחמה בנו הבריטים במרכז האי בסיס תעופה גדול בשם מאונט פלזנט. בבסיס מוצבים דרך קבע מטוסי קרב (נכון לשנת 2013, מוצב במקום גף מטוסי יורופייטר טייפון, וכן מטוסי תובלה מדגם הרקולס C-130 ומטוסי תדלוק מדגם VC-10. זאת, כדי לאפשר העברה מהירה של אספקה וציוד לאי בעת חירום; מסלולי הנחיתה שנבנו בבסיס מאפשרים נחיתה של מספר רב של מטוסי תובלה גדולים, בעת הצורך.

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוגים ופצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

907 גברים ונשים נהרגו במלחמה.
לארגנטינה היו 649 הרוגים:

לבריטניה היו 258 הרוגים:

  • הצי המלכותי הבריטי - 88 הרוגים, בהם שני אזרחים: 22 נהרגו בטביעת אה"מ "ארדנט", 20 בטביעת אה"מ "שפילד", 20 בטביעת אה"מ "קובנטרי", ו-13 נהרגו על סיפון אה"מ "גלמורגן".
  • חיל הנחתים המלכותי - 27 הרוגים (2 קצינים, 14 נגדים ו-11 חיילים);
  • צי העזר המלכותי הבריטי - 10 הרוגים;
  • צי הסוחר הבריטי - 6 הרוגים;
  • צבא בריטניה - 123 הרוגים (7 קצינים, 40 נגדים ו-76 חיילים). מניין ההרוגים בצבא בריטניה כלל 33 מגדוד המשמר הוולשי (חלקם הגדול בעת ההתקפה על אוניות הנחיתה "סר טריסטרם" ו"סר גאלהאד"), 21 מגדוד הצנחנים 3 (רובם בקרב על הר לונגדון), 18 מגדוד הצנחנים 2 (רובם בקרב על גוס גרין), 19 מצוותי SAS,‏ ועוד 32 איש מיחידות נוספות.
  • חיל האוויר המלכותי - הרוג אחד;
  • אזרחים בריטיים באיים - 3 הרוגות, מ"אש כוחותינו".

קצין וחייל נוספים מתו בחודשים שלאחר מכן מפצעיהם, וכך עלה מניין ההרוגים הבריטים ל-260‏[44] 1,188 ארגנטינאים ו-777 בריטים נפצעו בקרבות.

אובדן מטוסים וספינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגנטינה איבדה 70 כלי טיס - 9 מסוקים ו-61 מטוסים, בהם 13 מטוסי נשר ומיראז', 22 מטוסי A-4 סקייהוק, ו-13 מטוסי תקיפה FMA IA 58 פוקרה. 20 מן המטוסים הופלו באש נ"מ מכל הסוגים: נשק קל, טילי נ"מ אישיים, טילי נ"מ מספינות וטילים מסוללות קרקעיות. 23 מטוסים נוספים הופלו בקרבות אוויר. מטוסים נוספים הושמדו בהפצצה מן האוויר, בחבלה, בתאונות, ועוד. בנוסף, עם כיבוש סטנלי לכדו הבריטים, כאמור, עוד 14 מטוסים ו-15 מסוקים, חלקם במצב טיסה וחלקם פגועים‏[45]. הארגנטינאים איבדו את הסיירת "גנרל בלגרנו", שתי ספינות תובלה - "איסלה דה לוס אסטדוס" ו"ריו קרקראנה" (Rio Carcarana), והמכמורתנית "נארוואל". ששה כלי שיט נוספים נפגעו, בהם הצוללת "סנטה פה", שנפגעה ממסוקים באיי ג'ורג'יה המזרחית וננטשה על ידי צוותה לאחר שלא הייתה יכולה לשוב ולצלול‏[46].

הבריטים איבדו שש ספינות: המשחתות "שפילד" ו"קובנטרי", הפריגטות "ארדנט" ו"אנטילופ", הנחתת "סיר גאלאהאד", ואוניית המשא "אטלנטיק קונבייר"‏[47]. הארגנטינאים טענו כי הצליחו לפגוע לפחות באחת מנושאות המטוסים‏[48], אך הבריטים הכחישו זאת; בעת שובן לבריטניה לא ניכרו עליהן סימני פגיעה. בנוסף לספינות שהוטבעו, נפגעו עוד שלוש ספינות מלחמה באורח קשה, ארבע באורח בינוני, ושמונה באורח קל. בנוסף איבדו הבריטים 21 מסוקים ו-10 מטוסים; 10 מסוקים אבדו בעת הטבעת "אטלנטיק קונבייר" ועוד 10 אבדו בתאונות שונות. שמונה כלי טיס אבדו מאש נ"מ, אך אף מטוס בריטי לא הופל בקרב אוויר‏[49].

