אולימפיאדת אתונה (1896)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משחקי האולימפיאדה ה-I
Athens 1896 report cover.jpg

פוסטר אולימפיאדת אתונה (1896)
עיר מארחת אתונה, יוון
מדינות משתתפות 14
ספורטאים משתתפים 241
(241 גברים, 0 נשים)
תחרויות 43 תחרויות ב-9 ענפים
טקס הפתיחה 6 באפריל 1896
טקס הנעילה 15 באפריל 1896
נפתח רשמית על ידי גאורגיוס הראשון, מלך יוון
האצטדיון הראשי אצטדיון פאנאתינאיקו, אתונה, יוון

אולימפיאדת אתונה (1896) היא האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה. אלה היו המשחקים האולימפיים הראשונים מאז נאסר קיום המשחקים האולימפיים העתיקים בשנת 393 על ידי הקיסר הנוצרי תאודוסיוס הראשון. המשחקים נערכו מיום שני ה-6 באפריל ועד יום רביעי ה-15 באפריל 1896. השתתפו בתחרויות 241 ספורטאים מ-14 מדינות.

ב-23 ביוני 1894, בכינוס של אנשי חינוך גופני ביוזמתו של הברון פייר דה קוברטן, הוחלט על הקמת הוועד האולימפי הבינלאומי וקיום האולימפיאדה הראשונה באתונה ב-1896. היוונים היו חסרי ניסיון בארגון אירועים ספורטיביים גדולים וגם סבלו מבעיות כספיות, אך למרות קשיים אלו, כל המתקנים והסידורים הלוגיסטיים היו מוכנים בזמן לפתיחת המשחקים.

למרות מספר המשתתפים באולימפיאדה, שהיה קטן מהמצופה, היה זה אירוע הספורט הגדול ביותר שידע העולם עד אז. רבים מספורטאי הצמרת של העולם לא הגיעו למשחקים האולימפיים, וכך, הצליחו ספורטאים יוונים לזכות בהישגים והביאו להצלחת ולאהדת המשחקים מצד הציבור היווני. הישג השיא של ספורטאי יווני באולימפיאדה זו היה זכייתו של ספירידון לואיס בריצת המרתון. האלוף הראשון באולימפיאדה היה האתלט האמריקאי ג'יימס קונולי, שזכה בתחרות הקפיצה המשולשת.

לאחר האולימפיאדה מלך יוון גאורגיוס הראשון ומספר ספורטאים אמריקאים הגישו עצומה בעד אירוח כל האולימפיאדות הבאות באתונה. דה קוברטן והוועד האולימפי הבינלאומי התנגדו נמרצות להחלטה זאת. בסופו של דבר, המשחקים האולימפיים 1900 נערכו בפריז, והאולימפיאדה לא חזרה לאתונה עד המשחקים האולימפיים בשנת 2004.

בחירת העיר המארחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19, נערכו באירופה מספר תחרויות ספורט קטנות שנקראו על שם המשחקים האולימפיים העתיקים. בשנת 1850 התקיימו משחקים אולימפיים בעיירה קטנה, מאץ' ונלוק, שבמרכז אנגליה. המשחקים, שנוסדו על ידי הרופא המקומי, ויליאם פני ברוקס, נערכו באוקטובר 1850, ומקצועות הספורט שנערכו בהם היו קריקט, כדורגל ועוד.

פייר דה קוברטן, מחנך והיסטוריון צרפתי החליט להחיות את המשחקים האולימפיים במתכונת של אירוע ספורט בינלאומי גדול. ב-1894, הוא הציג את הרעיון שלו בכינוס של אנשי אגודות ספורט שנערך בסורבון, פריז.

אחרי שהחליטו להחיות את המשחקים האולימפיים, היה צריך להחליט היכן הם ייערכו. דה קוברטן חשב לערוך את האולימפיאדה יחד עם התערוכה העולמית שתוכננה לשנת 1900 בפריז, אך מחשש לתחרות על תשומת הלב בין שני האירועים, הוחלט שלא להמתין למועד התערוכה, ולהקדים את חידוש המשחקים לשנת 1896. כמה חברי קונגרס הציעו את לונדון בתור עיר מארחת, אבל אחרי שיחות קצרות עם היווני דמטריוס ויקלאס, הועדפה אתונה בתור העיר המארחת. יוון, שהייתה המקור ההיסטורי של המשחקים האולימפיים, קיבלה את הסכמתם של כל חברי הקונגרס, ונבחרה למדינה המארחת. ויקלאס, נבחר באותה הזדמנות לנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי.

