מיזנתרופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיזנתרופיה היא חוסר אהדה, חוסר אמון או שנאה כלפי המין האנושי, או נטייה שלא לבטוח באנשים אחרים. המונח מתייחס גם לאלו אשר היגלו עצמם לבידוד חברתי בשל התחושות שלעיל.

מקורו של המונח במילים היווניות שנאה (μίσος) ואדם (άνθρωπος).

דמותו של המיזנתרופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזנתרופ או מיזנתרופיסט הוא אדם ששונא או שלא בוטח באנושות כנוהג כללי. בעוד שמיזנתרופיה מבטאת חוסר אהדה לאנושות ככלל, באופן כללי יש למיזנתרופים יחסים נורמליים עם אינדיבידואלים ספציפיים. מיזנתרופיה עשויה לנבוע מרגשות בידוד או ניכור חברתי, או כבוז לאופיה של האנושות.

מיזנתרופיה מפורשת לעתים קרובות באופן מסולף כשנאה חובקת עולם ואינדיבידואלית של בני אדם. בשל כך, המונח מזוהה לעתים תכופות עם מספר גדול של תכונות שליליות. מיזנתרופ קיצוני עלול אמנם לשנוא את הגזע האנושי באופן כללי, אך זה אינו בהכרח מצב של גרורה פסיכופתית. מיזנתרופים יכולים להחזיק בקשרים נורמליים ואינטימיים עם אנשים, אבל לעתים תכופות יהיו אלה מעטים מאוד ובהפסקות. באופן טיפוסי הם בררנים מאוד לגבי האנשים שיתרועעו עמם. זה מצב בו סלידתם היא הנפוצה ביותר, מאחר שהפרספקטיבה שלהם מתגלה כבוז גובר כלפי מגרעותיהם של אנשים וחולשותיהם של אחרים, ובמקרים מסוימים, גם כלפי עצמם.

בשל סלידתם זו רוב המיזנתרופים יקוטלגו לעתים תכופות כמתבודדים. כתוצאה מהפרספקטיבה שלהם, הם באופן כללי לא ימצאו נחמה או תפקוד יעיל בחברה.

גילויים פומביים של מיזנתרופיה שכיחים בסאטירה ובקומדיה, אף על פי שמיזנתרופיה אינטנסיבית היא באופן כללי נדירה. ביטויים מעודנים הם שכיחים הרבה יותר, ובמיוחד אלו המצביעים על פגמים של אחרים.

מספר דתות או אסכולות של דתות, החזיקו בדעה כי האנושות ככלל היא מוטעה מיסודה והיא זקוקה לגאולה, בזמן שכמה פילוסופים וחסידיהם ראו באנושות כחסרי תועלת, זן בעל הרס עצמי.

בדרך כלל המיזנתרופיסטים הם בעלי יכולות שכליות גבוהות עם נטייה לעולם הריאלי כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכימיה, כמו כן המיזנטרופיסטים נושאים עמם השקפות עולם ספציפיות אשר גורמות להם להרגיש שונים מהסביבה האנושית.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזנתרופיה יוחסה למספר כותבי סאטירה, כגון ויליאם גילבר ("אני שונא את זולתי"), אך הבחנה שכזו זקוקה לניתוח מקרוב, הואיל והומור שחור או ביקורתי על האנושות עשוי להתפרש בטעות כמיזנתרופיה.

הדמות גרגורי האוס בסדרת הדרמה המצליחה האוס שיצאה בשנת 2004, מאופיינת באופי מיזנטרופי. גרגורי האוס הוא רופא-מאבחן מחלות הידוע בחוכמתו הגדולה ועם זאת שונא את מטופליו ומנסה להתרחק מכל קשר אנושי כלשהו.

בשנת 1992 חיבר כותב-המסות והפובליציסט האמריקאי פלורנס קינג, אשר הגדיר עצמו כמיזנתרופ, ספר הומוריסטי על ההיסטוריה המיזנתרופית בשם "בלי חמלה לאיש: מבט חביב על המיזנתרופיה" (With Charity Toward None: A Fond Look at Misanthropy).

