גירוש ספרד במאה השביעית
גירוש ספרד במאה השביעית היה גירושם של יהדות ספרד לצרפת ולצפון אפריקה בשל עלייה באנטישמיות מצד השלטונות הויזיגותים. יהודים רבים עזבו את ספרד, אך רובם, כתשעים אלף, נאנסו לקבל עליהם את הנצרות כדי להציל את נכסיהם, ובסתר נשארו נאמנים לדתם.[1]
מהלך זה דחף את היהודים לצדד בערבים ובמוסלמים שהיגרו מהמגרב ושכבשו את חצי האי האיברי בשם האסלאם בסוף המאה השביעית, ולסייע להם בכך. לאחר מכן שב והתחדש היישוב היהודי בספרד.
רקע לגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים.
בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי רֶקָארֶד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות ציבוריות המקנות לנושאיהן סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.
הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 613 הוציא המלך סיסבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. רוב היהודים, כ-90 אלף אחרים, נאנסו להתנצר למראית עין. יש הטוענים כי ההתנצרות לוותה באיום על חייהם.[2] בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בהשפעת כמרים הוחלט לקחת בכוח את ילדי האנוסים ולמוסרם למנזרים ולנוצרים אדוקים כדי שיישארו נאמנים לדת הנוצרית, ואם יפרו את הצו ילקחו הילדים לשמש כעבדים.[1] בשנת 681 גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי. לאחר הקמת אל-אנדלוס התחדש היישוב היהודי באופן גלוי בחצי האי האיברי.
במהלך השנים שלאחר הגירוש, עלה מיכאל קיסר בן כת האתינגאנים על כס האימפריה הביזנטית, שהטה תחילה את כף הזכות לטובת היהודים, ועל כן נוצר מיתוס לפיו הוא צאצא למשפחה מאנוסי סיסיבוט. לאחר מכן שינה את דעתו והחל להילחם ביהודים וביהדות בחורמה.[3]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אנציקלופדיה יהודית דעת - ספרד ;, באתר www.daat.ac.il
- ^ Ben Zion Dinur, ישראל בגולה: מקורות ותעודות, דביר, 1958. (בiw)
- ^ Simon Dubnow, Divre yeme ʻam ʻolam: Me-reshit ha-golah be-Eropah ʻad sof Masʻe ha-Tselav, Devir, 1958. (בiw)
