עיר מקלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ערי המקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאליה צריך לברוח, על פי התורה, אדם שהרג אדם אחר בשוגג. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג. על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל הינה מצוות עשה. ‏[1]

כיצד מתנהלת עיר מקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערי המקלט התגוררו כהנים או לויים. רוצח בשוגג או במזיד, היה בורח מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט. מטרת הבריחה הייתה למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, היה הוא פטור מעונש.

כאשר הרוצח היה מגיע אל העיר, היו זקני העיר חוקרים את אופי הרצח. אם הרצח נעשה במזיד, היו הזקנים מוסרים את הרוצח לידי בית דין על מנת לדונו ולעונשו כראוי לו. לעומת זאת, אם הרצח היה בשוגג, כלשון הכתוב: "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", היה על הרוצח להתיישב בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול באותה תקופה, ואסור היה להורגו. לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. (לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכהנים הגדולים, היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם). אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר להורגו ללא משפט. העונש של שהיה בעיר המקלט נקראת "גלות".

המקור בתורה ובתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ערי המקלט מסופר בתורה בספר במדבר פרק ל"ה, ובספר דברים פרק י"ט. דיון בהלכות ערי המקלט, נמצא בתלמוד במסכת מכות פרק שני. הלכות רוצח בשגגה וערי מקלט מתוארים ברמב"ם בספר נזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש פרקים ה'-ח'.

על פי התלמוד, עונש הגלות חל רק על מי שנהג בזהירות סבירה ובכל זאת הרג בן אדם. אדם אשר נהג ברשלנות נקרא "שוגג קרוב למזיד" ואינו יכול למצוא מחסה בעיר המקלט. מצד שני, אדם אשר נקט בכל אמצעי הזהירות ובכל זאת הרג בן אדם פטור מגלות שכן הוא נקרא "אנוס" או שוגג קרוב לאונס.

דיני עיר מקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערי המקלט נקטו באמצעי זהירות רבים על מנת למנוע מהגולים מקרה נוסף של רוצח בשגגה.

יש חובה לסמן את הדרך לערי המקלט בשלטים ברורים על מנת לאפשר את הבריחה המהירה ביותר לעיר המקלט. בכל שנה בט"ו אדר, לקראת סוף החורף, מצווים בית הדין לתקן את הדרכים כדי לאפשר בריחה מהירה לערי המקלט.

הקצאת ערי המקלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר דברים פרק ד', מסופר שמשה הבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: את בֶּצֶר בנחלת שבט ראובן, את רָאמוֹת בנחלת שבט גד, ואת גּוֹלָן בנחלת שבט מנשה.

בספר יהושע (כ' א'-ט') מסופר שישראל הקדישו להיות ערי מקלט את קֶדֶש בהרי נפתלי, את שְׁכֶם בהר אפרים, ואת קִרְיַת אַרְבַּע (חברון) בנחלת שבט יהודה, בנוסף לבֶּצֶר, רָאמוֹת, וגּוֹלָן שבעבר הירדן המזרחי.

בדברים י"ט נאמר: "ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך ... ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה". המפרשים חלוקים האם הכוונה היא לסך הכול שש ערי המקלט או שהכוונה היא לתשע ערי מקלט במידה וייווצר צורך.

על פי דעת אביי בתלמוד הבבלי (מסכת מכות דף י' עמוד א') כל ארבעים ושמונה ערי הלוויים היו ערי מקלט, אלא ששש הערים משמשות הגנה גם למי שברח אל העיר מבלי שידע כי היא עיר מקלט עבורו, מה שאין כן בארבעים ושתיים הנותרות. גם הרמב"ם פסק כך, כפי שכתב "כל ערי הלוויים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא. שנאמר "ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר ...כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר" - הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט" (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח' הלכה ט'), אולם כבר הרמב"ן‏[2] עמד על כך שפרשנות זו נוגדת את פשטי המקראות, לפיהן לא היו אלא שש ערי מקלט. על פי הרדב"ז דבריו מתאימים להלכה המתוארת בתלמוד הירושלמי.

בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות רומא העתיקה נקבע אזור על גבעת הקפיטולין בשם אסילום (תרגום מילולי - מקלט (עיר מקלט). אל מקום זה היה יכול להמלט כל אזרח שהיה צריך למצוא מחסה מפני נקמה או מיצוי דין, בלי חשש שיעצר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר המצות להרמב"ם - מצות עשה קפב, רמב"ם יד החזקה - הלכות רוצח ושמירת נפש ח' א', סמ"ג - מצות עשה עו, ספר החינוך - מצווה תקכ.
  2. ^ על במדבר ל"ה י"ד, בסוף דבריו