פילוסופיה של ההיסטוריה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פילוסופיה של ההיסטוריה או היסטוריוסופיה היא תחום ידע השואל שאלות מדרג שני על ההיסטוריה. ישנם שני סוגים של פילוסופיה של ההיסטוריה, ספקולטיבית ואנליטית. הפילוסופיה האנליטית עוסקת בשאלות אפיסטמולוגיות ומתודולוגיות הקשורות להיסטוריה כתחום ידע, ואילו הספקולטיבית עוסקת באירועי ההיסטוריה עצמם, מתוך מטרה למצוא בהם תבנית-על ותכלית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
ב"פואטיקה", אריסטו טען כי שירה נעלה על ההיסטוריה, מכיוון שההיסטוריה עוסקת במה שקיים, בעוד השירה עוסקת במה שאמור להיות. אחרי אריסטו, חשו היסטוריונים קלסיים את הצורך להראות את העולם כנאצל יותר ממה שהוא. הרודוטוס ואחריו פלוטארכוס כתבו נאומים ושמו אותם בפיהן של דמויות היסטוריות, ובחרו את הנושאים ההיסטוריים שלהם במטרה לחנך את הקורא. מהתקופה הקלאסית עד הרנסאנס, התמקדו היסטוריונים בעובדות ובחינוך הקורא לסירוגין.
במאה השמונה עשרה התמקדו ההיסטוריונים במידת האפשר בעובדות, אך עדיין ביקשו כי הסיפור ההיסטורי שהם כותבים יביא לשיפורם ולחינוכם של הקוראים. במאה התשע עשרה, סבב הוויכוח בהיסטוריוגרפיה לא סביב השאלה האם ההיסטוריה אמורה לשפר את הקורא, אלא מהם הגורמים הפועלים בהיסטוריה והאם ניתן להבין את הסיבות לשינוי ההיסטורי. תומאס קרלייל טען כי ההיסטוריה היא הביוגרפיה של כמה אישים דגולים, דמויות הרואיות כמו אוליבר קרומוול או פרידריך הגדול. גיבוריו היו דמויות פוליטיות וצבאיות, המייסדים או ההורסים של מדינות. ההיסטוריה שלו, של אישים דגולים, של גאונים של טוב ורע, שאפה להבין את השינויים בעולם דרך הגדוּלה.
פילוסופים של ההיסטוריה היום אינם נוטים לדעתו של קרלייל, וסבורים כי ההתרחשויות ההיסטוריות נובעות מכוחות רחבים ומשמעותיים יותר מאשר פעולתו של אדם בודד, מוכשר או חשוב ככל שיהיה. הרברט ספנסר, בן המאה התשע-עשרה, לדוגמה, כתב כי "חייבים להודות כי הבריאה של אדם גדול תלויה בסדרה ארוכה של השפעות מסובכות, שיצרה את התרבות שבה הופיע, והמצב החברתי שאליו התרבות הגיעה. לפני שהאדם הגדול יכול ליצור מחדש את החברה, החברה חייבת ליצור אותו".
את היסודות למתודה ההיסטורית הקלאסית הניח במאה התשע-עשרה ההיסטוריון לאופולד פון רנקה (Ranke), שטען כי על ההיסטוריון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהיא", כלומר: בצורה אובייקטיבית ומדויקת, ללא משוא פנים וללא הבעת דעה, בהסתמכועל מקורות היסטוריים לאחר שבדק את מהימנותם.
שרל לנגולה (Langlois) ושרל סניובו (Seingnobos) תיארו בסוף המאה התשע-עשרה את הכתיבה ההיסטורית כתהליך הכולל את הערכת המקורות, בידוד העובדות מתוכם, סינתזה שלהן והעלאתה על הכתב. לשיטתם, התהליך אינו מדעי לחלוטין משום ששלב הסינתזה דורש הפעלת "דמיון יוצר" של ההיסטוריון כדי לשחזר את אירועי העבר, אולם היסטוריונים אחרים התייחסו לכל התהליך כמדע מדויק, המביא לגילוי האמת לאמיתה.
בין שתי מלחמות העולם מתחו ההיסטוריונים האמריקאים צ'ארלס ברד (Beard) וקרל בקר (Becker) ביקורת חריפה על המתודה הקלאסית. לטענתם, התיאור ההיסטורי אינו יכול להיות אובייקטיבי משום שבידי ההיסטוריונים אין עובדות, אלא תיאורים מקוטעים של עובדות ומשום שבתהליך הסינתזה מפעיל ההיסטוריון שיקול דעת, מבחין בין עיקר וטפל ובורר את העובדות - תהליך שהוא לחלוטין אינו אובייקטיבי אלא תלוי באישיותו של ההיסטוריון ובמוסכמות הנהוגות בתקופתו.
[עריכה] פילוסופיה אנליטית של ההיסטוריה
ההפילוסופיה האנליטית של ההיסטוריה שואלת מספר שאלות:
- שאלות מתודולוגיות: מהי היחידה הנכונה ביותר לחקר העבר האנושי? היחיד, העיר, המדינה, התרבות, או אולי האנושות כולה?
- שאלות אפיסטמולוגיות: מהי מעמדה של "עובדה היסטורית"? מהי "אמת היסטורית"? במה דומה היסטוריה למדע? במה דומה היסטוריה לספרות?
[עריכה] שאלות אפיסטמולוגיות בהיסטוריה
השוואה בין כרוניקה, שהיא תיאור של העובדות שנעשה בזמן התרחשותן, לבין היסטוריה, שהיא תיאור האירועים בדיעבד תוך יצירת מכלול בעל משמעות, מעלה מספר בעיות אפיסטמולוגיות הקשורות לכתיבת ההיסטוריה.
ראשית, הכרוניקאי מתאר את העובדות בזמן התרחשותן, ואילו ההיסטוריון לומד על העובדות מתוך מקורות ובדיעבד. שלב מיצוי העובדות מתוך המקורות הוא בעייתי משום שההיסטוריון אינו בן התקופה של העובדות כמו הכרוניקאי, והוא אינו יכול להיות בטוח לחלוטין שכך אכן היו הדברים. אולם, להיסטוריון יש פרספקטיבה היסטורית והוא מסוגל להעריך את העובדות ולפרשן.
שנית, ההיסטוריון צריך ליצור מהעובדות מכלול בעל משמעות, ולכן עליו להסביר את הסיבות לאירועים ההיסטוריים. תיאור סיבתי כזה הוא סובייקטיבי, משום שניתן לייחס סיבות שונות לאותם אירועים. בנוסף לכך ההיסטוריון, בניגוד לכרוניקאי, אינו בן התקופה שאותה הוא מתאר ולכן קשה לו יותר להסביר את התנהגות האנשים ומניעיהם. אולם, גם הכרוניקאי בורר עובדות מסוימות ולא אחרות מתוך שלל המידע הנתון לפניו, ולכן גם התיאור שלו משקף את נקודת מבטו הסובייקטיבית. בנוסף לכך, ההיסטוריון מתאר לעתים את האירועים כתהליכים המושפעים מכוחות היסטוריים, שהגדרתם אינה חד-משמעית.
בעיה נוספת היא בעיית האובייקטיביות. מהי כתיבה אובייקטיבית? האם היא תיאור גרידא של העובדות כפי שמציע רנקה? האם תיאור כזה ייתכן? האם הבעת דעה ופרשנות של ההיסטוריון תורמת לאובייקטיביות או מפחיתה ממנה?
אחד הכלים שבהם משתמשים הפילוסופים לחקר ההיסטוריה הוא חקר שפתו של ההיסטוריון. דרך אחת לעשות זאת היא להנהיר את המלים והמושגים שבהם משתמש ההיסטוריון, הן לתיאור ההיסטוריה והן לתיאור עבודת ההיסטוריונים, כלומר: לתת למלים משמעות מרכזית אחת שתתאים להקשרים שונים. מכאן הם לומדים על גישתו של ההיסטוריון ועל תפישת עולמו.
ההנהרה אינה רק תיאור של שפת ההיסטוריונים, אלא גם הערכה שלה. היא יוצרת דגם של דרכי ההסבר הנהוגות בהיסטוריה, שמהווה גם מודל לחיקוי להסברים היסטוריים נוספים. מובן שדגם זה אינו מחייב את ההיסטוריונים, אולם יש בו כדי להאיר את דרכו של ההיסטוריון, לבאר לו את מניעיו ולגרום לו לחשוב מדוע בחר בדרך אחת ולא באחרת.
[עריכה] היסטוריה כמדע וכסיפורת
שאלה שבה עוסקים פילוסופים של ההיסטוריה היא האמם ההיסטוריה היא מדע. בהקשר זה ישנם שני מובנים שונים של המונח "מדע":
- תחום ידע אובייקטיבי המכוון לגלות את האמת. תפישה זו מדגישה את האוטונומיה של מדע כתחום ידע עצמאי הנשלט על ידי נורמות רציונליות. תפישה זו מדמה את ההיסטוריון לארכאולוג שמנסה לשחזר את העבר במדויק.
- תחום מחקר אמפירי לגילוי חוקים כלליים. תפישה זו מתייחסת להיסטוריון כמדען שמנסה למצוא חוקים היסטוריים כלליים בדומה לפיזיקאי שמנסה למצוא חוקים פיזיקליים.
בהשקפה הראשונה, דגל, כאמור, ההיסטוריון לאופולד פון רנקה, מייסד המתודה ההיסטורית הפוזיטיביסטית הקלאסית, שסבר שההיסטוריון יכול וצריך לתאר את העבר בצורה אובייקטיבית. בהשקפה השנייה דגל קרל מרקס, שטען לא רק שישנם חוקים היסטוריים, אלא גם שהוא גם גילה אותם וניסח את המדע העוסק בהם. למעשה, כל אחד מההוגים המתוארים בחלק של הערך הזה העוסק בפילוסופיה ספוקולטיבית של ההיסטוריה מחזיקים בהשקפה זו אם הם גם מקבלים השיטה המדעית.
בהשקפה השנייה דגלו גם פילוסופים מובילים של המדע במחצית הראשונה של המאה העשרים. קרל המפל, למשל, סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים ושעל ההיסטוריון לגלותם ולהסביר באמצעותם. בספרו "דלות ההיסטוריציזם" הציג הפילוסוף קרל פופר עמדה מעניינית. כמו המפל, הוא סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים, גם אם לדעתו טריוויאליים למדי, כגון "אוכלוסייה מדוכאת נוטה להתקומם". אולם, הוא טען כי ההיסטוריון אינו יכול להעמיד את החוקים האלה למבחן ולהפריכם, משום שהתיאור שלו הוא תמיד תיאור חלקי ובדיעבד. על ידי בחירה סלקטיבית של הנתונים לאחר מעשה ניתן להסביר מדוע כל תחזית לא התממשה. לכן ההיסטוריון אינו מדען וההיסטוריה, לרבות תאוריות כגון המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, אינן מדע.
פופר והמפל הם פילוסופים אמפיריציסטים המאמינים באחדות השיטה המדעית. לדידם, אין הבדל בין מדעי הטבע למדעי האדם, משום שאת כולם מאחדת שיטה מדעית אחת. לעומתם, פילוסופים המושפעים מזרם ההרמנויטיקה טוענים שמדעי הטבע ומדעי האדם הם שני תחומי ידע נפרדים זה מזה במטרותיהם ובשיטתם. לדעתם, מטרת מדעי הטבע היא להסביר באמצעות חוקים כלליים, ואילו מטרת מדעי האדם היא להשיג הבנה של פעולות אנושיות על ידי מתן פשר להתנהגות אנושית בעלת משמעות. לפי הפילוסוף ר"ג קולינגווד, הנמנה על גישה זו, הסבר היסטורי הוא שחזור (re-enactment) של העבר והבנת של המניעים לפעולה של שחקנים אנושיים מתוך נקודת המבט של התקופה ההיסטורית הנידונה.
תפישה זו של היסטוריה כפרשנות של פעולה אנושית מעלה בעיה בכתיבה היסטורית, שהיא היא קרבתה לסיפורת. הכתיבה ההיסטורית דומה לסיפור והיא בעלת מאפיינים ספרותיים, התחלה אמצע וסוף. מכאן נשאלת השאלה, כיצד להתייחס להיסטוריה, כמדע או כאמנות. האם יש "עובדות היסטוריות" או "תהליכים היסטוריים" או שמא מדובר רק בהתאמת התיאור ההיסטורי לקונבנציות ספרותיות?
ההיסטוריון היידן וייט, שניתן לשייכו לזרם הפוסטמודרני טען שאין כל הבדל בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. בשני המקרים מדובר, לשיטתו, בניסיון לייצג מציאות תוך שימוש בקונבנציות ספרותיות. עמדה זו עוררה ביקורת רבה, משום שהיא מביאה לרלטיביזם קיצוני. אם היסטוריה היא רק סיפור, הסיבה היחידה להעדיף סיפור אחד, למשל של ניצול שואה, על סיפור אחר, למשל של מכחיש שואה, היא איכותם הספרותית. בעקבות ביקורת זו נסוג בו וייט מעט מעמדתו הקיצונית, וטען שאחד הקריטריונים בהעדפת סיפור אחד על משנהו הוא נאמנות לעדויות בשטח. אולם, מכאן עולה הצורך במתודה היסטורית מגובשת שתשמש לבדיקת הנאמנות הזאת. הצורך במתודה כזאת פותח את הדלת לתפישה הפוזיטיביסטית של רנקה, שלמרות הנאיביות שלה והביקורת שעוררה עליה, נראה שאין ממנה מנוס, בצורה כזאת או אחרת.
[עריכה] שאלות מתודולוגיות
שאלות מתודולוגיות בפילוסופיה של ההיסטוריה עוסקות בשיטת המחקר והכתיבה הראויה של ההיסטוריון.
אחת השאלות המתודולוגיות היא שאלת יחידת המחקר הנכונה לכתיבה היסטורית. יש היסטוריונים דוגמת ארנולד טוינבי העוסקים בעלייתן ונפילתן של תרבויות שלמות, אחרים מתמקדים במדינות מסוימות, או בעיר מסוימת, בלי התייחסות מרובה לרקע הכללי. הדבר נכון גם לגבי העיסוק בתחומים מובחנים של היסטוריה כמו היסטוריה פוליטית או צבאית, תוך התעלמות, בקווים כלליים, מהיסטוריה חברתית או כלכלית.
שאלה זו קשורה קשר הדוק לשאלות מטאפיזיות שבהן עוסקת הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה, משום שהתמקדות ביחידת מחקר מסוימת מניחה לעתים שיש לה תפקיד סיבתי בחילול מאורעות היסטוריים או מעמד אונטולוגי מיוחד.
[עריכה] פילוסופיה ספקולטיבית של ההיסטוריה
הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה שואלת שאלות מטאפיזיות וטלאולוגיות, כגון:
- מהן התבניות הכלליות שניתן למצוא כשאנו לומדים את העבר האנושי? האם יש דגמים של התפתחות, או אולי מחזורים? או, אולי אין בהם שום תבנית וסדר, אלא הם כאוס מוחלט?
- אם ההיסטוריה האנושית מתקדמת לקראת מטרה כלשהי, מהו הכוח המניע את התנועה ומהי אותה מטרה? ההבדל בין הפילוסופיות של הגל ומרקס טמון בתשובות השונות שנתנו לשאלה זו כוח מניע רוחני או חומרי.
[עריכה] דפוסים בעבר
תורות המבקשות לפרש את ההיסטוריה ולמצוא בה משמעות, דפוסים ותבנית-על של התרחשות המאורעות מכונות תורות מטא-היסטוריות. מטא-היסטוריה אינה מפרשת אירועים בודדים אלא את ההיסטוריה כולה עפ"י תפישת עולם מסוימת.
תורת המטריאליזם ההיסטורי שלך מרקס, כפי שנכתבה על ידו בחיבור "ביקורת הכלכלה המדינית", היא דוגמה מפורסמת לתורה מטא-היסטורית. לפי מרכס, הכוחות המניעים את ההיסטוריה הם כוחות כלכליים. לשיטתו ישנם שלושה יסודות בחברה. הראשון הוא כוחות הייצור, שהם משאבי הייצור של החברה, כלומר: אמצעי הייצור וכוח העבודה, והשני יחסי הייצור ("הבסיס הממשי"), כלומר: היחסים הנוצרים כתוצאה מהבעלות על כוחות הייצור, היינו: יחסי הקניין ויחסי העבודה. היסוד השלישי הוא "בניין העל" הכולל את המבנה החוקתי של החברה ואת היצירה התרבותית, והוא נקבע על ידי השניים הראשונים, אך לא משפיע עליהם.
במהלך ההיסטוריה האנושית יחסי הייצור הולכים ומתפתחים, ואופן הייצור, שהוא השילוב בין יחסי הייצור וכוחות הייצור קובעים את אופי החברה ואת החיים החברתיים והרוחניים, כלומר: את בנין העל. במהלך ההיסטוריה נוצרות סתירות חריפות בין אופן הייצור ליחסי הייצור כתוצאה מהתפתחות יחסי הייצור, ואז מתרחשות מהפכות חברתיות המשנות באופן קיצוני את אופי החברה וכמובן את בניין העל. לאחר כל מהפכה באה תקופת רגיעה, ולאחריה עוד מהפכה, עד שבסופו של דבר נוצרת חברה סוציאליסטית שבה בעלות משותפת על כוחות הייצור, וכל אחד בה "עושה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו".
הפילוסוף אלעזר ויינריב מזהה ארבעה מאפיינים בתורתו של מרקס, המשותפים למטא-היסטוריות נוספות:
- חוקיות. תורתו של מרקס היא תורה סיבתית-כלכלית: התפתחות כוחות הייצור מניעה את ההיסטוריה, כוחות הייצור קובעים את יחסי היצור, והבסיס הכלכלי קובע את בניין העל. לכן לעובדה היסטורית אין קיום עצמאי ויש לשפוט אותה לפי כוחות הייצור ויחסי הייצור באותה תקופה. לפי מרכס הכרת החוקיות ההיסטורית זהה להכרת חוקיות הקיימת במדעי הטבע, ולכן ניתן גם לחזות בעזרתה את המשך ההתפתחות ההיסטורית ממצב נתון.
- תבניתיות. וייריב מצביע על שלוש תבניות מטא-היסטוריות עיקריות: תבנית קווית, שבה ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כלל; תבנית מעגלית, שבה האירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב באותה צורה; ותבנית לוליינית, שבה האירועים חוזרים על עצמם, אך תוך שינוי, כי ישנה השפעה מצטברת שלהם זה על זה. תורתו של מרכס היא לוליינית: מהפכות ותקופות רגיעה באות אחת אחרי השנייה, אך כוחות הייצור מתפתחים בצורה קווית. תורות קוויות ולולייניות עשויות לדבר על קץ ההיסטוריה, שהוא מצב שבו ההתפתחות ההיסטורית מגיעה לסיומה. במקרה של מרכס זה יקרה עם כינון חברה סוציאליסטית.
- תכליתיות. קץ ההיסטוריה אינו רק המצב הסופי שאליו תגיע ההיסטוריה, אלא גם מצב אידאלי שיש לשאוף אליו ולפעול למענו. הניתוח המדעי, לפי מרכס, של ההתפתחות ההיסטורית עולה בקנה אחד עם האידאל שאליו יש לשאוף. עובדה זו יש בה כדי להטיל צל על מהימנות הניתוח המדעי הסיבתי.
- יסודות מטאפיזיים. כלומר: תפיסה היסטורית המניחה הנחות על טבע האדם ועל טבע המציאות. יש המפרשים את כוונתו של מרכס שמהות האדם, שהיא היצירה, היא זו שגורמת להתפתחות כוחות הייצור, ויש המפרשים את כוונתו שהאופי החומרי של האדם הוא שמניע את ההיסטוריה, וכל דבר בעל ביטוי רוחני או נפשי (כמו בניין העל) למעשה נובע גם הוא מהאופי החומרי של האדם.
מאפיינים מטא-היסטוריים הללו משפיעים על עבודתו של ההיסטוריון המאמין בהם. היסטוריון מרכסיסטי, למשל, ישתמש במונחים המרכסיסטים, ויסביר את ההיסטוריה לפי חוקיות מרכסיסטית. הוא יזדהה עם תכלית ההיסטוריה לפי מרכס וינסה למצוא בה סימנים שונים המעידים על בואה של המהפכה הסוציאליסטית.
תורות מטא-היסטוריות מכילות את ארבעת המאפיינים הללו או חלקם. אסכולות היסטוריציסטיות שהושפעו מרעיונותיהם של הגל ומרקס העלו החל באמצע המאה התשע-עשרה תאוריות הפוכות. לדידן, בהיסטוריה יש אכן התקדמות, אך היא אינה לינארית אלא נעה בתהליך קבוע של עימות דיאלקטי: רעיון או אירוע מסוימים יוצרים תזה, רעיון הפוך המופיע יוצר את האנטיתזה, ושניהם גם יחד יוצרים סינתזה, המולידה את התזה הבאה. באסכולות ההיסטוריציסטיות אין פרטים פועלים אלא רק גופים כוללים: לאום, מעמד, גזע, או ציוויליזציה, המונחים על–ידי "רוח התקופה", הצייטגייסט (הנחות מטאפיזיות).
"הפירוש הוויגי של ההיסטוריה", הוא תיאור גנאי שטבע הרברט באטרפילד (1900-1979) לזרם היסטורי המזוהה עם מלומדים של התקופה הוויקטוריאנית או האדוארדית באנגליה, כגון הנרי מיין או תומאס מקוליי. זרם זה מפרש באופן מגמתי את היסטוריה האנושית כמובילה בהכרח ממצב של פראיות ובורות אל מצב של שלום, עושר ומדע, כאשר האימפריה הבריטית מייצגת את שיא התהליך החיובי הזה (תבנית לינארית). מיין תיאר את כיוון ההתקדמות כמעבר מ"מעמד לחוזה", מעולם שבו חייו של אדם מוכתבים על–ידי נסיבות הולדתו לעולם בו קיימת ניעות חברתית ואפשרות בחירה.
על פי אוסוואלד שפנגלר (1880-1936) החוקיות ההיסטורית היא חוקיות ביולוגית. כל תרבות עוברת שלבי התפתחות כמו אורגניזם ביולוגי, שהם ילדות, בחרות, בגרות וזקנה. תרבויות מתות ונולדות תרבויות חדשות. התבנית של שפנגר היא תבנית מעגלית: תרבויות קמות ונופלות בצורה מחזוריות. לפי שפנגלר, להיסטוריה אין תכלית, וזה נובע במישרין מהאופי המעגלי של תורתו. הבסיס המטאפיזי לתורתו של שפנגלר הוא התעניינותו של האדם בהיבטים אומנותיים-אסתטיים של התרבות, שגורמים להתפתחותה, וכשעניין זה דועך, התרבות מגיעה לשלביה הסופיים.
לפי ארנולד טוינבי החוקיות ההיסטוריות היא פסיכולוגית: חברות, המכונות "ציוויליזציות", נוצרות כתגובה על אתגר, מתפתחות בתגובה על סדרת אתגרים ומתות כשאינן יכולות עוד להתמודד עם האתגרים. בתורתו של טווינבי יש יסודות מחזוריים ולולייניים. הציוויליזציות קמות ונופלות לכאורה ללא קשר אחת לשנייה, אך יכולה להיות להן השפעה מצטברת זו על זו ואנשים יכולים לחרוג מהציוויליזציה שלהם ולהפוך מודעים ליסודות המשותפים לכל הדתות, כלומר: לציוויליזציות שונות. לפי טווינבי תכלית ההיסטוריה היא ציוויליזציה עתידית שבה יאוחדו הדתות הגדולות לדת אחת אוניברסלית. טווינבי לא הזכיר במפורש יסודות מטאפיזיים בתורתו, אך הסיבתיות הפסיכולוגית שלה חושפת את הנחותיו המוקדמות על אופי האדם.
התפישות ההיסטוריציסטיות זכו לפריחה משמעותית אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהובילה לשינוי במערך הכוחות העולמי. מלחמת העולם השנייה, שהביאה את נפילתן של חלק מהתפישות הללו (לדוגמה, בגרמניה הנאצית) והמציאות העגומה בברית המועצות הובילו בהדרגה לשקיעת קרנן של השקפות היסטוריציסטיות במפורש ועליית תפישות מעודנות ומורכבות יותר של ההיסטוריה. אסכולת ה"אנאל" ואחריה גישות פמיניסטיות ורלטיביסטיות הדגישו כי בהיסטוריה פועלים זרמים שונים ומנוגדים בו-זמנית ושכאשר חלק מסוים באומה, גזע או מעמד מתקדם, אחר עשוי לסגת בו-זמנית.
התפישות ההיסטוריציסטיות לא נעלמו. ניתן למצוא אותן בצורה בולטת (אף כי בניסוחים המרככים את הממד המיסטי של ההיסטוריציזם) בתאוריות המיוחסות לימין הפוליטי כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה או "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. זרמים פוסט-מרקסיסטים שונים, לעומתם, רואים התנגשות של "גושים" מסוג אחר: לא התנגשות בין ציוויליזציות, לאומים או דתות, אלא התנגשות פנימית, גלובלית, בין מעמדות: גברים ונשים, לבנים ושחורים, עולם ראשון ועולם שלישי.
[עריכה] היסטוריוסופיה במקרא
בסיפור היסטוריוסופי במקרא ניתן למצוא כמה רעיונות:
- ה' מתערב בעולם על מנת להגשים את תוכניותיו
- הגויים הם כלי בידי ה' כדי להעניש וללמד את בני ישראל לקח (כגון אשור ובבל ששימשו עזר בהגליית העם וכן כורש ששימש כלי כדי להשיב את העם ארצה)
- ה' בחר בירושלים בתור העיר הנבחרת שלו ובבית דוד בתור השושלת הנבחרת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- היסטוריה מהי?/אדוארד הלט קר; מאנגלית: אורי רם; הקדמת הספר: שלמה אבינרי. תל אביב, מודן, 1986.
- אלעזר וינריב. חשיבה היסטורית: פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה (כרכים א-ד). רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1987.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דניאל ליתל, Philosophy of History, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
- Philosophy of History, The Galilean Library