השלכות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבוסה במלחמה הביאה להתגברות ההפגנות כנגד המשטר הצבאי בארגנטינה, ונחשבת כאחד הגורמים המרכזיים שהביאו לנפילתו. גלטיירי אולץ לפרוש, ובמקומו מונה ריינלדו ביניונה כנשיא. בבחירות הדמוקרטיות שנערכו ב-10 בדצמבר 1983 זכה ראול אלפונסין, ועם עלייתו לשלטון החל בארגנטינה משטר אזרחי הנמשך עד היום (2014), פרק הזמן הארוך ביותר מאז 1930.

בבריטניה נחשבה המערכה כניצחון גדול, למרות מחירה הכבד בחיי אדם, בציוד ועלותה העצומה - 2.778 מיליארד ליש"ט. גל פטריוטי שטף את בריטניה, הפופולריות של מרגרט תאצ'ר זינקה, וסייעה לה להיבחר לכהונה נוספת ב-1983; פרשנים שונים ראו זאת כתוצאה ישירה של הניצחון, ואילו אחרים סבורים כי הישגה של המפלגה השמרנית נבע מהצמיחה הכלכלית שהביאה המלחמה, בגובה כ-3%. הניצחון במלחמה היה נקודת מפנה, לאחר עשורים של שקיעה צבאית (עם הכישלון במבצע מוסקטר, ב-1956), התפוררותה של האימפריה הבריטית, והמיתון הכלכלי ששרר בבריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-20. עשורים אלה הביאו רבים בבריטניה לפקפק בעתידה כמעצמה עולמית; הניצחון במלחמת פוקלנד, שכונה על ידי ראש הממשלה תאצ'ר "רוח פוקלנד" השיב לבריטים את הביטחון העצמי וסייעו לראש הממשלה להמשיך במדיניותה הכלכלית.

השפעה חשובה נוספת של המלחמה הייתה אישור מחדש של היחסים המיוחדים בין בריטניה לארצות הברית. נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, ומזכיר המדינה של ארצות הברית, קספר ויינברגר, זכו לעיטור כבוד של מסדר האימפריה הבריטית, כהוקרה על תמיכתכם בבריטניה בעת המלחמה. ואולם, מעבר להבעה טקסית זו, ליכדו בריטניה וארצות הברית את מדיניותם כלפי ברית המועצות, במה שמכונה לעתים המלחמה הקרה השנייה.

