שנאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קריקטורה המבטאת שנאת זרים, המתייחסת לחוק האמריקני "להרחקת הסינים" מ-1882, שהשעה את הגירתם של עובדים סינים.
קריקטורה מ-1890 המציירת את אלפרד דרייפוס כראש נחש

שנאה היא רגש של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד אדם, עצם או רעיון. יש רצון להתרחק ממושא השנאה ולעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו.

מקורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנאה עלולה לנבוע מפחד (מוצדק או לא) מרגשי נחיתות, מפגיעה עזה של אדם או קבוצה, מתפיסות שליליות כלפי אותו עצם או דבר מה הקשור בו. השנאה עלולה להתעורר כלפי הזר והאחר, שהתנהגותו לא מובנת, מוזרה ואף מפחידה.

שנאה יכולה להיות קשורה בדעות קדומות, קנאות והוקעה כלפי אדם או קבוצת אנשים, כמו בתופעת הגזענות. פשעי שנאה הם פשעים הנובעים משנאה, במובן זה.

בהיעדר אופן ביטוי לכעס ולשנאה, הם נוטים להיבנות ולהיאגר. הסכנה כי בשלב מסוים תיתכן הגעה אל נקודת שבירה, שבה יתבטאו באופן תוקפני ואלים.

השנאה נחשבת לרגש המנוגד לאהבה או לידידות. רגשות קרובים לרגש השנאה הם רגשות כמו תיעוב ובוז. מילים נרדפות לרגש זה הן: עוינות, איבה, שטנה ומשטמה, המציינות דרגות שונות וקיצוניות בחריפותן של שנאה. עם זאת, לעתים השנאה והאהבה כרוכים זה בזה. ולעתים אהבה יכולה להתחלף לשנאה. כפי שמתואר במעשה אמנון ותמר: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (שמואל ב' י"ג, טו).

אף שרגש זה מוקע ונחשב לשלילי ביותר, יש לו תפקיד חשוב בשרידות הפיזית או התרבותית של אדם או קבוצה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדת ובתרבות נחשבת השנאה לרגש שלילי, שממיט אסון על בעליו. בדתות מסוימות השנאה אף נחשבת לחטא. לעומת זאת, במדעי החברה ומדע המדינה נתפשׂת השנאה כרגש ציבורי שקל לתמרן למטרותיו של השלטון וכדרך העיקרית להניע ציבור ולהשפיע עליו. משטרים דיקטטורים מבססים את שלטונם בין השאר על תעמולת שנאה כנגד אויב חיצוני (בהרבה מקרים - כגון גרמניה הנאצית ומדינות ערב - אויב זה הוא היהודים ואחר כך מדינת ישראל שמאפשרת לתעל את הזעם הציבורי על השלטון הכושל הרחק מהעריץ והחוצה).

בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה, קיימים שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת השנאה. לפי שפינוזה, "שנאה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר: אנו שונאים את מה שאנו חושבים שגורם לנו להרגיש עצב. הגם שהגדרה זו נגזרה באופן (פסאודו) לוגי מעיקרי תורת האימננטיות שלו (כרכים א-ג בספרו "אתיקה"), נכונותה האינטואיטיבית ברורה למדי והיא מספקת תובנה חדה לגבי מהותה של השנאה. יש להדגיש שאצל שפינוזה כמעט כל הרגשות השליליים הן סוג של עצב, למשל: פחד הוא עצב לא יציב, הנולד מאידיאה הגורמת לנו עצב ושאיננו בטוחים האם תתגשם.

הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום מבדיל בין שני סוגים של שנאה: הראשונה שנאת תגובה רציונלית והשנייה שנאה הטבועה באופי. בשנאת תגובה זוהי תגובה של אדם לאיום על חירותו, על החיים, או על הרעיונות של עצמו או זולתו. לשנאה זו יש תפקיד ביולוגי חשוב, במטרתה להגן על החיים, או על אינטרסים חיוניים והיא עוברת בחלוף הסכנה. שנאה זו היא בת לויה של המשאלה לחיים. לעומתה שנאה הטבועה באופי, הינה נכונות מתמדת המקננת בנפשו של האדם העוין מטבעו. זוהי שנאה שאיננה רציונלית, שנאת חינם הנאחזת בכל תואנה שנותנת לה מקום להתבטא, ולהסתוות כשנאה רציונלית. בשנאה זו האדם שש לבטא את עוינותו, בתאווה להשמיד או להמית חיים, כאשר עיקרה נעוצה באופיו של האדם, ולמושא השנאה יש רק חשיבות משנית‏‏.‏[1]

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר בראשית נכתב "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית ל"ז, ד). מסופר על בני יעקב ששונאים את יוסף אחיהם, ואינם יכולים לדברו לשלום מחמת הקנאה שהם מקנאים בו על היחס המועדף שהוא קיבל מאביהם ועל חלומות הגדולה שהוא התנשא בהם עליהם. שנאה שבעטיה הם מבקשים לרוצחו נפש לאחר מכן.

במקרא יש איסור מפורש על שנאת הזולת, ביחד עם איסור על נקמה ונטירה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, יז). במקרא עוד מתואר אלוהים כמי ששונא עבודת אלילים[2] או גזל.‏[3] בספר משלי, פרק ו', פסוק ט"ז) מורחבות השנאות האלוהיות לשש: יהירות, רמייה, רצח, חרישת רע, הזדרזות להרע והפחת כזבים.

בעקבות תפיסה זו ישנה הכוונה לשנוא רק את הרע ולאהוב את הטוב: "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב".‏[4] משורר תהילים מציין כי הוא שונא שנאה עזה וגדולה את משנאי ה': "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תהילים קל"ט כא-כב). הרמב"ם מביא עניין זה לפסים מעשיים, וסובר כי בעניין זה נכללים אלו שפרשו מכלל ישראל, מינים, משומדים (שהמירו דתם) ו"מוֹסרים" שפגעו באחווה הישראלית והלשינו על יהודים לשלטון זר.

בתלמוד נאמר : "שלשה שונאין זה את זה אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין ויש אומרים אף הזונות ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל" (בבלי פסחים קיג ב) תלמידי החכמים למרות חכמתם הרבה, נחשבו לכאורה כשונאים אחד את השני, ומכאן ניתן להבין את עוצמת השנאה שיכולה להתרחש בליבו של כל אחד מבני האנוש.

שנאה על רקע אינטלקטואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים יכולה להתקיים באותה חברה שנאה על רקע מעמדי של השכלה. פשוטי העם מרגישים את עצמם כדחויים, נחותים ומזולזלים לעומת הרובד האינטלקטואלי של החברה, והניכור והדחייה יוצרים עוינות. לעתים רבות האינטלגנציה החברתית בזה להמוני העם, ולתפיסותיהם ומנהגיהם שאף מכונים בפיה בשמות גנאי רבים (המוני, רחובי), ושופכת שמן למדורה.

חז"ל עמדו על העוינות ההדדית שהייתה קיימת בתקופתם בין הבורים לאינטלקטואלים בחברה היהודית ואמרו: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל" (בבלי פסחים מ"ט ע"ב). אמרה נוספת בעניין מצוטטת שם בשמו של רבי עקיבא: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". מצד שני, חז"ל לא חסכו את ביקורתם כנגד פשוטי העם שהתייחסו אליהם בדימויים מעליבים, ואסרו לתלמידיהם להתחבר עם עמי ארצות, להתחתן איתם ואף ללמוד תורה בפניהם (שם).

יש הטוענים כי מניע מרכזי של תנועת הקמר רוז' בקמבודיה במעשי רצח העם, היה רגשי נחיתות של פשוטי העם שעלו לשלטון בפני אינטלקטואלים.

שנאת חינם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנאת חינם היא שנאה לא עניינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו, או בשל העובדה שהם שייכים לקבוצה אחרת משלו. חז"ל ציינו במסכת יומא (דף ט עמוד ב) כי בית המקדש השני חרב רק בשל שנאת החינם שהייתה קיימת בו בין קבוצות שונות, שלא יכלו לסבול אחת את רעותה. אגדת 'קמצא ובר קמצא' שבמסכת גיטין (דף נה עמוד ב), שבה אדם שהוזמן בטעות לאירוע של שונאו, סולק משם בבושת פנים על אף שביקש לשלם את כל הוצאות האירוע, ממחישה מצב זה. שנאה זו נחשבת לשנאה שלילית, שאין לה כל הצדקה. המהר"ל בהסבר לאגדה זו (נצח ישראל פ"ה) מציין כי שנאה מסוג זה יכולה לגרום לאנשים זרים להתחבר ולאהוב אחד את השני; כלומר, יכולה להיות אחווה המוזנת למעשה על ידי שנאה משותפת לגורם מסוים.

שנאה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שנאה עצמית

שנאה עצמית היא שנאה של אדם לעצמו או לקבוצה שהוא חבר בה. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שהוא לא יכול להזדהות איתן, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעתים השנאה יכולה לנבוע מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית יכולה להוביל לתסביכי נחיתות. כמו כן, השנאה העצמית עלולה להביא לדיכאון, לבדידות, לייאוש, לפגיעה עצמית וכיוצא בזה.

בהיסטוריה של עם ישראל‎ ידועה תופעה של אוטואנטישמיות, שהיא שנאה עצמית של יהודים כלפי קבוצת הייחוס שלהם, שנובעת מהפנמת יחס השנאה של אוכלוסייה זרה כלפיהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אריך פרום, אדם לעצמו, עמ' 177‏.
  2. ^ דברים י"ב, לא.
  3. ^ ישעיהו ס"א, ח.
  4. ^ עמוס ה', טו, תהילים צ"ז, י.


רגשות

אדישות אהבה אומץ אושר אימה אכזבה אמון אמפתיה אקסטזה אשמה בדידות בהלה בוז בושה ביטחון בלבול גאווה גועל געגוע דאגה דו-ערכיות דחייה דכדוך הודיה היקשרות הכרת תודה הנאה הערצה הפתעה הקלה השפלה התאהבות זעם חוסר אונים חיבה חמדנות חמלה חרדה חרטה חשש טינה יגון ייאוש יראה כאב כמיהה כעס מבוכה מועקה מצוקה מרירות נחת רוח ניכור נקמה סבל סיפוק סלידה ספק סקרנות עדנה עוינות עונג עלבון עניין עצב עצבנות פחד פליאה ציפייה קבלה קנאה קתרזיס רוגע רחמים ריקנות שביעות רצון שכול שלווה שמחה שמחה לאיד שנאה שעמום תדהמה תסכול תקווה תשוקה

ראו גם: מצב רוח אפקט