וולקנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וולקנו
Vulcano With Vulcanello.jpg

האי וולקנו, האיון הירוק בחזית התמונה הוא וולקנלו והוא מחובר במצר לאי.
גובה 501 מטר
מיקום האיים הליפריים (איטליה)
סוג הר הר געש שכבתי פעיל
מספר הר געש =0101-05‏[1]
התפרצות אחרונה 1890-1888
קואורדינטות 38°24′15″N 14°57′57″E / 38.4042°N 14.9658°E / 38.4042; 14.9658
האי וולקנו בקבוצת האיים הליפריים
האיים הליפריים
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Gran Cratere Vulcano.jpg
הלוע הגדול (Gran Cratere) באי וולקנו, לקנה מידה ראו את התייר שבמרכז הלוע
מדינה Flag of Italy.svg איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעיים בשנת 2000, לפי קריטריון 8
וולקנו כפי שהוא נשקף מהאי ליפאר האי האיון הירוק בצד שמאל באמצע הוא וולקנלו, המחובר לוולקנו במצר. חרוט פוסה נמצא מיד לאחוריו

וולקנו (סיציליאנית: Vurcanu; איטלקית Vulcano) הוא אי געשי איטלקי קטן בים הטירני, כ-20 קילומטרים צפונית לסיציליה. שם האי שימש מקור למילה וולקנו שפירושה הר געש במרבית השפות האירופיות המודרניות. כמו גם לתוואי נוף דומה על הירח, מאדים, נוגה, כוכב חמה וגופים נוספים במערכת השמש.

גאוגרפיה וגאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולקנו הוא האי הדרומי ביותר מבין שמונת האיים הליפריים, כשמצר וולקנו, שרוחבו 750 מטרים ועומקו המקסימלי כ-40 מטרים, מפריד בינו לבין ליפארי, האי הגדול ביותר בקבוצה והמרכז האדמיניסטרטיבי שלה. אורכו של האי 7 קילומטרים, רוחבו 3 קילומטרים ושטחו 21.2 קילומטרים רבועים, השלישי בגודלו באיים הליפאריים. הוא מתנשא לגובה של 501 מטרים, וכולל כמה לועות געשיים, כולל אחד מארבעת הרי געש היבשתיים הפעילים באיטליה.

הפעילות הגעשית באזור היא בעיקר תוצאה של תנועתו של הלוח האפריקאי ומפגשו עם הלוח האירו-אסיאתי. האי נבנה בהדרגה במהלך שישה שלבים געשיים במהלך 136,000 השנים האחרונות, כאשר הפעילות הגעשית נדדה צפונה בהדרגה. האי בנוי מארבע יחידות גאולוגיות ומורפולוגיות שונות:

  • הקצה הדרומי של האי, שריד להר געש שכבתי קדום התופס שני שלישים משטח האי. בחלק זה כלולה קלדרת איל פיאנו (Il Piano), כיום רמה בגובה של 300 עד 400 מטרים מעל פני הים שקוטרה 2.5 ק"מ, ואשר נוצרה לפני 100,000 שנים. בשוליים המזרחיים של הקלדרה מצויה הנקודה הגבוהה ביותר באי, החרוט הגעשי מונטה אריה (Monte Aria‏; 501 מטרים). חרוטים געשיים נוספים בחלק זה הם מונטה סאראצנו (Monte Saraceno‏ 481 מטרים) ומונטה לוצ'יה (Monte Luccia‏ 188 מטרים), שהתמוטט חלקית לתוך הקלדרה.
  • מכלול לנטיה (Lentia) שוכן בחוף הצפון-מערבי של האי ובו כיפות געשיות.
  • קלדרת לנטיה (Lentia) במרכז האי שנוצרה לפני 24,000 עד 15,000 שנים. קוטרה 3 קילומטרים והיא חופפת בחלקה את קלדרת איל פיאנו. בתוך הקלדרה מצוי המרכז הגעשי הפעיל ביותר, הגרן קרטרה (Gran Cratere - "הלוע הגדול") בפסגת חרוט פוסה (Fossa) - לוע שקוטרו 460 מטרים ועומקו 175 מטרים, שבתחתיתו חרוט קטן נוסף. בחרוט פוסה התחוללו לפחות שבע התפרצויות משמעותיות ב-6,000 השנים האחרונות.
  • בצפון האי שוכן חצי האי וולקנלו (Vulcanello). גובהו 123 מטרים, וצורתו כשל מעגל כמעט מושלם. הוא מחובר לאי במצר יבשה המוצף כשמזג האוויר סוער. וולקנלו צץ מהים במהלך ההתפרצות בשנת 183 לפנה"ס כאיון נפרד. מאז ועד שנת 1550 התרחשו מדי פעם התפרצויות משלושת החרוטים של ההר בצורת משקעים מזרם פירוקלסטי ולבה. ההתפרצות האחרונה יצרה את המצר הצר המחבר אותו לוולקנו.

