חטיפת המטוסים לשדה דאוסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שניים מהמטוסים החטופים בירדן

חטיפת המטוסים לשדה דאוסון, סדרה של חטיפות מטוסים שבוצעו במהלך ספטמבר 1970 על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין.

ב-6 בספטמבר 1970 נחטפו ארבעה מטוסים שהיו מיועדים להגיע לעיר ניו יורק על ידי חברי החזית העממית לשחרור פלסטין, בהם: טיסת TWA 74 מפרנקפורט וטיסת סוויסאייר 100 מציריך. המטוסים החטופים הונחתו בשדה התעופה זרקא, הידוע גם כשדה דאוסון, מסלול המראה מדברי מבודד בירדן ששימש בעבר כבסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי. נעשה ניסיון לחטוף גם את טיסת אל על 219 מאמסטרדם אך החטיפה סוכלה; אחד החוטפים, פטריק ארגואלו נורה על ידי המאבטחים, ושותפתו ליילה ח'אלד נעצרה והועברה לידי הרשויות הבריטיות בלונדון. שני חוטפים שנמנע מהם לעלות לטיסת אל על חטפו במקום זאת את טיסת פאן אם 93, בואינג 747, העבירו את המטוס הגדול לביירות, ואז לקהיר במקום לשדה הירדני הקטן. במשך שנים נודע האירוע כ"יום השחור של התעופה".

מטוס חמישי, טיסת BOAC 775 מבחריין, נחטף ב-9 בספטמבר על ידי אוהד החזית העממית והובא לשדה דאוסון במטרה ללחוץ על הממשלה הבריטית לשחרר את ח'אלד.

אנשי החזית העממית הפרידו את אנשי הצוות והנוסעים אזרחי ארצות הברית, ישראל, גרמניה ושווייץ והחזיקו אותם בשבי, בעוד ששאר החטופים הועברו לעמאן. רוב החטופים שוחררו ב-11 בספטמבר, אך 56 הושארו כבני ערובה, ביניהם הישראלים ונוסעים שזוהו כיהודים. ב-12 בספטמבר פוצצו אנשי החזית העממית את המטוסים הריקים אל מול התקשורת העולמית.

ניצול זה של הטריטוריה הירדנית על ידי החזית העממית היה שיאה של הפעילות האוטונומית הפלסטינית בממלכת ירדן במהלך השנים, ונתפס כאתגר קיומי למונרכיה ההאשמית של המלך חוסיין. חוסיין הכריז על ממשל צבאי ב-16 בספטמבר, ומ-17 עד 27 בספטמבר כוחותיו השתלטו על מוקדי הפעילות הפלסטינית בממלכה, במה שנודע בהמשך כספטמבר השחור. האירועים הביאו למתיחות אזורית עד כדי איומי התערבות מצד סוריה, עיראק וישראל, ומשכו תשומת לב עולמית מחשש להסלמת המלחמה הקרה. הניצחון הירדני המהיר איפשר ב-30 בספטמבר עסקה שבמסגרתה שוחררו כל בני הערובה, בתמורה לשחרורה של ח'אלד מבריטניה ושל שלושה חברי החזית העממית מכלא שווייצרי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית העממית לשחרור פלסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית העממית לשחרור פלסטין

החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון מרקסיסטי-לניניסטי, לאומני פלסטיני צבאי ופוליטי הוקם ב-1967. הארגון זכה לפרסום בעקבות חטיפת מטוס אל על מרומא ללוד ב-23 ביולי 1968 לאלג'יר שבמהלכה הוחזקו במשך 39 יום 21 נוסעים ו-11 אנשי צוות, התקפות על מטוסי אל על באתונה (דצמבר 1968) שבהן נהרג אדם ונפצעו שניים, ותקיפת מטוס אל על בציריך (פברואר 1969) שבה נהרג טייס המשנה והקברניט נפצע וחטיפת טיסת TWA מלוס אנג'לס לדמשק ב-29 באוגוסט 1969 על ידי תא של החזית בהנהגת ליילה ח'אלד. שני נוסעים ישראלים הוחזקו במשך 44 יום. ב-21 בפברואר 1970, מספר חודשים לפני חטיפת המטוסים לשדה דאוסון, פוצצה החזית העממית את טיסת סוויסאייר 330 לישראל ו-47 איש נהרגו.

מתיחות ירדנית/פלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורם נוסף להגברת המתיחות בסכסוך היה סכסוך אזרחי בתוך ירדן עצמה. לאחר מלחמת ששת הימים שבה כבשה ישראל את הגדה המערבית, אלפי פלסטינים עקרו מבתיהם ועברו לירדן ושם היוו אתגר אוטונומי גובר למונרכיה ההאשמית בראשותו של המלך חוסיין.

