ישראל בר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל בר
9 באוקטובר 1912 (אוסטריה) – 1 במאי 1966 (ישראל)
Israel Baer 1961.jpg

ישראל בר (באמצע) מלווה בשני שוטרים וממתין לתחילת משפטו, אפריל 1961
מקום קבורה ישראל
מקום מגורים אוסטריה וישראל
כינויים נוספים גיאורג בר

ישראל בר (9 באוקטובר 1912 - 1 במאי 1966) היה ישראלי המעורה בצמרת הביטחונית במדינת ישראל והתגלה כמרגל למען ברית המועצות. פרטי זהותו האמיתית, דתו, השכלתו, רקעו הצבאי וקורות חייו לפני עלייתו לישראל לוטים בערפל.

הופעתו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל בר הגיע לארץ ישראל מאוסטריה באוגוסט 1938, לאחר האנשלוס שבו השתלטו הנאצים על אוסטריה. לדבריו, נולד ב-1912 כ"גיאורג בר" למשפחה יהודית מתבוללת מן המעמד הבינוני בווינה, בראשית שנת 1936 סיים קורס קצינים באקדמיה הצבאית הטרזיאנית, האקדמיה הצבאית האוסטרית (דבר נדיר ביותר לגבי יהודים), ושירת כקצין בצבא האוסטרי. בנוסף להשכלתו הצבאית היה לבר תואר דוקטור בספרות מודרנית שהוענק לו באוניברסיטת וינה. בישראל החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ותוך זמן לא רב הצטרף לארגון "ההגנה". הוא הציג עצמו כמי שהשתתף במרד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוסטריה בשנת 1934, כלוחם בזרוע הצבאית שלה - ה"שוצבונד", מרד שדוכא על ידי הקנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס בכוח הנשק. כן הציג עצמו כמי שבסוף שנת 1936 יצא לספרד, ולחם לצד הכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית, כמפקד גדוד וקצין מבצעים של אוגדה וכינויו היה "קולונל חוזה גרגוריו". לדבריו, עלה לארץ ישראל לאחר שקרא את הביוגרפיה של בנימין זאב הרצל מאת אלכס ביין[1].

למרות הרקע הצבאי לו טען, גילה בר חוסר מוחלט של ידע והתמצאות באימוני השדה של "ההגנה". משה דיין ציין בלעג כי הבחין שבר אפילו לא ידע לאחוז ברובה והביע תמיהה כיצד זה יכול היה בר להיות לוחם וקולונל בספרד. חברי "ההגנה" נהגו לכנות את בר בשם "פיפקה", ספק כשם חיבה וספק בלעג. איש מאנשי היישוב שלחמו בספרד לא זיהה את בר כדמות מוכרת שפגש בה שם אי פעם. לעומת זאת סיפוריו ותיאוריו על הקרבות בספרד היו מפורטים ומדויקים.

בניגוד לחוסר ההתמצאות שגילה באימוני השדה, הפגין בר ידע רב בצד העיוני של ענייני צבא, מלחמה, היסטוריה צבאית ואסטרטגיה.

השתלבותו הראשונה במערכת הביטחונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעותיו בהיסטוריה צבאית וניתוחיו המבריקים על קרבות ומערכות, עשו רושם עז על מנהיגי "ההגנה", וקירבו אותו לצמרת הפלמ"ח. הוא הפך לידידם של יצחק שדה, יגאל אלון, ישראל גלילי, שמעון אבידן ורבים אחרים.

בר צורף, כאיש "מנגנון הקבע" של "ההגנה", למחלקת התכנון במטה "ההגנה", שבראשה עמד איתן אבישר שהיה בן למשפחה יהודית שהעמידה קצינים בכירים בצבא האוסטרי, בוגר האקדמיה הצבאית האוסטרית, קצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ולימים אלוף בצה"ל. יחד עם זאת עסק בר בכתיבת מאמרים בענייני צבא ומלחמה בביטאון "ההגנה" "מערכות" בעריכתו של גרשון ריבלין, החל מגיליונו הראשון. כן פרסם מאמרים בנושאי צבא בעיתונות העברית, ורכש לו יוקרה רבה כפרשן.

אבישר הטיל ספק באמיתות סיפורו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, משום שבאקדמיה זו למד, לידיעתו של אבישר, חוץ ממנו עצמו, רק יהודי אחד, והוא פריץ אייזנשטט (לימים אל"מ שלום עשת, יועצו הצבאי של דוד בן-גוריון במלחמת העצמאות), וכן משום התנהגותו המוזרה והתעקשותו לעבוד רק בלילות, תוך סירוב מוחלט לעבוד ביום. בעקבות מורת רוח זאת, דרש אבישר מיעקב דורי, רמטכ"ל "ההגנה", להעבירו ממחלקתו.