מאז תום המלחמה וחידוש הריבונות הבריטית והאוטונומיה של האיים הממשלה המקומית באיי פוקלנד אוסרת על אזרחים ארגנטינאים לבקר באיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'וליאן תומפסון, לא פיקניק, הוצאת מערכות, 1992.
  • Anthony Barnett: IRON BRITANNIA: Why Parliament waged its Falklands war. Allison & Busby, 1982.
  • Hugh Bicheno: Razor's Edge: The Unofficial History of the Falklands War. Weidenfeld & Nicolson, 2006.
  • Denys Blakeway: The Falklands War. Sidgwick & Jackson, 1992.
  • George Boyce: The Falklands War. Twentieth-Century Wars, Palgrave Macmillan, 2005.
  • David Brown: The Royal Navy and the Falklands War. Leo Cooper, 1987.
  • César N. Caviedes: Conflict over the Falkland Islands: A never-ending story?. Latin American Research Review, (1994) 29#2 pp 172-87.
  • Tam Dalyell: One Man's Falklands. Cecil Woolf, 1982.
  • Tam Dalyell: Thatcher's Torpedo. Cecil Woolf, 1983.
  • Nora Femenia: National Identity in Times of Crises: the scripts of the Falklands-Malvinas War. Nova Science Publishers, Inc. 1996.
  • Gregory Fremont-Barnes: The Falklands 1982; Ground operations in the South Atlantic. Osprey Campaign Series #244. Osprey Publishing, 2012.
  • Franks et al.:Falkland Islands Review, Report of a Committee of Privy Counsellors. HMSO, January 1983. Cmnd. 8787.
  • Lawrence Freedman: Official History of the Falklands Campaign. Vols 1 & 2. Frank Cass, 2005.
  • Max Hastings & Simon Jenkins: The Battle for the Falklands. Norton, New York, 1984.
  • Chris Hobson & Andrew Noble: Falklands air war. Midland Pub., North American trade distribution, Specialty Press Publishers & Wholesalers, Hinckley, England.
  • Daniel Kon: Los Chicos de la Guerra, The Argentine conscripts' own moving accounts of their Falklands War (English translation). New English Library 1983.
  • Walter Little: The Falklands Affair: A Review of the Literature. "Political Studies" (June 1984) 32#2, pp. 296–310.
  • Rex Masterman: My Falkland Days, Politico's Publishing, 1992.
  • Hugh McManners: Forgotten Voices of the Falklands. Random House.
  • Martin Middlebrook: Operation Corporate: The Story of the Falklands War, 1982. Penguin Books.
  • Martin Middlebrook: The Argentine fight for the Malvinas – The Argentine Forces in the Falklands War, Pen and Sword Books, 1989.
  • Richard Norton-Taylor: The Ponting Affair. Cecil Woolf, 1985.
  • Sunday Times Insight Team. The Falklands War. Sphere Books, 1982.
  • David Tinker, R.N.: A Message from the Falklands, The Life and Gallant Death of David Tinker, Lieut. R.N. from his Letters and Poems. Penguin, 1982.
  • Richard C. Thornton: The Falklands Sting. Brassey's, 1998.
  • Joseph S. Tulchin: The Malvinas War Of 1982: An Inevitable Conflict That Never Should Have Occurred. "Latin American Research Review", (1987) 22#3 pp. 123–141.
  • Geoffrey Underwood: Our Falklands War, The Men of the Task Force Tell Their Story. Maritime Books, 1983.
  • Nigel "Sharkey" Ward: "Sea Harrier Over The Falklands", Cassell, London, 2003.
  • Sandy Woodward with Patrick Robinson: One Hundred Days: The Memoirs of the Falklands Battle Group Commander. Naval Institute Press, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת פוקלנד בוויקישיתוף