בין אמצע 1968 לסוף 1969 לא פחות מחמש מאות עימותים אלימים אירעו בין אנשי הגרילה הפלסטינים לכוחות הביטחון הירדנים. התקפות נגד ישראל לאורך הגבול על ידי הארגון לשחרור פלסטין הובילו לפעולות תגמול ישראליות כבדות שגרמו למספר גבוה של קורבנות ירדנים אזרחיים וצבאיים. ביוני 1970 ועדת תיווך ערבית התערבה לעצירת שבועיים של קרבות חמורים בין הצדדים. ימים אחדים לפני חטיפות המטוסים ניצל המלך חוסיין משני ניסיונות התנקשות שבוצעו בחסות פלסטינית.

הסכסוך הפנימי בירדן היה חלק נוסף ברקע לחטיפת המטוסים שמשכה את ירדן לתקרית הבינלאומית שנעשתה על ידי החזית העממית ולמעשה הובילה לאירועים שנודעו בהמשך כספטמבר השחור.

אבטחת שדות התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיפת מטוסים הייתה התפתחות חדשה יחסית באירופה ובמזרח התיכון. אבטחת המטוסים הייתה אפוא רק בתחילתה; לרוב לא נעשה שימוש בגלאי מתכות לבדיקת הנוסעים ואף על פי שחלק ממטענם של החוטפים נבדק, בכל מקרי החטיפה הצליחו החוטפים לעלות על המטוס החטוף כשהם נושאים כלי נשק נסתרים על עצמם.

חטיפות המטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסת אל על 219[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסת אל על 219, על מטוס בואינג 707, התחילה בתל אביב ויועדה להגיע לניו יורק. בטיסה היו 148 נוסעים ועשרה אנשי צוות. הטיסה עצרה באמסטרדם שבהולנד ונחטפה זמן קצר לאחר ההמראה משם על ידי האמריקני-ניקרגואי פטריק ארגואלו וליילה ח'אלד הפלסטינית.

על פי התוכנית המקורית היו צריכים לעלות לטיסה זו ארבעה חוטפים, אך משניים מתוכם נמנע מלעלות על המטוס בידי הביטחון הישראלי - שני מחבלים אלו שנשאו דרכונים סנגליים עם מספרים עוקבים ונמנע מהם מלעלות לטיסת אל על ב-6 בספטמבר. הם רכשו כרטיסים במחלקה הראשונה על טיסת פן אם 93 וחטפו טיסה זו במקום.

כמתחזים לזוג נשוי, ארגולו וח'אלד עלו על המטוס עם דרכונים הונדורסים - עברו את הבידוק של מטענם - וישבו בשורה השנייה במחלקת התיירים. כשהמטוס התקרב לחופי בריטניה, שלפו הם את רוביהם והתקרבו לתא הטייס ותבעו להיכנס.

לאחר שנודע באמצעות תקשורת הפנים שחטיפת המטוס הייתה בעיצומה, החליט הקברניט אורי בר לב לא להיענות לדרישותיהם.

בר לב שם את המטוס בצלילה תלולה שהפילה את החוטפים משיווי משקלם. ארגולו כפי שדווח השליך רימון במעבר המטוס, אך הרימון לא התפוצץ, והוא נפגע בראשו מבקבוק ויסקי על ידי אחד הנוסעים לאחר ששלף את אקדחו. ארגולו ירה בדייל שלמה וידר ולפי הדיווח הישראלי, נורה אז על ידי מאבטח המטוס. הנוסעים ואנשי הביטחון גברו על ח'אלד ופרקו אותה מנשקה, בעוד שהמטוס ביצע נחיתת חירום בלונדון הית'רו; ח'אלד טענה שארגולו נורה ארבע פעמים בגבו לאחר שנכפת והוכה. וידר עבר ניתוח חירום והחלים בהמשך מפצעיו, בעוד שארגולו מת באמבולנס שלקח אותו ואת ח'אלד לבית החולים הילינגטון. ח'אלד נעצרה‏[1]אז על ידי הרשויות הבריטיות.

טיסת TWA 74[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסת TWA 74, במטוס בואינג 707, הייתה טיסה סביב העולם שנשאה 141 נוסעים ו-10 אנשי צוות. הטיסה נחטפה זמן קצר לאחר ההמראה מפרנקפורט שבגרמניה. המטוס נחת בשדה דאוסון ב-6:45 בערב לפי שעה מקומית. החוטפים השתלטו על תא הטייס והודיעו "מדבר הקברניט החדש שלכם. הטיסה נחטפה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין".

טיסת סוויסאייר 100[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסת סוויסאייר 100, במטוס דאגלס DC-8, נשאה 143 נוסעים ו-12 אנשי צוות מנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן לניו יורק. גם טיסה זו נחתה בשדה דאוסון.

טיסת פן אם 93[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיסת פאן אמריקן 93 במטוס בואינג 747, נשאה 153 נוסעים ו-17 אנשי צוות. הטיסה יצאה מבריסל שבבלגיה לניו יורק ועצרה באמסטרדם. שני החוטפים שנמנע מהם לעלות לטיסת אל על חטפו מטוס זה כמטרה מזדמנת.