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

החדשות כי המשחקים האולימפיים החדשים עומדים להתקיים ביוון, התקבלו באהדה רבה בקרב הציבור והתקשורת היווניים. עם זאת, יוון הייתה נתונה, באותה עת, בקשיים כלכליים גדולים ובחוסר יציבות פוליטית (תפקיד ראש הממשלה עבר ברוטציה בין כרילאוס טריקופיס ובין תיאודורוס דליגיניס). בסוף שנת 1894, הגישה הוועדה המארגנת של המשחקים בראשות אטינה סקולודיס דין וחשבון שאמד את עלות המשחקים בפי שלושה מאומדנו המוקדם של דה קוברטן. הוועדה הסיקה שהמשחקים לא יוכלו להתקיים, ואף הגישה את התפטרותה.

קונסטנטין נסיך הכתר היווני, שהיה תומך נלהב של המשחקים, החליט להרכיב ועדת ארגון חדשה, והוא עצמו שימש כנשיאה. התלהבותו של קונסטנטין גרמה לעם היווני לתרום למשחקים 330,000 דרכמות. הוצאת מהדורה מיוחדת של בולי דואר תרמה עוד 400,000 דרכמות להכנסות ומכירת הכרטיסים הוסיפה 200,000 דרכמות לקופת המשחקים. לפי בקשתו של קונסטנטין, איש העסקים האמיד ג'ורג' אברוף, מימן את שיפוץ אצטדיון פאנאתינאיקו, שיפוץ שעלה 920,000 דרכמות. בתמורה לנדיבותו ניצב פסל של אברוף בכניסה לאצטדיון.

ארגון אירועי ספורט היה תחום חדש ביוון ועל כן, נתקלה הוועדה המארגנת בקשיים. חלק נכבד ממשימות הוועדה עבר לידיו של דה קוברטן, שקבע את הדרך שבה נקבעו חוקי המשחקים והתחרויות ואף עסק בהזמנת ספורטאים למשחקים. חלק מהספורטאים שהשתתפו באולימפיאדה עשו זאת משום שהם שהו באתונה בזמן קיום המשחקים. חלקם במסגרת עבודתם וחלקם היו בחופשה בעיר (לדוגמה, חלק מהספורטאים הבריטיים עבדו בשגרירות בריטניה בעיר והחליטו להשתתף בתחרויות). הרעיון של הכפר האולימפי לא היה קיים עד אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932), והאתלטים היו צריכים לדאוג בעצמם למקומות לינה.

לוח אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

   ●    טקס פתיחה    ●    אירועי תחרות    ●    אירועי גמר    ●    טקס סיום
אפריל 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15
טקסים
אתלטיקה
מרוצי אופניים
סיף
התעמלות
קליעה
שחייה
טניס
הרמת משקולות
היאבקות
אפריל 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15

טקס הפתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הפתיחה באצטדיון פאנאתינאיקו

ב-6 באפריל 1896, נפתחו המשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה באופן רשמי. היה זה היום הראשון שאחרי חג הפסחא, ויום השנה לפרוץ מלחמת העצמאות היוונית.

אצטדיון פאנאתינאיקו היה מלא, ו-80,000 צופים צפו בגאורגיוס הראשון, מלך יוון, באשתו אולגה ובבניו. רוב הספורטאים המשתתפים עמדו על דשא האצטדיון, מחולקים למדינות שייצגו. אחרי הנאום של נשיא הוועדה המארגנת, הנסיך קונסטנטין הראשון, נפתחו המשחקים.

לאחר מכן, תשע להקות ו-150 זמרי מקהלה ניגנו ושרו את ההמנון האולימפי שכתב קוסטיס פאלמאס והלחין ספירוס סמאראס.

טקס הפתיחה הנוכחי של המשחקים האולימפיים כולל עדיין מספר מרכיבים מטקס הפתיחה הראשון. נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים עדיין אחראי על פתיחת המשחקים באופן רשמי, וההמנון האולימפי עדיין מושמע. שאר האלמנטים, כמו הצגת הספורטאים, הדלקת הלפיד האולימפי והשבועה האולימפית נוספו מאוחר יותר.

