מבצע חומת מגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע חומת מגן
מלחמה: האינתיפאדה השנייה
Flickr - Israel Defense Forces - Standing Guard in Nablus.jpg
תאריך התחלה: 29 במרץ 2002
תאריך סיום: 10 במאי 2002
משך הסכסוך: 6 שבועות ויום
קרב לפני: אין
קרב אחרי: מבצע "דרך נחושה"
מקום: הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון
תוצאה: ניצחון ישראלי שהוביל למפנה במערכה
עילה: פיגועי התאבדות בישראל ובפרט טבח ליל הסדר
הצדדים הלוחמים
מפקדים

אריאל שרון (ראש הממשלה)
בנימין בן אליעזר (שר הביטחון)
שאול מופז (הרמטכ"ל)
יצחק איתן (אלוף פיקוד מרכז)
אברהם דיכטר (ראש השב"כ)

יאסר ערפאת (ראש אש"ף ויו"ר הרש"פ)
מרואן ברגותי (מזכ"ל הפת"ח ומפקד התנזים)
מחמוד טואלבה (מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי)

כוחות
אבידות

הרוגים: 29 חיילים
פצועים: למעלה מ-100

הערכות האו"ם:
הרוגים: 497 פלסטינים
פצועים: 1,447
עצורים: כ-7,000 חשודים בטרור, מתוכם כ-1,500 שנאסרו לתקופות ארוכות. כמה עשרות מחבלים הוגלו לארצות זרות

מבצע חומת מגן (29 במרץ 2002 - 10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, צה"ל הצליח להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור כמעט לחלוטין, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל.

השם "חומת מגן" נבחר על ידי אלוף משנה גל הירש על פי מילות פזמון השיר בין גבולות, של המשורר חיים חפר[1].

מרץ השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 2002 ספגה ישראל את מספר האבידות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפדה השנייה: ביהודה ושומרון נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע עם הרוגים, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים ישראלים בחודש זה. שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק - פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב־27 במרץ 2002), ובו נרצחו 30 חוגגים. חודש מרץ 2002 קיבל את הכינוי "מרץ השחור".

במהלך החודש פתחה ישראל במתקפה חסרת תקדים על ארגוני הטרור הפלסטיניים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל שאול מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על ידי ישראל. ניסיון של אריאל שרון למנוע את התדרדרות המצב על ידי ויתור על הדרישה ל"שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההסלמה המהירה וכן לא מנעה זאת גם הגעתו של אנתוני זיני, השליח האמריקאי לאזור, ב־14 במרץ.

"מרץ השחור" התרחש שנה בדיוק לאחר כניסתו של אריאל שרון לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בתום מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון". שנה זו התאפיינה בהסלמה הדרגתית, שבצד הישראלי הובילו אותה ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, כשמהצד הפלסטיני הובילו אותה יאסר ערפאת, מרואן ברגותי ומחמוד טואלבה. המצב שעלה במלוא חומרתו ב"מרץ השחור", של אבדן מוחלט של הביטחון האישי בערי ישראל ותחושה של קריסה מדינית, הוביל את ממשלתו של אריאל שרון לפעול בצורה דרסטית לשינוי המצב.

ההחלטה לצאת למבצע חומת מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבה שנערכה במוצאי החג (28 - 29 במרץ) החליטה הממשלה על יציאה למבצע שכונה "מבצע חומת מגן"‏[2]. כל שרי הממשלה תמכו ביציאה למבצע למעט שניים שנמנעו: שמעון פרס ומתן וילנאי. החלטת הממשלה זכתה לתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור היהודי בישראל. ההסכמה הרחבה השתקפה בהיענות גבוהה לכעשרים אלף צווי המילואים ששלח צה"ל ובמוטיבציה הגבוהה ששררה בקרב המגויסים.

מטרותיו של המבצע הוצגו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, בהודעה מדינית שמסר לכנסת ב־8 באפריל 2002:

Cquote2.svg

לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית.