עם הקמת המדינה וכינון צה"ל, נתמנה בר לעוזרו של יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, ומי שניהל בפועל את המערכה במלחמת העצמאות. לבר הוענקה דרגת סגן אלוף, שהייתה אז דרגה בכירה בצה"ל. לקראת תום המלחמה מונה בר לראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ"ל. במסגרת תפקידו גיבש את התוכנית להרס טבריה העתיקה‏[2]. לבר הייתה שאיפה להתמנות לסגן הרמטכ"ל, אך הוא פרש מצה"ל בשנת 1950, כששאיפתו זו לא נתגשמה, והוא לא נתמנה לסגנו של הרמטכ"ל יגאל ידין. בין היתר, לא זכה בר במינוי הנכסף בשל קרבתו לראשי מפ"ם, מפלגת השמאל העיקרית, ולמפקדי הפלמ"ח שהיו מקורבים רעיונית למפלגה זו.

למפ"ם וממנה למפא"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שפרש מצה"ל מצא בר את מקומו הפוליטי במפ"ם, אליה הצטרף עוד בשנת 1944, על רקע קרבתו הרעיונית למפקדי הפלמ"ח. הוא הפך לעובד במנגנון המפלגה, כראש מחלקת הביטחון, וכן החל לכתוב מאמרי פרשנות בענייני צבא וביטחון ב"על המשמר", עיתונה של מפ"ם, ואף הרצה בנושאים אלה. בראשית שנות ה-50, בימי המלחמה הקרה, נמנה בר עם מנהיגי מפ"ם שצידדו במדיניות ברית המועצות במאבק הבין-גושי, ותמכו בקוריאה הצפונית במלחמת קוריאה.

במאמר שכתב לספר הפלמ"ח, תקף בר את דוד בן-גוריון על דרכו הביטחונית ועל פירוק הפלמ"ח. התקפתו הייתה כה חמורה עד שעורכי הספר, ישראל גלילי ויגאל אלון, פסלו את המאמר ולא כללו אותו בספר.

בר המשיך בדרכו שמאלה והיה באגף השמאלי ביותר של מפ"ם. משפטי פראג, שכללו מסע אנטישמי ואנטי ישראלי מתוקשר, ומשפט הרופאים, שבו הועמדו לדין בברית המועצות תשעה רופאים יהודים שתוארו כחברי "ארגון יהודי לאומי", גרמו לקרע במפ"ם. מועצת מפ"ם תבעה קו אחיד בגינוי משפטי פראג וסילקה מרוב התפקידים הבכירים במפלגה את סנה ואנשיו אשר הביעו אמון במשפטי פראג. בסוף ינואר 1953, פרשו משה סנה וכמה מאנשי קבוצתו ממפ"ם, והקימו את סיעת שמאל, וישראל בר היה מהפורשים‏[3]. לקראת סוף שנת 1954 התפרקה סיעת שמאל וחבריה הצטרפו אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י. בתקופה זו עבר בר אל מפלגת השלטון מפא"י. בר נימק את הזיגזוג הפוליטי המפתיע באומרו שהיו קיימות שתי דרכים: דרכו של סנה כקבוצה נפרדת או דרכה של מפא"י‏[4] ולאחר שניתח את המצב נוכח בצדקת דרכו של בן-גוריון.

