הבא להורגך השכם להורגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, הבא להורגך השכם להורגו הוא כלל מוסרי שמשמעותו כי לאדם מותר להתגונן ולהציל את חייו במחיר חיי מי שמסכן אותו, כהגנה עצמית. מכלל זה ניתן ללמוד שאין לחכות לרגע האחרון שבו נראה בעליל שגורם עומד להרוג כדי להתגונן, אלא אפשר לקחת את היוזמה לידיים ולצאת ולהקדים "במכת מנע", כאשר קל לפגוע בגורם המסַכן. על פי המקורות הכלל תקף לאדם הפרטי כמו גם לאומה שלמה.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לביטוי זה הוא במדרשים בציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"‏" (‏במדבר כ"ה, יז‏)"כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (שם, יח). מכאן אמרו חז"ל: אם בא להרגך - השכם להרגו".[1].

על פי פרשני המקרא יש לאייב את המדיינים (רש"י על "צרור") ולהרוג בהם (תרגום יונתן על "והכיתם"), מפני שהם שונאים לישראל, ומתמידים להצר לו (המאירי סנהדרין פ"ח), וזממו במחשבות רעות ובשקרים ("נכליהם") על עם ישראל, באמצעות ההחטאה בחטא בעל פעור. המפרשים מעירים שאין ציווי דומה לגבי מואב, אלא להפך קדם לכך ציווי "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), אף שהם אויבי ישראל, או מפני שעשו זאת מדאגה לארצם (חזקוני ורמב"ן) לעומת מדין שהשתרבבו לריב לא להם בשל שנאתם, או מפני שהיו פסיביים בחטא ולא שלחו את בנותיהן להחטיא את בני ישראל, לעומת מדין שהיו אקטיביים ושלחו את בנותיהם ואף את בת המלך (כלי יקר), או מפני שעתידה רות המואביה לצאת ממואב (רש"י). המפרשים אף מוסיפים כי נותר עניין פתוח בין בני ישראל למדינים, שהמדינים ירצו לנקום מישראל את מות כזבי בת צור המלך, ולכן יש להקדימם בכך (אבן עזרא וכלי יקר).

בתלמוד בבלי (מסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב) מאוזכר כלל זה כאסמכתא בדיון של הבא במחתרת (אדם הפורץ בחשכת הליל כדי לגנוב), שעליו נאמר כי "אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כ"ב, א), מכיוון שסביר להניח שהפורץ יסכן את חייו של בעל הבית כאשר יגנוב את הרכוש, מול בעל בית שינסה לגונן על רכושו.

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך נזכרים שני מקרים של הגנה עצמית מדין הבא להורגך.

הראשון הוא מקרהו של דוד שנרדף בידי שאול‏‏[2], וכאשר מזדמנת לו שעת כושר כפולה להרוג את שאול בעיצומו של המרדף הוא נמנע מכך. במקרה זה מכיר התלמוד (מסכת ברכות נח א) בזכות ההגנה עצמית, ותמה על כך שדוד לא הרג את שאול כאשר יכל לעשות זאת, שהרי לפי הדין מותר היה לו להגן על עצמו מרדיפתו של שאול. פרשני המקרא והוגים יהודיים בעקבות התלמוד התלבטו בשאלה זו וניסו לתת תשובות שונות לעניין זה.‏‏[3]

המקרה השני הוא של מרדפו של עשהאל אחר אבנר בן נר בעיצומו של קרב, אבנר שיודע שמדובר באחיו של המצביא דוד, מבקש ואף מתחנן מעשהאל שרודף אחריו להכותו, לפגוע במישהו אחר או לסור ממנו, ולאחר שעשהאל מסרב, באקט של הגנה עצמית מכהו אבנר בצד הכהה של החנית בצלע החמישית והורגו‏‏[4]. בדיון שנעשה בתלמוד אבנר בן נר מואשם בכך שיכל להציל את עצמו בכך שהיה פוצע את עשהאל פציעה שאיננה פציעת מוות, ולא עשה כן ולכן הרגו יואב. [5]. דיון זה מסייג ומגביל את הכלל של "הבא להורגך - השכם להורגו", למקרה שבו אין אפשרות אחרת להתגונן אלא בנטילת חייו של המתקיף.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבלה ובחסידות היו שפירשו כלל זה באופן אלגורי: המדובר ביצר הרע שבא להרוג את האדם מבחינה רוחנית, ואותו יש להשכים ו"לחסל" בתפילה ובלימוד תורה.‏‏[6]

יישום הכלל מבחינה לאומית בימינו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב חיים דוד הלוי שכיהן כרב ראשי לתל אביב, פסק כי כלל זה הינו אקטואלי לימינו, וכי "כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו".‏‏[7] על פי רבינו בחיי, כלל זה מסויג רק לשעת מלחמה, ואילו שלא בשעת מלחמה יש לקרוא לשלום ואפילו לשבעת עממים.‏‏[8]. במלחמת ששת הימים בחרה ישראל לנצל זכות זאת ומתוקף כלל זה הקדימה להכות במכת מנע את מדינות ערב, לאחר שהתברר כי הן מתכוננות למלחמה ואף הטילו עליה מצור. מכת מנע זו חסכה בחיי אדם בצד הישראלי ואף איפשרה לישראל להתמודד עם מדינות ערב באופן מודרג ולנצחן. לעומת זאת במלחמת יום הכיפורים אולי כלקח ממלחמת ששת הימים, בחרה ישראל שלא לצאת למלחמת מנע אף שהיה ידוע לה כי מצרים וסוריה יפתחו במלחמה במועד די מדויק. בישראל היו רבים שסברו כי ההימנעות ממכת מנע העצימה את מספר הנפגעים הישראליים במלחמה, ולא הקנתה לישראל פירות פוליטיים במדינות המערב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במדבר רבה פרשה כא פסקה ד; מדרש תנחומא, פנחס, פרק ג‏.
  2. ^ ‏ספר שמואל א פרק כד ופרק כו‏
  3. ^ רד"ק על שמואל א פרק כ"ד פסוק יא; ספר חסידים, סימן מה‏; ספר ישמח משה, פרשת ויחי, קיד ב.
  4. ^ ‏ספר שמואל ב, ב יט-כג‏
  5. ^ ‏"אמר ליה (=לו) [יואב בן צרויה לאבנר בן נר] מאי טעמא (=מה הסיבה) קטלתיה (=שהרגת) לעשאל? [שהיה אחיו של יואב]. עשאל רודף היה, היה לך להצילו באחד מאיבריו. לא יכילי (=יכולת) ליה? השתא בדופן חמישית (=בצלע חמישית) כוונת ליה [את החנית], באחד מאיבריו לא יכלת ליה?" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין מט א)‏
  6. ^ ‏תיקוני זוהר דף יא א; שפת אמת ספר במדבר, פרשת בלק, שנת [תרס"א]; הלכות שנה ראשונה, פרשת וישלח.‏
  7. ^ ‏הרב חיים דוד הלוי, "דין 'הבא להרגך השכם להרגו' בחיינו הציבוריים", תחומין א (תש"מ), עמ' 343.‏
  8. ^ ‏רבינו בחיי, שמות י"ד, ז‏.