לא תעמוד על דם רעך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז), ועיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. בשנת 1998 נוסף חוק ברוח זו לספר החוקים של מדינת ישראל, וחוקים דומים קיימים במדינות נוספות.

ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור מקור המצווה הוא בלשון הפסוק:

Cquote2.svg

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'

Cquote3.svg

על כך פירש רש"י: "אני ה' נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע." כלומר: אני ה' נאמן לשלם שכר למי שיקיים אזהרה זו (והקודמות לה), ונאמן להיפרע ולהעניש את מי שיעבור עליהן.

התלמוד מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר - לא תעמוד על דם רעך.

מסכת סנהדרין, עג, א

הרמב"ם מביא דוגמאות נוספות למצבים שבהם יש לקיים "לא תעמוד על דם רעך":

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ושמירת נפש א יד).

הרמב"ם מציין שלקיום המצווה יכול אדם גם להזעיק אחרים שיצילו. הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".

מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. המחשה קיצונית לדילמה זו מופיעה בתשובתו של הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, רבן של מצרים וארץ-ישראל במאה ה-16, לשאלה שהוצגה לפניו: מה יש לעשות במצב שבו "אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך". לאחר דיון מעמיק מסכם הרדב"ז את תשובתו: "וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו (של) מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה" ‏‏‏[1].

"לא תעמוד על דם רעך" הוא אחד המקורות ההלכתיים של "דין רודף" [1] [2].

הפוסק יעקב עמדין פסק שכאשר בפני רופא ניצב חולה החולה במחלה שיש בה סכנה, ובידי הרופא תרופה בדוקה למחלה זו, חייב הרופא לטפל בחולה, אף אם החולה מתנגד לכך:

ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מוות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, ועושין כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה. וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך" ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.

– יעב"ץ, מור וקציעה, או"ח, שכח

חוק לא תעמוד על דם רעך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסל השומרוני הטוב": עובר אורח מציל פצוע. פרנסואה סיקאר, גני טווילרי, פריז

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998. עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, הקובע:

(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.

החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:

לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.

דברי הכנסת, ‏22 ביוני ‏1998

חוקים דומים קיימים ביפן, בגרמניה ובצרפת, אך שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה (חוק כזה נוסף לספר החוקים של אחדות ממדינות ארצות הברית, אך אין זה המצב הרווח). "חוק השומרוני הטוב" הקיים בארצות דוברות אנגלית אינו יוצר חובה פוזיטיבית לעזור לאדם במצוקה, אלא מגן על המסייע מפני תביעתו של האדם לו סייע, אם נגרם לו נזק. במשפט הישראלי התקיימה במידה מסוימת חובה כזו עוד קודם לחקיקת החוק, כדבריו של אהרן ברק:

נראה לי כי בשל תפיסתנו שלנו את קדושת החיים, מן הראוי הוא שלא נלך בעקבות ההלכות האנגליות והאמריקאיות. שופט בישראל מן הראוי שייתן ביטוי לתחושת הצדק החברתי השוררת אצלנו. מן הראוי לו שיתחשב בסביבה החקיקתית הקרובה והרחוקה המעודדת מעשי הצלה. שיקולים נורמטיביים, מוסדיים ובין מוסדיים, מובילים, על כן להכרה בחובת זהירות מושגית המוטלת על כל אדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכון של ממש לחיים ולגוף של זולתו, בלבד שאין בכך כדי להעמידו בסיכון דומה.

שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה (1987)

החוק בא לידי ביטוי במשפט בישראל, ומוגשות תביעות פליליות על הפרתו.

תחולת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 1(א) לחוק קובע שלושה תנאים, שרק כאשר מתקיימים שלושתם יחדיו חובה להגיש עזרה:

  • "לאדם הנמצא לנגד עיניו"
  • "עקב אירוע פתאומי"
  • "בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו".

בניגוד לחוק בגרמניה לדוגמה, החוק הישראלי מחשיב קריאה לעזרה לגורם שלישי כגון משטרה כהושטת עזרה אקטיבית על פי הגדרה, גם אם למעשה עצם הקריאה לעזרה לגורם שלישי ואי-הושטת יד באופן עצמאי כאשר ניתן לעזור, חורצת את גורלו של האדם בסכנה.

למעשה קריאה דווקנית של החוק, מראה כי סעיף קטן ב' שבסעיף 1, מצמצם מאוד את תחולת החוק ומסתפק בקריאה לעזרה, ואינו דורש עזרה פיזית לאדם בסכנה, גם אם ישנה אפשרות כזו.

דיון ציבורי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-6 במאי 2007 אירעה תאונת אופנוע על כביש 44 בה נפגע רוכב האופנוע, שגסס על הכביש במשך דקות ארוכות בלא שאף אחד מנהגי המכוניות עצר כדי להושיט לו עזרה. סרט וידאו שתיעד את ההתעלמות המופגנת מהאדם הגוסס פורסם בכלי התקשורת ועורר מהומה תקשורתית.‏[2] בעקבות המקרה, הוגשה מטעם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ליועץ המשפטי לממשלה דרישה לחקור את הנהגים שלא סייעו לרוכב בגין עבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך".‏[3]
  • ב-4 באפריל 2009 עשרות עוברי אורח היו עדים לתאונת שיט בירקון בה נפגעה קשה יסמין פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה. אמנם חלקם הזעיקו את כוחות הביטחון, אך אף אחד מהם לא קפץ לסייע לפיינגולד. רק אבי טויבין, עובר אורח שהזדמן למקום בהמשך קפץ למים והצילה. האירוע עורר דיון ציבורי בנוגע למחויבותם של עוברי האורח להושיט יד, גם במחיר של סיכון עצמי, למען הצלתו של אדם הנמצא בסכנת חיים ברורה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד' סטטמן "'לא תעמוד על דם רעך' – מחובת הזהירות לחובת ה'שומרוני הטוב'", מחקרי משפט טו(1), תשנ"ט.
  • ניל הנדל, "חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998: השראה ומציאות", מחקרי משפט, טז 2.
  • נחום רקובר, "לא תעמוד על דם רעך – האומנם?", מחקרי משפט י"ז, תשס"ב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏שספק שלו עדיף מוודאי של חבירו‏
  2. ^ מורן ראדה, עשרות נהגים התעלמו מהרוכב המוטל בכביש, באתר ynet‏, 6 במאי 2007
  3. ^ אבירם זינו, פנייה למזוז: חקור את הנהגים שלא סייעו לאופנוען, באתר ynet‏, 7 במאי 2007