סקירה כללית על מקצועות הספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס קונולי, האלוף האולמפי הראשון בעת המודרנית

בקונגרס 1894 שנערך באוניברסיטת סורבון בפריז, הוזכרו מקצועות ספורט רבים שייערכו במשחקים האולימפיים באתונה. בהודעה הרשמית הראשונה של הוועד האולימפי הוחלט שמקצועות הכדורגל והקריקט ייכללו במשחקים האולימפיים, החלטה שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. גם תחרות החתירה הייתה מתוכננת, אבל בוטלה בשל רוחות חזקות ביום שבו הייתה אמורה להתקיים. מקצוע נוסף שהיה מתוכנן אך בוטל היה שיט.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין כל תשעת הענפים שבהם התקיימו תחרויות, הייתה האתלטיקה הענף שבו השתתפו ספורטאים ממדינות רבות ביותר. כל מקצועות האתלטיקה נערכו באצטדיון פאנאתינאיקו, למעט ריצת המרתון שרק הסתיימה באצטדיון זה. אירוע השיא באתלטיקה היה ריצת המרתון שנערכה בפעם הראשונה בתחרות בינלאומית. ספירידון לואיס ניצח בריצה זו והפך לאלוף היווני היחיד באתלטיקה ולגיבור לאומי. באולימפיאדה זו לא נשברו שיאי עולם, ומספר רב של אתלטים שהיו שייכים לצמרת העולמית לא הגיעו לתחרויות. בנוסף, הקשת במסלול הריצה הייתה צרה מדי, דבר שהקשה על השגת תוצאות מהירות. האלוף האולימפי הראשון היה ג'יימס קונולי, שזכה במדליית זהב בקפיצה משולשת.

מרוצי אופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאונידס פירגוס, היווני הראשון בעת החדשה שהפך לאלוף אולימפי.

רוב מרוצי האופניים נערכו במתחם המרוצים החדש שנבנה, ולודרום נאו פאלירון. רק מרוץ אחד נערך על כביש, מאתונה למרתון וחזרה (87 קילומטר), וניצח בו היווני אריסטידיס קונסטנטינידיס.

הצרפתי פול מאסון היה רוכב האופניים הטוב ביותר באולימפיאדה, כאשר זכה בשלוש מדליות זהב (מרוץ נגד השעון ל-333 מטר, מאוץ לשני קילומטר ומרוץ ל-10 קילומטר). במקצה ל-100 קילומטר, מאסון השתתף כמכתיב קצב לבן ארצו, לאון פלמאנג. פלמאנג ניצח באותו מקצה, אחרי שנפל מאופניו ואחרי שעצר לחכות לרוכב היווני קולטיס שלאופניו הייתה בעיה טכנית. הסייף האוסטרי אדולף שמאל ניצח במרוץ ה-12 שעות, מרוץ אותו סיימו שני רוכבים בלבד.

סיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרויות הסיף נערכו בבניין הזפיון, שנקרא על שמו של אוונגלוס זאפאס, האיש שייסד את המשחקים האולימפיים היווניים באמצע המאה ה-19. שלא כמו במקצועות אחרים, הותר לספורטאים מקצוענים להשתתף בתחרויות הסיף, שכן הסייפים המקצוענים נחשבו כג'נטלמנים ובהיותם כאלה, מעמדם היה כשל ספורטאים חובבנים.

ארבע תחרויות סיף היו אמורות להתקיים, אולם התחרות בדקר בוטלה (סיבת הביטול אינה ידועה). לאונידס פירגוס, שזכה בתחרות הרומח למאסטרים, היה ליווני הראשון בעת החדשה שהפך לאלוף אולימפי. בן ארצו, יואניס גאורגיאדיס זכה בתחרות החרב והצרפתי אז'ן-אנרי גרוולוט זכה בתחרות הרומח.

התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המתעמלים הגרמנים שזכו בשלוש מדליות זהב: שומאן, פלאטוו וויינגרטנר.

תחרויות ההתעמלות המכשירים נערכו בשדה הפנימי של אצטדיון פאנאתינאיקו. גרמניה, אשר שלחה קבוצה בת 11 מתעמלים, שלטה בתחרויות וזכתה בחמש מדליות זהב, כולל זכייה בשתי התחרויות הקבוצתיות. בתחרות הקבוצתית במתח זכתה הנבחרת הגרמנית ללא מתחרים. הגרמנים זכו שלוש פעמים נוספות גם במקצועות היחידים: הרמן ויינגרטנר, זכה בתחרות המתח ליחידים, אלפרד פלאטוו (יהודי במוצאו) זכה בתחרות המקבילים ליחידים וקארל שומאן, שגם השתתף בהצלחה בתחרויות ההיאבקות, זכה בתחרות סוס הקפיצות.