Cquote3.svg

מוקדי המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצע התחיל בבוקרו של ה־29 במרץ בפלישה לרמאללה - הבירה השלטונית והמרכז הכלכלי של הרשות הפלסטינית, בה ישב יאסר ערפאת, יו"ר הרשות. כוחות רגליים ומשוריינים של צה"ל, בפיקוד מפקד אוגדת איו"ש יצחק גרשון ומח"ט גולני משה תמיר[3], כבשו מתחמים מרכזיים בעיר, תוך כדי לחימה בכוחות האבטחה של ערפאת. כוחות מיחידת דובדבן, יחידת אגוז[4] וסיירת גולני[5], שנכנסו לעיר הטילו מצור על ה"מוקטעה", בנייני השלטון ומקום מושבו של ערפאת‏[6]. בנייני המוקטעה שבהם לא ישב ערפאת נהרסו על ידי חיל ההנדסה הקרבית על מנת לצמצם את אזור הלחימה לתא שטח קטן ככל האפשר, וערפאת הסתגר בלשכתו עם אחדים מעוזריו, שהוגדרו כמבוקשים על ידי ישראל, בשל השתתפותם בפעולות טרור. לאחר מצור ממושך‏[7] התערבו האמריקאים ויצרו הסדר בו יוסר הכתר והלחץ על ערפאת תוך שהוא מצידו יסגיר את המבוקשים שתפסו מחסה אצלו והם יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח בריטי. ערפאת, אשר חיפש דרך לצאת מהמצב אליו נקלע הסכים וכך היה. פרט לאירוע זה, ברמאללה נתפסו מבוקשים רבים ואמצעי לחימה רבים, אשר שימשו ללחימה, וכך למעשה נפל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה; לכן הגדיר צה"ל משימה זאת כמוצלחת מאד‏[8]. לקראת סיום הלחימה ברמאללה נתפס מפקד התנזים מרואן ברגותי, הובא למשפט בישראל ונשפט לחמישה מאסרי עולם בעוון מעשי רצח וטרור.

בעיירה ביתוניא הסמוכה הוטל מצור על מפקדתו המשוכללת של ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, שחלש על כוח שמנה 4,000 חמושים, שלא השתתף בפיגועים. המצור הוטל בשל מידע (שהתברר כמוטעה) כי ברגותי נמצא במקום ובשל נוכחותם של מבוקשים אחרים. במהלך היומיים שארך המצור נוהל משא ומתן עם רג'וב, שלא היה במפקדה, ולבסוף נאלצו החמושים הפלסטינים במקום להיכנע והמפקדה נהרסה על ידי כוחות צה"ל‏‏[9]. במסמכים שנתפסו במקום נמצא חומר מפליל רב, ובו בין היתר ניסיון של רג'וב לגייס חיילות ישראליות לשירותי המודיעין שלו‏[10].

שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב שכם (2002)

שכם נחשבה לאחד ממעוזי הטרור הפלסטיני (בעיר היו יותר מ־8,000 חמושים מלבד כוחות הביטחון הפלסטינים) והקסבה של שכם נחשבה לעוינת במיוחד לישראלים. במהלך הקרב, המעבר בתוך הקסבה נעשה דרך הקירות, על ידי פריצה קרה או חמה (כלומר - בעזרת פטישים או חומר נפץ, בהתאמה) ופתיחת תעלות מאובטחות לאורכה של הקסבה. ואכן כוחות הצנחנים שפעלו בעיר הצליחו לכבוש את העיר במספר מועט יחסית של נפגעים. קצין צנחנים (רס"ן אסף אסולין) נהרג מאש כוחות צה"ל בשכם, לאחר שזוהה בטעות על ידי קלע סער כחמוש פלסטיני. יותר מ־70 חמושים פלסטינים נהרגו באותה פעולה בשכם. בנוסף לחיסול המחבלים, עצרו כוחות הצנחנים עשרות מבוקשים בכירים. כלי נשק רבים ואמצעי לחימה נתפסו והוחרמו על ידי הכוחות. בנוסף לכלי הנשק נתפס בכלא גניד ציוד מגוון, כדוגמת ספרי דת יהודיים ומדי צה"ל.