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר של מיזנתרופ בספרות היא הגיבור אלסיסטי של מולייר ב"המיזנתרופ" (Le Misanthrope) משנת 1666.

הסופר-סאטיריקן האמריקאי קורט וונגוט הביע לעתים תכופות השקפות מיזנתרופיות בספריו. באחת מעבודותיו הפופולריות ביותר, "בית מטבחיים חמש", הופך בילי הצליין למנותק מהזמן; הוא נלקח בשבי על ידי הטרלפאמודוריומים (Tralfamadorians), גזע שבניו מסוגלים לראות בארבעה ממדים, ויכולים לנוע דרך הזמן ולחוות את כל המאורעות בחייהם, לא בהכרח בסדר כרונולוגי. דרך הסיפור שלהם, הם מלמדים אותו פילוסופיה פטליסטית, המסוכמת בחתימת הספר: "ככה זה" ("so it goes").

בספר אחר של וונגוט, "ארוחת בוקר של אלופים", כותב סופר המדע הבדיוני קילגור טראוט ספרים רבים על האדם ההורס את העולם ועל הקיום חסר תכלית של האנושות. בספרים יש מעברים המראים את הרס הארץ בגלל האדם ובשל קיומו חסר התכלית.

כמה עבודות של פרנץ קפקא, כגון "מטמורפוזה" ו"אמן הרעב", מציגות גם הן השקפות מיזנתרופיות.

במחזות של שייקספיר המיזנתרופיה מופיעה כחלק בלתי נפרד ממוטיב הרשע, כדוגמת דון ג'ון במחזו של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר".

במחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן פול סארטר, הוא כותב: "אז זה מה שהגיהנום הוא. אני לעולם לא הייתי מאמין בזה. אתה זוכר: האש והגופרית, העינויים. אה! הפארסה. אין צורך בעינויים: גיהנום הוא אנשים אחרים."

ג'ונתן סוויפט, הסאטיריקן האירי בן המאה ה-18, כתב במכתב לאלכסנדר פופ בנוגע ל"מסעות גוליבר" שלו כי: "[אבל] באופן עקרוני אני שונא ומתעב את החיה הקרויה אדם." למיואל גוליבר, אשר נחשב בעיני כמה מבקרים המשמש כדובר של סוויפט וכאלטר אגו ספרותי שלו, ביטא שאט נפש מהמם יחד עם כבוד לבני האדם, במיוחד ב"מסע לארץ ההויהנהמס".

בנובלה "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, מתואר אדוורד הייד – הטרנספורמציה חסרת-העכבות של ד"ר הנרי ג'קיל העדין בכל עת ששתה מהשיקוי – כאדם אכזר שאינו יודע רחם.

אחד המיזנתרופים המפורסמים ביותר הוא אבנעזר סקרוג' הקמצן, הדמות המרכזית בספרו של צ'ארלס דיקנס "מזמור לחג המולד". "הקמצן" העולמי הוא בעלת משמעות נרדפת לקמצן ומיזנתרופ.

מיזנתרופ מפורסם נוסף הוא הולדן קולפילד גיבור הספר "התפסן בשדה השיפון" של ג'.ד. סלינג'ר. ביצירה מעביר הולדן ביקורות חריפות על החברה האמריקנית ומאשים את כולם בזיוף.

בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיאלוג האפלטוני "פיידון" מצהיר סוקרטס כי "שונא-הדעת והמיזנתרופיה קמים מאותן הסיבות". הוא השווה מיזנתרופיה לשנאת הדעת (מיזולוגיה), לשנאה לכושר הדיבור, וצייר הבדל חשוב בין פסימיזם פילוסופי לבין המיזנתרופיה. עמנואל קאנט טען כי "מהעצים העקומים של האנושות לא ניתן לעולם ליצור משהו ישר". ועם זאת, לא היה זה ביטוי לחוסר התועלת באנושות עצמה. באותו אופן, העיר פעם סמואל בקט כי "גיהנום חייב להיות כמו... להעלות זיכרונות על הימים הטובים של פעם, שאז ייחלנו למותנו." הצהרה זו עשויה אולי להיראות כשחורה וכחסרת-תקווה למדי, אך לא כשוללת את האדם או כביטוי של שנאה כלשהי למין האנושי.