במקצועות הנותרים זכו: לואיס צוטר השווייצרי זכה בתחרות על סוס הסמוכות), יואניס מיטרופולוס היווני זכה בתחרות על הטבעות) וניקולאוס אנדריאקופולוס היווני זכה בתחרות הטיפוס על חבל (לגובה של 14 מטר).

קליעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש תחרויות קליעה נערכו במשחקים - שתי תחרויות ברובה ושלוש תחרויות באקדח. כל התחרויות נערכו בקליתאה, יישוב באזור אתונה.

התחרות הראשונה הייתה ירי ברובה צבאי, ממרחק של למעלה מ-200 מטר. בתחרות זכה היווני פנטליס קרסבדאס, המשתתף היחיד שקלע למטרה בכל היריות שלו. התחרות השנייה הייתה ירי באקדח צבאי, ממרחק של 25 מטרים. בתחרות בלטו האחים האמריקאים, ג'ון וסאמנר פיין, שבסופה ניצח ג'ון. בתחרות השלישית, ירי חופשי באקדח, זכה בקלות האח השני, סאמנר.

האחים פיין לא השתתפו בתחרות הרביעית, ירי מהיר מאקדח למרחק 25 מטרים, ויואניס פראנגודיס ניצל זאת כדי לזכות במדליית הזהב. פראנגודיס גם סיים במקום השני בתחרות החמישית, ירי חופשי מרובה, שנערכה באותו יום. בתחרות, שנמשכה גם ביום המחרת עקב החשכה, ניצח היווני גאורגיוס אורפנידיס.

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפרד האיוש, האלוף האולימפי הראשון בשחייה.

שלא כמקובל היום, תחרויות השחייה של המשחקים האולימפיים ב-1896 נערכו במים פתוחים. 20,000 צופים הגיעו כדי לצפות בתחרויות שנערכו במפרץ זאה, בסמוך לפיראוס.

כל ארבעת מקצי השחייה נערכו באותו יום, ב-11 באפריל. עובדה זו פגעה באלפרד האיוש ההונגרי, מאחר שלא התאפשר לו כמעט להתאושש בין המשחים, והוא נאלץ להתחרות בשני משחים. אף על פי כן, הצעיר בן ה-18 (צעיר המנצחים באולימפיאדה) זכה בשתי מדליות זהב, ב-100 מטר חופשי לפני אוטו הרשמן יהודי מאוסטריה ובמשחה ל-1,200 מטר חופשי. האיוש, ממוצא יהודי (נולד בשם ארנולד גוטמן), היה מאוחר יותר לאחד משני ספורטאים האולימפיים שזכה במדליה גם במקצוע ספורט אולימפי וגם בתחרויות האומנות של המשחקים האולימפיים, מדליית כסף באדריכלות באולימפיאדת פריז (1924).

במשחה ל-500 מטר חופשי, זכה פאול נוימן אף הוא אוסטרי-יהודי, לאחר שגבר על מתחריו בפער של למעלה מדקה וחצי. נוסף לכך, נערכה תחרות שחייה מיוחדת למלחים יוונים.

טניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהטניס היה מקצוע ספורט עיקרי בסוף המאה ה-19, אף אחד מהטניסאים הבכירים בעולם לא הגיע למשחקים האולימפיים באתונה שנערכו במדשאה של מועדון הטניס של אתונה ובשדה הפנימי של אצטדיון הולודרום.

האירי ג'ון פיוס בולאנד, שהגיע לאתונה לחופשה בזמן חג הפסחא, נכנס לתחרות הטניס בעזרת חברו היווני וזכה בקלות יחסית במדליית הזהב. הוא הביס בסיבוב הראשון את פרידריך טראון, גרמני שהשתתף גם בריצת ה-800 מטר. השניים החליטו להתחרות יחד בטורניר הזוגות, ובסופו זכו במדליית הזהב.

הרמת משקולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לונסטון אליוט, האלוף האולימפי בהרמת משקולות ביד אחת ומדליסט כסף בהרמת משקולות בשתי ידיים.

מקצוע הרמת משקולות היה עדיין צעיר מאוד ב-1896, וחוקיו היו שונים מהחוקים הנהוגים היום. התחרויות נערכו בחוץ, בשדה הפנימי של אצטדיון פאנאתינאיקו, והייתה קבוצת משקל אחת לכל המתחרים.

התחרות הראשונה שנערכה במסגרת הרמת המשקולות, הייתה תחרות הרמת משקולות בשתי ידיים בסגנון הדחיקה. שני משתתפים בלטו מעל כולם: הסקוטי לונסטון אליוט וויגו ינסן מדנמרק. שניהם הרימו את אותו המשקל, אבל צוות השופטים, יחד עם הנסיך ג'ורג' כיושב-ראש, החליטו שינסן עשה זאת טוב יותר ולכן זכאי למדליית הזהב. המשלחת הבריטית, לא הכירה את החוק שובר השוויון, ולכן, הגישה ערעור. שני המתחרים ניסו שוב להרים משקל שיכריע את התחרות - אך כשלו, וינסן הדני הוכרז באופן סופי כאלוף האולימפי במקצוע זה.

אליוט נקם את נקמתו במקצוע השני, הרמת משקולות ביד אחת בסגנון ההנפה, מקצוע שנערך מיד לאחר הרמת המשקולות בשתי ידיים. ינסן, שנפצע בצורה קלה בניסיונו האחרון בהרמת המשקולות בשתי ידיים, לא היה יריב ראוי לאליוט, שזכה בקלות במדליית הזהב.

היאבקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרות ההיאבקות האולימפית, שהתקיימה באצטדיון פאנאתינאיקו, לא כללה סיווגים לפי משקלים, ולכן בתחרות זכה רק אדם אחד. החוקים היו דומים מאוד להאבקות היוונית-רומית של היום, אף על פי שמספר חוקים אשר קיימים היום, לא היו קיימים באותה עת כגון: הגבלת זמן ואיסור לפיתת רגלי היריב.

חוץ מהמתאבקים היוונים, כל המתאבקים באולימפיאדה השתתפו גם במקצועות נוספים כמו הרמת משקולות והתעמלות. קרב הגמר נערך בין קארל שומאן לבין גאורגיוס טסיטאס, הופסק לאחר 40 דקות של היאבקות, כיוון שירדה חשכה על האצטדיון. הקרב נמשך ביום המחרת ולאחר כרבע שעה, ניצח הגרמני שומאן במאבק וזכה במדליית הזהב.

טקס הסיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר יום ראשון ה-12 באפריל, אירגן המלך גאורגיוס הראשון משתה גדול לפקידים ולספורטאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים, למרות שחלק ממקצועות הספורט עדיין לא נערכו. במהלך נאומו, אמר גאורגיוס כי תקוותו היא כי מעכשיו כל האולימפיאדות ייערכו באופן קבוע באתונה.

טקס הסיום הרשמי של המשחקים האולימפיים נערך ביום רביעי ה-15 באפריל. משפחת המלוכה היוונית נכחה בטקס, שנפתח בהמנון הלאומי של יוון ובשיר הלל שחיבר הספורטאי הבריטי, ג'ורג' רוברטסון.

לאחר מכן, חילק המלך פרסים למנצחים. שלא כמו היום, הזוכים במקום הראשון קיבלו מדליות כסף והזוכים במקום השני קיבלו מדליות ארד. חלק מהזוכים קיבלו גם פרסים נוספים, לדוגמה ספירידון לואיס, שקיבל גביע ממייקל ברהאל, חברו של פייר דה קוברטן. לואיס גם הוביל את הקפת הניצחון באצטדיון לצלילי ההמנון האולימפי.

כמו מלך יוון, תמכו רבים ברעיון שכל האולימפיאדות הבאות ייערכו באתונה. דה קוברטן התנגד לרעיון מאחר שבינלאומיות המשחקים הייתה אבן הפינה של רעיון המשחקים המודרניים. בעקבות בקשתו של דה קוברטן, האולימפיאדה הבאה נערכה בפריז, עיר הולדתו של דה קוברטן.

מדינות משתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות שהשתתפו באולימפיאדת אתונה 1896

הרעיון של נבחרות לאומיות לא היה חלק עיקרי באולימפיאדה, עד המשחקים האולימפיים הלא-רשמיים שנערכו באתונה ב-1906. כך קרה שאתלטים רבים ייצגו מדינות שלא היו קשורים אליהן. למרות זאת, טבלת המדליות של האולימפיאדה חולקה לפי מדינות ולא על פי שמות הספורטאים.

עדיין קיים ויכוח לגבי זהותן של המדינות שהשתתפו במשחקים. הוועד האולימפי החליט שבאולימפיאדה השתתפו 14 מדינות, אבל לא הציג רשימה. בסופו של דבר, בחר הוועד האולימפי את 14 המדינות שהשתתפו במשחקים האולימפיים.

  1. אוסטריה - אוסטריה הייתה שייכת באותו הזמן לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ובכל זאת התוצאות שלה הופרדו מתוצאותיה של הונגריה.
  2. אוסטרליה - למרות שאוסטרליה הייתה עדיין חלק מבריטניה, התוצאות הטובות של טדי פלאק באתלטיקה, ניתנו לאוסטרליה והיא הופרדה מבריטניה.
  3. איטליה
  4. ארצות הברית
  5. בולגריה - הוועד האולימפי הבולגרי טוען שהאתלט השווייצרי, צ'ארלס צ'אמפוד התחרה בשבילם ולא בשביל מולדתו‏[1]. בסופו של דבר, הוגדר צ'אמפוד כשווייצרי למרות שהתחרה למען בולגריה‏[2].
  6. בריטניה
  7. גרמניה
  8. דנמרק
  9. הונגריה - הונגריה הייתה שייכת באותו הזמן לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ובכל זאת, התוצאות שלה הופרדו מתוצאותיה של אוסטריה. עם זאת, המשלחת ההונגרית כללה בתוכה מספר ספורטאים מסרביה ומסלובקיה.
  10. יוון - תוצאות המשלחת היוונית כללו גם את הנציגים מקפריסין ומסמירנה. מדי פעם, גם הנציג המצרי, דיוניסיוס קסדאגליס נחשב כיווני.
  11. צ'ילה - הוועד האולימפי הצ'יליאני טוען שאתלט אחד, לואיס סוברקסוקס, התחרה בריצות 100 מטר, 400 מטר ו-800 מטר. אולם, שום ציון לא הוזכר לגבי הישגיו של סוברקסוקס באולימפיאדה‏[3].
  12. צרפת
  13. שבדיה
  14. שווייץ

מדינות רשומות שלא השתתפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלגיה ורוסיה נרשמו לתחרויות האולימפיאדה, אבל פרשו מהן. בנוסף, גם שיתופו של האתלט הצ'יליאני במשחקים מוטל בספק. מספר מקורות טוענים שגם לאיטליה לא הייתה נציגות באולימפיאדה, משום שהספורטאי האיטלקי היה מקצוען (דבר שהיה אסור באותם ימים באולימפיאדה), ולכן נשללה ממנו הזכות להשתתפות במשחקים.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשר מתוך 14 המדינות שהשתתפו זכו במדליות. קבוצות מעורבות מכמה מדינות זכו בשלוש מדליות. ארצות הברית זכתה במספר הרב ביותר של מדליות זהב, 11, והמדינה המארחת, יוון, זכתה במספר הרב ביותר של מדליות, 46.

בעת המשחקים קיבלו המנצחים מדליית כסף וענף עץ זית. המסיימים במקום השני קיבלו מדליית ארד וענף עץ ער אציל. המסיימים במקום השלישי, לא קיבלו מדליה או פרס. מאוחר יותר החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לתת לזוכים במקום הראשון, השני והשלישי מדליות זהב, כסף וארד בהתאמה, כמקובל היום. כיוון שהיו שלוש תוצאות תיקו בין משתתפים, חולקו שלוש מדליות נוספות. בכמה אירועים לא היה מסיים שלישי, ולא חולקה מדליית ארד באירועים אלה.

בכמה אירועים קבוצתיים הורכבו קבוצות מעורבות מכמה מדינות. כמה ספורטאים זכו במדליות הן באופן אישי והן כחלק מקבוצה מעורבת. לכן ייתכן שבטבלת המדליות הרשמית, יספרו המדליות של ספורטאי זה תחת מדינות שונות. למשל דיוניסיוס קסדגליס, אתלט ממוצא יווני שחי במצרים, נרשם תחת יוון בתחרות הטניס ליחידים, אך בתחרות הזוגות עם בן זוגו היווני דמטריוס פטרוקוקינוס, נרשם כקבוצה מעורבת. המשלחות הלאומיות לא היו כפי שהן היום. הספורטאים ייצגו את עצמם או את המועדונים בהם התאמנו ולא את המדינה שממנה באו. לא כל המדינות שזכו במדליות היו קיימות באותם הימים. לדוגמה, אוסטרליה הייתה עדיין חלק מבריטניה, והונגריה ואוסטריה היו עדיין מאוחדות במדינה אחת. אף על פי כן, מקורות מאוחרים ערכו את טבלאות המדליות על פי המדינות שהתגבשו במועד מאוחר יותר‏[4].

ג'יימס קונולי מארצות הברית היה האלוף האולימפי הראשון בזמן המודרני, כאשר זכה בתחרות הקפיצה המשולשת.

להלן הטבלה המלאה והרשמית של הזוכים במדליות באולימפיאדת אתונה (1896), ממוינת על פי הזוכים במדליית הזהב תחילה, ואחר כך מספר הזוכים במדליית כסף וארד. הטבלה מבוססת על נתוני הוועד האולימפי הבינלאומי, אם כי הוועד האולימפי הבינלאומי אינו מכיר באופן רשמי בשיטת דירוג כלשהי.

המדליות שחולקו באולימפיאדת אתונה 1896
דירוג מדינה זהב כסף ארד סה"כ
1 Flag of the United States.svg ארצות הברית 11 7 2 20
2
Flag of Greece (1822-1978).svg
יוון
10 17 19 46
3 Flag of the German Empire.svg גרמניה 6 5 2 13
4 Flag of France.svg צרפת 5 4 2 11
5 Flag of the United Kingdom.svg בריטניה 2 3 2 7
6
Flag of Hungary (1867-1918).svg
הונגריה
2 1 3 6
7
Flag of the Habsburg Monarchy.svg
אוסטריה
2 1 2 5
8 Flag of the United Kingdom.svg אוסטרליה 2 0 0 2
9 Flag of Denmark.svg דנמרק 1 2 3 6
10 Civil Ensign of Switzerland.svg שווייץ 1 2 0 3
11
Olympic flag.svg
קבוצה מעורבת
1 1 1 3
סה"כ 43 43 36 122

מתחרה אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים לא הורשו להשתתף במשחקים האולימפיים של 1896. אישה אחת, סטמטה רבטי שכונתה מלפומנה (אחת מתשע המוזות היווניות), מחתה על החלטה זו והחליטה לרוץ ריצת מרתון ב-11 באפריל, יום אחרי ריצת המרתון של הגברים במחאה על אי-השתתפות הנשים באולימפיאדה.‏[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המשחקים האולימפיים (קיץ)

אתונה (1896)פריז (1900)סנט לואיס (1904)אתונה (1906)לונדון (1908)סטוקהולם (1912)אנטוורפן (1920)פריז (1924)אמסטרדם (1928)לוס אנג'לס (1932)ברלין (1936)לונדון (1948)הלסינקי (1952)מלבורן (1956)רומא (1960)טוקיו (1964)מקסיקו סיטי (1968)מינכן (1972)מונטריאול (1976)מוסקבה (1980)לוס אנג'לס (1984)סיאול (1988)ברצלונה (1992)אטלנטה (1996)סידני (2000)אתונה (2004)בייג'ינג (2008)לונדון (2012)ריו דה ז'ניירו (2016)טוקיו (2020)

אולימפיאדות שבוטלו: 191619401944
Olympic rings with white rims.svg
אצטדיוני אולימפיאדות הקיץ
אתונה , 1896פריז, 1900סנט לואיס, 1904אתונה , 1906לונדון, 1908סטוקהולם, 1912ברלין, 1916אנטוורפן, 1920פריז, 1924אמסטרדם, 1928לוס אנג'לס, 1932ברלין, 1936הלסינקי, 1940לונדון 1944לונדון, 1948הלסינקי, 1952מלבורן, 1956רומא , 1960טוקיו, 1964מקסיקו סיטי, 1968מינכן, 1972מונטריאול, 1976מוסקבה, 1980לוס אנג'לס, 1984סיאול, 1988ברצלונה, 1992אטלנטה, 1996סידני, 2000אתונה, 2004בייג'ינג, 2008לונדון, 2012ריו דה ז'ניירו, 2016 אצטדיון פאנאתינאיקו