משתמש:Bish/אמנויות לחימה
אמנויות לחימה הן אוסף של שיטות, מערכות כללים ומסורות לחימה, המתורגלות למטרות הגנה עצמית, תחרות, טיפוח הגוף ושמירה על כושר, וכמו כן למטרות התפתחות מנטלית ורוחנית.
כיום המונח 'אמנות לחימה' (Martial Art) מיוחס בעיקר לאמנויות הלחימה של המזרח הרחוק, אך בלשנים מאמינים כי מקורו של המונח מגיע מהשפה הלטינית ומהמילה 'mars', הוא מרס, אל המלחמה הרומי. המונח החל להכנס לשימוש באירופה בזמן ימי הביניים כדי לתאר שיטות לחימה שהיו נפוצות באותה תקופה, וישנם מקורות אנגליים מן המאה ה-15 המשתמשים בו כדי לספר על סגנונות סיף שונים.
חלק מאמנויות הלחימה נחשבות מסורתיות וקשורות לרקע אתני, תרבותי או דתי, לעומת שיטות מודרניות יותר שנוסדו על ידי ארגון או מורה כלשהו.
מגוון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניתן לסווג את אמנויות הלחימה השונות לפי מספר קריטריונים:
- אמנויות לחימה היסטוריות או מסורתיות לעומת אמנויות משולבות מודרניות.
- לפי אזורי מוצא, במיוחד אמנויות לחימה מזרחיות לעומת אמנויות לחימה מערביות.
- טכניקות וכלי נשק בשימוש וסוג הלחימה.
- לפי יישום או כוונה.
- במסורת הסינית: שיטות "פנימיות" ו"חיצוניות".
חלוקה לפי טכניקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנויות לחימה לא חמושות
אמנויות לחימה לא חמושות מחולקות בעיקר לכאלו המתמקדות בסוגי מכות וחבטות שונים, לעומת כאלו המתמקדות בהאבקות ובתפיסות.
סוגי מכות
- אגרופים: איגרוף, וינג צ'אן.
- בעיטות: טאיקוונדו, קיקבוקס.
- מכות אחרות: קראטה, איגרוף תאילנדי, צ'וי קוואנג-דו.
האבקות ותפיסות
- הטלות: ג'ודו, סמבו, גלימה.
- נעילות, חניקות והכנעות: אייקידו, ג'ודו, ג'ו ג'יטסו ברזילאי, הפקידו, ג'ו ג'וטסו, טאי צ'י צ'ואן.
- ריתוקים: ג'ודו, שוואי ג'יאו, היאבקות, סמבו.
אמנויות לחימה חמושות
אמנויות הלחימה המתרגלות קרב חמוש עושות שימוש במגוון רחב של כלי נשק, הכולל נשקים בעלי להב ונשקי מוט. ניתן למנות בתוכן שיטות מסורתיות כמו אסקרימה וקאלרי-פאיאט, ועד לסגנונות היסטורים שנוצרו באירופה בתקופת הרנסאנס. ישנן אמנויות לחימה יפניות שונות שבהן אימון עם נשק ספציפי נחשב לסגנון משל עצמו, כמו קנג'וטסו (חרב), בוג'וטסו (מוט) וקיודו (קשת). הדבר נכון גם לגבי אמנויות לחימה מערביות מודרניות וענפי ספורט כמו סיף וקליעה בחץ וקשת.
חלוקה לפי לפי יישום או כוונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחימה ספורטיבית
לחימה ספורטיבית היא ספורט מגע תחרותי שבו שני מתמודדים נלחמים אחד בשני במסגרת חוקים שנקבעו מראש. רוב ענפי ספורט הלחימה, כמו איגרוף, קיקבוקס, היאבקות ו-MMA נערכים בגבולות של זירה ומנוהלים על ידי שופטים. ענפים אלה מדמים חלקים שונים של קרבות פנים אל פנים.
הגנה עצמית
אמנויות לחימה להגנה עצמית משמשות כאמצעי נגד מפני פגיעה פיזית באדם או ברכוש. הן מתבססות על שימוש בכוח כדי להתנגד לאיומים מיידים של אלימות. רוב השיטות המוקדשות לנושא שמות דגש על ההכנה הפיזית והמנטלית של המתגונן, במטרה לסייע לסיכויי ההצלחה שלו. שיטות כמו קרב מגע וקפא"פ נמצאות בשימוש נרחב בצבאות רבים, וכמן כן קיימים ארגונים רבים המציעים קורסים להגנה עצמית ולימוד שיטות שהתפתחו מאמנויות לחימה שונות.