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סגל האימון ללוחמה הררית וארקטית, Mountain Leader Training Cadre, הוא צוות של חיל הנחתים המלכותי המורכב ממדריכי לוחמה באזורים הררים וארקטיים, המלווה את כל יחידות החיל. הצוות תיפקד במלחמה כיחידה מיוחדת בפני עצמה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ CIA World Factbook
  2. ^ Daniel K. Gibran: The Falklands War, p. 17.
  3. ^ CIA World Factbook
  4. ^ 51°21′13.44″S 60°3′50.57″W / 51.3537333°S 60.0640472°W / -51.3537333; -60.0640472., בקצה המזרחי של האי סאונדרס. היישוב נהרס על ידי הספרדים ב-1780.
  5. ^ Max Hastings, Simon Jenkins: The Battle for the Falklands. pp. 1 - 6.
  6. ^ ‏יקיר, עמרי, המלחמה בפוקלנד (1982) ובסואץ (1956): ניתוח ע"פ תאוריות של משברים בינלאומיים, עבודת גמר לתואר "מוסמך במדעי החברה", תל אביב 1989, עמ' 61-62, 70-72.‏
  7. ^ Falkland Islanders vote to stay British, באתר CNN.
  8. ^ Freidman, Norman, “The Falklands War: Lessons Learned and Mislearned”, Orbis, 26 (4), Winter 1983, p. 908‏
  9. ^ Hastings & Jenkins, pp. 10 - 12.
  10. ^ Hastings & Jenkins, pp. 15 - 41.
  11. ^ Hastings & Jenkins, pp. 10 - 12.
  12. ^ Lawrence Freedman: The Official History of the Falklands Campaign, pp. 99 - 133.
  13. ^ Lebow, Richard Ned, “Miscalculations in the South Atlantic: The Origins of the Falklands War" :Jervis, Robert, & Lebow, Richard Ned, & Stein, Janice Gross, Psychology and Deterrence, Johns Hopkins University Press, Maryland 1989, p. 116.‏
  14. ^ יקיר, עמ' 76.‏
  15. ^ ‏Falkcoff, Mark, “The Falkland Conflict Revisited”, Global Affairs, 5 (1), Winter 1990, p. 148
  16. ^ Hastings & Jenkins, pp. 98 - 101. לנוסח ההחלטה ראו כאן.
  17. ^ Hastings & Jenkins, pp. 102 - 103.
  18. ^ Hastings & Jenkins, pp. 139 - 140. לנוסח ההחלטה המקורית, החלטה 595, ראו כאן (עמ' 27).
  19. ^ על פי מקור זה, התמונה צולמה בתחילת מסע הדילוגים של הייג ב-1981.
  20. ^ Hastings & Jenkins, pp. 103 - 104.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 Jason Saltoun-Ebin & Andrea Chiampan,"The Reagan Files: The Falklands Crisis," (www.thereaganfiles.com), Aug. 5, 2011.
  22. ^ Hastings & Jenkins, pp. 103 - 105.
  23. ^ Hastings & Jenkins, pp. 105 - 113.
  24. ^ SOUTH GEORGIA RETAKEN Operation "Paraquet", באתר NAVAL-HISTORY.NET.
  25. ^ פרטים מלאים על הטבעת האונייה, מנקודת המבט הארגנטינאית: Asociacón Amigos del Crucero General Belgrano.
  26. ^ ARA General Belgrano Sunk, באתר Naval-History.Net.
  27. ^ HMS Sheffield Sunk, באתר Naval-History.Net.
  28. ^ הנתונים על פי Air Battles of 21st May, באתר Naval History.net.
  29. ^ "Six better fuses and we would have lost", דברי לורג קרייג, המרשל של חיל האוויר המלכותי. על פי Could Britain retake the Falklands today? באתר scotsman.com‏, 5 באפריל 2002. אוחזר 23 במרץ 2013.
  30. ^ הנתונים על פי BATTLE ATLAS of the FALKLANDS WAR 1982 by Land, Sea and Air, באתר naval-history.net.
  31. ^ D. George Boyce: The Falklands War. עמ' 63 - 70.
  32. ^ ג'וליאן תומפסון, "לא פיקניק". עמ' 89 - 105.
  33. ^ 51°27′33.48″S 58°36′29.52″W / 51.4593000°S 58.6082000°W / -51.4593000; -58.6082000
  34. ^ 51°33′26″S 58°26′17″W / 51.55722°S 58.43806°W / -51.55722; -58.43806
  35. ^ 51°49′45.8868″S 58°38′51.957″W / 51.829413000°S 58.64776583°W / -51.829413000; -58.64776583
  36. ^ The Battle for the Falkalnds, pp. 271 - 280; 3 COMMANDO REACHES STANLEY DEFENCES, "SIR GALAHAD" & "SIR TRISTRAM" BOMBED באתר Naval-History.net.
  37. ^ 51°40′12″S 57°58′51″W / 51.67000°S 57.98083°W / -51.67000; -57.98083
  38. ^ 51°41′12″S 58°1′25″W / 51.68667°S 58.02361°W / -51.68667; -58.02361
  39. ^ 51°42′31.8″S 58°0′56.2″W / 51.708833°S 58.015611°W / -51.708833; -58.015611
  40. ^ 51°40′14″S 57°55′55″W / 51.67056°S 57.93194°W / -51.67056; -57.93194
  41. ^ 51°41′47″S 57°58′3″W / 51.69639°S 57.96750°W / -51.69639; -57.96750
  42. ^ Listado de los caídos
  43. ^ אתר חיל האוויר של ארגנטינה.
  44. ^ על פי Falkland Islands History Roll of Honour, מאוחזר באתר Web.archive.org.
  45. ^ A Argentine Aircraft Loss, אתר Naval-History.net. כדאי להשוות לאתר חיל האוויר של ארגנטינה, אם כי אתר זה מונה רק מטוסים של חיל האוויר ולא של הצי או הצבא.
  46. ^ British Succecess against Argentine Ships and Aircraft, אתר Naval-History.net].
  47. ^ A British Ships Lost and Damaged, אתר Naval-History.net].
  48. ^ על פי אתר חיל האוויר של ארגנטינה.
  49. ^ British Aircraft Loss, אתר Naval-History.net].