המטוס נחת בתחילה בביירות שם תודלק והעלה כמה שותפים של החוטפים, יחד עם מספיק חומרי נפץ כדי לפוצץ את המטוס. לאחר מכן נחת המטוס בקהיר מאחר שלא היה ברור אם שדה דאוסון יוכל לקלוט את גודלו של מטוס ה-747 החדש. המטוס פוצץ בקהיר, שניות לאחר שכל הנוסעים ירדו מהמטוס.

טיסת BOAC 775[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בספטמבר נחטף מטוס חמישי, טיסת BOAC 775, מסוג VC-10 שטס מבחריין ללונדון, דרך ביירות והובא לשדה דאוסון. את החטיפה ביצע אוהד החזית העממית שרצה להשפיע על הממשלה הבריטית לשחרר את ליילה ח'אלד.

הימים במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בספטמבר ערכו החוטפים מסיבת עיתונאים אל מול 60 אנשי תקשורת שעשו את דרכם ל"שדה המהפכה". כ-125 חטופים הועברו לעמאן בעוד שבני הערובה האמריקנים, הישראלים, השווייצרים, והמערב גרמנים הוחזקו במטוסים. חטופים יהודים הוחזקו גם כן.

כשקבוצות הנוסעים וצוותי המטוסים שנותרו התאספו על החול למול התקשורת, חברי החזית העממית, ביניהם בסאם אבו שאריף, הכריזו הצהרות לתקשורת. שאריף הצהיר שמטרת החטיפות הייתה "להשיג את שחרורם של כל האסירים הפוליטיים שכלואים בישראל בתמורה לבני הערובה".

בארצות הברית, הנשיא ריצ'רד ניקסון נפגש עם יועציו ב-8 בספטמבר והורה למזכיר ההגנה האמריקני מלווין ליירד להפציץ עמדות של החזית העממית בירדן. ליירד סירב בתירוץ שמזג האוויר לא נוח והרעיון נזנח. כוחות אמריקנים התכוננו ומטוסי צבא נשלחו לטורקיה כדי להיערך לאפשרות תקיפה צבאית.

לעומת זאת, ראש ממשלת בריטניה אדוארד הית' החליט לנהל מגעים עם החוטפים ובסופו של דבר הסכים לשחרר את ליילה ח'אלד ואחרים בתמורה לבני הערובה. ארצות הברית התנגדה לעסקה זו.

ב-10 בספטמבר התפרצו קרבות בין החזית העממית לכוחות הירדנים בעמאן במלון אינטרקונטיננטל שבו הוחזקו 125 נשים וילדים על ידי החזית העממית והממלכה נראתה כעומדת על סף מלחמת אזרחים כוללת. השמדת המטוסים ב-12 בספטמבר הבליטה את חוסר השליטה של הממשלה הירדנית באזורים בשליטת הפלסטינים, והפלסטינים הכריזו על העיר אירביד כ"טריטוריה משוחררת" כאתגר ישיר לשלטון חוסיין.

ב-13 בספטמבר השירות העולמי של ה-BBC שידר הודעת הממשלה בערבית שעל פיה בריטניה תשחרר את ח'אלד בתמורה לבני הערובה.

על פי מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר: "בנקודה זו, אם מכיוון שהאמצעים האמריקנים נתנו למלך חוסיין עידוד פסיכולוגי או אם משום שהוא הגיע לנקודת ייאוש, החליט חוסיין על עימות כולל עם הפדאיון".

עובדה נוספת שתרמה למשבר הבינלאומי הייתה שסוריה ועיראק, שנתמכו על ידי ברית המועצות, איימו להתערב ולתמוך בארגונים הפלסטינים בכל עימות עם ממלכת ירדן. על פי מסמכים בריטיים המלך חוסיין המודאג ביקש מבריטניה ומארצות הברית להעביר לישראל בקשה להפציץ כוחות סוריים אם יכנסו לירדן בתמיכתם בפלסטינים. כשטנק סורי חצה את הגבול, חלפו מטוסים ישראליים מעל האזור כאזהרה.

פתרון המשבר ותוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך חוסיין הכריז על משטר צבאי ב-16 בספטמבר ויזם פעולות צבאיות שנודעו בהמשך כספטמבר השחור.

כשבועיים לאחר תחילת המשבר, בני הערובה הנותרים הובאו מאתרים סביב עמאן והוחלפו בליילה ח'אלד ובמספר אסירים אחרים של החזית העממית לשחרור פלסטין. בני הערובה הוטסו לקפריסין ואז לנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י ברומא, שם פגשו את הנשיא ניקסון ב-28 בספטמבר.

במהלך האירוע, ב-11 בספטמבר יזם הנשיא ניקסון תוכנית במטרה לטפל בבעיית "פיראטיות אוויר", שכללה שיגור מיידי של קבוצה של 100 סוכנים פדרליים לאבטחת מטוסים אמריקנים.

ארגון החזית העממית דחה את הטקטיקה של חטיפת מטוסים מספר שנים לאחר מכן, אף על פי שכמה מחברי הארגון ומקבוצות משנה המשיכו לחטוף מטוסים ולבצע פעולות אלימות אחרות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]