בכיבוש שכם השתתפו שלוש חטיבות: חטיבת הצנחנים שבאה ממערב, חטיבת גולני שבאה מדרום למרכז העיר וחטיבת יפתח שכבשה את החלק המזרחי של העיר ובכלל זה את מחנות הפליטים העוינים - בלאטה, עסכר (חדש וישן) ומסכאן א-שעבייה. חטיבת יפתח גם כבשה את קבר יוסף ואת השכונה שסביבה. חטיבה זו גם הייתה חטיבת המילואים היחידה של חיל השריון שנלחמה במשימה חטיבתית במבצע חומת מגן. על החטיבה פיקד אל"מ במיל' אורן בן ג'ויה, וסגנו היה סא"ל במיל' אליעזר שנוולד. במהלך קרב ההשתלטות על החלק המזרחי של העיר נתקלה החטיבה בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, בתוך משאיות תופת ובמעבירי מים שעל הכביש. את המטענים נטרלו כוחות של חיל ההנדסה הקרבית. עשרות חמושים ירו על הכוחות הפורצים, אולם לא הצליחו לעצור את התקדמות הכוחות וגם לא הצליחו לגרום לנפגעים בקרב הכוחות. חמושים רבים נהרגו ונפצעו ותוך מספר שעות הצליחה החטיבה לכבוש את מזרח העיר שכם. לאחר מכן לכדה החטיבה מבוקשים ואמצעי לחימה והשמידה מעבדות נפץ וטרור.

ג'נין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב בג'נין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב בג'נין 2002

הקרב הקשה ביותר במבצע ניטש במחנה הפליטים ג'נין. ארגוני הטרור, בראשות מחמוד טואלבה, מלכדו את המחנה במטעני חבלהקול ישראל דווח שבמחנה הפליטים היו כ־15,000 מטעני חבלה) והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב־2 באפריל ולחמו מבית לבית, תוך סיוע לא סדיר של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי די-9 שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. ההתקדמות הייתה אטית ולוותה במספר אבדות לא מבוטל.

דחפורי די-9 משוריינים מדגמי D9L (ימין) ו-D9N (שמאל) ששימשו להכרעת הקרב בג'נין.

ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, נתקלה קבוצת לוחמי מילואים מגדוד נחשון של צה"ל במארב, שבו נהרגו 13 מאנשיה. המאמץ לחלץ לוחמים אלה ולאחר מכן להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל, חלקם קיבלו צל"שים על גבורתם. אחרי המארב הקטלני הוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית, שפותח על ידי סא"ל אופק בוכריס, כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" הענקית שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל. במהלך הפעולה נהרג בכיר הג'יהאד האיסלאמי ומפקד המחבלים במחנה מחמוד טואלבה אחרי שדחפור D9 מוטט עליו את אחד מקירות המבנה בו הטמין מארב לכוחות צה"ל‏[11].

שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ונפגעה קשות באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו המחבלים. הקרב בג'נין הסתיים אחרי שמרבית המחבלים נכנעו בעקבות חוסר יכולתם לפגוע בדחפורי ה-D9 המשוריינים של צה"ל ולעוצרם.

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קרבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו־75 פצועים).

הטענות על טבח בג'נין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות שקריות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. הפלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שרצחה בג'נין. בהתחלה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטינים, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ישראל טענה שלא היה טבח והאשימה את הפלסטינים ב"עלילת דם" שנועדה להסית כנגד ישראל.

כתבת תחקיר שפרסם השבועון "טיים" הפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח מכל וכל. ועדת חקירה של האו"ם שהגיעה במיוחד קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים הוא רק 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו-Human Rights Watch קבעו אף הן שלא היה כל טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן 5 היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. על אף שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על שימוש מופרז ולא מידתי בכוח, בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי הופרו זכויות אדם באורח יסודי, נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב. בצה"ל השיבו שהם עשו מעל ומעבר כדי לא לפגוע באזרחים, כולל הימנעות מהפצצה אווירית, ושההרס הרב שגרמו הדחפורים היה הכרחי. כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו המחבלים הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים"‏[12].

למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד, אף שצה"ל ידע על המלכוד ועל כך שיש חמושים בבתים שיירו מעמדות עדיפות על החיילים, הוא נכנס רגלית במטרה שלא לפגוע באזרחים, גם כאלו שסייעו ללוחמים. רק לאחר הקרב הקשה של ה־9 באפריל ומותם של שלושה עשר לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ומעבר לשימוש בדחפורים.

בית לחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר בית לחם נכבשה על ידי חטיבה 310, חטיבת חי"ר מילואים בפיקוד אל"מ רמי חכם, בסיוע גדוד שריון במילואים 445 בפיקודו של חיים בר סלע מחטיבה 576, שהתפרס בחלק הצפוני והמערבי של העיר וגדוד אדם של חטיבה 500 נכנס מדרום. העיר טוהרה על ידי חטיבה 310 וגדוד 21 של חטיבת עציון. במקביל נכבשה העיירה הסמוכה אל-עובידייה על ידי חטיבת הנגב של פיקוד הדרום. לאחר כניסת צה"ל לעיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב-2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה בכנסיית המולד‏‏[13]. הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד‏‏[14], ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם, לקחה כבני ערובה את 46 הכמרים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם, ואף גינויים לישראל. הוותיקן הזהיר את ישראל שלא לפגוע בכנסייה בה נולד ישו. ב-2 במאי התפרצו למתחם כעשרה אנשי שמאל תושבי חו"ל שהביאו לנצורים אוכל ותמיכה מורלית‏[15].

לאחר שבועות ארוכים ומורטי עצבים, שבהם ניסה צה"ל להתיש את המתבצרים באמצעים שונים, כמו הרעבה ויצירת רעשים‏[16], ולאחר שנכשל ניסיון חילוץ של ימ"מ, הושג ב-9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה. פרשת ההתבצרות הסתיימה ב-23 במאי 2002, לאחר שישראל הסכימה להגליית 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל, לאחר שנוצרה נכונות בינלאומית לקלוט אותם בשש מדינות האיחוד האירופי הקתוליות: איטליה, יוון, אירלנד, בלגיה, פורטוגל וספרד‏‏[17]. בשל הרגישות הבינלאומית הגבוהה, כוחות צה"ל נכנסו למקום כדי לפרוק את מטעני החבלה שמלכדו את המקום רק לאחר שהקליטו את ראשי הכנסייה מבקשים מהם לעשות כן. במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות.

מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח על זרועותיו וכינוייו השונים ("תנזים-פת"ח", "גדודי חללי אל אקצה").

חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל פסח במבצע חומת מגן על העיר חברון וסביבתה, פעילי החמאס (בראשות עבדאללה קוואסמה) והגא"פ (בראשות מוחמד סידר) המשיכו לפעול בה ולשלח ממנה מתאבדים. במאי 2003 פתחו צה"ל והשב"כ במבצע נגד פעילי הטרור בעיר, מה שהביא לפגיעה קשה בתשתיות הטרור בחברון וסביבתה. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2003 התגברו המאמצים עקב קריסת הפסקת האש, ופעילות צה"ל, הימ"מ והשב"כ באזור הוביל לחיסול הנהגת החמאס בעיר ולמעצר מחבלים רבים, ביניהם פעילי טרור בכירים.

טול כרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח מחטיבת צנחנים במילואים 55 בסיוע כוח שריון כבש את העיר בהתקפה מהירה, כוחות המחבלים שהתבצרו בעיר הוכו בהלם ומרביתם נטמעו באוכלוסייה המקומית תוך הפקרת נשקם. בניין המשטרה הבריטי ששימש כמרכז לכוחות המחבלים נהרס עד היסוד בהתקפת מטוסי חיל האוויר הישראלי, ולמעשה ההגנה על העיר התמוטטה עם תחילת הפעולה. בקרב נהרגו 9 מחבלים. בהמשך כבשו הכוחות גם את הכפרים הסמוכים וטיהרו את מחנות הפליטים תוך מעצר מאות מבוקשים. לאחר המבצע נעצרה בכפר הסמוך לטול כרם המחבלת המתאבדת הראשונה שאפה שנלכדה בבית הוריה בערב טרם יציאה לפיגוע. כוח מהחטיבה המשיך וכבש בקלות רבה את קבטיה, שנחשבה טרם המבצע למעוז בלתי חדיר. לכוחות צה"ל לא היו אבדות בנפש בכל מהלך המבצע בקרבות אלו. על החטיבה פיקד אל"מ יוסי בכר.

קלקיליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר נוספת שבה פעלו כוחות צה"ל הייתה העיר קלקיליה, בה פעלו כוחות חי"ר, שריון והנדסה בליווי כוחות נוספים. כניסת הכוחות בוצעה בלילה שבין ה-31 במרץ ל-1 באפריל. הכוחות שהו בעיר עד ה-9 באפריל. רוב המבוקשים שהתגוררו בקלקיליה עזבו את העיר טרם כניסת הכוחות, ובעיר התנהלה לחימה מועטת. במהלך המבצע ביצעו הכוחות סריקות מבית לבית ועצרו מספר מבוקשים.

יריחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות חטיבת הבקעה נערכו לכיבוש יריחו, אולם מאמצי תיווך של אנשי עסקים פלסטינים הוביל לכניעת העיר ללא קרב.

לחצים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה כי המבצע הגיע לאחר "מרץ השחור" שבו נהרגו ישראלים רבים ובמיוחד לאחר הטבח בליל הסדר הקלה על ישראל את העברת המבצע בדעת הקהל העולמית. עם זאת, ישראל הותקפה בצורה חמורה על ידי הערבים לגבי כניסתה לתחומי שטחי A ועל ידי האירופאים והאו"ם בקשר ל"טבח" בג'נין. גם ארצות הברית, על אף שגילתה הבנה למרבית פעולות ישראל, פעלה נגד המבצע, כך הכריז הנשיא בוש ב־5 באפריל כי "מספיק זה מספיק" ולאחר שבוע הגיע קולין פאואל לאזור במטרה להרגיע את השטח. באופן מעשי לא היו ללחצים אלו השפעה ממשית על המבצע וישראל, שהכריזה כי היא צריכה חודש על מנת להשלים אותו, זכתה לחודש זה.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע חומת מגן היה הצלחה צבאית ברורה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולמוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, אגב פגיעה קשה בכוחה הצבאי של הרשות הפלסטינית. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הגדולות ביהודה ושומרון, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות.

בתקופת המבצע ישראל עצרה כשבעת אלפים חשודים בטרור, מתוכם כאלף חמש מאות שנאסרו לתקופות ארוכות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור: ב-5 באפריל נהרג קייס עדואן, מחבל בכיר בחמאס ומתכנן הפיגוע במלון פארק ("טבח ליל הסדר"), אחרי מצור על ביתו שבכפר טובאס, יחד איתו נהרגו עוד 5 מחבלים מירי צלפי הימ"מ ולוחמי צה"ל ועל ידי דחפור ה-D9 המשוריין שהרס את הבית; ב-15 באפריל לכד כוח של לוחמי יחידת דובדבן את מרואן ברגותי, ראש התנזים ואחד מבין המבוקשים הפלסטינים הבכירים ביותר; בג'נין הרג דחפור D9 משוריין את מחמוד טואלבה, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים הפלסטינים במחנה; במהלך הקרב בג'נין נעצרו סגניו של טואלבה, תאבת מרדאווי והשייח' עלי ספורי.

חרף האמור לעיל, היקף ההשפעה של המבצע עצמו שנוי במחלוקת. את התפישה המקובלת בציבור בהקשר לסיבה לירידת מספר פיגועי ההתאבדות בשטחי ישראל בעשרות אחוזים בשנת 2003 לעומת 2002[18] ייצגו אנשים כמו האלוף (מיל') יעקב עמידרור, האלוף (מיל') אורן שחור‏‏‏[19], והפרשן הצבאי רון בן ישי שזקפו עובדה זו לכניסה הקרקעית: למיטוט תשתיות החמאס ביו"ש, שהיו אחראיים למרבית פיגועי ההתאבדות הקשים‏‏‏[20], לתפיסת מבוקשים, לפריסת מחסומים, כתרים וסגרים שהקשו על ניוד מחבלים וחומרי חבלה, וגרמו לתפיסתם, ואכן, במחסום חווארה נתפסו במהלך השנים מספר רב של מחבלים וחומרי נפץ שתכננו להגיע לערים ישראליות בתחומי הקו הירוק. ‏‏‏[21]

