חוסיין, מלך ירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוסיין
מלך הממלכה הירדנית ההאשמית
Hussein of Jordan 1997.jpg
שם מלא סעיד חוסיין בין טלאל
תקופת שלטון 11 באוגוסט 1952 – 7 בפברואר 1999
הקודם טלאל
יורש עבדאללה השני
בת זוג

המלכה דינה
המלכה מונה
עאליה בהאא א-דין טוקאן
המלכה נור

צאצאים

הנסיכה עאליה
עבדאללה השני
הנסיך פייסל
הנסיכה עאישה
הנסיך זיין
הנסיכה האיה
הנסיך עלי
הנסיכה עביר
הנסיך חמזה
הנסיך האשם
הנסיכה אימאן
הנסיכה ראיה

שושלת השושלת ההאשמית
אב המלך טלאל
אם זיין א-שריף בנת ג'מיל
תאריך לידה 14 בנובמבר 1935
עמאן, ירדן
תאריך פטירה 7 בפברואר 1999 (בגיל 63)
עמאן, ירדן
מקום קבורה עמאן, ירדן
הנסיך חוסיין בן 14, 1 בינואר 1950

חוסיין בין טלאלערבית: حسين بن طلال; 14 בנובמבר 19357 בפברואר 1999) היה מלך ירדן בשנים 1952‏-1999. אל מול מאורעות סוערים בארבעים ושבע שנות כהונתו, השכיל חוסיין לשמור על כתרו ולהעבירו לבנו. בנוסף לכך, הצליח לשמור על מסגרת השלטון ההאשמי במדינה בה רוב התושבים הם ממוצא פלסטיני. חוסיין שימש בתפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצו, אך השפיע רבות גם על תולדותיה של מדינת ישראל. חוסיין היה בין המנהיגים הערבים הראשונים שנפגשו עם מנהיגים פוליטיים ישראלים, והיה ראש המדינה הערבי השני אשר חתם עם ישראל על הסכם שלום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית, לטלאל, בנו של המלך עבדאללה הראשון, ולזיין א-שריף בנת ג'מיל. הוא נשלח ללימודים ב"ויקטוריה קולג'" באלכסנדריה, ולאחר מכן נשלח להתחנך בבתי ספר פרטיים בריטיים דוגמת בית הספר "הארו" והפנימיה הצבאית "סאנדהרסט", וזאת כחלק מנטייתו הפרו בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו. אביו, טלאל, היה סכיזופרן שבילה את רוב זמנו בסנטוריום בשווייץ, ודודו, נאיף, היה בעל שאיפות משלו לשלטון.

ב־20 ביולי 1951, הגיע עבדאללה לירושלים במטרה להתפלל את תפילת יום השישי עם נכדו הצעיר, הנסיך חוסיין. מתנקש בודד ירה לעברם ורצח את המלך. שולחי המתנקש היו בני משפחת חוסייני, מהמשפחות המובילות והמכובדות באוכלוסייה הפלסטינית. חוסיין אמר שהוא ניצל מיריית הרובה בזכות סיכת מדליה שסבו נתן לו והתעקש שיענוד אותה. אירוע זה היה מעצב בחייו של הנסיך הצעיר, וזכרו ליווה אותו כל חייו.

הבן הבכור של עבדאללה, המלך טלאל, הוכתר, אך לאחר כשנה נאלץ להתפטר בגלל מחלת הנפש ממנה סבל. בנו הנסיך חוסיין הוכרז כמלך ירדן ב־11 באוגוסט 1952, והומלך ב־2 במאי 1953.

שנות המלוכה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין עלה לשלטון בעת של תמורות בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי. האימפריה הבריטית, שבה היה סבו קשור, התפרקה מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם, ואילו הלאומנות הערבית החילונית הייתה בשיאה, עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים, כשבפיו רטוריקה פאן ערבית, רפובליקנית, ואנטי-אימפריאליסטית. מגמות אלו לא הבטיחו למלך הצעיר שלטון ארוך ימים. האופוזיציה הפלסטינית הפכה עד מהרה לתומכת נלהבת בברית עם מצרים ובניתוק הקשרים עם בריטניה.

על הפרק עמדה באותה העת ברית פרו-מערבית שיזמה בריטניה בפברואר 1955 עם מדינות האזור - איראן, טורקיה, עיראק ופקיסטן. הברית, המכונה "ברית בגדד" הייתה ניסיון ליצור חזית אל מול ניסיונות החדירה של ברית המועצות לאזור, והיה מקום לראותה בהקשר הרחב של המלחמה הקרה. ברור היה כי הצטרפות הממלכה הירדנית לברית תתקבל על ידי השותפים לברית בברכה. חוסיין עמד תחת לחצים כבדים, אך החליט שלא להצטרף. בחודש מרץ 1956 חיזק את תדמיתו האנטי-בריטית, כאשר פיטר את גלאב פאשה, המפקד הבריטי של צבא ירדן. האזור היה ערוך להכרזת נאצר על הלאמתה של תעלת סואץ, אשר הביאה למלחמת סיני שבה נלחמו ישראל, בריטניה וצרפת כנגד מצרים הנאצריסטית. ירדן לא נטלה חלק במלחמה, אף כי הביעה אהדה לצד המצרי. במרץ 1957 ביטל חוסיין את החוזה האנגלו-ירדני, והורה על פינוי כל הכוחות הבריטיים משטח הממלכה. באפריל 1957 חידשה הממלכה את היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות.

חוסיין ביצע רבים מצעדים אלו בניגוד לרצונו. יחסיו האישיים עם גלאב פאשה היו מעולים, ונטיית לבו הייתה פרו-בריטית הרבה יותר משהייתה פרו-רוסית. הפרלמנט הירדני נטה עתה שמאלה באופן מסוכן, ויציבותו של הכתר נראתה כמעורערת. חוסיין החל לנקוט בצעדים לאיזון המצב, ביצע טיהורים בצבאו, ואף רקם קשרים צבאיים עם ארצות הברית. פעולות אלו הביאו לערעור היחסים עם מצרים וסוריה, אשר הכריזו על איחוד מדיני ביניהן בינואר 1958 ויצרו את "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"מ). כתגובת נגד לכך הכריזו ירדן ועיראק על הקמת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", בראשה עמד המלך פייסל השני, אשר היה בן דודו השני של חוסיין (שניהם היו ניניו של האמיר חוסיין), בן גילו של חוסיין, וכמו חוסיין בוגר בית הספר הבריטי "הארו".

ביולי 1958 חש חוסיין כי מרידה צבאית ממשמשת ובאה כנגדו. הוא הזעיק לעזרתו את המלך פייסל, אשר שלח חטיבה מצבאו, בפיקודו של הגנרל קאסם. חטיבה זו לא הגיעה מעולם ליעדה. קאסם החליט להגיע לבגדד ולהפיל שם את משטרו של פייסל. פייסל נתפס ונתלה בכיכר העיר. חוסיין נחרד למראה בן דודו התלוי. משטרו של פייסל היה אף הוא פרו מערבי, האשמי, ואף הוא לא נשען על רוב דמוגרפי ברור בממלכה העיראקית. הדמיון בין חוסיין ופייסל היה ברור, ולחוסיין היה סופו של פייסל אות וסימן באשר לצפוי לו אם לא ישכיל לאזן בין הכוחות בממלכתו, באזור, ובין המעצמות שביניהן הוא נדרש לתמרן.

הדרך אל מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תקופת ההמתנה, מלחמת ששת הימים

לאחר מותו של פייסל מצא עצמו חוסיין במצור. הרפובליקה הערבית המאוחדת ראתה בו עתה את היחיד המקלקל את השורה, והכריזה על סגר אווירי, ועל סגירת הכבישים ומעברי הגבול. חוסיין ציפה לפלישה מבחוץ, שתהייה משולבת עם מהומות פרו נאצריסטיות מבפנים. בצר לו פנה חוסיין שוב לבריטניה, וביקש משלוח כוח צבאי. כוח זה נשלח, תוך תיאום עם ישראל, שכן היה עליו לעבור בתחומה האווירי. לפי יובל נאמן, בריטניה הסכימה למכור לישראל 2 צוללות ו 50 טנקי צנטוריון תמורת ההרשאה הישראלית להטיס כוח זה מעל ישראל.‏[1]

זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה התרחש שיתוף פעולה עם ישראל להצלת המשטר ההאשמי, אך לא הפעם האחרונה. בימים אלה של המלחמה הקרה, הייתה משמעות מיוחדת לשהיית חטיבה בריטית בתחום ירדן. העניין הובא לעצרת האו"ם, ולבסוף התחייבה קע"מ לכבד את ריבונות ירדן, במסגרת התחייבות כללית של מדינות הליגה הערבית לכבד זו את עצמאותה של זו. הכוחות הבריטיים פונו באוקטובר 1958.

בנובמבר 1958 הוסר המצור האווירי על מנת לאפשר לחוסיין נופש מחוץ לירדן. בהיות מטוסו של חוסיין מעל לתחומה האווירי של סוריה נעשה ניסיון להכריחו לנחות בתחומי המדינה, והוא שב לירדן. היחסים בין הצדדים המשיכו להיות בלתי יציבים. באוגוסט 1959 חידשה ירדן את יחסיה עם קע"מ, ובספטמבר 1961 הם נותקו שוב.

בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני, ושיתוף פעולה בתחום המים, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים לגדה המערבית, שהייתה עדיין בשליטת חוסיין.

למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים, ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה, "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי הגדה המערבית.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה.

פעילותם של אנשי הארגון לשחרור פלסטין הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את פעולת סמוע, אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות.

המתיחות באזור הביאה את חוסיין לכלל החלטה אסטרטגית, לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים.

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין, שהושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית ונקט בפעולות ראווה חסרות ערך צבאי אך מתגרות - תותחים ירדנים הפגיזו מטרות בישראל, ומתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון. כאשר תקף צה"ל את צבאו של חוסיין הובס צבא זה בתוך זמן קצר, ועוד בערבו של ה־7 ביוני היה צה"ל פרוש לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית, ואף ירושלים נכבשה.

ספטמבר השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספטמבר השחור (אירוע)

לאחר מלחמת ששת הימים מצא עצמו חוסיין במצב חמור. הוא איבד חלקים ניכרים מממלכתו ומצבאו, וזרם חדש של פליטים שטף את הממלכה. חוסיין עמד במצור. המלחמה וכיבוש הגדה המערבית הביאו תנופה לארגוני הטרור הפלסטינים, ואלה מצאו שדה פעולה נוח בירדן. חוסיין המשיך, אמנם, בפגישותיו עם ישראלים כאבא אבן ויגאל אלון, אך נאלץ לשתף פעולה עם התבססות ארגוני הטרור בממלכתו. ארגוני הטרור הפגיזו יישובי ספר ישראלים, ככפר רופין ומעוז חיים, והציתו מלחמה לאורך נהר הירדן. תגובת צה"ל בפעולת כראמה במרץ 1968 לא הביאה לסילוק המחבלים, ואלה הציגו אותה כניצחון פלסטיני גדול. ב־4 בנובמבר 1968 פרצו קרבות בעמאן. לבסוף הגיע חוסיין להסכם עם ארגוני הטרור שנתן להם יד חופשית לפעולה, במגבלות מסוימות. כך נוצרה מדינה בתוך מדינה בירדן. היה ברור כי ההסכם רק זמני. מטרתם של ארגוני הטרור הייתה ליצור בירדן בסיס של קבע בו יעשו כאוות נפשם, ולמעשה ליצור מדינת טרור המתבססת על הרוב הפלסטיני. חוסיין ידע כי המשך המצב הקיים בו גורם זר שולט בחלקים ניכרים בארצו יביא בסוף לנפילתו. לאחר עליות וירידות, הסכמים שנוסחו והופרו, וניסיונות תיווך של גורמים ערבים, החליט המלך כי הגיע הזמן לפעול.

ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי ולמזוין. עימות זה זכה לכינוי אירועי ספטמבר השחור. תחילת העימות הגלוי בהתנקשות כושלת בחיי חוסיין, שנערכה ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והובילה לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי "החזית העממית" שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו בני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח, על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה.

התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד לא תוגברו (בין השאר בשל ריכוז כוחות ישראלים ברמת הגולן) ולבסוף נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטינים הוכו מכה ניצחת. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו סופית. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב־2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב־3,400 הרוגים ו־10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר הרבה יותר גבוה, כ־20,000.

מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים

לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה חוסיין כיעד את השבת שטחי הגדה לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים בכירים, ובהם גולדה מאיר ומשה דיין. בין שתי המדינות שרר מצב של דו קיום. מעברי הגבול פעלו, והמטבע הירדני המשיך להיות הילך חוקי בגדה. בין היתר המשיכה ירדן בתשלום משכורות עובדי מדינה בשטחי הגדה. במרץ 1972 הציע חוסיין בשידור רדיו תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית בגדה המערבית. הצעה זו נדחתה על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, כאשר מצרים אף ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ירדן עקב שידור רדיו זה. גם ישראל דחתה את התוכנית שהתעלמה מתוכניות ישראליות לפשרה טריטוריאלית.

המתיחות הגוברת בין ישראל, מצרים וסוריה, הביאה שוב את רוחות המלחמה לאזור בשנת 1973. מפקד אוגדה סורית שהיה סוכן ירדני, העביר לירדן את תוכנית המתקפה הסורית ואת זמנה המדויק. כדי למנוע מלחמה שתערער את יציבות ממלכתו וכדי להצליב את המידע עם מידע ישראלי,‏[2] חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה, כולל ב-25 בספטמבר 1973, כשבועיים לפני המועד להתקפה, ובכל הפעמים הזהיר אותה אזהרה כללית מפני התקפה קרובה. גולדה מאיר התיעצה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.‏[3]

חוסיין העביר ל-CIA את תוכנית המלחמה הסורית המפורטת, אך הדיווח שה-CIA העביר להנרי קיסינג'ר היה עמום כך שארצות הברית לא פעלה בהתאם.‏[4]

צבא ירדן השתתף חלקית במלחמת יום הכיפורים. חוסיין שלח שתי חטיבות שריון לעזרת סוריה, ובמקביל ביקש שישראל לא תתקוף את ממלכתו.‏[5] חטיבות אלו נקלעו למאמץ ההבקעה הישראלי בגולן, ואיבדו כעשרים טנקים בקרבות מגננה.

במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו ייסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו אף בשטח ישראל, בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום המדינה לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שלו שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות נציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם.

באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה בשטחי הגדה, וכי הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול כנגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו.

הדרך אל השלום עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן
לחיצת יד בין חוסיין ויצחק רבין. ברקע ביל קלינטון.
ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אישרור חוזה השלום הישראלי ירדני בבית גבריאל בצמח

הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה אך בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הנצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל. בסוף שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והמצב השתנה באופן קיצוני. "האופציה הירדנית" - הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות, הייתה לנחלת העבר. במצב שנוצר הודיע חוסיין באופן רשמי ב־31 ביולי 1988 כי הוא מוותר על כל תביעה לריבונות בשטחים.

בשנת 1990 פנה חוסיין למהלך פנימי לדמוקרטיזציה בירדן, והורה לוועדה לנסח "אמנה לאומית". האמנה הלאומית, ביחד עם החוקה הירדנית הקיימת, ניסחה מחדש את היחסים בין זרועות הממשל השונות, והתייחסה לזכויות פוליטיות ולתנאי פעולתן של מפלגות. ביוני 1991 התקבלה האמנה בכינוס מיוחד של 2,000 נציגים מכל שכבות העם הירדני.

1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצא עצמו חוסיין לכוד בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות.

בשנת 1991 הביא "חלון ההזדמנויות" שיצרה מלחמת המפרץ להשתתפות ירדן בועידת מדריד. על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות בין ישראלים וירדנים.

בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, נתנו תנופה אף למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין.

ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים.

תקופת השלום עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין ניסה לשמור על השלום עם ישראל, בתקופה קשה בה השפיע הסכסוך הישראלי פלסטיני לרעה על היחסים בין המדינות. ב־4 בנובמבר 1995 נרצח שותפו של חוסיין להסכם השלום, יצחק רבין. חוסיין השתתף בהלווייתו של רבין. ב־29 במאי 1996 עלה לשלטון בנימין נתניהו. נתניהו ראה עצמו מחויב להסכם עם ירדן, וביקש לשפר את היחסים עמה, אך אירועי אותו הזמן כגון מאורעות מנהרת הכותל, ובניית השכונה בהר חומה העכירו את היחסים. אירוע טראגי שאירע ב־13 במרץ 1997 הבהיר את מחויבותו של חוסיין להסכם. היה זה כאשר חייל ירדני פתח באש על קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים. שבע ילדות מבית שמש נרצחו באירוע וחוסיין ביקר את משפחות ההרוגות וניחם אותן באופן אישי.

בשנת 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של ח'אלד משעל, בכיר בחמאס, שבוצע על ידי סוכני המוסד על אדמת ירדן. שני סוכנים נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדנים, חוסיין ראה במעשה משום מעילה באמונו ואיים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. כישלון זה הטיל כתם על תפקודו של ראש המוסד דאז, דני יתום. בתיווכם של שר החוץ דאז, אריאל שרון ושל אפרים הלוי, שליח מיוחד של ראש הממשלה נתניהו לירדן, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן שוחררו הסוכנים בתמורה למתן סם הנגד לזריקת הרעל שהוזרקה למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו.

המלך חוסיין כסוכן ה-CIA[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך חוסיין שימש במשך שנים רבות כסוכן בתשלום של סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. בשנות ה-60, מפעילו היה ג'ק אוקונל (Jack O'Connell), ראש שלוחת הסוכנות בירדן. חוסיין המשיך לעבוד עבור ה-CIA גם בשנות ה-70. התרעת המלחמה שהעביר חוסיין לגולדה מאיר בשנת 1973 (ראו לעיל) הועברה במקביל גם ל-CIA באמצעות ראש השלוחה בעמאן.‏[6]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיו האחרונים נאבק חוסיין במחלת הסרטן. חוסיין אובחן כבר בשנת 1992 כחולה בסרטן הכליה, אך הצליח להתגבר על מחלתו. בשנת 1998 אובחן שוב סרטן בגופו. חלק ניכר מזמנו הקדיש לטיפולים רפואיים במרפאת מאיו בארצות הברית. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו, החליט כי עליו להסדיר את ענייני הממלכה, וב־19 בינואר 1999 שב לירדן.

ראשית, הכריז כי יורשו לא יהיה יורש העצר עליו הכריז מאז שנת 1965, אחיו, הנסיך חסן, כי אם בנו עבדאללה. בנאום לאומה האשים את חסן בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות אודות המלכה נור, והכריז על עבדאללה כיורש. לאחר מכן שב לארצות הברית על מנת להשלים את הטיפולים הרפואיים. לאחר שטיפולים אלו נכשלו, שב חוסיין, כשהוא חולה אנוש וללא הכרה לממלכת ירדן. ב־7 בפברואר 1999 הכריעה אותו מחלתו.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסיין היה איש העולם הגדול. השכלתו הבריטית וגינוניו הבריטיים השתלבו עם אהבתו לחיים הטובים. הוא היה איש הספורט המוטורי - טייס מנוסה ומוכשר, אופנוען ונהג מירוצים. כן נהנה מספורט המים, מסקי ומטניס. חוסיין היה חובב רדיו, והיה מוכר בקרב קהילת חובבי הרדיו בעולם בכינוי "JY1".

חוסיין נישא ארבע פעמים:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העתק כתבה של "ידיעות אחרונות" 18 במרץ 2005 בפורום פרש
  2. ^ wall street journal: "Hussain said his meeting with Golda Meir was intended to extract information she had received from her Egyptian sources: Jordan was hesitant to rely solely on the Syrian source, however well placed. Hussein wanted to prevent a war by describing the gravity of the danger, in order to induce Israel to embark on a diplomatic path", The Art of Middle East Survival
  3. ^ צבי זמיר, "בעיניים פקוחות" , עמוד 127
  4. ^ wall street journal: "the Syrian commander's warning was passed to the CIA via the station chief in Amman,.... The report he sent Henry Kissinger was not earthshaking. ", The Art of Middle East Survival
  5. ^ wall street journal: "he asked Secretary of State Henry Kissinger to secure Israel's agreement to let Jordan send a token supportive brigade into Syria without Israel's seizing on the move as a pretext to invade Jordan", The Art of Middle East Survival
  6. ^ אמיר אורןמוסד המלוכה, באתר הארץ, 27/02/2009
    לה מונד דיפלומטיק, משחק מסוכן בירדן, מרץ 1999 (באנגלית)
הקודם:
טלאל
מלך ירדן
11 באוגוסט 19527 בפברואר 1999
הבא:
עבדאללה השני
מלך ירדן
עבדאללה הראשוןטלאלחוסייןעבדאללה השני Coat of arms of Jordan.svg