הכוונה רוחנית או בריאותית
אמנויות לחימה רבות, במיוחד כאלו שהתפתחו באסיה, מתרגלות תחומים שנוגעים לשיטות מרפא שונות. הדבר נוגע בעיקר לאמנויות לחימה סיניות, שכוללות בתוכן שיעורים בצ'י קונג, דיקור סיני, טוינה ואספקטים אחרים של רפואה סינית. אמנויות לחימה יכולות גם להתקשר לדת ורוחניות. שיטות לחימה רבות נוסדו ותורגלו על ידי נזירים ואנשי דת, ובסגנונות מסוימים קיימות פילוסופיות מורכבות בנוגע לאמונה. אמנויות לחימה בתרבויות שונות מבוצעות לעתים כסוג של ריקוד, שמטרותיו הן לעורר לוחמים לפני הקרב, או להבדיל משמש כהצגה מסוגגנת של כישורי הלוחמים. בחלק מהמקרים, כמו בקפואירה, ישנו גם שילוב של מוסיקה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנויות לחימה היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדויות לשורשי אמנויות הלחימה קיימות כבר בתקופה הפרה-היסטורית, אך הראיות המוקדמות ביותר לאימון שיטתי במסורת לחימה ספציפית החלו להופיע בעת העתיקה באסיה ובאירופה.
היסודות לאמנויות הלחימה האסיאתיות הם כנראה תוצאה של שילוב בין אמנויות לחימה סיניות והודיות מוקדמות. בתקופת המדינות הלוחמות בסין התרחש פיתוח נרחב באסטרטגיות ופילוסופיות של לחימה, כפי שמתואר על ידי סון דזה בספרו 'אמנות המלחמה' (סביב 350 לפנה"ס). המסורות הסיניות החלו לשאוב מאפיינים הודים, וכתבים שונים מקשרים בין מקורות השאולין קונג פו להתפשטות הבודהיזם מהודו לסין בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס.
באירופה, המקורות המוקדמים ביותר המספרים על מסורות לחימה מאורגנות הם מן המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, שם התקיימו תחרויות איגרוף, היאבקות ופאנקרטיון. מאוחר יותר, ברומא העתיקה, נערכו מופעי גלדיאטורים כבידור לקהל הרחב.
מספר ספרי הדרכה שנשתמרו מתקופת ימי הביניים מתארים, מלבד לחימה לא חמושה, סגנונות לחימה בעזרת כלי נשק כמו חרבות ומגנים. הידוע שבהם הוא המדריך לסיוף של יוהאנס ליכטנאואר מן המאה ה-14, שהיווה בסיס לאסכולה הגרמנית לסיוף. לוחמים אירופאים התאמנו בדו-קרב בתקופת נפוליאון, ומאוחר יותר התפתח מכך ענף הספורט של הסיף. חוקים שנקבעו באנגליה במאה ה-18 היו המקור לספורט האגרוף של ימינו.
באותה תקופה, החל באסיה תיעוד מפורט של אמנויות לחימה מקומיות. אמנויות הלחימה ביפן החלו להתבסס בתקופת האצילים הסמוראים במאה ה-12, ובסין עם תחילת עידן שושלת מינג. ניתן למצוא גם אזכורים רבים לאמנויות לחימה בכתבים הודים וקוריאנים מימי הביינים. הקולוניאליזם האירופי בדרום מזרח אסיה בזמן המאה ה-19, ביחד עם תפוצת הנשק החם, הביאו לדעיכה של חלק מאמנויות הלחימה המקומיות.
סגנונות עממיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכל רחבי העולם קיימים סגנונות לחימה עממיים, כמו סוגים שונים של האבקות, או לחימה חמושה בעזרת מקלות למשל. לסגנונות אלה שורשים בתרבות ובפולקלור המקומיים. במזרח אסיה התפתחו צורות האבקות שונות בקוריאה, קמבודיה, מונגוליה והסומו ביפן. קיימות גם שיטות האבקות מקומיות במרכז אסיה, אפריקה, בסקנדינביה ובאירופה.
אמנויות לחימה אלו מבוססות על מסורות היסטוריות של פולקלור, וחלקן משחזרות או משמרות אלמנטים היסטוריים מתקופות שונות. רבות מהן נשתמרו עד היום כמעין ספורט מקומי שמתקיים לצד צורות של אמנויות לחימה מודרניות וענפי ספורט שהתפתחו מהן, לעתים תוך הפריה הדדית. לדוגמה, הסגנון התאילנדי המסורתי של מואי בוראן ('אגרוף עתיק') התפתח לספורט הלאומי של מואי תאי, אשר זכה לתפוצה עולמית ותרם ליצירת סגנונות כלאיים כמו קיקבוקס ו-MMA.
היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20
המאה ה-19 המאוחרת מסמנת את תחילת ההיסטוריה של אמנויות לחימה כספורט מודרני שהתפתח מתוך שיטות לחימה מסורתיות מוקדמות. באירופה האיגרוף והסייף החלו להתגבש כענפי ספורט. באותה תקופה ביפן נוצרו, בין השאר, הסגנונות המודרנים של ג'ודו, ג'יו-ג'יטסו, קראטה וקנדו, במסגרת תחיה מחדש של מסורות מתקופת אדו שדוכאו במהלך תקופת מייג'י. חוקי המואי-תאי המודרניים נכתבו בתאילנד בשנות העשרים של המאה ה-20, ובשנת 1928 הוקמה בסין האקדמיה המרכזית לאמנויות לחימה.
העניין המערבי באמנויות הלחימה האסייתיות גבר לקראת סוף המאה ה-19, בעקבות התפתחות קשרי המסחר בין ארצות הברית לסין וליפן. באותה תקופה מעט מאוד מערביים עסקו באמנויות לחימה בפועל, וראו בהן יותר סוג של מופע. אדוארד וויליאמס בארטון-רייט, מהנדס רכבות אנגלי שלמד ג'יו-ג'יטסו בזמן עבודתו ביפן בשנים 1894-7, נחשב לאדם הראשון שלימד אמנויות לחימה אסייתיות באירופה. הוא גם ייסד את סגנון הברטיטסו, ששילב ג'ו ג'וטסו, ג'ודו, איגרוף, סבאט ולחימה בעזרת מקל.
סייף והאבקות יוונית-רומית נכללו לראשונה במשחקים האולימפיים של 1896 באתונה, והאיגרוף נקבע כספורט אולימפי באולימפיאדת סנט לואיס ב-1904. המסורת של הענקת חגורת אליפות החלה באנגליה בשנת 1909.
המאה ה-20 (1989-1914)
התאחדות האיגרוף הבינלאומית נוסדה בשנת 1920, ואליפות העולם בסיף נערכה לראשונה ב-1921. בברזיל סגנון הג'ו ג'יטסו ברזילאי או גרייסי ג'ו ג'יטסו, שהוא עיבוד של סגנונות ג'ודו מסורתיים, פותח על ידי האחים קרלוס והליו גרייסי שהתמקדו בעיקר בעבודה על הקרקע.
כאשר ההשפעה המערבית על אסיה החלה לגדול בזמן מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה, מספר רב של אנשי צבא שהו תקופות ממושכות בסין, יפן ודרום קוריאה, שם נחשפו לסגנונות הלחימה המקומיים. סגנון הטאקוונדו התפתח בקוריאה על רקע מלחמת קוריאה בשנות ה-50. ג'ו ג'יטסו, ג'ודו וקראטה צברו פופולריות עם הופעתם של סרטי אמנויות בשנות ה-50 וה-60. בשל גורמים אלה, רוב אמנויות הלחימה האמריקאיות משופעות או נגזרות מאמנויות לחימה אסייתיות. המונח קיקבוקס צמח בשנות ה-50 ביפן כשילוב של מואי תאי וקראטה, ובשנות ה-70 התפתח לקיקבוקס אמריקאי עם שילובים של איגרוף.
העניין באמנויות לחימה סיניות גבר במהלך שנות ה-70 בהשפעת אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי, מייסד סגנון הג'יט קון דו, שלו שורשים בוינג צ'אן קונג פו ואיגרוף. לי נחשב לאחד הראשונים שהביא את את אמנויות הלחימה הסיניות לזרם המרכזי של התרבות המערבית. אליפויות עולם בקראטה ובג'ודו נוסדו, והג'ודו הוכר כענף אולימפי ב-1964.
השפעת סרטי הפעולה האסייתים, בעיקר מהונג-קונג, הגיעה גם לתעשיית הסרטים של הוליווד. במהלך שנות ה-80 הופקו מספר סרטים שתרמו לתפיסת אמנויות הלחימה בקרב התרבות הפופולרית המערבית, בין הידועים שבהם היו קראטה קיד (1984) וספורט הדמים (1988). אמני לחימה כמו ז'אן-קלוד ואן דאם וצ'אק נוריס הפכו לכוכבי פעולה מפורסמים.
התפתחות חשובה נוספת במהלך המאה ה-20 היתה אימוץ של שיטות לחימה למטרות הגנה עצמית וקרבות פנים אל פנים במסגרת צבאית. קפא"פ (שנות ה-30) וקרב מגע (שנות ה-50) פותחו בישראל, סיסטמה ברוסיה הסובייטית וסאן-שאו בסין. הצבא האמריקאי הציג בשנת 1989 את שיטת LINE ללחימה מטווח קצר.