הפרשן עפר שלח כתב ב-2008:

אחרי "חומת מגן" אמרו אנשי תנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל. הפצצות ממטוסים נתפסו בעיניהם לא רק כהוכחה שהישראלים חוששים להילחם, אלא גם כלגיטימציה לפיגועי התאבדות: אתם פוגעים בנו בכלים שאין לנו מה לעשות נגדם, גם אנחנו נשתמש בכאלה.

– עפר שלח, כשיתבהר מזג האוויר, מוספשבת של "מעריב", 26 בדצמבר 2008.

לעומתם היו אנשים כמו רביב דרוקר שקראו על תפיסה זו תיגר, וטענו כי על פי פרסומי השב"כ, הקרדיט להפסקת הפיגועים צריך להינתן דווקא לבניית גדר ההפרדה ולא למבצע עצמו ‏‏‏[22]. זאת למרות העובדה שקל להראות ירידה חדה באבדות הישראליות מטרור כבר בשנת 2002 בעקבות המבצע, וירידה חדה נוספת כל שנה עד להעלמות כמעט מוחלטת בשנת 2007 - שנים שבהן גדר ההפרדה עדין לא נבנתה (ראה אבדות באינתיפאדה השנייה).

הישגים מבצעיים-צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע עצמו הרשות הפלסטינית עצמה פורקה מנשקה, סמלי שלטונה כולל ה"מוקטעה" נהרסו, ערפאת הושם במצור ובבידוד, תשתיות החמאס נהרסו, נתפס מספר רב של מבוקשים ואנשי טרור, נתפסו כמויות גדולות של חומרי נפץ וכלי נשק, והופסק ירי הצלפים על שכונת גילה בירושלים.

כמו כן, תוצאה עיקרית של המבצע, הייתה הגברת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון. אם בתקופה שקדמה למבצע כל כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית הייתה כרוכה באישור ממשלה, הרי שלאחריו כל מג"ד יכול להחליט לפי שיקול דעתו המבצעי על כניסה לשטחי הרשות. בנוסף, בעקבות המבצע התשתית המרכזית של הטרור נפגעה קשות ואיומי המטענים, טילי הנ"ט ורקטות ה-RPG-7 צומצמו באופן משמעותי. חודש אחרי "חומת מגן" פתח צה"ל במבצע "דרך נחושה" - סדרת פעולות אינטנסיבית שנועדה להמשיך את הישגי מבצע חומת מגן ולפגוע בתשתית הטרור המוכה והחבולה. נכון ל-2012, צה"ל נכנס לשטחי A באופן כמעט חופשי מידי לילה כדי לעצור מבוקשים. לערים כמו שכם, בית לחם וג'נין - שפעם אפשר היה להיכנס אליהם רק בליווי טנקים וכלים כבדים - נכנסו מידי לילה כוחות חי"ר בג'יפים ממוגנים או ברגל.

בעקבות המבצע, שכלל צה"ל את טקטיקות הלש"ב (לוחמה בשטח בנוי) והפיק לקחים מבצעיים רבים. חלק מהלקחים יושמו על ידי צבא ארצות הברית במלחמת עיראק, בשנת 2003.