בחזרה למערכת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו למפא"י עבר בר לעבוד כפרשן צבאי בעיתון "דבר", עיתונה של ההסתדרות הכללית. כמו כן פרסם מאמרים ב"מעריב" וב"ג'רוזלם פוסט", וכתב מאמרים ב"מערכות", הירחון המקצועי לענייני צבא של צה"ל, שבו היה לו גם טור קבוע בשם "עמדת תצפית". הוא גם החל לפרסם מאמרים בעיתונות הזרה. ביטחונו של בר גדל והוא החל להפגין את נוכחותו במעמדים ביטחוניים וצבאיים, ונתקבל כ"אחד מאתנו" בקרב הצמרת הביטחונית. הדברים הגיעו עד כדי כך שבהמלצתו של שאול אביגור, ממקימי משרד הביטחון, ראש המוסד לעלייה ב' וראש ארגון "נתיב", מינה אותו דוד בן-גוריון ב־1955, לאחר שובו משדה בוקר למשרד הביטחון, לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות. לשם מילוי תפקידו זה ניתן לבר חדר במשרד הביטחון בקרבת לשכת השר. הדבר תרם לתדמיתו של בר כאיש סודם של ראשי מערכת הביטחון, בעל נגישות לסודות המדינה הכמוסים. אחד הבודדים בצמרת הביטחונית שלא התלהבו מבר היה הרמטכ"ל משה דיין. דיין דרש מעורכי "דבר" לפטר את בר, אסר עליו להופיע במדי צה"ל ענוד בדרגות סגן אלוף, ואף פקד עליו לצאת ממפגש סגור של קצינים ערב מבצע סיני. כאשר נאספה במשרד הביטחון המשלחת בראשות דוד בן-גוריון לשם יציאה בחשאי לפריז לחתימת הסכם הברית הסודית עם צרפת, לקראת פתיחת מבצע סיני, הבחין דיין בישראל בר שהיה בקרבת מקום ושאל בסגנון הדייני האופייני "מה המרגל הזה עושה כאן?"

בסוף שנת 1956 עזב בר את "דבר" והתקבל כפרשן צבאי בעיתון "הארץ". בינואר 1959 נפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ובר נתמנה לעמוד בראשה. במעמד הפתיחה המתוקשר נכחו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל, חיים לסקוב, ורבים מראשי צמרת הביטחון. הדבר נתן עידוד להערכה בציבור כי בר הוא "איש סודו של דוד בן-גוריון", עטרה שלא הגיעה לו. שמו של הפרשן הנודע הגיע אף לחו"ל, ובר הוזמן להרצאות ופגישות בעיקר בגרמניה, שבשפתה דיבר ברהיטות. בר פרסם ספר בגרמנית בהוצאת ספרים במינכן. כן ביקר ונשא הרצאות בפני קצינים גבוהים בשבדיה, בנורבגיה ובצרפת.

בגרמניה הפך להיות אורח רצוי לקציני הצבא המערב גרמני, ה"בונדסוור". בר החל לקשור קשרים עם הגנרלים של הצבא הגרמני. קשרים הדוקים רקם עם ראש שירות הביון המערב-גרמני (BND), הגנרל ריינהרד גהלן, שהסדיר לבר פגישות עם ראשי האגפים בארגונו, לרבות עם האחראי על הפעלת סוכנים בגוש המזרחי.

כשהיה בר בברלין המערבית, עבר פעמים אחדות לברלין המזרחית. בשובו לישראל סיפר לעורך "הארץ" כי בהיותו בברלין המזרחית נכנס לשגרירות הפולנית, וממנה התקשר לשר הביטחון הפולני אשר, לדבריו, לצדו "לחם בספרד", ושר הביטחון הפולני שיגר אליו מטוס מיוחד שהביאו לוורשה.

חשדו של איסר הראל מתעורר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותו של בר, עברו המעורפל, תהפוכותיו הפוליטיות והאופן שבו פילס את דרכו לצמרת משכו את התעניינותם של שירותי הביטחון באיש. עוד בשלב מוקדם התעורר חשדו של איסר הראל בבר. הראל היה אז "הממונה על שירותי הביטחון" - ראש "המוסד" ובה בעת בעל אחריות עליונה על השב"כ. הראל ראה בבר "סיכון ביטחוני", כאיש שמאל קיצוני פרו-סובייטי ואנטי מערבי, אם כי עדיין לא היה ברור לו כי בר עוסק בריגול. הוא התנגד להעסקתו במשרד הביטחון ותבע להפסיק את נסיעותיו לחו"ל.

כ"סיכון ביטחוני", קרא הראל את בר לשיחות אחדות, ניסה לתהות על קנקנו ולהחליט האם הוא אופורטוניסט שהצטרף למפלגה השלטת, או שחבר לחוגי השלטון כסוכן סובייטי. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בסוף שנת 1955. תשובותיו של בר לשאלותיו הגלויות והישירות של הראל, שהיו משום הודאה בעברו הפרו-סובייטי, שממנו השתחרר מסיבות אידאולוגיות, לא הפיגו את חשדותיו של הראל. ערב מבצע סיני, כצעד של נקיטת אמצעי ביטחון למניעת דליפת ידיעות על המבצע, קרא הראל לפגישה עשרה אנשי שמאל ובר ביניהם. בר הודה בשיחה כי נפגש עם מזכיר משגרירות ברית המועצות, אך זאת כדי לסקור בפניו באופן אובייקטיבי את בעיותיה של ישראל. את השיחה הממושכת ביותר עם בר ניהל איסר הראל בשנת 1960, וזאת לנוכח פגישותיו של בר עם הגנרל גהלן. בשובו לישראל הפיץ בר את השמועה כי הביא שדר מגהלן לבן-גוריון. הראל נזף בבר, הטיח בו דברים קשים, והודיע לו כי הוא אוסר עליו לנסוע יותר לחו"ל. בר הגיב בזעם ויצא נסער מהחדר.