סנקה הצעיר הציע במסה שלו על הכעס כי המיזנתרופיה עשויה להקל או להבריא באמצעות הצחוק והלעג על החולשות של האנושות במקום להתמרמר עליהם. הפילוסופיה של סנקה מבליגה על כל צורותיו של הכעס כמשחית של התבונה ועל כן מזיק לכושר השיפוט; ועל כן הוא טוען כי כעס ומיזנתרופיה חייבים להיות מחוסלים בידי האינדיבידואל כדי להגיע לשפיות.

הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר היה ידוע במיזנתרופיות שלו כמעט באותה המידה ששמו והמוניטין שלו יצאו למרחקים. שופנהאואר כתב כי "הקיום האנושי חייב להיות סוג של טעות"; והסיק, למעשה, כי ההתנהגות המוסרית של אחרים היא הנטייה הטובה ביותר, מאחר שכולנו אנשים סובלים וכולנו חלק של אותו הרצון לחיות. הוא דן גם בהתאבדות תוך גילוי הבנה סימפטית, שהייתה נדירה לאותם זמנים שבהם הנושא היה בגדר טאבו. בכל אופן, המטפיזיקה שלו הובילה אותו בסופו של דבר להסיק כי התאבדות אינה מפלט מהסבל של העולם. לטענתו, העולם הוא מיצג שבצידו האחד האופן שבו תופסים אותו, ובצידו האחר, סמוי ובלתי-מחולק, יש חומר מטאפיזי שהוא הבסיס לכל הקיום. הואיל והתאבדות אינה מאפשרת לאדם להימלט מהרצון (שורש הסבל), התאבדות היא חסרת תועלת. תחת זאת הציע שופנהאואר הנאה אסתטית כמפלט היחידי מהסבל של העולם. זה יבוא יחד עם הקתרזיס המשחרר של הרקוויאם של מוצרט, או החיוך המסתורי המקסים של המונה ליזה. הוא גם הציע מפלט מהסבל דרך החמלה, אולם בכל אופן הוא האמין שמעט מאוד מסוגלים להגיע למצב זה, וכי אלו שכן הגיעו אליו, דחו את האנושיות שלהם עצמם. (ובכך הוא ממשיך להפגין את המיזנתרופיות שלו.)

הפילוסוף הציני דיוגנס מסינופ היה מיזנתרופ ידוע, אשר נודע בבוז שלו לכל בני האנוש ועל כבודו האדיר לבעלי החיים כגון עכברים וכלבים, דיוגנס הקדיש את חייו כדי להוכיח שהנורמות, והאמונות שרוב בני האדם חיים לפיהם הם למעשה חסרי ערך ולחלוטין אינם מובילים לאושר אמיתי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]


רגשות

אדישות אהבה אומץ אושר אימה אכזבה אמון אמפתיה אקסטזה אשמה בדידות בהלה בוז בושה ביטחון בלבול גאווה גועל געגוע דאגה דו-ערכיות דחייה דכדוך הודיה היקשרות הכרת תודה הנאה הערצה הפתעה הקלה השפלה התאהבות זעם חוסר אונים חיבה חמדנות חמלה חרדה חרטה חשש טינה יגון ייאוש יראה כאב כמיהה כעס מבוכה מועקה מצוקה מרירות נחת רוח ניכור נקמה סבל סיפוק סלידה ספק סקרנות עדנה עוינות עונג עלבון עניין עצב עצבנות פחד פליאה ציפייה קבלה קנאה קתרזיס רוגע רחמים ריקנות שביעות רצון שכול שלווה שמחה שמחה לאיד שנאה שעמום תדהמה תסכול תקווה תשוקה

ראו גם: מצב רוח אפקט