מפקד חטיבת גולני בלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן", תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, כתב בספרו מלחמה ללא אות, כי החברה בישראל הפגינה חוזקה נוכח אירועי הטרור באינתיפאדה השנייה ותמיכה בפעולות צה"ל, שאפשרה ליחידות השדה שלו לבצע פעולות התקפיות רבות כנגד תשתיות הטרור באיו"ש[23], פעולות שהיו לשיטתו של תמיר מורכבות ונועזות ומעידות על יכולתן הגבוהה של יחידות השדה של צה"ל בשדה הקרב‏[24]. תא"ל תמיר, יחד עם קבוצת מפקדים נוספים מיחידות השדה, ובהם מח"ט הנח"ל גולן ומח"ט הצנחנים כוכבי וכן מפקדי החטיבות המרחביות בגדה הירש ותיבון, היה מהדוחפים לפעול כנגד מקורות הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, בקסבות ובמחנות הפליטים, למרות היותם מרחבים עירוניים צפופים ומסובכים ללחימה, וזאת למרות היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל‏[25].

השגים מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע נתפסו מסמכים רבים מהם עלה כי ערפאת קשור לטרור ומממן אותו, וכי ערב הסעודית מממנת פעילות טרור פלסטינית ותומכת במשפחות המחבלים המתאבדים.

בעקבות התוצאות ההרסניות של מבצע זה כלפי הטרור הפלסטיני, היו גורמים פלסטינים שביקרו את דרכי התנהלותו השלטונית של ערפאת וקראו לעשות חשבון נפש. ברם, ערפאת המשיך בעידוד הטרור כאשר הוא נצור במוקטעה.

בעקבות החומר המודיעיני שנתפס בחומת מגן, שלל הנשק הבלתי חוקי שנמצא במוקטעה, מעורבות ערפאת בפרשת אניית הנשק קארין איי ומסמכים של הרשות הפלסטינית שיירט המודיעין הישראלי הקושרים אותו לפעילויות טרור, ובהם הוראות של ערפאת לתשלום 20,000 דולר לגדודי חללי אל-אקצא (ארגון טרור המסונף לפת"ח), השתכנע נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש שערפאת אינו פרטנר והחליט להחרימו. הבידוד המדיני של ערפאת (שאילץ אותו למנות שני ראשי ממשלה, מחמוד עבאס ואחמד קריע, שאת כהונתם הוא ניסה לטרפד) נמשך עד למותו ב־11 בנובמבר 2004.

צל"שים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המבצע קיבלו מספר לוחמים ויחידות של צה"ל צל"שים על לחימתם. חלק מהצל"שים הוענקו ללוחמים שהותקלו במארב הקטלני במחנה הפליטים ג'נין וחילצו תחת אש את חבריהם. אופק בוכריס, שפיקד על גדוד 51 של חטיבת גולני בקרבות בג'נין ובשכם זכה לצל"ש הרמטכ"ל. בין היחידות שקיבלו צל"ש רמטכ"ל נמנים גדוד הנדסה קרבית 605 (גדוד המח"ץ), יהל"ם וגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. יחידות נוספות קיבלו צל"ש אלוף.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חן קוטס­בר, מחנך הדור, באתר nrg‏, 21 בפברואר 2003.
  2. ^ חן קוטס­בר, מחנך הדור, באתר nrg‏, 21 בפברואר 2003.
  3. ^ עמוס הראללחנך את צ'יקו, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2005.
  4. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמוד 241, תמיר ידעי: "בשלב הזה, אחרי הפגועים של מרס, החיילים שלי היו מוכנים לכבוש את המוקטעה גם עם אם-16 ומחסנית".
  5. ^ עמוס הראלככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002
  6. ^ חן קוטס-בר, "דווקא בגלל שאני כהנא", באתר nrg‏, 12 בפברואר 2004.
  7. ^ רועי מנדל, "מבצע סבתא" במוקטעה, מעבר לקיר של ערפאת, באתר ynet‏, 23 במרץ 2012.
  8. ^ עמוס הראלככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002.
  9. ^ דני רובינשטיין, סופו של מנגנון הביטחון המסכל, באתר הארץ, 7 באפריל 2002.
  10. ^ אפרת וייס ופליקס פריש, הותר לפרסום: הפלסטינים פעלו לגייס חיילות ישראליות, באתר ynet‏, 2 בספטמבר 2002.
  11. ^ לפי כתבה במגזין טיים. טואלבה ניסה להטמין מטען חבלה על רכב משוריין של צה"ל שיחלוף בסמוך למבנה. מפעיל D9 ראה את טואלבה וריסק עליו קיר.
  12. ^ The Battle of Jenin, טיים מגזין
  13. ^ פליקס פריש, צה"ל השתלט על בית לחם; כנסיית המולד מכותרת, באתר ynet‏, 23 בנובמבר 2002.
  14. ^ ynet, אחרון "מתבצרי כנסיית המולד" יצא מקפריסין, באתר ynet‏, 26 בנובמבר 2002.
  15. ^ פליקס פריש ועלי ואקד, פעילי שמאל מחו"ל פרצו לכנסיית המולד, באתר ynet‏, 2 במאי 2002.
  16. ^ יוני שדמי וברק רביד, מוסף סופשבוע, היחידה שתשגע לאויבנו את המוח, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2005.
  17. ^ אי.פי., מבוקשי כנסיית המולד החלו את גלותם באירופה, באתר ynet‏, 23 במאי 2002.
  18. ^ גל סיבוני, ‏הבסת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון 2005-2002, עדכן אסטרטגי.
  19. ^ אורן שחור, הוואקום בעקבות מבצע חומת מגן, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 7 באפריל 2002.
  20. ^ פליקס פריש, השב"כ: מוטטנו את תשתית החמאס בשומרון, באתר ynet‏, 4 ביוני 2002.
  21. ^ ‏ראו למשל אפרת וייס, פלסטיני שנשא 6 מטענים נתפס במחסום חווארה, באתר ynet‏, 8 ביוני 2008.
    אפרת וייס ועלי ואקד, נער פלסטיני נתפס במחסום חווארה עם 5 מטענים, באתר ynet‏, 12 באפריל 2005.
    אורי גליקמן ואיתמר ענברי, בן 15 נתפס במחסום עם פצמ"ר, באתר nrg‏, 20 באוקטובר 2005.
    פלסטיני עם מטען צינור וסכין נתפס במחסום חווארה שליד שכם, באתר nana10‏, 7 במרץ 2007.
    איציק וולף, פיגוע תופת סוכל במחסום חווארה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 1 בנובמבר 2007.
    חווארה: נתפס פלסטיני שנשא 2 מטעני חבלה, באתר וואלה!, 10 בפברואר 2007.
    גל ברגר, ילד בן 12 אמור היה להתפוצץ במחסום צה"ל בשכם, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 15 במרץ 2004.
    ואת פרשת חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד.‏
  22. ^ ‏רביב דרוקר, "חומת מגן" - לא מה שאתם חושבים‏.
  23. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 271, "מתקפת הטרור חשפה במלוא העצמה את התלות שלנו בכוח המגן של צה"ל. בניגוד לבולט ללחימה בלבנון, זכה צה"ל לתמיכה רחבה מהציבור, ומאז אפריל 2002 הוסרו למעשה כל המגבלות המדיניות לפעולתו והתוצאות לא איחרו לבוא. בסדרת פעולות חסרות תקדים במורכבותן השתלטו כוחות צה"ל, ובראשם חטיבות חיל הרגלים הסדירות, על מעוזי המחבלים במחנות הפליטים ובקסבות הצפופות של הערים הפלסטיניות".
  24. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 272, "החלטות המטה הכללי להשתלט על מעוזי המחבלים בלב השטח הבנוי התבססו לא מעט על המוטיבציה לפעולה של יחידות השדה הסדירות ועל הפגנת יכולת הביצוע הגבוהה שלהן. אין בלבי ספק באשר לרוח הלחימה וליכולת הביצוע הגבוהה של יחידות השדה".
  25. ^ עמוס הראליאיר גולן, אלוף פיקוד העורף, חושף שישראל מצויה בהיערכות למגננה רבתי לקראת שנת 2010, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2009, "הצלחת "חומת מגן", השלב הראשון בבלימת גל טרור המתאבדים הנורא של אותן שנים, נולדה עקב לחץ מלמטה: היו אלה המג"דים והמח"טים שגברו על היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל ושיכנעו את האלופים במה שכיום נראה מובן מאליו, שהדרך היחידה לטפל בטרור המתאבדים היא לפשוט על מקורותיו, בקסבות ובמחנות הפליטים הצפופים".