באותו זמן חל שינוי באורח חייו של בר. בר, שהיה נשוי וחשוך ילדים, החל לשוטט בבארים ובמועדוני לילה, לקשור יחסים עם נשים ולשתות לשכרה. הדבר רק הגביר את החשדות נגדו. החשדות אומתו בחודש מרץ 1961. הסובייטים קיימו תחנת ביון בישראל ששכנה באתר הכנסייה הרוסית באבו כביר. משם יצאו מפעילי הסוכנים להיפגש בחשאי עם סוכניהם. אנשי השב"כ ניהלו מעקב סמוי על המפעילים, והצליחו להבחין בפגישה עם בר.

משפטו וסוף דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעות אחרונות מדווח על עונשו של ישראל בר

חוליית מעקב של השב"כ, שעקבה אחר מפעיל סוכנים סובייטי בשם ולדימיר סוקולוב באזור בצפון תל אביב, שבו נהג לקיים את פגישותיו עם סוכניו, הבחינה בפגישתו עם אחד מהם. מעקב אחר הסוכן האלמוני הוביל את אנשי השב"כ לדירתו של בר. אנשי השב"כ מיהרו להזעיק את איסר הראל שנתן הוראה לעצור מיד את בר. בשעה 2:30 לפנות בוקר ב-31 במרץ 1961 נעצר בר בדירתו. דבר המעצר נשמר בסוד ועורכי העיתונים נאותו לדחות את פרסומו עד זמן מה אחרי תחילת משפטו של אדולף אייכמן שנפתח ב-11 באפריל, כדי שלא לפגוע ברושם של משפט זה. משפורסמו הפרטים לבסוף ב-16 באפריל 1961‏‏[5] הם הכו בתדהמה את הציבור בישראל, כפי שתיאר מאמר המערכת של "מעריב": "כרעם ביום בהיר נפלה עלינו הידיעה על מעצרו של ישראל בר והאשמתו בריגול לטובת מדינה זרה, אשר יחסיה עם אויבינו בנפש הם הדוקים ביותר."‏[6]

הרבה מעבר למעמדו האמיתי של בר כאזרח עובד משרד הביטחון העוסק בכתיבת ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, נוצרה לו תדמית של איש הצמרת הביטחונית הבכירה. בר עצמו, בהתנהגותו ובניסיונו לחסות בצילה של הצמרת, היה בין היוצרים של תדמית זו. עיקר התדהמה נבע מכך שכחלק מתדמית זו, נחשב בר כמקורבו, איש אמונו ויועצו של דוד בן-גוריון. רות בונדי היטיבה לתאר את מעמדו במדורה הסטירי בדבר השבוע:

עכשיו כשהזעזוע הראשון כבר מאחורינו, הגיעה העת לשאול: איך, איך עוללת לנו דבר שכזה, דוקטור? הרי היית לנו כלידל הארט, כקלאוזוביץ היית לנו, כגודריאן, שמענו את דעותיך על מבצע קדש, כאילו הייתה זו תורה מסיני - ואתה הלכת להתעסק עם סוכן זר כמו כל קלאוס ופוקס! כך עושים ליהודים?

בליל פרסום דבר מעצרו של בר המתינו אלפים ברחוב דיזנגוף בתל אביב למהדורה מיוחדת של "העולם הזה" שבה הופיע סיפורו של בר "איש סודו של בן-גוריון" על פני עמודים רבים. עם המעצר נאלץ בן-גוריון להכחיש שבר היה יועצו‏[7].

מאסרו של בר עורר גם גל של ספקולציות בציבור ובעיתונות. ב"ידיעות אחרונות" נכתב בכותרת ראשית: "מאסר עולם צפוי לישראל בר, היסטוריון צה"ל הנאשם בריגול". כותרת נוספת אמרה: "סברה שבר התכוון לברוח למדינה קומוניסטית". "מעריב" אמר בכותרתו הראשית: "עשרות אנשי ביטחון נחקרו לאחר מעצר ד"ר בר, החשוד בריגול". כותרת נוספת אמרה: "ביה"ד העליון של מפא"י ידון בהוצאת בר מהמפלגה".

