פילוסופיה של הנפש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פורטרט של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, הוגה מרכזי של הפילוסופיה של הנפש.

פילוסופיה של הנפש (נקרא גם פילוסופיה של ה-mind או פילוסופיה של הרוח) הוא תחום בפילוסופיה אשר עוסק במהות הנפש, אירועים נפשיים, פונקציות נפשיות, תכונות נפשיות, תודעה ויחסם לגוף בכלל ולמוח בפרט.

בעיית הגוף-נפש נתפסת לעתים כנושא העיקרי בתחום, אולם ישנם נושאים נוספים אשר אינם קשורים ליחס עם הגוף. דואליזם ומוניזם הן שתי האסכולות העיקריות בבעיית הגוף-נפש.

הדואליזם החל עם אפלטון[1], אריסטו, סמקיה והפילוסופיה ההודית, אולם נוסח בצורה מדויקת על ידי רנה דקארט במאה ה-17[2]. הדואליזם טוען שהנפש בלתי תלויה בחומר קיים (דואליזם חומרי) ועל פי גרסה אחרת כי הנפש היא קבוצת תכונות בלתי תלויה אשר נובעת מהמוח אך לא ניתנת לרדוקציה (דואליזם של תכונות).

מוניזם הוא העמדה שהנפש והגוף אינם ישויות נפרדות אונטולוגית. עמדה זו פותחה בפילוסופיה המערבית על ידי פרמנידס במאה ה-5 לפני הספירה ומאוחר יותר על ידי הרציונליסט ברוך שפינוזה[3].

  • על פי האידאליזם הנפש היא כל מה שקיים והעולם החיצוני הוא נפשי או אשליה שנוצרת על ידי הנפש.
  • על פי המוניזם הנטורליסטי, ישנם חומרים אחרים, מוחיים, שהינם, יחד עם הנפש, תכונות של חומר בלתי ידוע.
  • הפיזיקליזם טוען שרק ישויות בתאוריה פיזיקלית הן קיימות וכי הנפש תוסבר בסופו של דבר במונחים של ישויות אלה (המוניזם הרווח במאה ה-20 וה-21 הוא גרסאות של פיזיקליזם: ביהביוריזם, תורת זהות טיפוס, מוניזם אנומלי ופונקציונליזם).

רוב הפילוסופים המודרניים של הנפש מעדיפים עמדה פיזיקלית רדוקציונית או לא-רדוקציונית, בהתאם להשקפתם על הדרך בה הנפש נקשרת לגוף (פיזיקליזם רדוקציוני טוען שכל המצבים הנפשיים והתכונות יוסברו, בסופו של דבר, על ידי המדע כתהליכים ומצבים פיזיולוגים, לעומתו פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי טוען שלמרות שהמוח הוא כל מה שיש לנפש, התוצרים ואוצר המילים בתיאורים נפשיים והסברים הינם חיוניים, ולא יכולים לעבור רדוקציה לשפה ולהסברים של רמה פיזיקלית נמוכה יותר). גישות אלו מושפעות מסוציוביולוגיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה אבולוציונית ומדעי המוח. פילוסופים אחרים, מעדיפים עמדה לא-פיזיקלית שמבקרת את הרעיון שהמוח הוא מבנה פיזיקלי טהור. ההתקדמות במדעי המוח עוזרת להבהיר חלק מנושאים אלו, למרות זאת, הם רחוקים מלהיפתר. פילוסופים מודרניים של הנפש ממשיכים לשאול כיצד איכויות החומר והאינטנציונליות של מצבים נפשיים ותכונות יכולות להיות מוסברות במונחים נטורליסטים.

mind בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי הפילוסופיה בעברית נפתחים, רובם ככולם, בהתנצלות המתרגם על חוסר היכולת לתרגם לעברית את המילה mind. לא קיימת מקבילה למונח בשפה העברית ועל כן משתמשים חליפות במונחים נפש, רוח, שכל, דעת, נשמה, תבונה ואף מיינד. לעתים, באותו טקסט אפשר למצוא מונחים שונים לפי ההקשר ולפעמים נבחר מונח אחד, תוך התנצלות על חוסר הדיוק. אף אחד מהמונחים לא תופס את מלוא המשמעויות של mind. עד כה האקדמיה ללשון העברית לא הכריעה בסוגיה ולא קבעה מונח תקני. בערך זה נשתמש במילה 'נפש' בלבד על מנת לשמור על אחידות, זאת למרות שאין הכוונה למונח הפסיכולוגי.

בעיית גוף-נפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בעיית גוף-נפש

בעיית הגוף-נפש עוסקת בהסבר ליחס הקיים בין נפש, תהליכים נפשיים ומצבים או תהליכים פיזיולוגיים. השאלה היא מהי מהות הנפש ומצבים/תהליכים נפשיים ואיך, אם בכלל, הנפש משפיעה, או יכולה להשפיע, על הגוף. חוויות תפיסתיות תלויות בגירויים אשר מגיעים דרך החושים מהעולם החיצון. גירויים אלו גורמים לשינויים במצבים הנפשיים וגורמים לתחושות. לדוגמה, משה רוצה משולש פיצה וזה גורם לו להזיז את הגוף בכיוון מסוים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. השאלה היא כיצד אפשר שחוויות מודעות יגיעו מתוך גוש חומר אפור בעלת תכונות אלקטרו-כימיות בלבד? בעיה קרובה היא כיצד האמנות ורציות גורמות לנוירונים של אינדיבידואל לירות ולשריריו לפעול.

דואליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דואליזם

דואליזם הוא קבוצת השקפות על היחס בין נפש לחומר או גוף. הטענה היא שחוויות נפשיות הן לא-פיזיקליות. אחד מהניסוחים הקדומים הידועים לכך הם של סמקיה והמורים היוגים בפילוסופיה ההודית (650 לפנה"ס). סמקיה חילק את העולם לפורושה (נפש/רוח) ופרקריטי (חומר) והיוגה סוטרה של פטנג'אלי הציגה גישה אנליטית למהות הנפש. בפילוסופיה המערבית, אפלטון ואריסטו היו הראשונים לעסוק בכך. כל אחד מהם טען, מנימוקיו הוא, ש"חכמה" (כושר של הנפש או הנשמה) לא יכולה להיות מזוהה או מוסברת במונחים של גוף פיזי. הניסוח המודרני לדואליזם הוא של רנה דקארט (1641) שטען שנפש היא חומר לא-פיזיקלי אשר מהווה "דבר חושב" (res-cogitans). דקארט הוא הראשון שזיהה את הנפש עם תודעה והבחין אותה מהמוח (מקום החכמה), זהו האופן בו אנו רואים עד היום את בעיית הגוף-נפש.

טיעונים בעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיעונים הנפוצים בעד דואליזם מתבססים על אינטואיציה של השכל הישר לפיה חוויות מודעות נפרדות מחומר דומם. אדם מן היישוב מזהה את הנפש עם העצמי, אישיות או נשמה; ודוחה את הרעיון שהנפש היא מוח; או להיפך, הוא מוצא את הרעיון של ערך אונטולוגי יחיד כמכניסטי מדיי או לא מובן. פילוסופים מודרניים של הנפש סבורים שאינטואיציות הן מבלבלות ולכן עלינו להשתמש בכישורים ביקורתיים יחד עם עדויות אימפיריות מדעיות כדי לבחון את הנחותינו ולקבוע האם יש להן בסיס אמיתי.

טיעון נוסף הוא שלנפשי ולפיזיקלי יש תכונות שונות אשר בלתי מתיישבות זו עם זו. לאירועים נפשיים יש איכות סובייקטיבית שאין לאירועים פיזיקליים. אפשר למשל לשאול מישהו כיצד מרגישה אצבע חרוכה, כמו מה נראים שמיים כחולים וכיצד נשמעת מוזיקה נחמדה. אולם יהיה זה חסר משמעות, או לפחות מוזר, לשאול מה מרגיש גלוטומט בהיפוקמפוס?

פילוסופים של הנפש מכנים את ההיבט הנפשי של אירועים קווליה (qualia) או "תחושה גולמית". קווליה לוקחת חלק באירועים נפשיים אשר נראים קשים לרדוקציה לפיזיקלי, להרגיש כאב, לראות צל מוכר או לראות כחול.

אם התודעה (הנפש) יכולה להתקיים באופן בלתי תלוי במציאות הפיזיקלית (המוח), צריך להסביר כיצד זיכרונות פיזיקליים נוצרים ביחס לתודעה. דואליזם צריך להסביר כיצד התודעה משפיעה על המציאות הפיזיקלית. אפשרות אחת היא שמדובר בנס. כך למשל טוענים Arnold Geulincx and Nicolas Malebranche כי היחס גוף-נפש דורש מעורבות ישירה של האל.

זומבי אמיתי?

טיעון הזומבי מבוסס על ניסוי מחשבה של טוד מודי אשר דייוויד צ'אלמרס פיתח בספרו The Conscious Mind. הרעיון הוא שלדמיין גוף של מישהו מאפשר להגות בקיומו ללא מצבי תודעה. צ'למרס טוען שסביר שיצור כזה קיים מכיוון שכל הנדרש הוא שהמדעים הפיזיקליים יצדקו בתיאורם את הזומבים. מדעים אלה לא משתמשים בתודעה או בחוויות נפשיות ולכן המעבר מסבירות לאפשרות יהיה קטן. דנט טוען בתגובה כי המובן של זומבי פילוסופי הוא לא קוהרנטי או שהוא מושג לא סביר. זאת ממכיוון שעל פי הפיזיקליזם ישנן שתי אפשרויות בלבד, או שאפשר להאמין שכולם הם זומבים או שאף אחד לא יכול להיות זומבי. ההרהור בקיום או בחוסר קיום של זומבי היא תוצר העולם הפיזיקלי ולכן אין הבדל במי מהרהר בה. או במילותיו של דנט: "זומבים חושבים שהם מודעים, שיש להם קווליה, שהם סובלים מכאב - אולם הם פשוט טועים (על פי מסורת מצערת זו) בדרך שלא הם או אנחנו נוכל אי פעם לגלות!"[4].

דקארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דואליזם אינטראקציוניסטי (interactionism) אומץ על ידי דקארט בספרו "הגיונות", ונתמך במאה ה-20 על ידי קרל פופר וג'ון אקלס. על פי השקפה זו מצבים נפשיים, כמו האמנות ורציות, נמצאים באינטראקציה עם מצבים פיזיקליים. לדוגמה, ענבל תופסת באופן בהיר וברור את הנפש שלה כחושבת על דבר מה שאינו מדיד. יש לה גם תפיסה בהירה של הגוף שלה כמשהו מדיד אשר אינו מסוגל לחשוב. מכאן כי הנפש והגוף אינם זהים מכיוון שיש להם תכונות שונות רדיקלית. יחד עם זאת, המצבים הנפשיים של ענבל משפיעים על גופה ולהפך; כך, כאשר ילדה נוגעת בכיריים חמים (אירוע פיזיקלי) היא חשה כאב (אירוע נפשי) הגורם לה לזעוק (אירוע פיזיקלי); זה גורם לתחושה של פחד ולרצון להגן ולטפל (אירוע נפשי).

טיעונו של דקארט תלוי בהנחה שמה שענבל תופסת בנפשה באופן בהיר וברור הוא נכון. פילוסופים עכשוויים חולקים על כך. יוסף אגסי סבור, למשל, שמספר גילויים מדעיים מקעקעים את הרעיון של נגישות לנפש; פרויד הראה שאדם בעל הכשרה פסיכולוגית יכול להבין את המוטיבציות הלא-מודעות של אדם אחר טוב יותר מעצמו. פייר דוהם הראה שפילוסוף של המדע יכול להבין את מתודת הגילוי של מישהו טוב יותר מעצמו; וברוניסלב מלינובסקי הראה דבר דומה לגבי אנתרופולוגיה. מלינובסקי טען שהעובדה שניסויים מודרניים בפסיכולוגיה גורמים לאנשים לראות דברים שלא שם מקעקעת את טיעונו של דקארט מכיוון שמדען יכול לתאר תפיסות של אדם טוב יותר מעצמו. החולשה של טיעונים אלה היא שהם מטילים ספק באינטרוספקציה. אנו יודעים שאנשים טועים לגבי העולם, כולל מצבים פנימיים של אחרים, אולם אין זה כך תמיד. לכן יהיה זה אבסורד להניח שאנשים טועים תמיד ביחס למצביהם הנפשיים ולשיפוטיהם על הנפש עצמה.

בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבודהיזם הדואליזם הוא לא בין הגוף והנפש, אלא בין הנשמה (פרושה), שהיא נצחית, חלק מהאלוהות שקיים באדם, לבין החומר (פרקריטי), שהוא כל מה שלא נשמה או אלוהים. לפי תפיסה זו, נפש, הבנה, אגו, גוף, חושים תודעה וכדומה, הנם כולם חומר. זאת אומרת שהיחס בין הנפש לגוף הוא מוניסטי. הדואליזם מתקיים בין כל מרכיבי החומר לנשמה, שהיא קבועה ואינה יכולה להשתנות. קיימת היררכיה בחומרים שמרכיבים את האדם. מלמטה למעלה: הגוף והחושים, הנשימה והאברים הפנימיים, הנפש, התבונה, האגו ובפסגת החומר - התודעה. מכיוון שחומרים אלו משתנים ומשפיעים אחד על השני, האינדיבידואל שואף לשפר את איכותם, כדי להגיע לשלווה. תפקיד הנפש הוא לרסן את החושים, לעדן את הגוף ולשרת את התבונה. הנפש ניתנת להזנה בלימוד, השכלה, שינון מנטרות, תפילות ותרגילי ריכוז.

מוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוניזם

מוניזם, בניגוד לדואליזם, לא מקבל כל חלוקה בסיסית. חוסר נפרדות המציאות הוא רעיון מרכזי בפילוסופיה המזרחית כבר אלפיים שנה, בפילוסופיה ההודית והסינית, מוניזם הוא חלק מהבנת מושג החוויה. כיום, מרבית הצורות המקובלות של מוניזם בפילוסופיה המערבית הן פיזיקליסטיות. על פי הפיזיקליזם המוניסטי החומר הקיים היחידי הוא פיזיקלי ועליו להחקר על ידי המדע. צורה נוספת של מוניזם, אידאליזם גורסת שהחומר הקיים היחידי הוא נפשי. ברקלי האמין בצורה טהורה של אידאליזם. על פי גרסה מתוחכמת יותר, פנפסיכיזם, חוויות ותכונות נפשיות עומדות בבסיס חוויות ותכונות פיזיקליות. גרסה זו על ידי אלפרד ווייטהד ודיוויד גריפין.

על פי הפנומנליזם ייצוגים (או מידע חושים) של אובייקטים חיצוניים הוא כל מה שקיים. ברטרנד ראסל והפוזיטיביזם הלוגי תמכו בגישה זו בתחילת המאה ה-20. אפשרות נוספת, היא לקבל את קיומו של חומר בסיסי אשר אינו פיזיקלי או נפשי, כך שהנפשי והפיזיקלי יהיו תכונות חומר נייטרלי. ברוך שפינוזה תמך בעמדה זו וארנסט מאך תרם להפצתה. מוניזם נייטרלי מזכיר דואליזם של תכונה.

מוניזם פיזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהביוריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביהביוריזם

ביהביוריזם שלט בפילוסופיה של הנפש במשך רוב המאה ה-20 ובעיקר במחצית הראשונה. הביהביוריזם פותח בפסיכולוגיה כתגובה לבעייתיות של האינטרוספקציה (התבוננות עצמית). לטענתם, האינטרוספקציה לא יכולה לבחון באופן זהיר ומדויק את החיים הפנימיים של הנפש ולא יכולה לשמש להכללות תחזתיות. בלי הכללה והאפשרות לבחינה של אדם אחר, הפסיכולוגיה לא יכולה להיות מדעית. הפתרון הוא לוותר על הרעיון של חיים נפשיים פנימיים (ומכאן גם על נפש עצמאית אונטולוגית) ולהתמקד במקום זאת בתיאור של התנהגות נצפית.

במקביל להתפתחויות בפסיכולוגיה, התפתח ביהביוריזם פילוסופי (לעתים מכונה ביהביוריזם לוגי). על פי הביהביוריזם הפילוסופי הצהרות אשר אינן מאומתות על חיי הנפש הפנימיים הינם חסרי משמעות. עבורם, מצבים נפשיים אינם מצבים פנימיים שניתנים לאינטרוספקציה אלא תיאור התנהגות או נטייה להתנהג בדרך מסוימות, שנעשית על ידי גורם חיצוני במטרה להסביר ולחזות התנהגות של אחרים.

הביהביוריזם הפילוסופי נזנח בשלהי המאה ה-20 עם עליית הקוגניטיביזם. הקוגניטיביזם דוחה את הביהביוריזם בשל מספר בעיות בו. למשל, הביהביוריזם מתיימר להיות אנטי-אינטואיטיבי כאשר מישהו מדבר על התנהגות באירוע בו אדם חווה כאב ראש.

בתורת זהות קלאסית תקרית של תבנית נפשית יחידה תואמת לתקרית פיזיקלית של תבנית פיזיקלית יחידה. לעומת זאת, במוניזם אנומלי, ההתאמה בין תקרית לא תלויה בהתאמה בין תבניות. התוצאה היא זהות תקריות.

תורת זהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פיזיקליזם

פיזיקליזם תבנית (type physicalism) או תורת זהות-תבנית (type-identity theory) פותח על ידי ג'ון סמרט ואולין פליס בעקבות כישלון הביהביוריזם. לטענתם, אם מצבים נפשיים הם משהו חומרי אך לא התנהגותי, אזי מצבים נפשיים הם זהים כנראה למצבים פנימיים של המוח: מצב נפשי M איננו משהו שונה ממצב מוחי B. המצב הנפשי "משתוקק לכוס קפה" לא יהיה שונה מ"יורה נוירונים מסוימים באזורים מסוימים במוח".

תזת המימושים המרובים (multiple realizability) של הילארי פטנאם מהווה אתגר לטענה זו. אנו יודעים שלא רק בני אדם חווים כאב אלא מינים רבים של בעלי חיים. יחד עם זאת, אין זה נראה סביר שאורגניזמים שונים עם אותה חווית כאב הם בעלי מצב מוחי זהה. אם כך, כאב איננו יכול להיות זהה למצב מוחי מסוים. מכאן גם כי תורת זהות לא תוכל להתבסס אימפירית.

מצד שני, אין זה אומר שכל תורות הזהות צריכות להדחות. לפי תורת זהות-תקרית (token-identity theory), העובדה שמצבים מוחיים מסוימים חייבים להקשר עם מצב נפשי יחיד אין משמעה שחייבת להיות התאמה מוחלטת בין תבניות של מצבים נפשיים ותבניות של מצבים מוחיים (ראו תרשים).

פונקציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפונקציונליזם נוסח על ידי הילארי פטנאם וג'רי פודור בעקבות כישלון תורת הזהות. פטנאם ופודור תפסו מצבים נפשיים במונחים של תאוריה חישובית אימפירית. באותה תקופה, דיוויד ארמסטרונג ודיוויד לואיס ניסחו פונקציונליזם התופס מושגים נפשיים של "פסיכולוגיה עממית" במונחים של תפקידים פונקציונלים. כמו כן, תורת המשמעות של ויטגנשטיין הובילה לגרסה של פונקציונליזם כתורת משמעות, ופותחה מאוחר יותר על ידי וילפריד סלרס וגילברט הרמן.

בתורות אלו מופיעה הטענה כי מצבים נפשיים מאופיינים על ידי יחסים עם מצבים נפשיים אחרים, קלטים חושיים ופלטים התנהגותיים. הפונקציונליזם מפשט את הפרטים של יישום פיזיקלי של מצב נפשי באמצעות אפיונו במונחי תכונה פונקציונלית לא נפשית. לדוגמה, כליה מאופיינת על פי הרפואה על ידי התפקיד של סינון הדם ושמירת האיזון הכימי. על פי נקודת מבט זו, אין זה משנה אם היא תהיה עשויה מטישו, צינורות פלסטיק או שבבי סיליקון. מה שמשנה הוא תפקידה ויחסה למרכיבים אחרים.

פיזיקליזם לא-רדוקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי מחזיק בשתי עמדות: 1. פיזיקליזם הוא נכון ומצבים נפשיים חייבים להיות מצבים פיזיקליים. 2. כל ההיגדים הרדוקציוניסטים הם לא מספקים: מצבים נפשיים לא יכולים לעבור רדוקציה להתנהגות, מצבים מוחיים או מצבים פונקציונלים. בשל כך, עולה השאלה האם יכול להתקיים פיזיקליזם לא רדוקציוניסטי. המוניזם האנומלי של דונלד דיווידסון הוא ניסיון לנסח פיזיקליזם מסוג זה.

דיווידסון משתמש בטיעון הנסמכות (supervenience): מצבים נפשיים נסמכים על מצבים פיזיקליים, אך לא יכולים לעבור רדוקציה אליהם. נסמכות לכן מתארת תלות פונקציונלית: לא יכול להיות שינוי בנפשי בלי שינוים ברדוקציביליות פיזיקלית לא פורמלית בין נפשי וכן פיזיקלי בלי רדוקציה אונטולוגית.

תאוריות פיזיקליות לא-רדוקציוניסטיות מנסות להחזיק בהבחנה אונטולוגית בין נפש וגוף ומנסות גם להגיע להסבר משביע רצון. הביקורת רואה מוטיבציה זו לעתים כפרדוקס ומצביעה על דומות לאפיפנומנליזם. זאת מכיוון שהמוח נראה כגורם היסודי ולא הנפש.

אפיפנומנליזם רואה מצבים מנטלים כתוצר של מצבים מוחיים פיזיקליים אשר אין להם השפעה על מצבים פיזיקליים. אינטראקציה היא דרך אחת אבל היא משאירה אותנו עם מצבים נפשיים לא רדוקטיבים אשר הם אונטולוגיים ולא רדוקטיבים למצבים פיזיקליים. לדוגמה, כאב יכול להראות על ידי אפיפנומנליסט כנגרם על ידי מצב מוחי אבל כלא בעל השפעה על מצבים מוחיים אחרים, למרות שיכולה להיות לו השפעה על מצבים מנטלים אחרים (כמו גרימת מצוקה).

הפצעתנות חלשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצעתנות חלשה (Weak emergentism) היא צורה של פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי. תכונות אמרג'ניטיות הן תכונות שיש למערכות מורכבות מסוימות ואין אותן למרכיבים פשוטים יותר של אותן מערכות. אלו תכונות חדשות. על פי הדואליזם האמרג'נטי מצביים נפשיים לא נקבעים לוגית או אונטולוגית על ידי תכונות אחרות של המערכות הפיזיקליות. החוקיות הקודמת לא מספיקה מכיוון שנוצרה חוקיות חדשה.

מטריאליזם אלימינטביסטי טוען שהאמונה המודרנית בקיום חוויות מנטליות דומה לאמונה העתיקה בתאוריות מוחלטות כמו המודל הגאוצנטרי של היקום.

מטריאליזם אלימינטביסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיה של השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוסופיה של השפה

פילוסופים של השפה גורסים כי בעיית הגוף-נפש נוצרת כתוצאה מבלבול מושגי. על כן, הם דוחים את הבעיה כאשליה. לטענתם זוהי שגיאה לשאול כיצד מצבים מנטלים ומצבים ביולוגים מתיישבים יחד, במקום זאת עלינו לקבל שהחוויה האנושית יכולה להיות מתוארת במספר דרכים, הן באמצעות אוצר מילים מנטלי והן באמצעות באוצר מילים ביולוגי. אשליה מופיעה כאשר אנו מנסים לתאר אחד באמצעות אוצר המילים של השני או על ידי שימוש באוצר המילים המנטלי בהקשר מוטעה. המוח מהווה הקשר מוטעה לשימוש באוצר המילים המנטלי. החיפוש אחר מצבים מנטלים של המוח מהווה טעות קטגורית. עמדה זו מבוטאת על ידי פרשנים של ויטגנשטיין כמו פיטר האקר והילארי פטנאם.

אקסטרנליזם ואינטרנליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכן ממוקם המיינד? אם המיינד הוא תופעה פיזיקאלית מסוג כלשהו, עליו להיות ממוקם היכן שהוא. ישנן שתי אפשרויות: או שהמיינד הוא פנימי לגוף (אינטרנליזם) או שהוא חיצוני לו (אקסטרנליזם). כלומר, אפשרות אחת היא שהמיינד תלוי באירועים ותכונות בתוך הגוף ואפשרות שנייה היא שהוא תלוי גם בגורמים חיצונים שלו. תומכי האינטרנליזם מחויבים להשקפה שפעילות נוירונית מספיקה ליצירת המיינד; ואילו תומכי האקסטרנליזם סבורים שהעולם החיצוני יוצר אותו.

ישנן מספר גרסאות לאקסטרנליזם: אקסטרנליזם סמנטי, אקסטרנליזם קוגניטיבי ואקסטרנליזם תופעתי. ניתן לאפיין כל אחד מהם גם לפי היחס לתוכן או לאמצעים של המיינד. אקסטרנליזם סמנטי גורס שתכנים סמנטים של המיינד מוגדרים, במלואם או בחלקם, על ידי מצבי עניינים חיצוניים לגוף של הנושא. דוגמה לכך היא ניסוי התאומים של פטנאם. אקסטרנליזם קוגניטיבי מייצג עמדות אשר מציעות סביבה, כלים כלשהם, התפתחות כלשהי או גוף בתפקיד יצירת הקוגניציה. דוגמאות לכן הן: קוגניציה מובנית (embodied cognition), מיינד מורחב (extended mind) ו-enactivism. אקסטנליזם תופעתי מציע שמאפייני תופעות של המינד הם חיצוניים לגוף.

נטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נטורליזם

קווליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קווליה

קווליהלטינית: qualia, צורת הרבים של quale) מתייחסת לחוויית התודעה הסובייקטיבית כרגש גולמי. פירוש המילה בלטינית הוא "איזה סוג". הפילוסוף דניאל דנט מגדיר קווליה כ"מונח בלתי מוכר אשר מוכר לכולנו: הדרך בה דברים נראים לנו"[5]. הגדרה אחרת היא "המאפיין של 'כמו מה זה' למצבים נפשיים. הדרך בה מורגשים מצבים נפשיים כמו כאב, לראות אדום, להריח ורד וכדומה."[6] זהו מרכיב מרכזי בהסברים מטריליסטים של בעיית גוף-נפש. מחלוקות רבות ניצבות סביב קיומם או שלילתם של מאפייני קווליה.

אינטנציונליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני אדם הם יצורים גשמיים ועל כן הם נושא לניתוח ותיאור של מדעי הטבע. מאחר שתהליכים מנטלים קשורים, בדרך זו או אחרת, לתהליכים גופניים, לתיאורים שמספקים מדעי הטבע יש תפקיד חשוב בפילוסופיה של הנפש. תחומים מדעיים רבים חוקרים תהליכים הקשורים למנטלי: ביולוגיה, מדעי המחשב, מדעי הקוגניציה, קיברנטיקה, בלשנות, רפואה, פרמקולוגיה ופסיכולוגיה.

נוירוביולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס התאורטי של ביולוגיה הוא בעיקרו מטריאליסטי. נושאי המחקר הם בראש ובראשונה תהליכים פיזיקליים אשר אמורים להיות בסיס לפעילות מנטלי ולהתנהגות. ההצלחה הגוברת של הביולוגיה בהסבר תופעות מנטליות מאששת את הנחת היסוד שלה על פיה לא יכול להיות שינוי במצבים מנטלים ללא שינוי בתהליכים מוחיים.

נוירוביולוגיה כוללת ענפים רבים אשר עוסקים ביחס בין המנטלי ובין מצבים ותהליכים פיזיקליים. הנוירופיזיולוגיה חוקרת את היחס בין תהליכי תפיסה וגירויים. מדעי המוח הקוגניטיבים חוקרים את הקשרים בין תהליכים מנטלים ותהליכים מוחיים. נוירופסיכולוגיה מתארת את התלות של כישורים מנטלים באזורים אנטומים מסוימים במוח. ביולוגיה התפתחותית חוקרת את היווצרות והתפתחות מערכת העצבים האנושית ומתארת גם את האונטוגנזיה (תהליך התפתחות העובר) והפילוגנטיקה של התפתחות תופעות מנטליות החל מהשלבים הפרימיטיבים ביותר. ביולוגיה אבולוציונית מטילה מגבלות על תאוריה של הנפש כמנגנון מבוסס גנים של ברירה טבעית. הביולוגיה האבולוציונית לא מתירה קפיצות בתהליך ההתפתחות של מערכות נוירונים אלא רק התקדמות בצעדים קטנים לאורך תקופות ארוכות. החל משנות השמונים של המאה ה-20, טכנולוגיות של הדמיה מוחית, כמו FMRI, הגדילו בצורה ניכרת את הידע אודות עבודת המוח. השאיפה היא לתאר בצורה מקיפה תהליכים מוחיים ביחס לתהליכים מנטליים.

מדעי המחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האם היחס בין תוכנה למחשב דומה ליחס בין נפש למוח?

מדעי המחשב עוסקים בלימוד הבסיס התאורטי למידע ולחישוביות, והחלתם של אלה על מערכות מחשב. מתכנתת יכולה לפתח תוכנה שתאפשר למחשב לבצע משימה שאורגניזמים צריכים עבורה נפש. דוגמה לכך היא ביצוע פעולת כפל. מחשב לא נזקק לנפש כדי לכפול מספרים אולם האם זו תדרש לצורך ביצוע משימות אחרות? השאלה אם למחשבים תוכל להיות נפש נתונה במחלקת בשל המחקר המתקדם באינטליגנציה מלאכותית.

ג'ון סירל מבחין בין שני סוגים של אינטליגנציה מלאכותית: חלשה וחזקה. מטרת אינטליגנציה מלאכותית חלשה היא לדמות תהליכים מנטלים ללא תודעה או מודעות. לעומת זאת, מטרת אינטליגנציה מלאכותית חזקה היא יצירת מחשב בעל תודעה דומה לזו של אדם. אלן טיורינג סבר שנוכל לומר שמחשב "חושב" כאשר לא נוכל להבחין בינו לבין אדם בתנאי מבחן טיורינג. מודל זה הושפע מהמודל הביהוויוריסטי על פיו הנפש היא מה שהיא עושה. סירל ביקר מודל זה בניסוי המחשבה של החדר הסיני. במילים אחרות, השאלה היא "האם אפשרית קווליה של מחשבים או רובוטים?" חלק סבורים שהתקדמות באינטליגנציה מלאכותית תתרום גם להבנת בעיית גוף-נפש. טיורינג עצמו, סבר שאין להשוואות מסוג זה כל בסיס. מדען המחשב דיאקסטרה (Edsger W. Dijkstra) אמר בנושא כי:

"לשאול אם מחשבים יכולים לחשוב זה כמו לשאול אם צוללות יודעות לשחות".

פסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכולוגיה חוקרת תהליכים מנטלים בצורה ישירה. לשם כך היא משתמשת בשיטות אימפיריות כדי לחקור מצבים מנטלים כמו הנאה, פחד או אובססיה. הפסיכולוגיה חוקרת את החוקים שמחברים בין מצבים מנטלים אלו עם אלו או עם קלטים ופלטים של האורגניזם האנושי.

דוגמה לכך היא פסיכולוגיה של התפיסה. מדענים בתחום זה גילו את עקרונות התפיסה של צורות. למשל, גופים שנעים באותו כיוון נתפסים כקשורים זה לזה. חוק זה מתאר יחס בין קלט ויזואלי ומצבי תפיסה מנטלים. יחד עם זאת, הוא אינו כולל דבר בנוגע למהות המצבים התפיסתיים.

מדעי הקוגניציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדעי הקוגניציה עוסקים בנפש ותהליכה. הם בוחנים מהי קוגניציה, מה היא עושה וכיצד היא פועלת. הם כוללים מחקר על אינטליגנציה והתנהגות ומתמקדים בכיצד מידע מיוצג, מעובד ומועבר (בכישורים כמו תפיסה, שפה, זיכרון, נימוק ורגש) בתוך מערכות עצבים (של בני אדם או חיות) ומכונות. מדעי הקוגניציה כוללים תחומים רבים כמו פסיכולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית, פילוסופיה, מדעי המוח, בלשנות, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. לשם כך נבחנים רמות רבות של ניתוח החל ממנגנוני למידה והחלטה ועד תכנון; ומרמת הנוירון ועד ארגון מודולרי של המוח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jaegwon Kim, Philosophy of Mind, 2nd ed., Westview Press, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפלטון, פידון, תרגום: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג, 2005.
  2. ^ רנה דקארט, מאמר על המתודה, הוצאת כרמל 2008 או הוצאת ספרי עליית הגג 2010; רנה דקארט, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, תרגום: דורי מנור, עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב: משכל, 2001. ‬
  3. ^ ברוך שפינוזה, מאמר תאולוגי-מדיני, תרגום: חיים וירשובסקי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1961.
  4. ^ Dennett, Daniel (1995). "The unimagined preposterousness of zombies". J Consciousness Studies 2: 322\u20136
  5. ^ Dennett Daniel, Quining Qualia
  6. ^ Dictionary of Philosophy of Mind - qualia
פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
פורטל פילוסופיה