התפרצויותיו של וולקנו הן מאגמטיות, אם כי הן עשויות להתחיל כהתפרצויות פריאטו-מאגמטיות סוערות הנובעות מחימום מי תהום על ידי הלבה ופליטת קיטור הגורם לרעשי פיצוץ. שלב זה של התפרצות פריאטו-מאגמטית נקרא "התפרצות הידרו-וולקנית". ההתפוצצות נובעת מלחץ הקיטור ומכמות הסיליקה הגבוהה (55% או יותר) במאגמה בזלתית או אנדזיטית, אם כי למאגמה עשויים להיות הרכבים שונים. ככל שכמות הסיליקה במאגמה גבוהה יותר, עולה צמיגותה ולחץ הגזים בתוכה גובר, וההתפוצצות עזה יותר. מעל ההר נוצר עמוד התפרצות דחוס, שצבעו בין אפור כהה לשחור, המכיל פצצות געשיות – שברי סלעים מותכים הנורים מעמוד ההתפרצות למרחק רב. בהתפרצות מסוג זה נוצר סוג של פצצה געשית הנקראת "פצצת קרום-לחם" – גושים בקוטר של 2-3 מטרים שקליפת הלבה שלהם הצטננה ונסדקה כמו קרום פריך של לחם. לאחר שמתרוקן צינור ההזנה הופכת ההתפרצות למאגמטית: נפלטים ענני אפר בהירים ולפילי, וכן קילוחים ומזרקות של לבה צמיגה. בתום ההתפרצות נוצר חרוט געשי ורבדים של לבה ואפר, ההולכים ומתרחבים מהתפרצות להתפרצות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוונים הקדמונים הכירו את האי בשם "היארה". על איולוס, בנו של פוסידון ואל הרוחות במיתולוגיה היוונית, סופר כי חי באי, וזה גם מקור השם המקובל הנוסף לקבוצת האיים הליפאריים – ה"איים האאוליים". הר הגעש פוסה היה פעיל בזמן העתיק כשבין ההתפרצויות היו הפסקות ארוכות. היסטוריונים יוונים, בייחוד תוקידידס בן המאה ה-5 לפנה"ס, דיווחו על פעילות געשית קבועה מתונה. במסה "מטאורולוגיקה" (350 לפנה"ס) סיפר אריסטו שאפר מהתפרצות עזה במיוחד קבר את העיר ליפארי, 10 קילומטרים משם.‏[2]

הרומאים האמינו כי הר הגעש של וולקנו הוא ארובה של הכבשן של וולקן, אל הנפחות והאש, וקראו לאי על שמו. חוקר הטבע הרומאי פליניוס הזקן תיאר "אי חדש" שצץ מהים בסמוך לליפארי. סביר להניח כי הוא התייחס להתפרצות ב-183 לפנה"ס שיצרה את וולקנלו במצר המפריד בין וולקנו לליפארי. על פי המיתולוגיה הרומית גדל האי כאשר וולקן פינה מדי פעם את הרמץ והאפר מהנפחייה שלו. רעידות האדמה שקדמו להתפרצות האפר או שליוו אותה יוחסו לוולקן שעה שהכין כלי נשק למרס, אל המלחמה, ולצבאו לקראת צאתם למלחמה. על פי המיתולוגיה שכנה הנפחייה של וולקן מתחת להר אטנה או הר אולימפוס.‏[3] הרומאים השתמשו באי בעיקר להפקת חומרי גלם, כמו עץ, או כרייה של אלום וגופרית. זו גם הייתה הפעילות הכלכלית העיקרית באי עד סוף המאה ה-19.

באמצע המאה השישית החלה פעילות געשית מחודשת על הפוסה והתרומם חרוט "פוסה 2", הקרוי גם "פוסה הצעיר". על האי ליפארי נמצאו האפר ופומיס מהתפרצות זו. התפרצות געשית נוספת החלה ב-1731 כאשר נוצר הלוע הדרומי (Forgia Vecchia inferior) והסתיימה ב-1739 בזרימת של אובסידיאן. האפר מהתפרצות זו הגיע עד סטרומבולי מחד, ועד לחופים הצפוניים של סיציליה מאידך. התפרצויות עזות נוספות התרחשו בשנים 1771 ו-1783.

כאשר קרס שלטון בית בורבון ב-1860 קנה בריטי בשם ג'יימס סטיבנסון (James Stevenson) את חלקו הצפוני של האי, בנה בו וילה, פתח מחדש מכרות גופרית ושתל כרמים בהם גידלו גפנים להכנת יין מלווסיה (סוג של יין מדיירה). סטיבנסון חי על האי עד ההתפרצות הגדולה האחרונה של הר הגעש ב-1888. ההתפרצות ארכה כשנתיים, ולאחר שהסתיימה מכר סטיבנסון את כל רכושו לאוכלוסייה המקומית, ולא חזר עוד לאי. הווילה עומדת עדיין שלמה.

פומרולה פעילה על וולקנו

כאמור, ההתפרצות הגעשית האחרונה על וולקנו התחוללה בסוף המאה ה-19. היא החלה ב-3 באוגוסט 1888 ונמשכה עד 1890, והיא שיקעה כ-5 מטרים של חומר פירוקלסטי על הפסגה של חרוט פוסה. סוג ההתפרצות שנצפה בחרוט פוסה קרוי התפרצות וולקנית. המונח נטבע על ידי ג'וזפה מרקאלי שצפה בהתפרצות הר וולקנו האחרונה לאורך זמן, ואת רשמיו מההתפרצות סיכם במילים: "התפוצצויות כשל תותח היורה במרווחים לא קבועים...", תיאור מאפיין המקובל עד היום לסוג התפרצות זה. מאז ההר שקט, והסימנים היחידים לפעילות געשית הם פומרלות - סדקים במדרון הצפוני של חרוט פוסה ובבסיס החרוט - בחוף באיה די לוונטי (Baia di Levanti) שדרכם משתחררים אדי מים וגזים, בעיקר פחמן דו-חמצני, גופרית דו-חמצנית ומימן גופרתי. הטמפרטורה של הגזים נעה בדרך כלל בין 100°C ל-200°C, ושינויים בה הם סימן אפשרי להתפרצות חדשה. בין השנים 1985 ל-1988 עלתה הטמפרטורה של הגזים עד 470°C ונראה היה כאילו חלה התרחבות בהר שלוותה בפעילות סייסמית. הוולקנולוגים חששו מהתפרצות קרובה, אבל מ-1994 נרגעה הפעילות הגעשית וחזרה לרמתה שמלפני 1985.

בשנת 2001 חיו באי 715 תושבים,‏[4] שעיקר הכנסתם מתיירות. האי נמצא במרחק של כמה דקות שיט בהידרופויל מליפארי ויש בו כמה בתי מלון ובתי קפה. אתרי התיירות העיקריים הם החופים, המעיינות החמים, אמבטיות הבוץ והגופרית, ולוע הר הגעש פוסה. למרות שבניגוד לסטרומבולי, לא ניתן לחזות בוולקנו בהר געש פעיל, ולמרות הריח העז של ביצים סרוחות האופייני לגזי הגופרית הנפלטים מהפומרולות, מגיעים לאי בחודשי הקיץ למעלה מ-10,000 איש ביום.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rosaly Lopes, The volcano adventure guide, Cambridge University Press, 2005, Pages 202-211.

קואורדינטות: 38°24′15″N 14°57′57″E / 38.4042°N 14.9658°E / 38.4042; 14.9658

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולקנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר Global Volcanism Program
  2. ^ תרגום המסה לאנגלית. האי קרוי במסה בשמו היווני Hiera.
  3. ^ CVO Menu - Volcanoes in Historical and Popular Culture
  4. ^ נתוני ויקיפדיה האיטלקית.