במשך 10 חודשים היה בר במעצר לפני משפטו. במהלך התקופה נערכה בדיקה מעמיקה בישראל ובחו"ל ונתברר כי בר לא לחם בספרד ואף לא היה בה כלל, לא קיבל תואר דוקטור, לא נלחם בשורות השוצבונד ולא טס לוורשה לפגישה עם השר הפולני. בתקופת מעצרו עבר חקירות ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, עד שנשבר והודה כי הביוגרפיה שלו הייתה בדויה וכי קיים מגע עם סוכני ברית המועצות ומסר להם חומר מסווג. להגנתו טען כי עשה זאת לטובת מדינת ישראל. לדבריו, כפרשן צבאי וכהיסטוריון, הגיע למסקנה כי במאבק הבין גושי עתידה ידה של ברית המועצות להיות על העליונה, וכי יהיה זה לטובת האינטרס של מדינת ישראל לחבור למחנה המנצח. לקידום מטרה זו ניהל מדיניות חוץ משל עצמו. הוא טען כי לא מסר לסובייטים מידע ביטחוני מסווג, אלא מידע על אישים, על דעות ועל הלכי רוח במדינה. לדבריו אם מסר מידע מסווג כלשהו היה זה מידע על שדות תעופה של נאט"ו בטורקיה שהוקמו על ידי סולל בונה. הוא הודה שקיבל סכומי כסף מברית המועצות אך תירץ אותם כ"החזר הוצאות". איסר הראל הסיק מחקירתו של בר כי לא הגיע לארץ ישראל כסוכן סובייטי, אלא כי במהלך שנות ה-50 התקרב לנציגיהם בישראל, עד אשר נלכד בכפם והפך לבסוף, בשנת 1956, לאחר מבצע סיני, לסוכן של ממש.

בר הועמד למשפט בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. במשפטו חזר על הטענות שטען בפני חוקרי השב"כ, כי עשה את אשר עשה לטובת המדינה. ב-14 בינואר 1962 נתן בית המשפט את פסק דינו. בפסק הדין, שהוקרא על ידי נשיא בית המשפט השופט מקס קנת, נמצא בר אשם בריגול חמור ובין היתר בסעיף החמור של מסירת ידיעות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה. יחד עם זאת קיבל בית המשפט את גרסתו של בר כי פעל ממניעים אידאולוגיים של אמונה בניצחונה הצפוי של ברית המועצות, ובכך שטובתה של מדינת ישראל לחבור אליה. בין השאר נאמר בפסק הדין: "אנו נוטים להאמין, כי הגורמים שאילצו את הנאשם לעשות את המעשים שעשה היו דאגה וחרדה לגורל המדינה". בית המשפט גזר על ישראל בר 10 שנות מאסר[8].

בר ערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון וב-28 בנובמבר 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור והחמיר את עונשו ל־15 שנות מאסר‏[9].

בר ריצה את מאסרו בכלא שאטה שבו זכה ליחס מועדף והתאפשר לו לעסוק בכתיבה. הוא כתב בכלא את הספר "ביטחון ישראל - אתמול, היום ומחר" שאותו השלים שבועות אחדים לפני מותו מהתקף לב ב-1 במאי 1966[10].

הספר ראה אור בהוצאתו של עמיקם גורביץ'[11]. ספרו של בר הוא כתב אפולוגטיקה שבו ניסה לטהר את שמו, טען כי הודאתו הייתה שקרית וחזר על גרסתו בדבר לימודיו באקדמיה הצבאית האוסטרית, תואר הדוקטור שלו וחלקו במלחמת האזרחים בספרד. בר ניתח בספרו את מצבה הצבאי והמדיני של מדינת ישראל מנקודת מבט שמאלית ופרו-סובייטית וקרא לישראל להשתלב בסביבתה עם שכנותיה.

התעלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של ישראל בר נותרו ללא תשובה מוחלטת התעלומות סביב זהותו, הביוגרפיה שלו ואופן גיוסו לשירות הריגול של ברית המועצות. השאלות שעלו עם מעצרו‏[12] ונותרו סתומות הן:

  • האם שמו אכן היה גיאורג ישראל בר?
  • האם היה יהודי?
  • האם היה בעל תואר דוקטור?
  • האם למד באקדמיה הצבאית האוסטרית?
  • האם היה קצין בצבא האוסטרי?
  • האם לחם בשורות השוצבונד?
  • האם לחם בספרד?
  • האם גויס כסוכן בשנות ה-50, כדעת איסר הראל (ולא הגיע לארץ ב-38' כבר כסוכן סובייטי)?

לדעת מלמן והבר‏[13] התשובה לכל השאלות הללו שלילית.

ישראל בר כהיסטוריון צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי בר-און, ברבים מספריו על תקופת מלחמת העצמאות ולאחריה, מציין את בר כהיסטוריון וכהיסטוריוגרף הצבאי החשוב ביותר של תקופת המלחמה וכמי שקיבע, למעשה, בתודעה, את האופן שבו רואה המחקר כיום את המלחמה. מאמרו של בר, פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור[14] מודגש על ידי בר-און כמאמר שהתחיל את הכתיבה ההיסטוריוגרפית על מלחמת העצמאות והוא מייחס לו חשיבות רבה ביותר כזה שקבע את חלוקת התקופות בתוך המלחמה‏[15].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שפרסם עד למאסרו:‬

  • המבנה של הצבא החדיש, ‬ הוצאת מערכות, 1942.
  • במעגל בעיות הביטחון, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 1957.
  • תולדות צה"ל 10 שנות ישראל (אלבום), הוצאת לדורי, 1957.
  • Israel Beer: Der Nahe Osten, Schicksalsland zwischen Ost und West. Verlag Europäische Wehrkunde, 1959.(בגרמנית)

הספר שכתב בכלא: ‬

  • ביטחון ישראל אתמול היום ומחר, (הביא לדפוס עמיקם גורביץ), ‬הוצאת עמיקם, 1966.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל בר זוהר, הממונה - איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, הוצאת וידנפלד וניקולסון, 1970.
  • יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל, הוצאת ספרי חמד, 2002, עמ' 131-115.
  • איסר הראל, ריגול סובייטי - קומוניזם בארץ ישראל, הוצאת עידנים, 1987.
  • יוסף שביט, שלדים בארון, הוצאת ידיעות ספרים, 2011 (רומן ביוגרפי).
  • Joshua Tadmor, The Silent Warriors Macmillan, 1969.
  • יהודה בן-דוד, שישה ידידים ואחד שבגד, מערכת: קיבוץ דליה, 1999.
  • נתן שחם, שלום חברים, הוצאת דביר, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סימניה, הרצל - ביוגרפיה - אלכס ביין
  2. ^ מוסטפא עבאסי, הרס העיר העתיקה בטבריה, 1949-1948, עיונים בתקומת ישראל כרך 19, 2009, עמוד 353
  3. ^ יואל מרקוסהפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר - מלחמת קוריאה ושאיפות פוליטיות, דבר, 16 באפריל 1961
  4. ^ יואל מרקוסהפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר - המיפנה הגדול, דבר, 16 באפריל 1961
  5. ^ יואל מרקוסהפרשן הצבאי ד"ר י. בר נעצר כחשוד בריגול לטובת מדינה זרה, דבר, 16 באפריל 1961, המשך
    אורי דןעשרות אנשי ביטחון נחקרו לאחר מעצר דר. בר, החשוד בריגול, מעריב, 15 באפריל 1961, המשך
  6. ^ פצצת ישראל בר, מעריב, 15 באפריל 1961
  7. ^ יהושע ביצור, בדותות, עלילות, זדון - צעק בן-גוריון, מעריב, 17 באפריל 1961
  8. ^ ישראל בר נדון ל-10 שנות מאסר, דבר, 15 בינואר 1962
  9. ^ הוחמר עונשו של ישראל בר, דבר, 28 בנובמבר 1962
  10. ^ מרדכי ברקאי, ישראל בר - סוף המירוץ, דבר, 3 במאי 1966, המשך
  11. ^ הופיע ספרו של ישראל בר, דבר, 18 באוגוסט 1966
  12. ^ אורי דןלא דוקטור, לא ישראל - ולא לוחם, מעריב, 15 באפריל 1961
  13. ^ יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים - פרשות ריגול במדינת ישראל, הוצאת ספרי חמד, 2002, עמ' 131-115.
  14. ^ בתוך: בשבילי מחשבה צבאית, "מערכות" גיליון ס"ב-ס"ג, יולי 1950
  15. ^ מרדכי בר-און, זיכרון כספר (על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות), העמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי, תשס"א, 2001.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg